גן-החוחים של ברק אובמה, או Give ‘Em Hell, Barry (אם זה עוד יעזור)

לנוכח תנופת התאוששותו של מיט רומני מתחילה להתגנב חרדה אל מסע הבחירות של הנשיא. ”הישארו אתי“, הוא הפציר השבוע במצביעים במדינת אוהיו. הוא מנהל מסע בחירות אגרסיבי ואישי, ויריביו מאשימים אותו בסגנון ”לא נשיאותי“. הדילמה הנצחית של נשיאים במצור: להילחם, או לשמור על ההילה. בזמנים כאלה פוליטיקאים מחפשים את הרי טרומן, ומתנחמים בהצלחתו להביס את הציפיות הטבעיות

שמו של ויליאם מקינלי בדרך כלל אינו מעורר אסוציאציות. מעטים מאוד מזכירים אותו בנשימה אחת עם ג‘ורג‘ וושינגטון, אייברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט. אבל הנשיא העשרים-וחמשה של ארה“ב ראוי למקום טוב באמצע. אגב ממש באמצע. הוא סיים את נשיאותו (מכוח קליע של אקדח) לפני 111 שנה, וזה היה 111 שנה לאחר השבעתו של וושינגטון, ראשון הנשיאים.

מקינלי ראוי להיזכר, מפני שהוא פתח את דלתות המאה העשרים לפני אמריקה, והפך אותה מרפובליקה מתבודדת למעצמה גלובלית. הוא הוציא אותה למלחמת-עולם קטנה, נגד ספרד, ששדות הקרב שלה נמתחו מן הפיליפינים ועד קובה. הוא גם סיפח ארכיפלג קטן ונידח, ששמו האוואי (מיסיונרים ומגדלי בננות גנבו את האוואי מילידיה כמה שנים קודם). אילמלא פתח את הדלתות, ואילמלא סיפח, ארה”ב אולי לא היתה מתערבת במלחמת העולם הראשונה, ומאין לה הפיליפינים ופרל הארבור גם לא היתה נקלעת למלחמת העולם השניה. הגיעו בנפשכם מה היה קורה לעולמנו. הנה סיבה לזכור את מקינלי לטובה (אם אינכם צאצאים של ילידי האוואי, כמובן).

על מקינלי אפשר אולי להגיד, שהוא היה בעת ובעונה אחת אחרון הנשיאים הלא-מודרניים וראשון הנשיאים המודרניים.

מה לנו מודרנית פחות ממערכת הבחירות הראשונה שלו, ב-1896. הוא בילה אותה על מרפסת ביתו, בעיר קנטון, במרכז מדינת אוהיו (שהוא היה המושל שלה). כן, על המרפסת. הוא לא ערך אפילו עצרת בחירות אחת מחוץ לביתו. הוא קיבל משלחות של תומכים, ונשא נאומים באוזניהן. אבל בהיעדר רדיו או טלויזיה, איש לא שמע את קולו מחוץ לקנטון.

עצרת בחירות אופיינית של ויליאם מקינלי, 1896: על הגזוזטרה של ביתו, בקאנטון, מדינת אוהיו. כאן הוא מסב בחברת משלחת של נשים, שבאה להאזין לו. לנשים אפילו לא היתה זכות בחירה אז, אבל פוליטיקאים הניחו שיש להן השפעת-מה על הגברים שבסביבתן. (המקור, ברזולוציה גבוהה בהרבה: Wikimedia)

זו היתה הפעם האחרונה שנשיא נבחר ללא מאמץ הירואי. לימים, מערכת הבחירות לנשיאות תתארך מחודשיים לשנתיים, ותצריך שיעורים יוצאים מגדר הרגיל של אנרגיה גופנית. מועמדים יתעוררו בארבע לפנות בוקר, ויבוססו בשלג עמוק, בצינת חורף איומה, כדי ללחוץ ידיים.

הם הבטיחו גן של ורדים

זה אמור בעיקר במועמדים. מה על נשיאים, המנסים לחזור ולהיבחר? האם גם הם צריכים להתאמץ? האם לא מוטב להם להסתופף בזיווה המיתי של כהונתם, לא להשתכשך יותר מדיי במים העכורים, ולהימנע מרטוריקה קולנית?

הנשיא האחרון שניסה את האסטרטגיה הזו, בימים של משבר כלכלי ומוסרי, היה ג‘רלד פורד, ב-1976. הוא נשאר בבית הלבן, והשתדל להיראות עסוק מאוד בניהול ענייניה של האומה. העתונות דיברה אז על ”אסטרטגיית גן הוורדים“, על שם הערוגה המפורסמת בחזית הבית הלבן. לא עבד. הוא הפסיד, בהפרש קטן, לג’ימי קרטר. אגב, גם קרטר ניסה את כוחו בגן-ורדים, במערכת הבחירות של 1980 — ונחל מפלה ניצחת מידי רונלד רייגן.

