סודות הנצחון: מדע הבחירות והדמוגרפיה

אובמה קם לתחיה, אבל יתקשה לטעון למנדט. מקץ שנה וחצי של מאבק בחירות מעייף ויקר להחריד (אולי ששה מיליארד דולר), הבוחר האמריקאי השאיר הכול כשהיה. הסדר הפוליטי שלא היטיב לשרת את אמריקה מאז 2010 יוסיף לשרת אותה לפחות עד 2014

שבעה בנובמבר 2012

זה היה לילה הרבה יותר קצר ממה שהיה אפשר לשער. ב-11:22 התפקע בלון הציפיות הרפובליקאי, כאשר רשתות הטלויזיה הכריזו על נצחון ברק אובמה במדינת אוהיו. הנצחון הזה העמיד אותו מעל הסף של 270 קולות בחבר האלקטורים, הדרוש לנצחון.

חלק מן הרפובליקאים התלוננו שההכרזה באה קודם זמנה. קארל רוב, מי שהיה אסטרטג נצחונותיו של ג‘ורג‘ דאבליו בוש ב-2000 וב-2004, ניסה לשכנע את רשת הכבלים של פוקס להימנע מלהכריז. אבל אפילו בפוקס משכו כתפיים, ומרחו את הכותרת ”עוד ארבע שנים“ על עמוד הבית שלהם.

ב-12:55 עלה מיט רומני על הבמה באולם בבוסטון, שבו קיווה לחוג את נצחונו. הוא נשא את הנאום שרק כמה שעות קודם הודיע כי לא טרח אפילו לכתוב: ההודאה בתבוסה. זה היה נאום קצר, שחוט של עצב שקט היה משוך עליו. ”מה טוב היה אילו יכולתי לממש את ציפיותיכם“, הוא אמר, וירד מבמת ההיסטוריה.

ב-1:36 חזר ברק אובמה והתייצב במרכזה של הבמה ההיא. האיש שהיה חשוב כמת פוליטי רק לפני שנתיים, שמניותיו עמדו בסימן ירידה מסחררת רק לפני חודש, קם לתחיה. נאום הנצחון שלו הזכיר את מיטב נאומיו במערכת הבחירות של 2008. האוקטבות העולות והיורדות של משפטי הסיכום הניבו תרועה מחרישת אוזניים, תערובת של עונג ושל היסטריה.

שני מיליון וחצי אינם טעות סטטיסטית

זה לא היה נצחוץ מוחץ ממין הנצחון של 2008. אבל זה היה נצחון סולידי, חד-משמעי. מניין של 98% מן הקולות מעמיד את יתרונו של אובמה על שני מיליון וחצי ויותר בזירה הארצית. לא הרבה ביחס למספר המצביעים (118 מיליון, מספר זמני), אבל בוודאי לא טעות ססטיסטית. ג‘ון קנדי נבחר ברוב של 110,000 קולות ב-1960. ריצ’רד ניקסון ברוב של חצי מיליון ב-1968. ג’ימי קרטר — בערך 1.7 מיליון ב-1976. ג‘ורג‘ בוש הבן נבחר לאחר שהפסיד בהפרש של חצי מיליון קולות ב-2000 (הוא ניצח בהפרש של שלושה מיליון קולות ארבע שנים אחר כך).

כמובן, בשיטה האמריקאית לא המניין הכללי הוא המכריע, אלא הרוב בחבר האלקטורים. ארבע פעמים בתולדות ארה“ב, המועמד שהפסיד במניין הכללי הצליח להשיג רוב דחוק בחבר האלקטורים. משהו מעין זה היה יכול לקרות אתמול. לא קרה. בחבר האלקטורים הנשיא עשוי להתקרב להשגו מ-2008 (אם יוכרז למנצח בפלורידה, יהיו לו 332 אלקטורים. ב-2008 היו לו 365). הוא ניצח כמעט בכל מדינה שנחשבה ל“מתנדנדת“. הוא עומד על סף נצחון אפילו בפלורידה, שהסקרים הסכימו פחות או יותר כי הוא עומד להפסיד.

מדע הבחירות הדמוקרטי היכה את מדע הבחירות הרפובליקאי. שתי המפלגות התפארו ערב הבחירות, אפילו ביום הבחירות עצמו, בעדיפותן הארגונית. הדמוקרטים הדליפו, שהם דיברו בטלפון באופן אישי עם שליש המצביעים באמריקה. הרפובליקאים הודיעו שהם משתמשים בתוכנה מופלאה, המאפשרת להם לעקוב אחרי התנהגותם האלקטורלית של מיליוני מצביעים. בשעה שהסקרים נטו לדבר על מדינות שלמות, מדעני הבחירות של המפלגות עסקו במחוזות ובשכונות.

