גנב את ההצגה

מיט רומני היה מוכרח לנצח לפנות בוקר בוויכוח הטלויזיה הראשון עם הנשיא אובמה. מוכרח. והוא ניצח. חד וחלק. האיש שחזר ומעד בכל הזדמנות אפשרית עמד איתן על רגליו, וחבט ללא רחם. הנשיא היה חיוור ואובד עצות, ”לא רצה להיות שם מלכתחילה“. האם הקערה התהפכה על פיה? מוקדם להגיד, אבל לא מוקדם לנחש: התחיל שלב חדש, 33 יום לפני ההצבעה

הטבלואידים הימניים לא ידעו את נפשם במשחקי מלים למחרת הוויכוח. “מיט ישיר!”, הכריז ה’ניו יורק פוסט’, במשחק מלים על שמו של הטוען הרפובליקאי לנשיאות ועל המלה האנגלית “פגיעה” (hit). “ארבע שנות נחירה”, הכריז ה’בוסטון הרלד’ (למטה), ברמז לישנוניותו של הנשיא במרוצת הוויכוח, משחק מלים על “נחירה” ועל “עוד” (more), מ Four More Years, הקריאה המסורתית של תומכי נשיא הרוצה לחזור ולהיבחר. מעניין אגב שרוב עיתוני ארה”ב נמנעו מלהכריז על מנצח, לפחות בבוקר שלמחרת. זה אולי עוד ביטוי להתמעטות חשיבותה של העתונות הכתובה. נצחון רומני הוכרז בכל אולפן טלויזיה, בכל טוויטר עלי רשת

שערי העיתונים המופיעים כאן לקוחי מאוסף העמודים הראשונים של מוזיאון העתונות בוושינגטון

חוכמת אנשים מלומדה בפוליטיקה האמריקאית היא שהרפובליקאים יוצאים נשכרים, כאשר שיעור ההצבעה בבחירות פוחת. תומכים פוטנציאליים של הדמוקרטים נוטים להישאר בבית במספרים הרבה יותר גבוהים. הרפובליקאים מואשמים לעתים מזומנות, שהם משתמשים בטכסיסים, לגיטימיים ופחות-לגיטימיים, כדי להשאיר את מצביעי היריב בבית.

על ויכוח הטלויזיה הראשון של מערכת הבחירות לנשיאות (שעה וחצי, בין 3 ל-4:30 לפנות בוקר, שעון ישראל) אפשר להגיד את ההיפך. הדמוקרטים היו מרוצים, אילו התברר שמספר קטן מן הצפוי של אמריקאים צפו בוויכוח (לאחר כתיבת הרשימה הזו התברר ש-70 מיליון אמריקאים צפו בוויכוח). הסכמה רחבה מאוד שררה לפנות בוקר הן בכלי התקשורת המרכזיים והן במדיה החברתית: מיט רומני גנב את ההצגה.

למען האמת, פרשנים ומקצוענים פוליטיים חזו משהו מעין זה, גם כאשר סקרי דעת הקהל הראו שרוב הציבור מניחים נצחון קל של הנשיא אובמה. כל מי שעקבו אחר סגנון הוויכוחים של רומני במקדימות של מפלגתו, בייחוד כאשר גבו היה אל הקיר, עמדו על סגולות הוויכוח שלו. כל מי שזכרו את הופעותיו החיוורות של אובמה בוויכוחי 2008, הן במקדימות מפלגתו והן בבחירות הכלליות, ידעו את חולשותיו.

שתי הנקודות האחרונות חתמו את רשימתי הקודמת, לפני שבוע. אבל הרשימה ההיא נכתבה בסימן שיטפון של סקרי דעת קהל, אשר העמידו את הנשיא בעמדת יתרון: 3% עד 4% בזירה הארצית, עד 10% במדינות-מפתח. כותרת הרשימה בשבוע שעבר היתה ”הכתובת על הקיר“, בשביל המושל רומני כמובן.

הפשיל שרוול, קמץ אגרוף. לא אתמול

מוקדם להגיד שהקערה התהפכה על פיה. אני זוכר את ויכוח הטלויזיה הראשון בין הנשיא רונלד רייגן ובין הטוען הדמוקרטי, וולטר מונדייל, ב-1984. רייגן היה פופולרי, רייגן היה כוכב הקולנוע המנוסה; מונדייל היה פוליטיקאי מהוה ומשעמם. הציפיה הכללית היתה שרייגן יכה אותו שוק על ירך.