ברק אובמה לא הבטיח גן ורדים לאיש. כאשר הפופולריות שלו גלשה אל שפל, בתחילת 2011, הוא הפשיל שרוולים, ויצא להציל את נשיאותו. יריביו האשימו, שהוא הפך לנשיא במשרה חלקית ולמועמד במשרה מלאה. הוא ידע שזו תהיה מלחמת חורמה. בחירה חוזרת בזמן של אבטלת המונים אינה מתיישבת עם תקדימים היסטוריים.

מערכת הבחירות הארוכה של אובמה הנחילה לו השגים. הוא הפך את עצמו לפייבוריט במירוץ כמעט אבוד. כל זה התהפך על ראשו בשלושה באוקטובר, בוויכוח הטלויזיה הראשון שלו עם מיט רומני. ואף על פי שהוא היטיב מרומני בשני הוויכוחים הבאים, נראה עכשיו שרושם הוויכוח הראשון לא נמחה. אין זאת אומרת שתבוסת אובמה מובטחת, אבל אין הוא עוד הפייבוריט, והוא גם אינו מתנהג כפייבוריט.

גן-הוורדים הפך לשדה-חוחים. בוויכוח הטלויזיה השלישי, על ענייני חוץ, בתחילת השבוע, הנשיא היה אגרסיבי, סרקסטי, נוטף סלידה, כמעט מתנשא. הסקרים אמנם הראו שהוא ניצח, אבל לפי שעה אין סימנים שהדינמיקה השתנתה, או לפחות השתנתה במידה ניכרת.

הנשיא ”הבלתי-נשיא“

סגנון הנשיא נעשה נושא כשלעצמו. רומני העיר לו פעמיים במהלך הוויכוח של תחילת השבוע, ש“התקפה עליי אינה תחליף לסדר-יום“. גם רומני, גם המועמד להיות סגנו, פול ריאן, דיברו השבוע על ”מסע הבחירות הירוד“ (הם השתמשו במלה האנגלית ”קטן“) של הנשיא.

העמודים האדיטוריאליים של ה‘וול סטריט ג‘ורנל‘, שהם הבמה החשובה ביותר של הימין השמרני, חוזרים ומציינים את התגמדותה של נשיאות אובמה. הוא ה Un-President, הכריזה כותרת אחת, ה“בלתי-נשיא“, בתרגום מחוספס (למטה). פרשנות אחרת תיארה אותה כ“מקטב העליון“, על משקל ”המפקד העליון“.

“הבלתי נשיא”, בעמוד האדיטוריאלי של ה’וול סטריט ג’רנל’, שמונה-עשר באוקטובר. את המטבע הזה טבע סגן העורך של העמוד, דניאל הנינג’ר. העמודים האדיטוריאליים של העתון הפכו לכרוז תעמולה אינטלקטואלי של המפלגה הרפובליקאית במידה שלא היו מעולם. קשה לדעת אם זו תוצאה של רכישת העתון בידי רופרט מרדוק, מפני שהם תמיד נטו חד משמעית ימינה. עמודי החדשות של העתון, לעומת זאת, חפים מכל נטאי. הם מקור מקצועי בהחלט של ידיעות ושל הערכות, המתנגשות לא פעם עם הטון הרדיקלי של מאמרי המערכת

בתלונות על ”היעדר נשיאותיות“ אפשר כמובן למצוא טעם של התחסדות ושל אינטרס עצמי. אבל השאלה עומדת במלוא תוקפה: איך יגיבו המצביעים? מערכת הבחירות הארוכה-עד-אין-קץ עייפה את אמריקה. והיא עייפה במיוחד את תושבי המדינות הנחשבות למתנדנדות, בערך 12, שגלי האתר שלהן וכבליהן מוצפים בתשדירים עוינים, ברצף בלתי פוסק.

(באמת בלתי פוסק. אתה נתקל בהם אפילו בצפיה חטופה ומקרית. התשדירים שאני רואה מיועדים למדינת וירג’יניה, הסמוכה לוושינגטון. היא אחת המתנדנדות הקריטיות ביותר. אם היא תצביע לטובת אובמה, רומני יתקשה לנצח. אי אפשר להימלט מפניהם.)

הקרב מתנהל על העדפותיהם של שניים או שלושה אחוזים מן המצביעים, אולי פחות. הם נוטים להיות פרגמטיים, ומתעניינים בפתרונות קונקרטיים לבעיות קונקרטיות. האם הם יתרשמו לטובה מן ההתקפות האישיות החוזרות על רומני? האם הם לא יעדיפו דיבורים ענייניים?