ספרים ייכתבו עוד על מדע הבחירות הזה. אבל לא הכול הוא מדע. הרפובליקאים הובסו, מפני שלא היו מסוגלים להסיק את המסקנות משינויים דמוגרפיים עצומי ממדים.

כמה שווים 60% לבנים?

יועץ בחירות רפובליקאי אחד, סטיבן שמידט, העמיד את השינוי הזה על נתון אחד: שיעור ההצבעה הלבנה לטובת מועמדי המפלגה לנשיאות.

ב-1988 הצביעו 60% מן הלבנים לטובת ג‘ורג‘ בוש האב — והנחילו לו 426 מ-538 האלקטורים. הפעם, המועמד הרפובליקאי חזר וקיבל 60% של קולות הלבנים (על פי סקרי היציאה מן הקלפיות) — אבל רק 206 אלקטורים (פלורידה עדיין אינה נכללת בחישוב). הסיבה: חלקם הגדל של הלא-לבנים, בייחוד יוצאי אמריקה הלטינית.

ארבע חמישיות של הלא-לבנים תמכו באובמה. מדינות, שנחשבו פעם לרפובליקאיות מובהקות, החליפו צד. פלורידה למשל נוטה לאובמה בזכות גידול ניכר במספרם של היספאנים לא-קובאנים. נוואדה, קולורדו וניו מקסיקו הופכות למדינות דמוקרטיות. אם תימשך הנטיה הזו, בשנים הבאות תישמט הקרקע מתחת לרגליהם של הרפובליקאים במדינות נוספות, כמו אריזונה, אולי אפילו טקסס.

בערך 70% מן ההיספאנים הצביעו נגד המועמד הרפובליקאי לנשיאות, מפני שמיט רומני נקט עמדה קיצונית בשאלת גירושם של מהגרים לא-חוקיים. והוא נקט עמדה כזאת, מפני שהיא היתה הכרחית להבטחת נצחונו בבחירות המקדימות של מפלגתו.

הם שונאים פרגמטיסטים

המפלגה הרפובליקאית אינה סתם לבנה, אלא היא ימנית רדיקלית. בכיפתה מושלות עמדות בלתי מתפשרות בשאלות של מסים, של הפלות ושל הגירה. אי אפשר לנצח במקדימותיה מבלי להישבע אמונים לעמדות האלה. שם, בגרעין הקשה של המפלגה, כל רמז של פרגמטיות נדחה על הסף.

בנסיבות האלה, מלכת הקלישאות של הפוליטיקה האמריקאית לא יכלה לעבוד. ”זו הכלכלה, טמבל“ איפשרה לביל קלינטון להביס ב-1992 את ג‘ורג‘ בוש האב.

גם הפעם, עם אבטלה של כמעט שמונה אחוזים ועם צמיחה כלכלית חיוורת, למועמד האופוזיציה היה סיכוי מצוין לנצח.

האמריקאים אמנם אינם אוהבים לפטר את נשיאיהם, אבל הם עושים כן בזמן משבר כלכלי. נוסף על הדחת בוש ב-1992, רונלד רייגן הדיח את ג‘ימי קרטר ב-1980, ופרנקלין רוזוולט הדיח את הרברט הוּבֶר ב-1932.

לא הפעם, אף על פי שמיט רומני המקורי — לא זה שנאלץ לנדוד ימינה — היה יכול להציג חלופה משכנעת לאובמה. עובדה, הוא התקרב מאוד להציג אותה במחצית השניה של אוקטובר, כאשר העפיל לראש מצעד הסקרים, והתחיל לצמצם את הפער במדינות מפתח כמו אוהיו, וירג‘יניה וקולורדו.

צריך להודות שלאובמה שיחקה השעה. סופת ההוריקן, שעשתה שָמוֹת בצפון החוף המזרחי של ארה“ב, שינתה את סדר היום, הסיחה את הדעת, והעניקה לו הזדמנות ”להיראות נשׂיאוּתי“. אבל זה עניין שקשה לכַמת. נראה הרבה יותר, שאת הכף הכריעו המציאות הדמוגרפית החדשה וִיכולת הארגון הווירטואוזית של הדמוקרטים.