למעשה, רייגן היה חיוור במידה בלתי מוסברת, תשובותיו חסרו כיוון ובהירות, והוא חידש את החשד שהוא אינו שולט בפרטים. מונדייל ניצח, ההפרש בסקרים פחת במידה מסוימת. השאלה היתה מה יקרה בפעם הבאה. ובפעם הבאה רייגן חזר להיות רייגן. ביום ההצבעה הוא נחל נצחון עצום ממדים, 60% של הקולות, 49 מ-50 המדינות.

אינו אוהב להיות נשיא
אובמה כמו פנה ברגע נתון אל יועציו, ואמר להם, “טוב, אני אופיע לדבר הזה עם מיט, אבל איני עומד להיגרר לאיזה ויכוח אתו”, כותב מאט באי באתר ה’ניו יורק טיימס’.

הוא גם מצטט שם מקור לא מזוהה ב”פוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית”:

“אובמה פשוט אינו אוהב להיות נשיא. לא שאין הוא רוצה בתפקיד, או אינו מאמין שהוא ראוי לו, או שהאתגרים הכרוכים בו אינם מעניקים לו סיבות טובות למתח ולחגיגיות — אלא נראה שהוא בעצם אינו נהנה מן העול היומי של ניהול ארצנו”.

דוגמת 1984 מספקת נחמה חלקית בלבד לנשיא. אז, ארה“ב עמדה בעיצומה של ההתאוששות הכלכלית המהירה ביותר מאז מלחמת העולם השניה. עכשיו, עידכון אחרון של התוצר המקומי הגולמי ברבעון השלישי של השנה מראה צמיחה חיוורת להחריד של 1.3%. האבטלה הגלויה היא 8.1%, והאבטלה הסמויה גבוהה בהרבה.

מה הביא איפוא את ברק אובמה לנהוג בוויכוח עם מיט רומני כמעט כמי ש“לא רצה להיות שם מלכתחילה“ (בלשונו של יועץ הבחירות המהולל ג‘יימס קרוויל)? מדוע האיש הזה, אשר הפשיל שרוול וקמץ אגרוף בשנה וחצי האחרונות כדי להציל את נשיאותו, הוריד פתאום פרופיל, נדחק אל הקיר, ואבד עצות מול יריב שעד אתמול חזר ומעד כמעט ללא תקנה?

פניו החיוורים וגרונו הניחר של דייוויד אקסלרוד אמרו הכול. איש יחסי הציבור היהודי משיקאגו, האסטרטג הפוליטי הראשי של הנשיא, מגיבורי נצחונו ב-2008, התייצב לפני מצלמות הטלויזיה לאחר הוויכוח, כדי לנסות את כוחו במה שהאקדמיה ללשון העברית הציעה לקרוא ”סחריר“, או ”ספין“.

הוא הודה ללא חמדה שלרומני היה יתרון ב“ענייני סגנון מסוימים“. אבל, ”כאשר האמריקאים יתעוררו מחר בבוקר , הם ישאלו את עצמם אם זה מה שהם רוצים“. להלן הוא סיכם באופן ברור וחד משמעי את מה שנשיאו היה צריך להגיד בזמן הוויכוח, אבל לא אמר. המראיין הקשה באירוניה קלה, אם בדעת צוות אובמה לייעץ לנשיא להתנהל בדיוק באותו האופן גם בוויכוח הבא, על ענייני חוץ, בעוד שבועיים. אקסלרוד יצא מזה.

”אין לי מושג על מה הנשיא מדבר“

הוויכוח הבוקר נסב בלבדית על ענייני פנים, בייחוד כלכלה. רומני, שנראה נינוח ורגוע רוב הזמן , דיבר בדרגה של ליטוש, בסדר הגיוני, כמעט על פי נקודות של מצגת, חוץ מזה שלא היתה מצגת. הוא יצא להתקפה מבלי להיות תוקפני, הוא אפילו לגלג על אי-ידיעותיו של הנשיא בענייני פיננסים מבלי להישמע חצוף. הוא לא ויתר בשום עניין, והוא עשה משהו שחזר ונמנע מלעשות במשך חודשים: הוא הכביר פרטים על תכניותיו.

הפירוט לא בא במפתיע. רומני המטיר את הפרטים יום אחר יום בשבוע האחרון. מדוע הנשיא לא התכונן? מדוע הוא חזר על טענות שהיו אפקטיביות עד לפני 72 שעות, אבל התיישנו עוד לפני הוויכוח?

