הנפילה

השבוע נשמטה הקרקע מתחת לרגליו של ברק אובמה. הוא נכשל במשימה החשובה ביותר של כל נשיא המנסה לחזור ולהיבחר: לתת סיבה טובה להצביע בעדו. זה יותר מכשלון של סגנון ושל יחסי ציבור. זה כשלון המעורר שאלות נוקבות על התאמה ועל אופי. העריקה מאובמה אל רומני מפתיעה בממדיה ובמהירותה. 27 יום לפני ההצבעה אובמה זקוק עד ייאוש למעידה של רומני. והנה ראו זה פלא, הוא אמנם מעד

התחכמות קלאסית בעגה הפוליטית האמריקאית מתארת פוליטיקאי ”המצליח לחלץ תבוסה ממלתעות הנצחון“, זאת אומרת מישהו המתאמץ במיוחד לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו שלו. מאחר שזהירות היא מן השטן אנחנו יכולים להודיע השבוע (לתועלת הדגים הלא-עטופים של השבוע הבא), כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו של ברק אובמה. הנשיא מחלץ עכשיו תבוסה ממלתעות הנצחון, אולי במידה שלא עשה שום נשיא לפניו.

בזמן פירסום הדברים האלה, שבת לפנות בוקר, אינדקס הסקרים המוערך של realclearpolitics.com מראה יתרון זעיר אך יציב למיט רומני. אחוז אחד, מזהירים עורכי הסקרים, הוא ”הפרש חסר משמעות סטטיסטית“. זה כמובן נכון, אבל הסטטיסטיקה חסרת-המשמעות העדיפה עד היום את הנשיא אובמה. רומני לא הוביל אף פעם אחת עד השבוע. יתר על כן, ערב ויכוח הטלויזיה של השבוע שעבר, יתרונו של הנשיא גדל עד סביבות ארבעה אחוזים, מה שדווקא העניק לו משמעות סטטיסטית.

בניגוד לציפיות הטבעיות — אלה המיוסדות על נסיון ועל הערכת המתמודדים — הוויכוח הפך את הקערה על פיה. מכון גאלופ העמיד את שיעור הסבורים שהנשיא הובס על 72%. סקר נחשב של מרכז פיו (Pew), שהעניק יתרון של 8% לנשיא ערב הוויכוח, העניק השבוע יתרון של 4% לרומני. אם המספרים האלה נכונים, הם משקפים ”שינוי טקטוני“, כפי שאומרים חובבי המטאפורות הגיאולוגיות.

מה לכל הרוחות הוא עושה שם?

מקצוענים והדיוטות עסקו בימים האחרונים בגירוד נמרץ של פדחתם, בנסיון שווא להבין מה בדיוק קרה לנשיא.

הוא לא הובס בוויכוח בגלל ”לשון גוף“, כפי שטעו להניח כמה מבקרים ישראליים. הוא הובס מפני שלא הצליח להגן על ארבע שנות נשיאותו.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא נכשל במשימת שיכנוע. הוא לא הצליח לשכנע את רוב האמריקאים בחיוניותן של רפורמות הבריאות המסיביות שלו, לפני שלוש שנים. הן היו האקט החשוב ביותר של נשיאותו, החותם שהוא קיווה להטביע על ההיסטוריה. התוצאה היתה תבוסה דרמטית של מפלגתו בבחירות לקונגרס ואבדן שליטתה בבית הנבחרים. התוצאה הזו שיתקה את נשיאותו בשנה וחצי האחרונות.

סוף סוף, ויכוח הטלויזיה עם רומני לא היה היתקלות ספונטנית. לנשיא ניתנה שנה שלמה להתכונן לקראתו. הנסיבות היו כמעט אידיאליות: בשעה שרומני ניהל מלחמת חפירות נגד יריביו בתוך המפלגה הרפובליקאית, הנשיא היה חופשי לחלוטין להקדיש את זמנו הפוליטי לסיבוב המכריע של הבחירות. הוא עשה כן, בהרבה מובנים: הוא אסף כסף, הוא נשא נאומים. הוא לא התכונן למבחן החשוב ביותר, האלמנטרי ביותר: נאום ההגנה במשפטו האלקטורלי.

התוצאות היו הרבה יותר מאכזבה של סגנון. הן שיקפו חולשה כה בולטת של אופי ושל מזג עד שהשאלה ”מה לכל הרוחות הוא עושה שם“ — זאת אומרת, בנשיאות — חדלה להישמע מופרזת.

”גירעון ההתלהבות“

הנשיא יצא מחוזק להפליא מוועידת מפלגתו, בתחילת ספטמבר. התעורר הרושם שסוף סוף ניתן הסבר לציבור האמריקאי איפה הנשיא עומד ולאן הוא נושא את פניו. אבל האמת היתה שאת ההסבר לא העניק אובמה עצמו.

הנאומים הטובים ביותר בוועידה באו מפי אחרים: מפי ביל קלינטון, הווירטואוז הלא-מעורער של הרטוריקה הפוליטית האמריקאית; מפי אשת הנשיא מישל, שנשאה כנראה את הנאום הטוב ביותר של איזושהי ”גברת ראשונה“ מאז ומעולם; מפי ראש העיר ההיספאני הצעיר והמבריק של סן אנטוניו, טקסס; או המושל לשעבר של אוהיו, מטיף כנסייתי מלוטש; או הסנאטור ג‘ון קרי, שנשא את הנאום הגדול ביותר של חייו הפוליטיים.

עד הוועידה, אובמה סבל מ“גירעון  התלהבות“. גרעון כזה מחליש את רצונם של תומכים להגיע לקלפי. זה עניין קריטי לחלוטין בשביל הדמוקרטים, ששיעורי ההימנעות של תומכיהם בדרך כלל גדולים בהרבה מאלה של הרפובליקאים.

גירעון ההתלהבות חזר וגדל בעקבות הוויכוח. תוצאה דרמטית שלו ניכרת בסקר הנ“ל של Pew, המבחין בין מצביעים ”רשומים“ (registered) ובין מצביעים ”סבירים“ (likely). בין ה”סבירים” יש לרומני יתרון של 4%. אבל היתרון הזה נמחק לחלוטין בין ה“רשומים“. סקר של גאלופ הרחיק לכת אפילו יותר: יתרון זעיר לרומני בין ה”סבירים“, אבל יתרון של 5% לנשיא בין ה“רשומים“ (היתרון הזה אצל גאלופ, צריך לומר, פחת ביום ששי עד 2%, סימן מדאיג מאוד אם יחזור ויירשם בימים הבאים).

פער ההתלהבות חוזר ונשנה בכל הסקרים. לאמתו של דבר, הדמוקרטים היו יכולים לנצח כמעט בכל סיבוב בחירות לנשיאות בדור האחרון, אילו מצאו דרך להלהיב יותר מתומכיהם. הם הפסידו ב-2004, מפני שלא הספיקו להם מאמצי גיוס גדולים מאוד, בהשתתפות כוכבי רוק וראפ. ב-2008, לעומת זאת, הם הצליחו לסגור את הפער בין הרשומים לסבירים. התוצאה היתה נשיאות אובמה.

כשלונו של הנשיא להסביר את נשיאותו, ולהצדיק את הארכתה, הזכיר גם לדמוקרטים, גם לאנשי שמאל, את השאלה שלא נשאלה די הצורך ב-2008: מה פתאום? מה בדיוק מכשיר פוליטיקאי פרובינציאלי צעיר משיקאגו, ללא כל נסיון ניהולי, עם מינימום של נסיון לאומי או בין לאומי, להיות נשיא ארה“ב והמפקד העליון של צבאותיה?