ליפול מראש הצוק

קשה לחשוב את הנצחון הזה לאישור נלהב של נשיאות אובמה. היסטוריונים מזכירים, כי הוא הנשיא הראשון זה מאה שנה, הנבחר לכהונה נוספת ברוב קטן, קטן בהרבה, מזה שהקנה לו את כהונתו הראשונה. כמעט חצי האמריקאים לא רצו בו. הוא יתקשה לטעון למנדט להמשיך את מה שעשה, או לא עשה, בארבע השנים האחרונות.

נאום הנצחון שלו הבוקר רמז על נכונות להכיר במציאות המשתנה. אבל זה היה נאום של מחוות רטוריות, לא יותר. יהיה עליו למהר מאוד, כדי לחלץ את נשיאותו מן המבוי הסתום שאליו נקלעה בשנתיים האחרונות, לפחות בענייני פנים וכלכלה, מאז עבר בית הנבחרים לשליטת הרפובליקאים.

בית הנבחרים נשאר בידי הרפובליקאים. לעומת זאת, הדמוקרטים הצליחו להגן על שליטתם בסנאט, ולמרבה ההפתעה אפילו הגדילו במקצת את הרוב שלהם.

יש משהו פרדוקסלי בתוצאה הזו. מקץ שנה וחצי של מאבק בחירות מעייף ויקר להחריד (אולי ששה מיליארד דולר), הבוחר האמריקאי השאיר הכול כשהיה. הסדר הפוליטי, שלא היטיב לשרת את אמריקה מאז 2010, יוסיף לשרת אותה לפחות עד 2014, כאשר יתקיימו הבחירות של אמצע הקדנציה לקונגרס.

מבחנים מיידיים מזומנים. הנשיא והקונגרס מוכרחים להגיע להסכמה על נוסחת תקציב עד סוף השנה. בהיעדר הסכמה כזאת, אמריקה ”תיפול מראש הצוק“, פי שאומרים בוושינגטון: מסים יעלו אוטומטית, וגיליוטינה תרד על כל סעיפי ההוצאה בתקציב באופן אחיד. כלכלנים משוכנעים שהתפתחות כזאת תניב מיתון כלכלי חמור.

היתכן שאותו הנשיא, אותו יושב ראש בית הנבחרים ואותו המנהיג הרפובליקאי בסנאט יצליחו בחודש וחצי הבאים לעשות מה שלא הצליחו בשנתיים שקדמו להן?

שלומה של אמריקה וּמעמדה הבין לאומי תלויים בתשובה לשאלה הזו. אמריקה חלשה מעולם לא הועילה לידידיה. אגב, רוב ידידיה מרוצים מנצחון אובמה. אלה מהם שהעדיפו את רומני יצטרכו לחרוק שיניים, ולהתרגל.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

24 Responses to “סודות הנצחון: מדע הבחירות והדמוגרפיה”

  1. ניתוח מצוין ואני בטוח שיבואו עוד רבים אחריו.

    לדעתי חלק גדול מהניצחון קשור לעובדה שאובמה נתפס כמועמד שקול יותר. רומני זיגזג בין עמדות שונות בשנתיים האחרונות, נתפס בלא מעט אמירות שנויות במחלוקות ובסופו של דבר צויר כקפיטליסט חזירי שפחות איכפת לו מהעובדים האמריקאים ולא יהסס להעביר מפעלים לחו”ל.

    אתמול אמרו שריבוי העימותים בפריימריס הרפובליקני חיבלו במועמדות שלו. היו משהו כמו 20 עימותים שבהם נקט עמדות שמרניות, אבל אז נאלץ להפוך את עורו בבחירות הכלליות — וזה לא עבד. זה אולי מוקד הבעייה אצל הרפובליקאים.

    למועמדים הקיצוניים של מסיבת התה יש קסם גדול אצל הגרעין הקשה של בוחריהם, אבל בבחירות הכלליות סבלו מכמה תבוסות משמעותיות ומנעו את הרפובליקאים מלהשתלט על הסנאט. לעומת זאת, מועמד פשרה נראה די חיוור בפלטפורמה הארצית. אולי הישועה תבוא מצעירי המפלגה, כמו הסנאטור מארקו רוביו מפלורידה, או המושל כריס כריסטי מניו ג’רזי.

    לדעתי, הרפובליקאים יתפכחו בשנים הקרובות, ויצביעו לטובת רפורמה בהגירה כמו שאובמה רוצה, כי יש גבול עד כמה הם יכולים לנכר את פלח האוכלוסיה החשוב של ההיספאנים. אני גם חושב שהטונים של אנטי-אובמה ישככו בקרוב, ויהיו פשרות בעניין התקציב. יהיה גם מעניין לראות את המינויים החדשים לקבינט. כנראה שקלינטון לא תמשיך בתור מזכירת המדינה, והסנאטור ג’ון קרי מוזכר כמועמד.