היו רגעים שבהם רצינותו של הנשיא הועמדה בספק. ”אין לי מושג על מה הנשיא מדבר“, לגלג רומני, כאשר אובמה הכריז שתקנון המס הקיים מעניק פטור לחברה אמריקאית, כאשר היא מעבירה את פעולותיה לסין. ”אולי רואה החשבון שלי שכח לספר לי“, הוא אמר.

ברגע אחר, הנשיא חזר על טענה רבת שנים, שחברות הנפט הגדולות נהנות מ“תכניות סעד תאגידיות“, ארבעה מיליארד דולר של הקלות מס בשנה. ”האם אקסון-מוביל זקוקה להקלות כאלה?“ הוא שאל רטורית. הרטוריקה הזו היתה צפויה לחלוטין, ורומני שלף ארנב קטן ממגבעתו.

קודם כול, לא ארבעה מיליארד, אלא רק 2.8 מיליארד; ולא לאקסון-מוביל, אלא לחברות קטנות ולקודחים פרטיים; ושלישית — וזה העיקר — ”אתה, אדוני הנשיא, הענקת 90 מיליארד דולר לחברות המפתחות אנרגיה ירוקה. אני בעד אנרגיה ירוקה, אבל אתה נתת להן בשנה אחת מה שחברות הנפט הגדולות מקבלות ב-50 שנה. בכסף הזה היית יכול לשכור שני מיליון מורים חדשים“.

לנשיא לא היתה תשובה.

כריס מאת’יוס, מוותיקי הפוליטיקה האמריקאית, לפנים יועץ פוליטי, כיום מנחה ברשת הכבלים השמאלית MSNBC, יצא מגדרו מכעס לפנות בוקר. על אבדן-העצות של הנשיא מול מיט רומני הוא אמר, “בשבילנו זה חומר של כתה אל”ף'”. אני מספק כאן את הקישור, אבל אני חושש שזכויות יוצרים מונעות את הכניסה מחוץ לארה”ב. אפשר לפחות להתבונן בעמוד — ובתקציר

”איפה היה אובמה הערב?“

בפעם הראשונה במערכת הבחירות, נראה כי רומני הצליח לבסס את התיימרותו העיקרית: הואיל והוא מבין בעסקים, הוא גם מבין בכלכלה, בשעה שאובמה, כפי שאמר רומני פעם, הוא ”אדם נחמד השקוע מעל לאוזניו בעניינים שאיננו מבין“.

אחד המשקיפים הפוליטיים החריפים ביותר באמריקה, לדעתי, ג‘יימס גרינפילד, היטיב מאוד לסכם (ברב-שיח באתר החדשות המועיל של יאהו): ”ביליתי הרבה שנים כיועץ פוליטי, ואחד הדברים שעשיתי היה להכין פוליטיקאים לוויכוחים. נראה לי, (א) שאנשי אובמה לא הכינו מהלומת-נגד, ו (ב) שהם החליטו כי מוטב לנשיא להיות רך. אני אינני מבין אף אחת מן הבחירות האלה“.

כריס מאתיוס, המגיש תכנית פוליטית שמאלית מובהקת ברשת הכבלים MSNBC, בעצמו יועץ פוליטי דמוקרטי לשעבר, הציג את השאלה במלוא פשטותה: ”איפה היה אובמה הערב?“ אחרים אמרו, באותה הרוח, שרומני אימץ את פעלול קלינט איסטווד בוועידה הרפובליקאית: הוא דיבר אל ”כסא ריק“, חוץ מזה שהנשיא אמנם עמד שם.

האם הכתובת על הקיר מתחילה להיטשטש? סקר מיידי (430 מצביעים) של סי.אן.אן לאחר הוויכוח הראה, כי 67% חשבו שרומני ניצח. השאלה היא אם הם ישנו את הצבעתם בהתאם. זה כמובן רחוק מלהיות בטוח. כרגע אפשר רק לנחש, והניחוש הלא מוסמך הוא שמערכת הבחירות נכנסה לשלב חדש ולא צפוי. אבל זה רק העיתון של היום. אל תשכחו את הדגים.

לאחר פירסום הרשימה הזו נוסף סקר דעת קהל של IPSOS בשביל סוכנות הידיעות רויטרס. הוא הראה, כי חצי הצופים חשבו שרומני ניצח, לעומת 28% לאובמה. אף על פי כן, הנשיא מוסיף להוביל בהפרש של 5%. 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

16 Responses to “גנב את ההצגה”

  1. גיל הגיב:

    אכן רומני היה טוב יותר אמש. אובמה, אם לשאול מטאפורה מהספורט, שיחק הגנתי והפסיד. עקרונית, הוא יכול לתקוף את רומני בנוגע לעסקיו בחברת Baine, להכרזתו על ה47%, אבל הוא בחר לא לעשות זאת. מבחינת הזמנים הוא לכאורה דיבר יותר אבל דיבורו היה איטי ומסורבל.