תשובה אפשרית אחת היא שהנשיא פונה לא רק אל המהססים, אלא גם, אולי בעיקר, אל חלק מתומכיו הפוטנציאליים שאדישותם עומדת להשאיר אותם בבית ביום ההצבעה. הסקרים נוטים להראות, שאילו כל המצביעים היו מגיעים אל הקלפי, אובמה היה מנצח. ממילא, תוספת הלהט ה”לא נשיאותי” עשויה לדרבן אותם להגיע לקלפי, או להקדים ולהצביע.

בעל טור לא-דמוקרטי ב’ניו יורק טיימס’ (יש כאלה) כתב השבוע ביומן-הרשת שלו על “תחושה של תבוסה” במחנה אובמה:

מסע בחירות בסימן תבוסה מעורר תחושה מסוימת מאוד: הוא פונה לאפיק שלילי מאוד, מנסה כיוונים חדשים בשלב מאוחר מאוד של המערכה, מבליט נושאים שרק הנאמנים בתומכיו מתעניינים בהם, ומנסה להפוך מעידות קטנטנות של יריביו לשערוריות מסיביות, המסוגלות לשנות בחירות. 

”צא-נא מן המטבח“

בהיסטוריה המודרנית של ארה“ב היה רק נשיא אחד שנחלץ בשלום ממלחמת-מאסף להצלת נשיאותו. זה היה הארי טרומן, והוא הפך למלאך-השרת של כל הפוליטיקאים הקרובים לתבוסה. אפילו אהוד ברק התנחם במופת של טרומן, ערב תבוסתו בבחירות של 2001.

טרומן היה לא-פופולרי במידה כזאת, שלאיש לא היה ספק כי גורלו נחתם. עיתונים רציניים כתבו על ”הנשיא הבא“, והתכוונו ליריבו, המושל הרפובליקאי הפרגמטי של מדינת ניו יורק, תומס דיואי, כמעט בן-דמות של מיט רומני.

הארי טרומן נואם מקרון הרכבת שלו במערכת הבחירות המיתית של 1948, שבה הפריך את כל התחזיות על תבוסתו. על מסע הרכבת אפשר לקרוא באתר הרשת של ספריית טרומן (המקור: אתר הרשת של אוניברסיטת ייל)

טרומן הפשיל שרוולים, ויצא למסע-רכבת עוצר נשימה. הוא נהג לנאום מן הרציף בכל תחנה שבה עצר. הקהל בעצרות הבחירות שלו נהג לקרוא לעברו, ”תכניס להם באבי-אביהם, הארי“ (תרגום חופשי של הביטוי האנגלי, give ’em hell). והוא אמנם הכניס להם. כאשר דיואי התלונן, טרומן השיב את התשובה הלא-נשכחת: ”אם אינך יכול לסבול את החום, צא-נא מן המטבח“.

נצחונו של טרומן על הממסד הרפובליקאי נכנס לפולקלור הפוליטי, הרבה בזכות צילום של טרומן, מחייך מאוזן לאוזן למחרת נצחונו, לפני 64 שנה, מציג את גליון ה‘שיקאגו טריביון‘, שכותרת ענק מרוחה לרוחב עמודו הראשון: ”דיואי מביס את טרומן“. הדואר האמריקאי אפילו הנפיק בול לזכר הרגע ההוא (למטה).

האם יש לרומני די זמן?

הלבנים נגד אובמה
ה’וושינגטון פוסט’ מפרסם הבוקר (ששי) תוצאות של סקר דעת קהל מן השבוע, שנתון אחד מזדקר מהם באופן דרמטי מאוד: התמיכה בנשיא אובמה בין לבנים מתמוטטת. רק 37% מן הלבנים שהשתתפו בסקר תמכו בנשיא. 60% תמכו במיט רומני. עניין רגיל הוא שדמוקרטים מפסידים בין לבנים. אובמה עצמו הפסיד אפילו בשנת נצחונו הגדול, 2008. אבל הפרש פיגורו עכשיו, על פי הסקר, הוא היסטורי.

זה נתון הצריך לעורר חרדה בכל צד. הרפובליקאים אולי ייצאו נשכרים ממנו בטווח הקצר, אבל עוד מעט הלבנים יהיו מיעוט באמריקה. לרפובליקאים אין כמעט דריסת-רגל בין לא-לבנים (שחורים והיספאנים). 80% של הלא-לבנים תומכים באובמה (95% בין השחורים, 70% בין ההיספאנים).

ברק אובמה אינו טרומן. האינטלקטואל העירוני המהורהר והמרוחק, שנישא אל הבית הלבן על גל של ציפיות כמעט-משיחיות, אינו משתווה לפוליטיקאי המחוספס והעממי מעיר קטנה במדינת מיזורי. אבל אובמה מנסה עכשיו את שיטות טרומן.