    • אדם הגיב:

      מאז 2008, הרפובליקאים נמצאים במירוץ נגד עצמם ״להוציא את אובמה מהבית הלבן״. אני חושב שזו אחת הסיבות מלכתחילה להקצנה של המפלגה — זו בכל מקרה היתה הסיבה לתנועת מסיבת התה.

      אני מקווה שעכשיו, כשהתקווה נגוזה, אולי יירגעו הרוחות, והמפלגה תחזור ותתמתן, אולי מתונה מאי פעם. אני גם מקווה שהם יבינו שאין להם שום רווח מחוסר שיתוף פעולה ילדותי (שנועד במקור, כפי שאני רואה את זה, לגרום לאובמה להראות כנשיא מפלג שאינו מסוגל להוציא את תכניותיו אל הפועל) ושיאפשרו לאובמה להזיז קצת דברים.

      אחרי הכול, התחושה היא שחוץ מהרצון להחליף את אובמה, אין לרפובליקאים מתכון אמיתי לשיפור הכלכלה, ואי אפשר להתווכח עם השיפור שאובמה אחראי לו, וזה המסר שלדעתי הבוחרים שלחו. אין ל“מפלגה הגדולה והזקנה” שום דבר להפסיד משיתוף פעולה והתקרבות למרכז, שתאפשר לה לבחור נשיא ב-2016.

      אגב, קל להסיק מן הנצחון הדחוק שהעם האמריקאי לא שלח מסר חד וברור, אבל אני בוחר להסתכל על זה אחרת: מעולם לא הושקעה כמות כזו של כסף בנסיון נואש לתקוף נשיא מכהן, ולהוציאו מהבית הלבן ״בכל מחיר״.

      אני חושב שהצלחת שיטת גיוס הכספים של של אובמה, כנגד מיעוט של מולטי-מליונרים רפובליקאיים, היא הבעת אמון אדירה בנשיא, ראיה שאת הנשיאות עדיין אי אפשר לקנות, ושהעם יודע מה הוא רוצה.

      קארל רוב אמר למספר תורמים גדולים, ביניהם שלדון אדלסון, ש״בלעדינו התחרות לא היתה כה צמודה״ — ואני מביא את זה בחשבון, כשאני מתבונן המספרים.

  2. דני פ הגיב:

    אני מתקשה לראות כיצד דעותיו של רומני בנושא הגירה שינו משהו. מקיין נחל הפסד מוחץ אף על פי שנקט עמדה בעד חנינה למהגרים בלתי חוקיים.

    לעומת זאת, מה שהרג ויהרוג את הרפובליקאים הוא המלחמה שהם מנהלים בציבור העובדים. הרפובליקאים, שב-2008 הצילו את הבנקים, ומנהלים מאבק נגד פיקוח, התנגדו להצלת תעשיית הרכב, ומושלים חדשים וקנאים בוויסקונסין ובאוהיו ניהלו בשנתיים האחרונות מאבק עיקש באיגודים המקצועיים.

    במערב התיכון אין הרבה היספאנים ואסיאנים, אבל יש מעמד עובדים לבן גדול – והעובדים האלה הביאו את הניצחון לאובמה. הרפובליקאים חייבים לנצח במערב התיכון כדי לנצח בבחירות לנשיאות, והם אינם יכולים לעשות זאת כל עוד הם מבטיחים לייסר את העובדים בשוטים ובעקרבים.

    צריך לומר שגל ההגירה הענקי ממקסיקו, החוקי והלא-חוקי, אינו איזה חוק טבע שלא ניתן להתנגד לו (וישראל היא ההוכחה לכך); לממשלים השונים מאז שנות ה-60 ואילך היה אינטרס בהגירה מסיבית. האינטרס של הדמוקרטים ברור: העם פנה נגד הדמוקרטים בשנות ה-70 וה-80, ולכן מדוע לא “להחליף את העם”? האינטרס של הרפובליקאים ברור פחות, אלא אם כן אנחנו מביאים בחשבון שהם מייצגים את ההון הגדול הרוצה לשלם לעובדים כמה שפחות — ובטווח הקצר גל ההגירה הזה היה נוח מאוד.