    רומני הגיע מוכן ודיבר בביטחון ומהר יחסית, ומה שיותר חשוב, הוא אכן דיבר קונקרטית בנקודות. אני חושב שזה העימות שהכי משחק לטובתו בגלל שהוא מומחה לכלכלה וקל לתקוף בנושא הזה (הוא חזר כל הזמן על ההבטחות של אובמה מלפני ארבע שנים ומה קורה היום).
    עם זאת, אני בספק שזה יוביל לשינויים מהותיים מאוד בהצבעה. אני חושב שרוב האנשים כבר יודעים למי הם יצביעו ואחוז המתלבטים קטן יחסית.

    תיקון קל, העימות בעוד שבועיים הוא ה town hall עם שאלות מהקהל. בעוד שלושה שבועות יהיה עימות בנושאי חוץ שם לאובמה צפוי יתרון.

  2. עמנואל ילין הגיב:

    ללא ספק רומני ניצח בעימות.
    השאלה אבל היא האם הוא עשה זאת במידה רבה ע”י מה שהוא התלונן על אובמה – ע”י המצאת עולם עובדתי מקביל. ואם כן, האם יש סיכוי שזה יחזור אליו, לפחות חלקית, כבומרנג?

  3. ori hippo הגיב:

    אובמה שומר את הצימוקים לויכוח הבא. בכל מקרה הפער של אובמה במדינות המפתח גדול מכדי שהויכוחים ישנו הרבה. ההופעה של כריס מאת’יוס נראת מכאן (הונג קונג) כהתלהבות מוגזמת של פרשן כדורגל. קשה לעכל שהקרנבל הזה שמשכלל לשון גוף והתנקרות על זוטות הוא חלק בבחירת אדם שישפיע על חיים של מאות מליונים בדורות הבאים.

    • סיון פ הגיב:

      “אובמה שומר את הצימוקים לויכוח הבא.” – לא סביר בהתחשב בכך שהאמריקאים כבר החלו להצביע למעשה בחלק מהמדינות. מסיבה זו (ובניגוד למה שהיה קורה אם הבחירות היו נערכות ביום יחיד), דווקא העימות הראשון הוא החשוב יותר.

  4. אורן הגיב:

    ציטטת

    נראה לי, (א) שאנשי אובמה לא הכינו מהלומת-נגד, ו (ב) שהם החליטו כי מוטב לנשיא להיות רך. אני אינני מבין אף אחת מן הבחירות האלה.

    והבעיה שזה נכון לכל ההתנהלות בקדנציה ולא רק לעימות.

    נראה שאובמה מאמין ב Speak Softly and Carry a Big Stick. אז אמנם מקל אמריקאי הוא ארוך וקשה בכל מקרה, אבל הוא מתחזה לגזר מדולדל, וזה מה שנשאר.

  5. רני הגיב:

    אבל באמת באמת אובמה טוב בנאומים לקהל משוכנע, פחות טוב בניהול שיחה. האיש אובמה משדר קור וריחוק. הצורך שלו בטלפרומטר ידוע ונדון.

    רומני ניהל עסקים וחי בעולם העסקים. בודאי חלק ניכר מחייו הקפיד לקרוא את WSJ מדי יום. וגם כיום בודאי כשאינו עסוק בבחירות הוא מרבה לדבר על כסף, מסים, עלויות וכו’. יש לו בראשו מאגר ידע עצום על כלכלת ארה”ב שאין לאובמה.

    נראה מה יהיה בשני הויכוחים הבאים ובמירוץ. בודאי שהוויכוח שינה דברים וגרם לאנשים לחשוב, גם לי, אף כי זה אינו משנה במירוץ.

  6. ori hippo הגיב:

    כשצריך להמר בכסף, המציאות מתגברת על משאלות הלב: באתרי ההימורים אובמה מוביל בביטחה.

    האם דו”ח התעסוקה החיובי שהתפרסם מיד לאחר ההתמודדות לא היה משמעותי יותר בהשפעתו על החלטות הבוחרים? דו”ח התעסוקה הבא יתפרסם ארבעה ימים לפני הבחירות ועשוי להוסיף רוח בגבו של אובמה.