כמעט כל נסיון להציג את השאלה בימים ההם נידון לכשלון. אישים דמוקרטיים בולטים, עם נסיון ועם כושר הסתכלות, השיבו על שאלות כאלה ב“הוא חריף מאוד“, ”הוא פיקח מאוד“ (שמעתי תשובות כאלה בשורה של הזדמנויות, כולל בראיון עם זביגנייב בז’ז’ינסקי, לשעבר יועץ הנשיא קרטר לבטחון לאומי). אלה היו תשובות לא רציונליות. הלהיטות לשינוי רדיקלי מקץ שמונה שנות ג’ורג’ דאבליו בוש, העבירה אנשים על דעתם ועל זהירותם.

וחוץ מזה? אין חוץ מזה

אינני נכנס כאן לשאלות הוולגריות, המפרנסות לרוע המזל את השיג-ושיח בפרוזדורי הטוקבק של האינטרנט הישראלי: צבע עורו של אובמה, דתו, שמו האמצעי, ארץ הולדתו של אביו. אני מדבר כאן רק על מידת ההתאמה של אדם מצד כישוריו, מצד נסיונו ומצד אופיו.

בבחירות של 2008 הוא ניצח מפני שעשה שימוש הרבה יותר טוב ממתחריו בטלפרומפטר; מפני שסטודנטים צעירים במכללות נידחות הכשירו בשבילו את הקרקע בבחירות המקדימות; ומפני שהוא הקדים להתנגד למלחמת עיראק, כאשר היה חבר לא ידוע באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי.

וחוץ מזה פרץ משבר פיננסי איום-ונורא, שהמאיס את הסדר הרפובליקאי הישן על רוב האמריקאים. למזלו של אובמה, המשבר התחולל שבעה שבועות לפני ההצבעה.

וחוץ מזה היתה גם שרה פיילין.

וחוץ מזה? קשה לחשוב על חוץ-מזה. הוא לא הביע שום רעיון מעמיק. הוא לא הפתיע בתובנותיו. הוא עורר הערצה והשתאות, אבל לא הקרין חמימות אנושית.

סגולות המנהיגות שלו לא עוררו הערכה או התפעלות כמעט מיום נשיאותו הראשון, אפילו לא בין מנהיגי מפלגתו. העתונאי החוקר בוב וודוורד מתאר בספרו האחרון (על משבר התקציב בוושינגטון) שיחת-ועידה בין הנשיא ובין ראשי הדמוקרטים בקונגרס, בשבוע השלישי של כהונתו, ב-2009.

הנשיא הפריח כל מיני קלישאות ומליצות ”שהיו יכולות להעמיד קהל על רגליו באסיפת בחירות גדולה“, אבל היו לא-רלוונטיות לתהליך חקיקה מסובך. יושבת ראש בית הנבחרים ומנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט לחצו על כפתור ההדממה (mute), ופנו אל שיחה רצינית עם הנוכחים בחדר. קולו של הנשיא הוסיף להישמע ברקע מבלי שאיש התעניין אף כמלוא הנימה.

מדהים.

הימעד רומני? הוא כבר מעד

שלושה שבועות וחצי לפני ההצבעה, הנשיא לוחם על חייו הפוליטיים. לא, לא הכול אבוד. אפשר תמיד לסמוך על מיט רומני שימעד ללא צורך. והוא אמנם מעד ביום ד‘, באמת שלא לצורך, כאשר אמר בראיון, שאינו מתכנן לתמוך בחוקים נגד הפלות מלאכותיות.

זה ההיה ההיפך ממה שאמר במשך חודשים רבים, כאשר חזר על פתחי הימין הדתי שונא-ההפלות של מפלגתו. כל מועמד מנסה להתמתן בבחירות הכלליות, כדי למשוך את המצביעים העצמאים. אבל להכרזה הזו יש פוטנציאל מסוכן מאוד: היא עלולה ליצור ”גירעון התלהבות“ בין מצביעים דתיים ימניים, שבתמיכתם רומני תלוי לחלוטין במדינות-מפתח. מטה הבחירות של רומני מיהר לסתור את המושל, ולהודיע שהוא מוסיף להיות מתנגד נאמן ועקיב של הפלות.

מה ההיפוך הזה יעולל למוניטין של רומני? האם הוא יחדש את שאלת האמינות, שפגעה בו לאורך כל מערכת הבחירות? האם הוא ירחיק מעליו נשים, שתמיכתן המסיבית היא תנאי ולא יעבור לנצחון ברק אובמה? הנשיא ותומכיו מקווים מאוד. הסקרים האחרונים הראו ש”הפער המיגדרי” (זאת אומרת, היתרון הגדול בין נשים, המאפשר למועמדים דמוקרטיים להתגבר על פיגור כרוני בין גברים) מצטמצם לרעת הנשיא.

בששי לפנות בוקר (שעון ישראל) התווכחו מועמדי המפלגות לכהונת סגן הנשיא. זה היה חיזיון משונה למדי, שבו סגן הנשיא יצא מגדרו להמעיט מערכו של מתחרה רפובליקאי צעיר ב-28 שנה ומנומס. ג’וזף באיידן היה נאמן לדימוי שלו כנוח לרתוח ומעוט שליטה עצמית. אבל מומחים גדולים ממני לפסיכולוגיה דמוקרטית אומרים שהופעתו האגרסיבית “שילהבה את השורות”. והלוא שילהוב הוא מה שהשורות צריכות, לאחר שהנשיא שקד כל כך להוציא את האויר מריאותיהן.

מה חשבו על הופעת באיידן מצביעים שעדיין לא החליטו, או מצביעים המוכנים לשנות את דעתם, זה איננו יודעים. הסקרים אינם מכתירים איש מן המתווכחים בנצחון.

לפני הוויכוח אמרו שיש לו יותר חשיבות ממה שהיתה לאיזשהו ויכוח בין מועמדים לסגן נשיא בעבר. אבל אני מודה שכבר שמעתי לשון הפלגה כזאת יותר מדיי פעמים מכדי להאמין לה.

השבוע, לעומת זאת, יתייצבו אובמה ורומני מול קהל בוויכוח הטלויזיה השני שלהם, בפורמט של “אסיפת עם”, שעיקרה תוקדש לנושאי-פנים. שום מטאפורה של ספורט לא תהיה מוגזמת לתיאור ההתמודדות הזו. שווה להישאר ערים עד שלוש לפנות בוקר.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

25 Responses to “הנפילה”

  1. גיל הגיב:

    אני חושב שהנפילה של אובמה בגלל העימות היא תעודת עניות לאמריקאים. לשנות את הדיעה בצורה כל כך מסיבית בגלל עימות אחד, בלי קשר לשאלה אם אוהבים אותו או לא? אנשים לא מתייחסים לתוכן עצמו, שבו דווקא אובמה אמר הרבה דברים נכונים. הם מתמקדים בסגנון ובעייפות שנשקפה מאובמה. אין לי ספק שנראה אובמה אחר בעימות ביום שלישי.

    החולשה העיקרית שלו היתה לא לתקוף את רומני בנקודות החלשות שלו, לא להזכיר את דברי רומני על “47% מן האמריקאים שאינם מעניינים אותו מפני שהם “תלויים בממשלה”, או שומות המס שלו. סגן הנשיא באיידן אמר בדקה אחת כל מה שאובמה היה צריך לומר בשבוע שעבר.