    נושא מעניין נוסף: האסיאנים פנו בשנים האחרונות עוד יותר למפלגה הדמוקרטית – ע”פ מדגמי הקלפי הצביעו זכה אובמה ב-73% מקולותיהם, לעומת 71% מקולות ההיספאנים ורק 69% מקולות היהודים (ירידה משמעותית מאז 2008).

    אבל הדומיננטיות הדמוקרטית בקרב האסיאנים היא עניין חדש בתכלית: ביל קלינטון, ב-1992 וב-,1996 הפסיד בין האסיאנים. זה מדהים, וכנראה משקף שינויים בהרכב המגזר הזה, אך גם שינוי באופן שבו נתפסת המפלגה הרפובליקאית (אגב, בקרב האסיאנים, עניין ההגירה הבלתי-חוקית אינו רלבנטי).

  3. ori hippo (באסיה) הגיב:

    דני, לדעתי הגישה האסיאנית נובעת מחוסר שייכות ומחשבה מעשית. הם קודם אסיאנים, ואינם אמריקאים, גם בדור השני והשלישי, ולכן אין להם נטיות לאומיות. על אף שמרנותם, וקירבתם לדעות הרפובליקאים, הם מצביעים על יסוד האינטרס הכלכלי האישי המיידי, לא האינטרס ארוך-הטווח של אמריקה. ענייני חוץ כמובן אינם מעניינים אותם כלל.

    • דני פ הגיב:

      לא ברור שה”אינטרס הכלכלי האישי המיידי” צריך להוביל את האסיאנים לתמיכה בדמוקרטים. לאסיאנים יש הכנסה גבוהה יותר בממוצע מאשר ללבנים. גם היותם מעשיים או לא-פוליטיים (איני יודע על סמך אתה אומר את זה – ולאסיאנים מאיזו ארץ אתה מתכוון) אינה צריכה להוביל אותם לדמוקרטים באופן כה מובהק.

      דיברתי על מימד השינוי – האסיאנים הפכו מציבור שנוטה מעט לרפובליקאים לציבור שתומך בדמוקרטים עוד יותר מאשר היהודים. מה השתנה? דבר אחד שהשתנה הוא הרכב המגזר האסיאני. שיעורם של הווייטנאמים האנטי-קומוניסטים ושל הפיליפינים הנוצרים והנוחים להשתלב בוודאי ירד, ומשקלן של ארצות אחרות עלה. אבל לא נראה לי שזה כל ההסבר.

      • ori hippo (באסיה) הגיב:

        אני מתכוון לאסיאנים מאסיה ומן האוקיאנוס השקט. הם המיעוט שגדל ביותר בארה”ב בין 2000 ל-2010, ובארבע השנים האחרונות הפכו לקבוצה הגזעיתץ בעלת ההכנסה הגבוהה ביותר בארה”ב.

        השינוי של שיטת ההגירה ממכסות לבעלי מקצוע שינה בעשרות שנים האחרונות את סוג האסיאנים שמגיעים ואת אזורי המגורים שלהם בארה”ב. הלוס אנג’לס טיימס טוען שהיה לאסיאנים משקל משמעותי בבחירות בוירג’יניה, בקולורדו ובפלורידה.

        לגבי מימד השינוי, זו שאלה מעניינת מאד, אם יעלו בדעתך עוד הסברים אשמח לשמוע.

        • דני פ הגיב:

          בדיוק קראתי מאמר, בכתב עת ימני, העוסק בנושא הזה.

          המחבר טוען, שמעבר האסיאנים מהרפובליקאים לדמוקרטים הוא חלק מהמעבר של חלק גדול מן הציבור העירוני המשכיל אל המפלגה הדמוקרטית.

          אני לא חושב שיש הסבר אחד לתופעה, ולו בשל כך שהציבור האסיאני הוא מאוד הטרוגני. הקבוצה האתנית אולי המסקרנת ביותר בארה”ב כרגע הם ההודים שעושה רושם שהם היהודים החדשים, ובניגוד לאסיאנים אחרים מצטיינים לא רק בתחומים כמו טכנולוגיה ועסקים אלא גם פוליטיקה ועיתונות – אני מניח שבעתיד הלא רחוק תהיה להודים השפעה על החברה האמריקאית שדומה להשפעה של היהודים (כלומר תהיה השפעה גדולה מאוד).

          • יואב קרני הגיב:

            מסכים בהחלט עם הערתך על ההודים. הפרופיל הציבורי שלהם עומד בסימן עליה בלתי פוסקת.