צריך להגיד שיש רמז של חרדה בסגנון הזה. ”הישארו אתי“ (Stick with me), קרא אובמה השבוע לשומעיו בעצרת באוהיו. הסקרים מעמידים בספק את מגמת ההישארות. מגרונות הרפובליקאים בוקעים קולות מתרברבים. הם בטוחים, או לפחות מעמידים פנים שהם בטוחים, כי גורלו של הנשיא נחתם.

יתכן שהצדק איתם. יתכן שתנופת התאוששותו של רומני אינה ניתנת לעצירה. אבל יתכן גם שלרומני לא נשאר די זמן כדי לממש את התאוששותו. חוכמה שלאחר מעשה בשורה של סיבובי בחירות בחצי המאה האחרונה העריכה, כי ”אילו הבחירות היו מתקיימות שבוע אחד אחר כך“, או משהו מעין זה, תוצאותיהן היו שונות: ב-1968, יוברט המפרי היה נבחר לנשיא, ולא ריצ‘רד ניקסון; ב-1976, ג‘רלד פורד היה נבחר, לא ג‘ימי קרטר; ב-2000 חסרו אולי כמה ימים לאל גור.

הימים האחרונים של מערכת הבחירות עדיין יכולים להניב התמוטטות פתאומית של אחד המועמדים: פליטת פה איומה, גילוי מסמר-שיער, התמוטטות פיננסית באירופה, מעשה טירור, וכמובן נתוני תעסוקה וצמיחה.

(נתון כלכלי חשוב בקע היום, ששי, מחלציו של משרד המסחר בוושינגטון: הצמיחה ברבעון השלישי של השנה עמדה, בשיקלול שנתי, על שני אחוזים. זה טיפה יותר טוב ממה שחזו הכלכלנים, וקצת יותר טוב מן הרבעון הקודם, האיום, של 1.3% בלבד. אבל זו צמיחה חיוורת, שאינה מספיקה לכירסום דרמטי באבטלה. אני נזכר שזה היה בדיוק שיעור הצמיחה שדווח ערב הבחירות של 1992. ג’ורג’ בוש האב ניסה אז לטעון שהנתון הזה מבטא התאוששות כלכלית. בשנת “זו הכלכלה, טמבל”, שני אחוזים לא עזרו לו. ביל קלינטון נבחר.)

נשים לא נשואות — ורצון אלוהים

בשבוע שעבר כתבתי כאן על המרכזיות הלא-צפויה של זכויות נשים. נשים נוטות למפלגה הדמוקרטית, וכאשר נטייתן גוברת, הדמוקרטים מנצחים.

סוקר דעת קהל דמוקרטי ידוע, סטאן גרינברג, המוכר יפה גם לפוליטיקאים ישראליים, אמר השבוע, כי נצחון דמוקרטי תלוי הרבה בהצבעתן של ”נשים לא נשואות“, בערך 20% של ציבור הבוחרים. 70% מהן הצביעו בעד אובמה ב-2008. פגיעת המשבר הכלכלי בהן היתה חמורה במיוחד. החזרתן היא “המשימה העיקרית”, לפי גרינברג.

והנה השבוע הכריז מועמד רפובליקאי ימני מאוד לכהונת הסנאטור של מדינת אינדיאנה, במערב התיכון, כי חיים הנובטים ברחמה של אשה שנאנסה משקפים את רצון אלוהים (ראו את גזיר-העתון משמאל, לקוח מ Journal Courier, המופיע באינדיאנה). מועמד אחר לסנאט, במיזורי השכנה, הכריז עוד בתחילת הקיץ שגוף האשה מונע הריון במקרה של ”אונס לגיטימי“.

ההכרזות האלה הן בדיוק ההיפך מן הרושם שמיט רומני מנסה לעורר: מתינות, איפוק, פרגמטיות. ההכרזות מזכירות לבוחרים מה גדולה השפעתו של הימין הדתי על הרפובליקאים.

המעידה באינדיאנה היא דוגמא למאורע לא-חזוי. הקלפים עדיין יכולים להיטרף, לכאן או לכאן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

18 Responses to “גן-החוחים של ברק אובמה, או Give ‘Em Hell, Barry (אם זה עוד יעזור)”

  1. גיל הגיב:

    היי יואב, נראה שכרגע המאבק הגדול הוא בעיקר על אחוזי ההצבעה, כשהדמוקרטים חזקים יותר בהצבעה המוקדמת (דואר, קלפיות מיוחדות) והרפובליקאים טובים יותר בהבאת מצביעים לקלפי ביום הבחירות עצמו.

    אגב, מעניין אם למשאל שיש בקולורדו — אחת המדינות המתנדנדות החשובות — לגבי חוקיות המריחואנה תהיה השפעה על אחוזי ההצבעה שם. ב-2004, חלק מהאסטרגיה של הרפובליקאים להבטיח את בחירתו החוזרת של ג’ורג’ בוש הבן היתה להציג נושאים שנויים במחלוקת במשאלי עם מקומיים, כדי להביא את תומכיהם לקלפי (משאלי-עם לתיקון חוקות של המדינות האינדיבידואליות הן עניין שגרתי בארה”ב). כך נערכו משאלי-עם על נישואים חד מיניים ועל הפלות, מה שמשך הרבה מצביעים שמרנים אל הקלפיות, שאולי לא היו מגיעים לשם באופן אחר. הפעם, נראה שאולי זה יעבוד לטובת הדמוקרטים.