    בניגוד אליך אני דווקא סבור שאובמה היה הרבה יותר מקורא טלפרוטרים מחונן ב-2008 וגם כיום. אל תשכח את הנאום על ענייני הגזעת שהוא כתב בעצמו, ונחשב לאחד הנאומים הטובים ביותר בשנים האחרונות. אני חושב שהוא חכם מאוד ובעל השגים טובים מאוד, אם כי רחוקים מלהיות מושלמים בארבע השנים האחרונות. הבעייה היא שהוא לא נשמע כנראה ליועצים שלו, ולא התכונן לעימות, כי חשב שיוכל “להחליק” אותו, אבל זה לא קרה. עכשיו דיווחו שהוא פינה את כל סוף-השבוע, ויתכונן בארבעת הימים הקרובים לעימות כל הזמן. נראה לי זה ישבור כמה שיאי רייטינג.

    לגבי עימות סגני הנשיא, המטרה הייתה לעצור את המפולת ולשלהב את התומכים. המאניירות המוגזמות של באיידן אולי יפעלו לטובת הנשיא, כי הוא בוודאי לא יצחק לרומני כמו שבאיידן צחק על ראיין.

    • יואב קרני הגיב:

      ההיתה אי פעם הגדרה טובה יותר של אליטיזם, גיל, מ”תעודת העניות” שהענקת לאמריקאים על אי הסכמתם איתך? שמא נאמץ את עצתו המפורסמת של ברטולד ברכט, ו”נפזר את העם”? או אולי נחליף את הנשיא שנפש העם נקעה ממנו? (אינני אומר שנקעה. אובמה עדיין לא נוצח. אישית אני מקווה שיתאושש, וינצח. אבל יהיה עליו לשכנע את העם.)

      אינני חושב שהמהפך בדעת הקהל היה תוצאה של עייפות, או של כשרון ויכוח לקוי. הוא היה תוצאה של היכולת להשוות. היא ניתנה בפעם הראשונה, והניגוד היה ברור: בין מועמד המתקיף באופן קוהרנטי ורהוט ובין נשיא שאינו מסוגל להתגונן. פרשן כבד-ראש אחד, בעל נטיות ימניות, אמר שאין להתלונן על הנשיא בגלל עצם אי הצלחתו להתגונן; הוא לא הצליח להתגונן מפני שאין לו כתב הגנה. אני חולק על זה. כל מי שהאזינו לביל קלינטון בוועידה הדמוקרטית שמעו טענות הגנה כבדות מאוד. מדוע אפוא ברק אובמה אינו מסוגל להתגונן? היתכן שהוא איבד את האמון בעצמו? במנהיגותו?

      אלה שאלות רציניות. אני מסוגל בהחלט להבין את תגובתם של מצביעים מהססים ולא-אידיאולוגיים, שהיו מוכנים לתת הזדמנות נוספת לאובמה, אבל נדהמו מחוסר השיכנוע העצמי שנדף ממנו בוויכוח. אני אינני בטוח כלל שהופעה משופרת בוויכוח הבא תועיל לו. הרושם הקשה של הוויכוח הראשון לא יימחה בקלות.

      אני גם אינני מקבל את הקלות שבה אתה פוטר את ליקויי הוויכוח הראשון ב”הוא לא נשמע כנראה ליועצים שלו”. אני חושב שאי נכונותו להאזין לעצות אינה אנקדוטית, אינה מוגבלת לוויכוח בלבד. כל תהליך קבלת ההחלטות שלו התאפיין בהאזנה לחוג קטן, מוגבל וחסר נסיון של יועצים. במובן הזה, אני חושש, הוא מזכיר מאוד את ג’ימי קרטר — והוא ההיפך הגמור מביל קלינטון.

      אילמלא נפלה בידי קנאים ימניים דתיים ודוקטרינרים כלכליים, אני חושב שהמפלגה הרפובליקאית יכלה להיות חלופה רצויה לתרבותו הפוליטית של הממשל הנוכחי. אבל הואיל ונפלה, והואיל והיא ארגון פוליטי בעל אידיאולוגיה נוקשה, אני חושב שסכנות שלטונה גדולות מסכנות שלטונו של אובמה. זו סיבה להצביע בעד אובמה, אבל ללא התלהבות, כמעט “עם גלולות נגד בחילה”, כפי שאמרה פעם שולמית אלוני על מצביעי מפלגת העבודה.

      אגב, כשאני מתאר את אובמה כקורא מחונן של טלפרומפטרים אינני גורע מכשרון הכתיבה שלו, או מסגולות המחשבה שלו. אכן, הוא קרא את נאומיו שלו מן הטלפרומפטר. לרוע המזל סגולות האילתור שלו היו מוגבלות מאז ומעולם, לפעמים גבלו בקטסטרופה. הן מקור הלגלוג הרפובליקאי רב הימים על הנשיא שאינו מסוגל לדבר ללא טלפרומפטר. יש בזה משהו. אינני זוקף את זה בהכרח לחובתו. לא כל הפוליטיקאים מבורכים בכשרון הנדיר של מנהיגי מפלגות פוליטיות בבריטניה (דייוויד קמרון השמרני בהיותו באופוזיציה, אד מיליבאנד מן הלייבור כיום) לשאת נאומים של שעה וחצי ללא טקסט. אצל אובמה, חוסר היכולת לאלתר ניכרה בוויכוח הראשון. הפורמט של הוויכוח הבא יקל עליו. אני חושב. אני מקווה.

      • גיל הגיב:

        יואב, לא אני הוא האליטיסט, אלא אובמה 🙂

        בכל זאת, יש משהו לא מובן בתנודות החריפות בדעת הקהל בעקבות העימות. אני יכול להבין תנודות מסוימות, אבל בסופו של דבר לא התגלה אובמה חדש. אולי העניין הוא לא אובמה אלא דווקא רומני, שנתפס עד הוויכוח כלא-ממלכתי וחסר פתרונות, ופתאום היה מלא רעיונות כרימון. אבל הייתי מצפה שלאחר הוויכוח אנשים יהיו קצת יותר ביקורתיים, ויראו ששני הצדדים לא דייקו ברבות מאימרותיהם.

        אני מסכים איתך לגמרי, שחוסר היכולת שלו להאזין ליועציו אינה מאפיינת רק את העימותים. אין לי הסבר לאפאטיות שלו, פשוט אין — חוץ מיוהרה. אני בטוח שהיתה לו תחמושת מספיקה, אבל יתכן שלא רצה להישמע כמתקיף יותר מדיי. אני גם מסכים איתך שביצועים משופרים לא ייטיבו איתו יותר מדיי, כי סביר שרומני יהיה לפחות שווה ערך לו.

    • ori hippo הגיב:

      גיל, אולי תראה את זה מזוית שונה: הפעם, יותר מבדרך כלל, אין הבדל רב בין שני המועמדים, פרט להופעה.

      מאז תחילת המשבר עולה הטענה במדינות שונות שזמנים אלו אין הבדל רב מי יהיה בשלטון, אחת הסיבות שלא היו מועמדים רצינים ב-2008 היה החשש להכניס את הראש למיטה חולה. קשה לעכל את הטענות של שני הצדדים וקשה להעריך מי צודק. אם אינני מתמצא בתוכן, אני בוחר את מי שנראה לי כאיש הטוב יותר למלאכה, את מי שמעורר בי אמון, שנראה כמנהיג. וזה היה קל לראות בעימות.

      בשלב מוקדם של המערכה, כאשר רומני עדיין לא נבחר לייצג את מפלגתו, הדמוקרטים ניהלו מסע הכפשה נגדו בהנחה שהבוץ ידבק. על פי החוק, הוא היה מנוע מלהשתמש בכספים שאסף למימון מערכת הבחירות הכלליות. כשהוא עומד פנים אל פנים מול אובמה, ונראה טוב, מתברר פתאום שהוא לא המפלצת שתיארו יריביו. ההארה הזו עושה אותו חביב הקהל, לפחות לתקופת מה.