            אני מודה שהופתעתי מתמיכתם בדמוקרטים. נטיתי להניח שהם שמרנים, גם חברתית וגם כלכלית, וימצאו את ביתם אצלה רפובליקאים. ואמנם, שני הפוליטיקאים ממוצא הודי הידועים ביותר באמריקה מזוהים עם האגף השמרני של המפלגה הרפובליקאית: מושל לואיזיאנה זה ארבע שנים, בובי ג’ינדאל, ומושלת דרום קרוליינה זה שנתיים, חביבת ‘מסיבת התה’, ניקי היילי. שניהם צעירים. ג’ינדאל (משמאל) הוא רק בן 41, ורוב עתידו לפניו, כולל הזירה הארצית. היילי (מימין) בת 40. אם המפלגה הרפובליקאית תחליט בחוסר חשק ניכר, שהגיעה השעה להשחים, מניות שניהם יעלו מאוד.

            מושלת דרום קרוליינה ניקי היילימושל לואיזיאנה בובי ג'ינדאל

            יש גם הודים בעתונות האידיאולוגית הימנית. אחד מהם, ראמש פונורו, הוא עורך בכיר בכתב העת השמרני הוותיק National Review, שיסד ביל באקלי המהולל, איש שהיה קרוב להיות לורד אמריקאי על פי סגנונו והליכותיו.

            יש גם עתונאים ממוצא הודי בעמדות בכירות מאוד ב’וושינגטון פוסט’. יש אקדמאים הודיים משובחים. יש כמובן הודים בעמדות בכירות בעולם התאגידים והפיננסים, כמו מנכ”לית פפסי קולה, אינדרה נואי והמנכ”ל המודח של סיטיגרופ, ויקראם פאנדיט, שעתה זה קיבל פיצויי פיטורים של 6.7 מיליון דולר.

            “הקול ההודי” עדיין אינו משפיע, אבל תרומות הודיות משפיעות בהחלט. השפעתה של הקהילה הזו על עתיד אמריקה תחרוג הרבה ממשקלה היחסי באוכלוסיה — אבל גם משקלה, בהכרח, יגבר ויילך.

            עוד מעט גם אני אהיה הודי אמריקאי. מחרתיים כעת חיה רגליי ידרכו על אדמת הודו.

            • דני פ הגיב:

              ג’ינדאל, היילי, פונורו – כולם נוצרים. רוב ההודים – לא נוצרים. הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. בדיוק קראתי מאמר בבלוג שטוען שדת היא הגורם המסביר את ההצבעה של אסיאנים: אסיאנים אוונגליסטים מצביעים באופן דומה לאמריקאים אוונגליסטים אחרים, כך גם אסייתים קתולים וכו’ – אבל רק 40% מהאסיאנים הם נוצרים, ובעקבות גלי הגירה ממדינות שאינן נוצריות האחוז שלהם פוחת והולך.

              • יואב קרני הגיב:

                ג’ינדאל נולד הינדו, אבל המיר את דתו לקתוליות עוד בנעוריו, מפני שהקדים להבין (ממש באופן ביל-קלינטוני), כי שאיפותיו הפוליטיות לא יתיישבו עם עבודת אלילים. הוריו של ג’ינדאל עודם הינדו.

                שכחתי לציין ברשימת ההודים הימניים את דינש ד’סוזה, אחד התעמלנים הימניים הנפסדים ביותר באמריקה, האיש שהמציא את “אובמה הוא לאומן קניאתי אנטי-מערבי משנות ה-60”, ופלט את סרט-הפלסתר של החודשים האחרונים, 2016: אמריקה של אובמה, שהוא רצח אופי מן הזן הדוחה ביותר של מייקל מור (אשר משמאל). גם ד’סוזה הוא נוצרי, מלידה.

  4. תוצאות הבחירות הן תוצאה של הרבה מאד תהליכים מורכבים, ולא נכון להתייחס לאחד בלבד. ברור שמפלגה שיש לה אגף קיצוני דומיננטי נמצאת בבעיה בבואה להשיג קולות מן המרכז — אבל זה לא מנע נצחונות בעבר.

    ייתכן אבל שגם הסבר אידיוטי תקף בה במידה. אובמה עייף וכבוי הוא עדיין יפה יותר ובעל חיוך מקסים יותר וזה שווה אחוז אחד או שניים.

    • יואב קרני הגיב:

      זה קרה בעבר — אבל אם תחזור ותקרא תראה שהטעמתי את השינוי בדמוגרפיה. הדמוגרפיה של העבר היא שהשתנתה.