    אגב, רציתי לשאול לדעתך בעניין מאמרי המערכת של עתונים שתומכים במועמד זה או אחר. אני מבין שבעבר היתה להם השפעה מסוימת, אבל האם היא עדיין קיימת לדעתך? זה נראה קצת פומפוזי ומלא חשיבות, והעיתונים מתייחסים לזה ברצינות רבה (ושומרים בסוד עד הרגע האחרון את הבחירה שלהם), אבל בעידן האינטרנט והירידה הכללית של קריאת עיתונים תהיתי אם זה משנה במשהו. בשידורים אוהבים להזכיר את זה, במיוחד במדינות המתנדנדות (נראה לי שהנטייה של העיתונים החשובים היא לתמוך באובמה).

    • יואב קרני הגיב:

      נקודות טובות. אכן שאלת ההצבעה המוקדמת היא קריטית לחלוטין בשביל הדמוקרטים. הם מקווים שהמצביעים המוקדמים הם תומכים שלא התכוונו להגיע לקלפי ביום ההצבעה, ולכן הם יוסיפו קולות. הרפובליקאים חולקים עליהם, וטוענים שקולות המצביעים המוקדמים פשוט ייגרעו מסך הכול של יום ההצבעה עצמו. נראה.

      משאלי העם על נישואים חד-מיניים אמנם חיזקו את הרפובליקאים ב-2004. אין זה מן הנמנע שהמשאל באוהיו הוא זה שהעניק לרפובליקאים את הפרש הנצחון הלא-ענקי שלהם. הואיל ואוהיו הכריעה את הכף (אילו הצביעה בעד ג’ון קרי, הוא היה הנשיא), אפשר לטעון שמשאל-העם ההוא הבטיח את נצחון בוש. זו רק השערה.

      השנה התהפכו היוצרות, מפני שדעת הקהל השתנתה. הסובלנות כלפי נישואים חד-מיניים גדלה. ביום הבחירות לנשיאות יהיה משאל-עם על נישואים חד-מיניים במדינת מרילנד, הנמצאת שני רחובות מביתי. הסקרים חוזים נצחון לתומכי הנישואים החד-מיניים. אם אמנם, זו תהיה הפעם הראשונה שהנישואים החד-מיניים מקבלים אישור במשאל-עם. יתכן שמשאלים דומים במדינת וושינגטון (בקצה הצפון מערבי של ארה”ב) ובמדינת מיין (בקצה הצפון-מזרחי) יניבו תוצאות דומות.

      האם המריחואנה תנחיל את קולורדו לאובמה? מפני שדי סטודנטים והיפים מזדקנים ינהרו אל הקלפיות לתמוך במריחואנה, ואגב כך יצביעו לטובת הנשיא? אולי, אינני יודע. אני אגב לא הייתי סומך על תמיכתם האוטומטית באובמה. רבים מהם יתפתו בוודאי להצביע בעד מועמדת הירוקים לנשיאות, או בעד המועמד הליברטריאני.

      אשר למאמרי המערכת של העתונים: עוד מסורת אמריקאית מיוחדת במינה. עתונים באירופה, גם בישראל, אולי אינם מסתירים את אהדתם למועמד, אבל אין להם מסורת של תמיכה אדיטוריאלית גלויה. בארה”ב, כמעט כל עתון עושה כן, אולי מאז ומעולם.

      אני מצטרף אל פקפוקיך בנוגע למידת האפקטיביות של המאמרים האלה, אם כי המועמדים נוטים לצטט אותם בהבלטה בתשדיריהם. אני חושב שיש להם השפעה גדולה יותר בהתמודדויות מקומיות, בין אם זה לעיריה, או לאסיפה המחוקקת של המדינה, או לנציגי האיזור בקונגרס בוושינגטו, או במשאלי עם מקומייםן. אבל ברור שבכמה מן המדינות המתנדנדות יש עתונים בולטים מאוד ורבי השפעה. אני חושב למשל על ה’דה מוין רג’יסטר’ באייווה, או על ה’דנוור ניוז’ בקולורדו. אבל אינני יודע מספיק על השפעתם.

      אני נוטה להסכים איתך שרוב העתונים הגדולים תומכים באובמה, או בדמוקרטים בכלל, בין השאר מפני שהם מופיעים במרכזים עירוניים, והערים הגדולות, עם מעט מאוד יוצאות מן הכלל, תומכות בדמוקרטים. אבל בניו יורק, בשיקגו ובבוסטון יש עתונים התומכים מסורתית ברפובליקאים. העתון היומי האחרון של סיאטל תומך מפעם לפעם ברפובליקאים. אני מקווה לבדוק עוד ולדווח.