      מאז המפולת הכלכלית ממשלות מתחלפות, פה אנחנו בדור שני של החלפות. ב 2008 אובמה נבחר כפנים חדשות, שאינן חלק מהמערכת שהביאה אותנו למצב הכלכלי. מעטים הטובים שגילו רצון להתמודד בתקופה שבה העתיד נראה רע והסיכוי להצליח ולתקן במשהו היה קלוש. הפעם אנחנו בסיבוב שני, בחרנו מישהו ששונה מהרגיל. כעת אנחנו מתפכחים, ורוצים את הקפה הישן, מנהיג אמיתי של פעם, או שלפחות ייראה כזה.

  2. וגם כאשר רוח הסקרים שינתה את כיוונה אני סבור שהיא אינה הדבר החשוב.

    לא ידענו על אובמה שום דבר שלא ידענו קודם, וזה שהוא זהיר מאד ואינטלקטואלי, מתקשה להכריע ומתקשה לשדר מנהיגות.

    מה שחמור יותר בעיניי היא העדיפות הגדולה שהוא נתן למגזר הפיננסי -ההון-לעומת אי תשומת לב מספקת לתעשייה. בעבר החלוקה המקובלת של נשיאים הייתה אלו שבאו ממגזר ההון לאלו שנטו יותר לתמוך בתעשייה -אני לא יודע עד כמה החלוקה תקפה כיום.

    ויש כמובן צד ישראלי-אובמה נתפס לא רק בישראל כמי שטעה וטועה לאורך כל הדרך במדיניות המזרח תיכונית. מעניין במי תומכים הסעודים.

  3. ori hippo הגיב:

    כתיבה מהנה ביותר כתמיד. תודה.

    קראתי לאחרונה סקר שעל פיו ויכוח בין סגני הנשיאים היה תמיד בעל השפעה מזערית על סקרי הבוחרים.

    במדינות המטות את הכף עדיין לאובמה יש יתרון משמעותי, פרט לפלורידה שחצתה בברור קווים לרומני.

    עדיין לאובמה יש יתרון באלקטורים למרות שזה מצטמצם.

    עדיין בסוכנויות ההימורים היחס הוא 6:4 לזכות אובמה.

    כיום השאלה מה הכשיר את אובמה להיות מועמד לנשיאות היא שאלה שנוכחותה מזיקה לסיכוייו, אך במחשבה לאחור: מדוע באמת לא זכתה הילרי קלינטון? ומדוע היא לא התמודדה כנגדו הפעם? אפילו הצירוף של ביל קלינטון כנשיא ואשתו כסגן נשיא נשמע מלהיב יותר.

    לדעתי הרבה נשים מתקשות להצביע עבור רומני אך ורק בשל התנגדותו לזכות בחירה חופשית להפלות, זה ייהרג ולא יעבור לאשה ליברלית. ההכרזה שלו בהחלט יכולה לתת למצביעה צעירה את הדחיפה לחצות קווים. בשלב זה רומני צריך לזרוק למערכה את כל מה שיש. הוא בתנופה מצויינת, הוא צריך ליצור אוירה של סחף.

    יש לצפות ששני הויכוחים הבאים לא יסתיימו בנוק אוט.

  4. קובי דימנט הגיב:

    יואב שלום,

    אני קורא נלהב של מאמריך בזכות רוחב היריעה, העומק והחן שלהם. אני דואג לפרסם את המאמרים בדף הפייסבוק שלי(coby dimant)

    זכור לי שמלתחילה היית מסויג מאובמה משלל סיבות רציניות, ומעולם לא חשדתי בך שאתה פרו-רפובליקאי. נכון שנשיאותו הייתה חיוורת והשגו היחיד היה OBAMACARE, שהוא עצמו מאוהב בה יותר מאשר רוב הצבור האמריקאי. איך תשתייר הרפורמה אחרי הבחירות, ימים יגידו.

    בנושא האיראני ובמדיניות החוץ בכלל, עמדתו החיוורת ממש מעוררת מבוכה.

    יש לי שתי הערות לתוספת. האחת- רוב מערכות הבחירות שאחרי מפולת 2008 הביאו לחילופי שלטון. במזרח התיכון התחלפו ומתחלפים משטרים. יש תחושה של גל מיאוס של ציבור במנהיגיו וחוסר אמון כלפי מערכות הממשל. נותרים עם תקוה קלושה “שיהיה טוב” אחרי שנחליף את מפלגת השלטון, או את הרודן. ראשון זכה אובמה עצמו כשגבר על מועמד חזק, אבל רפובליקאי. כעת הוא עלול להשתלב שוב במהפך שלטוני.

    הערה שניה אולי לא תתקבל על דעת רבים, אבל היא מקורית יותר. אחרי שצפיתי בעימות הנשיאותי הרגשתי שניתן לבודד את מיט רומני האיש מהמפלגה הריאקציונרית שלו. זו לא היתה רק תבוסת הנשיא, אלא גם התחושה שמדובר באדם שלא הרוויח ביושר את הדמוניזציה שעשו לו יריביו מבית ומחוץ. האמנתי לו שיעדיף את טובת הציבור האמריקאי כולו על פני על הטבות מפליגות נוספות למולטי מיליונרים על חשבון העניים.כמושל מסצ’וסטס הוכיח זאת. במילים אחרות ומעט חצופות, יכולתי לדמיין את מיט רומני האיש כמועמד סביר של המפלגה הדמוקרטית עצמה.

  5. צור שפי הגיב:

    שוב מתברר איך אנשים בוחרים את מנהיגיהם על סמך תדמיות ורשמים שטחיים. לדעתי על פי כל קנה מידה מקיין היה מועמד הרבה יותר טוב מרומני (טוב, למעט המס׳ 2), אבל שמונה שנות W יחד עם ה Yes we can לא הותירו לו שום סיכוי. מזווית הראיה הישראלית-פרובינציאלית-אגואיסטית אני מייחל לניצחון אובמה, האדלסוניזם מגונה בעיני.

  6. רני הגיב:

    תודה על מאמרך. חבל שאין כאלה בעיתונות הישראלית. כמה הערות.

    1. כללית, איש אינו יודע מה זה להיות נשיא ארצות הברית. כדבריך, לאובמה לא הייתה הכנה, אבל דבר מה הוא למד. להחליף נשיא לאחר ארבע שנים, כאשר שכר לימוד כבר שולם בסכומי כסף ללא מידה ובנהרות דם, ועוד פעם שמישהו יתחיל ללמוד ועוד בזמנים כאלו, זו שמחה גדולה לרעים ואבל לטובים.

    2. כשהתבוננתי בויכוח חשבתי פתאום על תמונת אובמה, נתניהו וסוליות הנעלים, לשם מה היתה ההצגה הזו? מי בחר את התמונה? גאווה, שחצנות, יומרה ללא כיסוי. הנה הנקמה.

    3. אוהדי ישראל מחו על הוצאת ירושלים מהמצע הדמוקרטי, אבל אם תבדוק תראה שהוצאו עוד סעיפים פרו-ישראליים שהיו במצעים קודמים. למה? מדוע? מי שולט במפלגה. והבזיון בהחזרת הסעיף, משהו לא דפק שם. אולי נסיעת ברק לשיקגו נועדה לנסות ללמוד ולהבין מה הולך בארה”ב, אך התנהגות כזו לא מתאימה לו.