      אשר להסבר האידיוטי, אני מסכים בחפץ לב. הוא אמנם אידיוטי. אידיוטי כבר אמרתי?

  5. סיון פ הגיב:

    ביומיים האחרונים מדברים רבות על חשיבות הקול ההיספאני ועל מדיניות ההגירה של רומני כסיבה להפסד. לפני אותם יומיים, כמובן, הנושא תפס מקום שולי בסיקור הבחירות. מטבע הדברים את הנקודות אפשר לחבר רק בדיעבד.

    השאלה הגדולה עכשיו היא כיוונה של המפלגה הרפובליקאית — הקצנה נוספת או למרכז. סימן לכך יינתן ממש בקרוב, בטיפול ב”צוק הפיסקלי”. אם יהיו דיונים פוריים ותתקבל פשרה בין-מפלגתית (שבה, סביר להניח, יהיו חייבים למתן את קיצוצי המסים לעשירים – מדובר בהבטחה מפורשת של אובמה), ייתכן שיתברר כי למרות התובנה (המדכאת) ש”הבוחר האמריקאי השאיר הכול כשהיה”, משהו כן זז בתרבות הפוליטית האמריקאית.

    בכל מקרה, יואב, אני מקווה שאנו לא ניפול ל”תהום סיקורית” כגון זו שהיינו בה לפני מערכת הבחירות, כאשר לא עדכנת את הבלוג זמן רב.

    • יואב קרני הגיב:

      “התהום הסיקורית”, סיון, מתקרבת והולכת. ביום ב’ אני עולה עמוס מטען על מטוס, ועף לניו דלהי. אני מקווה שאתה פתוח לפוליטיקה הודית.

    • אני חושב שהם יגיעו לפשרה לא רק בעניינים הכלכליים, אלא גם ברפורמת ההגירה. אני חושב שעכשיו, לאחר שאובמה חזר ונבחר, רגשות האנטגוניזם ישככו. אי אפשר עוד להביס אותו, ואי אפשר לתרץ את תבוסת הבחירות שלהם באיזו תקלה חד פעמית, או מצב כלכלי גרוע. נראה שהעם האמריקאי מעדיף את אובמה, וכל ניסיון להתנגד לזה יוביל עוד לירידה בפופולריות של המפלגה.

  6. יואב אני חושב שאתה טועה לגבי מה שקרה בבחירות האילו.

    הבחירות האילו היו נצחון גדול לדמוקרטים. בבחירות לסנאט הם זכו בכל מקום שבו היתה להם אפשרות ריאלית לנצח חוץ מנוואדה — וגם שם התוצאה היתה קרובה.

    אובמה זכה בכל המדינות המתנדנדות מחוץ לצפון קרוליינה.

    בבחירות לבית הנבחרים התמונה דומה. על פנין נראה שהדמוקרטים “רק” שמרו את כוחם. אבל אם מסתכלים לעומק מבינים שהדמוקרטים היו בנחיתות גדולה בגלל שליטת הרפובליקאים בתהליך התיחום-מחדש של מחוזות הבחירה. בדומה לסנאט, הדמוקרטים זכו ב-14 או 15 מתוך 17 המושבים שהוגדרו כ”נוטים לדמוקרטים”; בשבעה עד עשרה מתוך 17, שהוגדרו “צמודים”; וארבעה עד חמישה מתוך עשרים המושבים, שהוגדרו כ”נוטים לרפובליקאים”. כלומר הדמוקרטים זכו ברוב המקרים שבהם היה להם סיכוי.

    בנוסף על זה, שתי מדינות הצביעו במשאלי עם לטובת הכרה בנישואים חד מיניים, ושתי מדינות הצביעו לטובת מעמד חוקי למריחואנה (לשימוש כללי).

    וכל זה לאחר התגייסות של הימין הדתי, שהצביע לטובת רומני באותם השיעורים שהצביע לטובת בוש הבן ב-2004.

    כל אלה מצטרפים לדחיה משמעותית למדי של סדר היום הרפובליקאי בנושאים חברתיים ובמידה מסוימת גם בנושאים כלכליים.

    • דני פ הגיב:

      “אם מסתכלים לעומק מבינים שהדמוקרטים היו בנחיתות גדולה בגלל שליטת הרפובליקאים בתהליך התיחום-מחדש של מחוזות הבחירה”

      ובית הנבחרים אמור להיות בעלת פרוצדורה יותר דמוקרטית מאשר הסנאט או הנשיאות – איזו בדיחה… אכן, בגלל ההרכב ההטרוגני של המפלגה הדמוקרטית, קשה לה יותר לעוות גבולות של מחוזות בחירה כדי להגדיל את מספר מושביה, אבל בכל זאת… מתי יתרחש התיחום (redistricting) הבא?