      • גיל הגיב:

        ב-2008 הייתה תופעה קצת ייחודית אני חושב שבה חלק ניכר מההצבעה הייתה מוקדמת. אני יודע שפה בניו מקסיקו לא היה עומס רב ביום הבחירות ולעומת זאת היו תורים ארוכים בקלפיות בשבועות לפני יום הבחירות. הייתה אז תחושת דחיפות עצומה שהיום קיימת פחות. אני אצביע ביום עצמו כדי לראות עד כמה הוא עמוס ואז אחזור לדווח.

  2. יוסי בן אדרי הגיב:

    אני מבולבל מהטור שלך. עולה ממנו כאילו אובמה הוא כרגע האנדרדוג (“רק נשיא אחד נחלץ בשלום ממלחמת מאסף”). אבל באתר fivethirtyeight סיכויי הנצחון של אובמה הם 74.4%. לפי הגרפים שלהם, אלו סיכויים גבוהים יותר משהיו לו במהלך החודשים יוני-אוגוסט, ורק מעט קטנים יותר מהתקופה של ספטמבר עד אוקטובר. אתה מעריך את האתר הזה כאתר שאינו אמין?

    • יואב קרני הגיב:

      השאלה במקומה. הטור הסטטיסטי של אתר הניו יורק טיימס פיתח מודל, שהוא יותר משיקלול כל הסטטיסטיקות, וכולל ניתוחים, תחושות וניחושים מלומדים. גם על פי הטור הזה, אם תעיין בכל מרכיביו, ההפרש בין אובמה לרומני קטן מאוד. אבל בעל הטור מניח שיתרונו של אובמה במדינות המתנדנדות שריר וקיים, והוא מתייחס בביטול מסוים אל סקרים הטוענים אחרת.

      יתכן שהצדק אתו. אבל אי אפשר לטעות בסקרים. כמעט כולם מראים יתרון קטן לרומני, ואחד (גאלופ) מראה יתרון הגדול מטעות הדגימה. ההפרש בחלק מן המדינות המתנדנדות נמחק. באחרות הוא הצטמצם דרמטית. רפובליקאים מאמינים שרומני ינצח בהפרש ניכר, לפחות בחבר האלקטורים.

      הרושם שלי הוא שהנשיא במצוקה גוברת, והיא מתבטאת גם בטון של מסע הבחירות שלו. הפירסום הפתאומי של חוברת עם תכניתו הכלכלית, שחולקה במיליוני עותקים, נראה מעשה של כמעט ייאוש. אין מפרסמים תכנית כלכלית עשרה ימים לפני ההצבעה, אלא אם כן מטה הבחירות אובד עצות.

      הרפובליקאים שופעים בטחון. הסקר המראה התמוטטות של תמיכת הלבנים באובמה הוא חמור ביותר.

      ראיתי לעומת זאת בשעות האחרונות סקר נוסף, של בוושינגטון פוסט, המראה יתרון של ארבעה אחוזים לאובמה באוהיו, חדשות טובות בשבילו. אבל צריך להגיד שאין הרבה חדשות טובות כאלה.

      • ארן הגיב:

        יואב אתה לא לגמרי מדייק לגבי נייט סילבר.

        לנייט יש כמה וכמה מודלים. לגבי סקרים הוא משקלל סקרים בהתחשב בדיוק בעבר שלהם ומשקלל סקרים ארציים עם סקרים מקומיים.

        מה שנייט עושה הוא לתת ציון אמינות לסקרים.

        הסיבה שהוא צופה 76% סיכוי לניצחון של אובמה נובעת מהמתמטיקה של חבר האלקטורים. כשבונים מפה רומני צריך לנצח בכמעט כל מדינה מתנדנדת, בעוד שאובמה צריך לנצח רק בחלק מהן.

        • יואב קרני הגיב:

          אני אינני כופר בהגיונו של סילבר. אני רק טוען שהמודל שלו ניזון, לפחות חלקית, מניחושים מלומדים.

          אגב, לא המודל שלו בלבד. הסקרים עצמם ניזונים מניחושים מלומדים. נדמה לי שהסוקר השנוי במחלוקת ג׳ון זוגבי הוא שאמר, אולי לפני שמונה שנים, שהסקרים חדלו להיות מדע והפכו לאמנות.