    4. הוא בכלל באמת רוצה להיות נשיא? הוא נהנה מהתפקיד? הוא מרוצה מעצמו? שאלות קשות.

    5. כללית דומה שהשפעת המדיה כיום על בחירת מנהיגים בעייתית. אבל ! הנשים ! כדבריך, אשת אובמה, הגברת קלינטון, הגברת מרקל מגרמניה, הגברת גילארד ראש ממשלת אוסטרליה, הגברת שרה נתניהו, הנשים בעלית הפוליטית בסקנדינביה (המשברים הכי פחות קשים). מי יודע? אולי מכאן יבואו מנהיגי העתיד, כמו פעם כשהיינו עוד כמעט קופים, ונשים ניהלו את הקבוצה. גברת לבני היתה והנה כשלון, אולי הישועה תבוא משלי יחימוביץ?

    ושוב תודה עבור מדורך, פשוט נעים לקרוא ולחשוב.

  7. אבירם חניק הגיב:

    יואב, מה דעתך על פרשת בנגאזי שהתחילה בוויכוח סגני-הנשיא? האם זה יהיה משהו שישנה את סדר היום (כלומר, יאיר את החולשה של מטה אובמה במדיניות חוץ), או שמדובר בנסיון רפובליקאי להשיג באופן נואש השגים כלשהם מוויכוח הטלויזיה האחרון?

    ברפרוף מהיר, כמובן שפוקס והמדיה השמרנית מדברים על בנגאזי בכותרות ראשיות, אבל ב-foreign policy העדכון על הכחשות הבית הלבן הם הכתבה הפופולרית ביותר באתר נכון לעכשיו.

    ושאלת המשך (קצת קשורה וקצת לא): איך הטיפול של המדיה באובמה-רומני כיום לעומת הילרי-אובמה ב- 2008? אני קורא לא מעט כתבות בזמן האחרון שמדברות על אובמה “Being Carried by the Media” ב-2008 וחלק מהכתבים מכים על חטא (אם היה לי הזכרון שלך הייתי גם מציין איפה קראתי, או מביא קישור). מצד שני, חלק אחר מהכתבים מדברים על “מה אובמה צריך לעשות בעימות הבא”, כמו שאוהד מכבי מדבר על משחק הפלייאוף הקרוב. או שאולי אני רגיש מדי?

    • יואב קרני הגיב:

      בנגאזי היא פצצה מתקתקת. הטיפול בה, גם לפני מעשה וגם לאחר מעשה, היה לא מוצלח. הופעת תת מזכיר המדינה בוועדת חקירה של בית הנבחרים השבוע היתה מזעזעת. היא (תת המזכיר היא אשה) הכריזה, בתשובה לשאלה, ש”סידורי הבטחון היו נאותים (adequate)“. אני מניח שהיא התכוונה להגיד שהם הניחו את הדעת בהתחשב במידע המודיעיני. אבל צריך באמת עורף עבה וחגורות שומן סביב תאי מוח חיוניים כדי להכריז בפומבי, לאחר רצח שגריר ארה”ב, שסידורי הבטחון היו “נאותים”.

      ועדת החקירה בבית הנבחרים היא אגרסיבית מאוד, והעומד בראשה, מולטי-מיליונר קליפורני ממוצא לבנוני (עיסא, או “אייסה” כמו שמבטאים באמריקאית צחה), גמר אומר למרר את חיי הממשל. זה הזמן למרר — שעל מנת לקצר. הוא יעשה כמיטב יכולתו.

      אני מניח שבנגאזי תככב בוויכוח הטלויזיה השלישי ב-25 באוקטובר, שבו יידונו ענייני חוץ. אני מנחש שמיט רומני ימצא הזדמנות להזכיר את בנגאזי גם בוויכוח הממשמש ובא ביום שלישי. זו התשובה הרפובליקאית לאוסמה בן לאדן. הצורך של רומני להטעים את הנושא הזה קשור בייחוד בדמוגרפיה של מדינות מפתח, שבהן שורר מצב של תיקו, פחות או יותר: פלורידה, וירג’יניה. שם יש אוכלוסיה דיספרופורציונלית של אנשי צבא, בגלל בסיסים של הצי ושל פיקוד המרכז (זה ה”מרכז” המכסה את המזרח התיכון ואת מרכז אסיה). ההנחה היא שהאנשים האלה נציים יותר ומתעניינים יותר בענייני חוץ ובטחון. באוזניהם נשא רומני בשבוע שעבר נאום על ענייני חוץ (באקדמיה צבאית מפורסמת במדינת וירג’יניה), שבו השווה את ההתקפה על הקונסוליה בבנגאזי עם אחד-עשר בספטמבר. נראה איך יגיב אובמה-ללא-דרמה על ההכרזה הפוחזת הזו בוויכוח על ענייני חוץ.

      שאלתך על המדיה: אין כלל ספק שנצחון אובמה במקדימות של מפלגתו ב-2008 היה במידה רבה תוצאה של התנהגות המדיה. כתבתי על זה אז. אני חושב שקשה להתלונן על נטאי (=bias) המדיה עכשיו. המדיה היא שהעניקה ממדים דרמטיים לתבוסת אובמה בוויכוח הטלויזיה של השבוע שעבר. אנשי מדיה שמאליים הרחיקו לכת אפילו יותר מאנשי מדיה ימניים. השאלה הנשאלת עכשיו “איך הוא יכול לתקן מסלול” היא טבעית. המדיה חזרה והציגה את השאלה הזו ביחס לרומני במשך שבועות ארוכים.

      פגי נונאן, הפרשנית הימנית הנחשבת, חזתה שהמדיה תכתיר את רומני בנצחון, רק כדי להגדיל את שיעורי הצפיה והקריאה. אם אובמה יוכרז מנצח, היא הקדימה לכתוב, החודש הבא יהיה משעמם מאוד, ואנשי תקשורת מפחדים פחד גדול מפני שיעמום.

      יש בזה לא מעט, אם כי כמובן אובמה נכשל כשלון חרוץ והקל בזה על המדיה לתאר את הופעתו ככשלון חרוץ.

      • גיל הגיב:

        לגבי התקשורת, זו גם התחושה שלי.

        מבחינה תוכנית, אובמה לא היה נחות בפער גדול מרומני, אבל שפת הגוף והרצון לייצר מנצח ברור גרמו להגזמות מאוד גדולות לגבי תוצאות העימות.

        זה גם קשור להערה הראשונית שלי שכינית אליטיסטית (והיא במידה רבה באמת כזו). ניכר שביטחון עצמי ושטף דיבור חשובים יותר מהתכנים עצמם. אז יכול להיות שבמהלך העימות קל להשתכנע לצד זה או אחר, אבל קצת מטריד שאנשים לא עושים שיעורי בית לבדוק אם האמירות הנחרצות שנזרקות במהלך דיונים כאלו נכונות או לא.

        חלק ניכר מהן (משני הצדדים) סובל מאי דיוקים גדולים, בלשון המעטה. זה גם קשור לטעמי לסיבות פסיכולוגיות, שבהן בני אדם לא אוהבים לחיות באי ודאות, ומעדיפים שיהיה ניצחון ברור לצד כלשהוא. קשה לאנשים להתמודד עם מצבים מורכבים, שבו צד אחד צודק בחלק מהדברים, וטועה בדברים אחרים.

  8. אורי ער הגיב:

    אתה בעיקר מתעסק בעטיפה. לצערנו גם המצביעים.