      • יואב קרני הגיב:

        הדמוקרטים דווקא עשו חיל בתיחום מחדש של מחוזות בחירה בקליפורניה, בניו יורק ובמרילנד.

        • יואב,

          זה שלוש מדינות שהן דמוקרטיות לחלוטין. ואחת מהן היא מדינה קטנה מאוד.

          בנוסף, בקליפורניה יש שינוי של נוהל הבחירות. מעכשיו, שני הפינאליסטים במקדימות, בלי קשר לשיוכם המפלגתי, יתמודדו זה נגד זה בבחירות הכלליות. זה יפחית מחשיבות המפלגות, ונועד לאפשר מועמדים מתונים יותר.

          • יואב קרני הגיב:

            אכן. זה קיים בעוד כמה מדינות, למשל בלואיזיאנה.

            לא שינה הרבה בקליפורניה, שהיא מדינה כמעט חד-מפלגתית, עם דומיננטיות של הדמוקרטים. עתה זה הדמוקרטים של קליפורניה זכו ב”רוב-על” של שני שלישים באסיפה המחוקקת של המדינה, מה שפוטר אותם מכל הגבלות (בייחוד על הטלת מסים חדשים). אילו אומצה השיטה הזו במדינות נוספות, בוודאי אל היינו רואים את עלייתם של מועמדים רפובליקאי לסנאט, המחטטים ברחמן של נשים.

      • אחת לעשר שנים יש מפקד אוכלוסים בארה”ב (כמתחייב מן החוקה). אחריו יש חלוקה מחדש של מספר המושבים בבית הנבחרים בהתאם לשינויי האוכלוסיה (מספר המושבים בבית הנבחרים אינו משתנה).

        לאחר שהתוצאות של המפקד מגיעות, כל אחת מן המדינות חוזרת ותוחמת את מחוזות הבחירה. לכל מדינה יש דרך משלה לעשות את זה, אבל לרוב זהותם הפוליטית של מושל המדינה ושל מפלגת הרוב באסיפה המחוקקת היא הקובעת.

        התיחום-מחדש מאפשר הרבה מאד תעלולים, מפני שהחוק מחייב מתן ייצוג הוגן של מיעוטים.

        • דני פ הגיב:

          אם כך ההפסד של הדמוקרטים ב-2010 היה בעל השלכות הרבה יותר חמורות… בבחירות האלה היתה התייצבות יפה של המצביעים הדמוקרטים בקלפיות, וזה לא הספיק (למשל: לדמוקרטים רק ארבעה מושבים של בית הנבחרים הפדרלי מתוך ששה-עשר באוהיו, חמשה מתוך ארבעה-עשר מושבים במישיגן, עשרה מושבים מתוך עשרים-ושבעה בפלורידה, למרות שאובמה ניצח בכל המדינות האלה). בעוד שנתיים ניסיון העבר מלמד ששיעורי ההצבעה של הרפובליקנים יהיו גבוהים יותר, והם יוכלו לחזק עוד יותר את הרוב שלהם בבית הנבחרים.

          • יואב קרני הגיב:

            מסכים בהחלט. מה גם שבחירות של אמצע קדנציה בתקופת כהונה שניה של נשיא תמיד מנחילות תבוסה למפלגה המחזיקה בבית הלבן. הרפובליקאים איבדו את הסנאט באמצע הקדנציה השניה (1986) של רייגן האולטרה-פופולרי; הם איבדו כמובן את שני בתי הקונגרס באמצע הקדנציה השניה (2006) של בוש הבן הלא-פופולרי-מאוד.

            קשה מאוד להאמין שהדמוקרטים בקונגרס יוכלו לחקות את הצלחת אובמה בהבאת מצביעיהם אל הקלפי. בנסיבות כאלה, זעמו של “הגבר הלבן הקשיש” יכריע את הבחירות, לפחות בבית הנבחרים. בסנאט יהיה קשה יותר לרפובליקאים לנצח, אם כי גם זה יתכן. ההזדמנות הנדירה שלהם היתה הפעם, ולא זו בלבד שהם החמיצו אותה, אלא הרוב הדמוקרטי גדל במקצת. איש לא העלה תוצאה כזאת על קצה דעתו רק לפני כמה חודשים.

Leave a Reply for גולדבלט משה