          אתה צודק גם ביחס לחבר האלקטורים. נשמעים עכשיו יותר ויותר דיבורים על האפשרות שרומני יזכה ברוב הקולות בזירה הארצית, אבל אובמה ייבחר מתוקף נצחון בחבר האלקטורים. זו תהיה תוצאה לא טובה בשביל אמריקה. אולי היא תשכנע סוף סוף את הימין הסרבן לחזור ולשקול שינויים באופן שבו נבחר נשיא. ציר קונגרס דמוקרטי, ששמו אגב ישראל (באמת), יוזם הצעת חוק שתעניק תוספת אוטומטית של אלקטורים למנצח במניין הכללי, כדי להבטיח שהוא, לא המפסיד במניין הכללי, ייבחר לנשיא.

          פשוט קשה להאמין שבשיטה הדמוקרטית המהוללת ביותר בעולם תיתכן פרצה כזאת.

          • דודו ב. הגיב:

            המודל של סילבר דווקא ממעט בניחושים מלומדים.

            ההנחה המרכזית שלו, כמו של כל מי שמתבסס על נתוני הסקרים, היא שנתונים אלה מוטים “במידה דומה” למידת ההטיה של סקרים במערכות בחירות קודמות.

            אם נניח שהסקרים מספקים מידע כלשהו, הרי שהמודל של סילבר מספק את אחת האפשרויות הבודדות לפענח אותם כראוי.

            על אף ההסתייגויות, בהנחה הנ”ל הוא בוודאי עדיף על מיצוע נאיבי של הסקרים, הלכי רוח במטות או בתקשורת, או כל סקר בודד (אפילו מדובר בתמיכת הבוחרים הלבנים).

            היום (שלישי) נראה שאובמה מוביל כמעט בביטחה. המודל הנסמך על מגוון נתונים כלכליים וגיאוגרפיים, כמו גם על הטיות הסקרים בעבר, מעריך שסכוייו לנצח הם כ-77%. סיכוייו הטובים של אובמה לנצח לפחות בשתים משלוש המדינות אוהיו, וויסקונסין ווירג’יניה ממלאים תפקיד חשוב בחישוב.

            קריאה “נכונה” של הסקרים, אם אמנם היא אפשרית, מובילה בהכרח לתחזית שסיכוייו של אובמה גבוהים פי שלושה משל רומני. מחיקת יתרון כזה בחמישה ימים היא כנראה אירוע נדיר.

  3. מיקי לטוביצקי הגיב:

    נראה לי שאתה מגזים בסיכוייו של רומני. נכון לעכשיו, הממוצע של RCP עבור אוהיו הוא יתרון של 2.3 אחוז לאובמה, ואין אף סקר ברשימה שמציב את רומני בראש (יש כמה תוצאות תיקו). אם לא יהיו שינויים עד הבחירות, אוהיו כנראה תכריע, לפי רוב הפרשנים.

    אני תמה מדוע לדעתך אין מפרסמים תוכנית כלכלית עשרה ימים לפני הבחירות. הלא אינך משער, אני מניח, שהם המציאו תוכנית יש מאין לצורך זה? ולגבי ההתנהלות של רומני ואנשיו – מה בכך? העמדת פנים היא לחם חוקם.

    • יואב קרני הגיב:

      אני אינני מגזים בסיכויי רומני לזכות ביותר קולות מאובמה. כל הסקרים האחרונים מחוץ לאחד חוזים נצחון של רומני.

      אבל הצדק איתך בעניין אוהיו. הסקר האחרון שראיתי, בשבת, מעמיד את יתרונו של אובמה שם על ארבעה אחוזים (ירידה ניכרת לעומת יתרונו לפני הוויכוח הראשון). אם היתרון הזה יעמוד בעינו, ואם יעמוד בעינו גם היתרון בווירג׳יניה (סקר של הוושינגטון פוסט היום, יום א׳, מראה יתרון של ארבעה אחוזים לאובמה גם שם. וגם שם זה יתרון הקטן בחצי ממה שהיה לפני הוויכוח הראשון), או-אז הסבירות של נצחון אובמה בחבר האלקטורים תהיה גבוהה מאוד.

      כפי שכתבתי בתגובתי לארן, יתכן בהחלט שאובמה יפסיד בבחירות — אבל ייבחר לנשיא. כמו ג׳ורג׳ דאבליו בוש בשנת 2000. חוץ מזה שבוש היה מועמד, לא נשיא, כאשר הפסיד ונבחר. אובמה הוא הנשיא המכהן. אם רוב האמריקאים יתמכו בהוצאתו מן הבית הלבן, אבל הוא יישאר שם בכל זאת בגלל הארכאיזמים של ״השיטה״ (שמא נייצא את יאיר לפיד לאמריקה?), זה יהיה עיוות גס של רצון הבוחר. מי שמתעניינים בשלומה של אמריקה ובחוסנה צריכים להתחלחל מן הסיכוי הזה.