    הוא הציל את תעשיית הרכב, יצא מעיראק, תפס את בן לאדן והעביר את חוק הבריאות, וזו רשימה חלקית. מעט נשיאים עשו כמותו. אז הוא לא מקרין חום. רייגן הקרין חום והרס את כל התעשייה האמריקאית תוך כדי כך. מנהיג צריך להימדד בחזון ומעשים.

    • יואב קרני הגיב:

      כתבתי על נקודות הזכות יותר מפעם אחת, אורי, כולל ברשימתי הקודמת, אם תרצה לעיין בה, בתגובות עליה, ובתגובותיי על התגובות. רפורמת הבריאות היא השג אובייקטיבי, בעיני אלה החושבים שהיתה נחוצה. רוב האמריקאים אינם חושבים כך. כתבתי את דעתי על פוליטיקאים החושבים שהם יודעים יותר טוב מרוב בוחריהם. בעייתו אינה הקרנת חום. בעייתו היא הריחוק המכוון שלו, ההתנשאות, דחיית העצות, תפיסת המנהיגות. צינה היא רק סימפטום.

      אגב, אני אינני חסיד של רייגן, אבל “הרס את התעשיה האמריקאית”? אני חושב שהפרזת.

      • ארן הגיב:

        באיזו רשימה כתבת על נקודות הזכות?

        ודרך אגב לא הבנתי אם אתה חושב שרפורמה הבריאות היתה רצויה או לא.

        • יואב קרני הגיב:

          בתגובות לתגובות ברשימה קודמת. אבל ראה-נא את תגובתי האחרונה לאבירם חניק.

          רפורמות הבריאות רצויות כשלעצמן, אבל בעיניי אי אפשר לכפות אותן. האמריקאים אינם רוצים בהן. זה מצער אותי, אבל הרוב מחליט (או מחליטים, לדעת בעלי סגנון מן הדור הקודם).

    • אבירם חניק הגיב:

      אורי, אתה לא חושב שעכשיו *אתה* הוא זה העוסק בעטיפה?

      אובמה “תפס את בן לאדן”? במו ידיו? אני אשמח שתסביר מה עשה אובמה, שלא עשה בוש, כדי לתפוס את בן לאדן. כנ”ל לגבי היציאה מעיראק: אפילו בוש, אם היה נשיא בין 2008 ל- 2012, היה יוצא מעיראק. זה מובן מאליו. איפה בדיוק האסטרטגיה בלתפוס את בן לאדן או לצאת מעיראק? מה עשה אובמה? השתתף בתרגיל היבש? בדק את המים במימיות של צוות ה Navy Seals? אשמח אם תסביר.

      אם יש מישהו שמקפיד להתעסק בעטיפה, זה מחנה אובמה (“למי אתם מאמינים יותר”, שאל ג’ו ביידן, לאחר שגם הוא וגם פול ראיין פלטו סדרה של אמירות לא-מדויקות על גבול השקר. זה מהות בעיניך?). נשיא מכהן, שכל מה שיש לו להגיד בתשדירים זה שהמתמודד השני גרוע? מי בדיוק מרדד כאן את הדיון?

      אגב, אני לא יודע איפה אתה גר, אבל ממגוריי בארה”ב אני רואה את הפער העצום בין הרטוריקה של אובמה לבין המעשים בפועל. אני חושב שבכל הנושא של מדיניות פנים, הבעיה של הממשל הזה היא לא במדיניות (אני מסכים עם אובמה בכל מה שהוא אומר) אלא בהוצאה לפועל. כמעט בכל נושא, בשטח מתבצע ההפך ממה שאובמה אומר: אנרגיה ירוקה, הגירה, עסקים קטנים, שקיפות ממשלתית… אי אפשר להטיל את כל האשמה על הנשיא לשעבר בוש (או על הרפובליקאים בקונגרס).

      את האנקדוטה, שהביא יואב צספרו של בוב וודוורד, על חברי הקונגרס ששמו את הנשיא על mute, לא הכרתי, אבל נראה שזה מייצג למדי את ארבע השנים האחרונות. אובמה מדבר ברקע, אבל הפקידים מדמימים אותו, ועושים כאוות נפשם.

      במדיניות חוץ, לעומת זאת, אני חולק על אובמה כמעט בכול. אני חושב שארבע השנים האחרונות היו הרסניות לארה”ב במידה שמתחרה כמעט עם השנים הרות-האסון של בוש. הטור האחרון של יואב ב’גלובס’ מסכם את זה יפה (אגב, יואב: מדוע לא לפרסם את הטורים גם פה? הדיון יהיה הרבה יותר איכותי מאשר באתר ‘גלובס’).

      למען הפרוטוקול: אני לא יודע עם רומני יותר טוב. אני גם מודה, שאילו היתה לי זכות הצבעה, הייתי מצביע בעד אובמה ב- 2008. לא אכפת לי אם אובמה חצי שחור, רבע כורדי, או מתייעץ עם הרב עובדיה יוסף. אני חושב שאובמה הוא מהנשיאים האינטליגנטים ביותר שהיו, וכפי שאמרתי, על הרבה דברים שהוא אומר הייתי חותם בשתי ידיים. אבל כל זה, כפי שאמרת, הוא עטיפה. בתוכן עצמו הוא נכשל כשלון חרוץ.

      להערה של רני למעלה, כמו שלא זורקים כסף טוב אחרי כסף רע, לא הגיוני להגיד ששכר הלימוד “כבר שולם”. כל מה שאנחנו יודעים על אובמה ב- 2012 זה שהוא נשיא מאוד-מאוד בעייתי. זה לא אומר שארבע השנים הבאות שלו יהיו יותר טובות.

      כולם אוהבים לדבר על הקדנציה השניה של קלינטון, וכמה הוא השתפר לעומת הראשונה: אבל לפעמים נשיא גרוע בקדנציה ראשונה יכול להיות עוד יותר גרוע בשניה. תחשוב על ג’ורג וו. בוש.

      • יואב קרני הגיב:

        אבירם, נדמה לי שיש לנו ביקורת משותפת נוקבת על אובמה. אבל אני אינני מסכים עם הביטול המלא של ארבע השנים האחרונות.

        אני חושב שעובדה היא, שאובמה קיבל החלטה, מייד עם כניסתו לנשיאות, להרחיב את המאמץ ללכוד את בן לאדן, ולהעמיד אותו במרכז המאבק נגד אל קאעידה. בוש, הואיל ונכשל בנסיון לתפוס את בן לאדן (תוצאה של חטא קדמון בימי ההתערבות הראשונים של ארה”ב באפגניסטן, ב-2001), התייחס אל תפיסת בן לאדן כאל יעד משני. רומני עצמו הכריז ב-2007, כאשר התכונן לנסיונו הראשון לזכות במועמדות מפלגתו לנשיאות, שתפיסת בן לאדן כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה.

        אינני בטוח כלל שבוש היה יוצא מעיראק. ספק אם הוא היה יוצא באופן כל כך חד וחלק. אינני בטוח שהיציאה החדה והחלקה הועילה לאינטרסים של ארה”ב בטווח הארוך, או אפילו בטווח הבינוני; אבל זה היה רצונו הברור של הציבור, ואובמה — אשר שנא את המלחמה בעיראק עוד מיומה הראשון — עשה את המעשה. יציאת עיראק טבועה בחותם אובמה, בין השאר מפני שהימין הנצי מוסיף לבקר אותו בחריפות על נסיבות היציאה.

        מרשימת ענייני הפנים אי אפשר להשמיט את הצלתה של תעשיית הרכב. זה עניין שעליו אובמה ראוי לאשראי מלא. זה היה אקט היסטורי, נועז, רב סיכונים. שום ממשל אמריקאי לא התערב מעולם בהיקף כזה לטובת תעשיה אמריקאית. (הקונגרס הרשה לג’ימי קרטר להציל את קרייזלר, ב-1979, אבל הסכום שהושקע אז היה חלק קטנטן של מה שהונח הפעם על כפות המאזניים).

        הרפורמה של שירותי הבריאות, תהיה דעתך על עצם הרפורמה אשר תהיה, היתה השג תחיקתי מונומנטלי. אולי לא היה כדבר הזה, לטוב ולרע, בתולדות הרפובליקה. אני חושב שאובמה טעה פוליטית, מפני שאי אפשר לכפות רפורמה כזאת הר כגיגית על ציבור המתנגד לה. אבל קשה להתעלם ממנה בחשבון ההצלחות והכשלונות של הנשיא.

        כיוצא בזה, ההזרמה המסיבית של 800 מיליארד דולר אל המשק, בימי ממשלו הראשונים של אובמה, היתה מעשה היסטורי. רוב הכלכלנים — לא שהרוב קובע — חושבים שההזרמה ההיא מנעה שפל כלכלי, שהיה מתפשט על פני כל כדור הארץ, ויוצא מכלל שליטה, עם תוצאות לא חזויות בכל תחום של חיי אדם. לרוע המזל, ההזרמה — שרוב האמריקאים תמכו בה בשעתם — לא הניבה את התוצאות המקוות. האבטלה לא פחתה לששה אחוזים, כפי שחזה הממשל; הצמיחה מוסיפה להיות חיוורת להפליא; החוב הלאומי תופח לגבהים שהדעת פשוט אינה תופסת (ששה-עשר טריליון דולר).

        קשה לנצח בבחירות על יסוד השאלה מה-היה-קורה-אילו. אבל בדיון המופשט הזה יש מקום לשאלה. אין זה מן הנמנע שתוהו-ובוהו היה משתרר בכל מקום.

        האם אפשר לנהל מערכת בחירות שלילית, ולהעמיד במרכזה את מגרעות היריב? בהחלט. בהחלט. אם היריב מייצג השקפות קנאיות, ריאקציוניות (חברתית ומדינית); אם היריב שבוי בידי מיעוט דתי קיצוני; אם הוא חשוד שהוא מעדיף אינטרסים של אוליגרכיה פיננסית ועסקית — או אז מותר, רצוי, הכרחי להזהיר את הציבור מפניו. זה מה שעשו הרפובליקאים מאז ומעולם, כאשר הגנו על מקומם בבית הלבן. זה מה שצריך אובמה לעשות. אני כשלעצמי חרד מאוד מפני מה שתעולל נשיאות רומני למעמד של ארה”ב בעולם ולחוסנה החברתי.

        כמובן, יתכן שאני טועה. אם רומני יעניק לאמריקה תיקון מסלול, שהיא זקוקה לו עד ייאוש, אני אתנדב להצביע בעדו ב-2016.

  9. הוויכוח על רפורמת הבריאות מעניין: איך יכול רוב העם האמריקאי לשוב למצב, שבו עשרות מיליונים הם ללא ביטוח בריאות. הייתי מודה לך אם היית מבהיר לנו את הסוגיה. בישראל ביטוח בריאות כללי הוא מובן מאליו וכל הזמן יש לחץ להרחיב את היקפו, אם גם בפועל חל כרסום.

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה מצוינת. למען האמת, שאלת מפתח להבנת ההבדלים בין התרבות הפוליטית האמריקאית ובין זו של אירופה (ושל ישראל). תפקיד ממשלתי בהבטחת זכויות קיום בסיסיות של האזרחים מעולם לא היה חלק מן האתוס האמריקאי. מכאן גם הקלות, הניזונה משטחיות מבהילה, שבה מתנגדי רפורמות הבריאות הצמידו להם תווית של “סוציאליזם”; ומכאן גם השימוש מעורר-הגיחוך של הימין האמריקאי בהשוואה האיומה עם אירופה (“אובמה רוצה להיות כמו האירופים”. בלשונו של בעל טור ימני מאוד, יהודי מאוד, צ’רלס קרותהמר, אובמה הוא “הנשיא השוודי”, לא בגלל תכול עיניו).

      זכור-נא שבאמריקה לא היה ביטוח לאומי עד ערב מלחמתה עולם השניה, בשעה שבגרמניה עוד ביסמרק הנהיג את הביטוח הזה. זכור-נא שביטוח רפואי לקשישים ולמעוטי יכולת נולד רק בסוף שנות ה-60, על אף התנגדות נמרצת של הימין. יהלום בכתרו של ביל קלינטון היה רפורמה של מענקי-הסעד, בעצם ביטולם. זו היתה ראיה להולדת דמוקרטים ממין חדש, המתנערים מן “הממשלה הגדולה”. עזר לקלינטון לחזור ולהיבחר ב-1996.

      אנקדוטית, אני נזכר בשיחה שהיתה לי פעם עם מפקח בניין עצמאי. הוא היה כבן 50, ארבעה ילדים בגיל בית ספר. הוא השתכר בערך 50,000 דולר בשנה, וידו לא השיגה לקנות ביטוח בריאות למשפחתו. ביטוח כזה היה עולה אולי חצי השכר השנתי שלו. הוא עמד להצביע בעד מועמד רפובליקאי לנשיאות. קצת השתוממתי, לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מסיבות מעשיות. מדוע אין הוא מצביע לטובת האינטרסים של עצמו? מדוע הוא מקבל עליו סיכון כה מבהיל? הוא משך בכתפיו. הוא לא חשב שביטוח בריאות הוא זכות מוקנית.

      התפיסות משתנות. איש אינו חושב עוד שהיעדר ביטוח רפואי לעשרה מיליוןן ילדים הוא רצוי או מובן או סביר או נסבל. השאלה היא מה לעשות. מה שפגע ברפורמות של אובמה היא זה המכונה “המנדט האישי”, זאת אומרת הסעיף המחייב כל אזרח לרכוש ביטוח בריאות — או לשלם קנס. בעיני הימין (בייחוד תנועת ‘מסיבות התה’) זו היתה התנקשות בחוקה. אם הממשלה המרכזית תורשה להכריח אנשים לרכוש מוצר אחד, מה יהיה הסוף. בית המשפט העליון יישב את המחלוקת החוקתית, כאשר פסק ש”המנדט האישי” כמוהו כמס, ולממשלה מותר להטיל מסים.

      סקרי דעת הקהל מראים פעם אחר פעם, שרוב האמריקאים תומכים בעיקרון של רפורמות הבריאות, אבל מתנגדים למנדט האישי. הרפובליקאים התחייבו לקרוע לגזרים את רפורמות אובמה. בשבוע שעבר, רומני צינן את ההתחייבות הזו, כאשר הבטיח להחליף את הרפומרות האלה ברפורמות אחרות. הוא לא יוכל לבטל בלי הסכמת הקונגרס. אם הדמוקרטים יצליחו להיאחז ברוב שלהם בסנאט (וזה כלל לא ברור), נראה שיוכלו לסכל נסיון ביטול.

    • אבירם חניק הגיב:

      משה, התשובה מתחילה לדעתי באידיאולוגיה שונה, ומסתיימת בפרקטיקה.