  4. הסקרים ממלאים את תפקיד היידעונים בעבר הרחוק. אנשים נורא רוצים לדעת מה יקרה בעתיד ולכן ההיצמדות לסקרים ולטענה שהם מבטאים לפחות מגמות. לא קרה שום דבר באמת מהותי במערכת הבחירות עד כה. היה לאובמה עימות חלש ושניים טובים יותר-אז מה? היה לו יתרון אדיר בסקרים אצל נשים שלפי הטענה בסקרים חדשים נמחק לגמרי? איך זה בכלל יתכן? האבטלה ירדה בשתי עשיריות האחוז ועל זה בונים ציפיות בשמיים במטה אובמה.

    מהרגע שסקרים הופכים להיות כמעט חזות הכול הם מאבדים ממשמעותם ומהווים כלי במערכה. יש לדאוג ליתרון קטן שלא לייאש אבל יתרון גדול מדי עלול לרפות ידיים. כאשר זו משמעות הסקרים אין להם אמינות וסביר שהם בעצם די מוזמנים.

    אז אני חוזר לתזה הבסיסית — הניצחון של אחד המועמדים, אם לא יקרה משהו באמת יוצא דופן, כבר נקבע לדעתי. הבעיה היחידה שאנחנו לא יודעים אותו, ולא נוכל לדעת עד לספירה הסופית, כי סקרים אינם כלי מתאים.

  5. אורי שוהם הגיב:

    זאת אמנם תחושת בטן, אבל מכיוון שבשבוע שלפני העימות הראשון אובמה היה בתנופה, ורומני היה ברצף של טעויות מביכות, נראה לי שאובמה הפסיד את העימות הראשון מתוך רצון למנוע שאננות מוקדמת ומוגזמת במחנה הדמוקרטי. הוא כנראה לא צפה את עוצמת גל ההדף של הופעתו הפסיבית, אבל אולי הוא לא רצה לקרוע את רומני כמו בשני העימותים הבאים כדי לתת מוטיבציה לבוחרים שלו לבוא ולהשפיע בקלפי.

  6. אורן הגיב:

    תודה על הסקירה המעניינת, יש לי רק ניטפוק קטנוני: נדמה לי שהביטוי בו השתמש רומני היה “petty” היינו “קטנוני” ולא “ירוד” או “קטן”.

    ועוד אחד – “אם אינכם צאצאים של ילידי האוואי, כמובן” – אני לא יודע אם זו התייחסות מכוונת לאובמה אבל יצא משעשע.

    • יואב קרני הגיב:

      לא, אורן, הוא לא השתמש במלה petty, אלא במלה small.

      אשר לילידי האוואי, אני התכוונתי כמובן למקוריים, בני הגזע הפולינזי.

  7. רון ב. הגיב:

    גם הניתוח של Princeton Election Consortium חוזה לאובמה בין 88% ל- 96% סיכוי לבחירה מחדש (בהתאם לשני מודלים סטטיסטיים).

  8. ori hippo הגיב:

    האם קיים בסקרים שיקלול של בעלי זכות הבחירה שלא יגיעו לבחור? ב 2008 היתה הערכה שהצביעו כשני מיליון שחורים וכשני מיליון היספאנים יותר מאשר ב-2004 הופיעו לבחור בשל ההתלהבות לנשיא, השייך למיעוט גזעי או אתני. האם ירידה בהתלהבותן של אותו קבוצות מצביעים שתומכות בדמוקרטים, ביחוד במדינות המדנדנדות, עשויה להגיע לשניים או שלושה אחוזים שרומני צריך כדי לזכות?

    • יואב קרני הגיב:

      התשובה על שאלתך השניה היא בהחלט, זו הבעיה החמורה ביותר של הדמוקרטים זה שנים רבות: חוסר היכולת להביא תומכים אל הקלפי. מכאן גם הנטיה הגוברת עכשיו לחדד את הטון ולהקצין את ההתקפות על רומני בתקווה שהלהט ישכנע תומכים להצביע.

      על שאלתך הראשונה: יש סקרים הנערכים ספציפית בין היספאנים. אינני יודע על סקרים בלבדיים אצל שחורים. הם אמנם מראים ירידה בהתלהבות. כל הסקרים ללא יוצא מ הכלל מבחינים בין תמיכתם של ״מצביעים רשומים״ ובײַן תמיכתם של ״מצביעים סבירים״. התוצאות המצוטטות הן תמיד של ״מצביעים סבירים״. לאובמה יש בדרך כלל יתרון בין הרשומים, ולאחרונה יש לו גרעון כמעט קבוע בין הסבירים.

  9. ori hippo הגיב:

    נייט סילבר כתב לפני יום-יומיים, שתנופת רומני באה לאחר שהסקרים התחילו להבחין בהדרגה בין “מצביעים רשומים” ל”מצביעים סבירים”. כך שבבעיקרה התנופה הזו מזינה את עצמה. לשיטתו, לכל היותר היתה התלהבות קטנה מרומני בעקבות הוויכוח הראשון, אבל היא נמוגה.

Leave a Reply for יואב קרני