      אידיאולוגית, מבחינת הרפובליקאים, בריאות טובה אינה זכות שהחוקה מקנה. השאלה אם “מגיע לך” ביטוח בריאות שקולה כנגד השאלה אם “מגיעה לך” מכונית. נניח שמחיר המכוניות היה עולה לרמה, שבה מפקח הבניין מן הסיפור של יואב היה צריך להשקיע את חצי שכרו השנתי כדי לקנות אחת, ולכן היו הרבה אנשים בלי מכוניות. עכשיו נניח שהאנשים האלה מקשים על בעלי המכוניות כיוון שהם הולכים על הכביש, מפריעים לתנועה, ונדרסים על ידי נהגים “עשירים” שידם משיגה מכונית. האם התשובה הממשלתית צריכה להיות “בואו נסבסד מכוניות”? אולי, התשובה צריכה להיות “בוא נבדוק מהו כשל השוק שגורם למחיר המכוניות לעלות?”

      בישראל, למשל, כשמחירי הדירות (או הסלולר, או הקוטג’) עולים, צעירים מפגינים מול משרד הממשלה כדי שזאת “תעשה משהו”. בעיני הרפובליקאים, לא הגיוני לבקש מן הממשלה משהו שהשוק צריך לפתור לבד. אתה יכול להסכים או לא שהפתרון הוא בשוק החופשי, אבל אם אתה חושב שכן, שאר הלוגיקה פחות-או-יותר נובעת מכך.

      ויש גם צד מעשי. ביטוח בריאות זול ואיכותי אינו מסתלם (scalable). ראה-נא את המצב בישראל והשווה אותו למצב לפני 30-20 שנה: ההדרדרות ברורה). ולכן, אם אותו אדם שמן, עם סכרת, על סף התקף לב, יקבל ביטוח בריאות זול, יקרה אחד משני דברים:

      1. אנשים צעירים ובריאים ישלמו פתאום ה-ר-ב-ה יותר (במלים אחרות: הם יסבסדו את העניים, אנטי-קפיטליזם במהותו)
      2. איכות הטיפול תרד, גם אצלו, גם אצל הצעירים הבריאים לכשיחלו, אף כי המשיכו לשלם באופן סדיר.

      ולכן ההתנגדות נובעת לא רק מאידיאולוגיה צרופה, אלא גם מפרקטיקה. המקומות היחידים בעולם שבהם מדינה גדולה מספקת שירותי בריאות איכותיים לכול הם מקומות שבהם שיעור המס האפקטיבי הוא 80%-70%.

  10. עמית הגיב:

    יואב שלום,
    2 שאלות לי ברשותך :

    א. מה צריך לקרות כדי שרומני ינצח , כלומר באילו מדינות הוא חייב לנצח כדי לגבור על אובמה ?

    ב. מה הסבירות שתסריט זה יתממש בפועל לדעתך ?

    אני שואל מפני שכל מה שאני קורא בימים אלו בהיבט של סקרים מצייר תמונה כאילו תסריט של ניצחון רומני הינו עדיין בבחינת “long shot”

    • יואב קרני הגיב:

      לרגל הפיגור המיוחס לו בחבר האלקטורים, רומני צריך בעצם לנצח כמעט בכל המדינות המתנדנדות. יש עד 16 כאלה (אם נכללות בהן גם פנסילווניה ומישיגן, אשר שכחו אימתי הצביעו בעד מועמד רפובליקאי לנשיאות, אבל הסקרים מראים הפרש חד-ספרתי בהן). מקובל להניח שהנוסחה הריאלית ביותר מחייבת את רומני לנצח בפלורידה, בווירג’יניה ובאוהיו. אם יפסיד בשתיים מהן, נראה שלא תהיה לפניו דרך אל המינימום הנחוץ של אלקטורים, 270. הוסף לזה גם את הקמיע האלקטורלי: שום רפובליקן מעולם לא נבחר לנשיא בלי אוהיו. אבל יש נוסחת בלי-אוהיו, המצריכה נצחון בקולורדו ובוויסקונסין.

      אובמה לא יוכל לנצח בלי מדינות כפנסילווניה ומישיגן. הוא יתקשה לעשות כן בלי אוהיו. מעניין שביומיים האחרונים נולד ג’וקר חדש בחפיסת הקלפים: אריזונה. היא שכחה אימתי הצביעה בעד מועמד דמוקרטי לנשיאות. אבל התרבות ההיספאנים באריזונה הניבה בסוף השבוע שעבר סקר סנסציוני, המראה יתרון של שני אחוזים לאובמה בין “המצביעים הסבירים”. קצת קשה להאמין בזה. אבל אם אריזונה תישמט מחפיסת רומני, הוא יתקשה ביותר לנצח. יתר על כן, זה יהיה אות הזהרה דרמטי לרפובליקאים, שבהיעדר שינויים פילו-היספאניים הם נידונים לשהיה כמעט-קבועה באופוזיציה.

      מה הסבירות לנצחון של רומני? לא סטטיסטיקאי אני ולא בן סטטיסטיקאי. הסקרים האדימו מאוד (אירונית היא חלוקת הצבעים באמריקה: הימין הוא אדום, השמאל הוא כחול), אם כי ב-24 השעות האחרונות הסתמנה קצת הכחלה. אינדקס הסקרים של realclearpolitics הראה ביום שני בצהריים (שעון ארה”ב) יתרון של 0.1% לרומני, שוויון לכל דבר. השוויון הזה הוא תוצאת סקר חדש של ה’וושינגטון פוסט’ ושל רשת ABC, המראה יתרון של שלושה אחוזים לאובמה. אבל צריך לומר, שיש חולקים על המתודולוגיה של הסקר הזה, מפני שהמידגם שלו כולל תשעה אחוזים יותר מצביעים שתיארו את עצמם “דמוקרטים”, וזה אינו היחס באוכלוסיה הכללית. המידה שבה מידגם כזה מעוות, או לא מעוות, היא עניין השנוי במחלוקת רצינית בין פספולוגים. אין לי כוונה, ובעצם גם אין לי הסמכות, להיכנס בעובי הקורה.

      אינטואיטיבית אני יכול להגיד לך שנצחון של רומני יתכן גם יתכן. ויכוח הטלויזיה השני בין המועמדים לנשיאות ממשמש ובא, ביום ג’ בערב. אני אינני בטוח כלל שאובמה יוכל למחוק את הרושם הקשה של כשלונו לפני שבועיים. ועוד: הוויכוח שמלפני שבועיים מילא את הרפובליקאים באנרגיה בלתי רגילה. הם התחילו להאמין באפשרות של נצחון רומני (סקרים הראו מקודם, כי גם בין תומכי רומני השתררה הציפיה שהוא יפסיד). כתבתי כאן בנפרד על החשיבות של פאקטור ההתלהבות. רומני עושה עכשיו חיל מיוחד בשילהוב.

      היסטוריונים, מדעני מדינה וביהייביוריסטים ילמדו יום אחד איך המארגן הקהילתי המוכשר משכבר הימים, האיש שהתמחה בהפחת התלהבות, הצליח להוציא כל כך הרבה רוח מכל כך הרבה מיפרשים במהירות כל כך גדולה. תומכיו חורקים שיניים.

      • אבירם חניק הגיב:

        יואב, האפשרות שרומני ינצח בפלורידה היא רצינית? ואם כן, מהו פקטור המפתח, האם הפקטור היהודי (כפי שטוען גלובס)? או שהתשובה תמונה בלטינו’ס (לפי ABC)?

        • יואב קרני הגיב:

          רצינית בהחלט. הפאקטור היהודי יהיה פאקטור רק אם ההפרש יהיה קטן מאוד. עניין הלטינוס הוא קצת יותר מסובך בפלורידה, מפני ששם רוב הלטינוס נוטים להיות מקובה, והקובאנים — בניגוד למקסיקאים — נוטים ימינה.

Leave a Reply for גולדבלט משה