    • יואב קרני הגיב:

      כן, דו”ח התעסוקה המפתיע — ירידה של האבטלה לרמתה הנמוכה ביותר זה שלוש שנים, 7.8% — לא יכול לבוא בזמן מתאים יותר לאובמה. אבל יותר מעצם הסטטיסטיקה, מצב הרוח משתנה בהדרגה כאשר יותר ויותר אנשים מוצאים תעסוקה. עדיין, 7.8% הוא שיעור גבוה מאוד, בייחוד בעיצומה של התאוששות כלכלית (חיוורת מאין כמוה). (ראו-נא את פרשנותו של נייט סילבר, בעל מודל הבחירות הסטטיסטי של אתר ה’ניו יורק טיימס’.)

      אין שום ודאות שדו”ח התעסוקה ערב הבחירות יהיה חיובי. כיוצא בזה, אין שום ודאות שהבורסה תוסיף לגאות בשבועות הבאים. ההאטה בסין ומצוקת אירופה ישפיעו על הבורסה יותר מאשר תקוות ההבראה בארה”ב.

      מעניין שהעליה הכללית בבורסה ביום חמישי השבוע יוחסה בכמה מקומות להצלחת רומני בוויכוח עם אובמה. ללמדך שהפיננסים הגדולים מייחלים לנצחון רומני. אחד העניינים המכבידים ביותר על המשק האמריקאי הוא חוסר החשק של התאגידים הגדולים להשקיע את הררי המזומנים שעליהם הם יושבים. יתכן מאוד שחוסר החשק הזה ייעלם אם רומני ינצח. במובן הזה, אולי רומני צודק כאשר הוא מבטיח האצה ממשית של הצמיחה הכלכלית תחת נשיאותו. כך מה שהוא יצטרך לעשות זה להישבע אמונים כנשיא, ומייד תתחיל גאות. או לא.

  7. ori hippo הגיב:

    אני מעוניין לערער על ההגיון מאחורי שיטת הבחירות.

    רונלד רייגן נחשב לנשיא מוצלח, אחד הטובים במאה העשרים, בשבילי הוא יהיה תמיד שחקן קולנוע. אמנם היה לו נסיון בתור מושל, אבל איך הוא הגיע גם לשם לא ברור לי.

    גם ארנולד שונצנגר היה שחקן ומושל. האם חשיפה בתחום אחד מעניקה הזדמנות להגיע למקפצה הפוליטית?

    הזכרת פה מקרים של ספורטאים ושחקנים, שהגיעו אל מרכז הבמה הפוליטית. זכורים לי רופאי שיניים פנסיונרים שחזרו למדינותיהם באפריקה ושלטו שם ביד ברזל עד שנות ה 90 לחייהם.

    האם המסלול הזה שמאפשר לפוליטיקאים לא מקצועיים הוא הטוב ביותר? לא עדיפים אנשים שעלו משורות העסקנות הפוליטית, בעלי הכשרה אקדמית עם נסיון, או טכנוקרטים (גם בהם דנת) או אנשי עסקים? האם מתקבל על הדעת לתת כוח כה רב בידי אדם אחד כמעט במקרה?

    לא עדיף קונגרס הבוחר את הוועד המרכזי, וזה בוחר את הנשיא ואת חברי הפוליטביורו אופס…התכוונתי השרים.

    • יואב קרני הגיב:

      אורי ידידנו מתכוון כמובן ליתרון הנתון של השיטה הפוליטית הסינית, שהוא צופה בה מקרוב מביתו בהונג קונג, באהדה עמוקה (-:.

      אכן, אורי, הבה נעתיק את המודל הסיני: מפלגה יחידה (גם אם אתה בטוח שיש תשע), מדינת משטרה ברוטלית וקפריזית, חשאיות גמורה של ניהול השלטון, פחד מתמיד מפני מאו צה טונג חדש, שחיתות מסיבית, שליטה בהרגלי הרביה של האוכלוסיה והתפרצויות תקופתיות של לאומנות שונאת-זרים. הבה.

      איך אמריקה בוחרת את נשיאיה, זה עניין אחר. אני שותף לביקורת. אבל שים נא לב שעודף כשרונות ורוב נסיון אינם ערובה להצלחה. הרברט הובר היה אולי המועמד הראוי ליותר בנשיאות במאה ה-20: חבר קבינט לשעבר, איש עסקים מצליח, בעל סגולות ניהול וארגון מופלאות (הוא עזר להציל את רוסיה מרעב בסוף מלחמת העולם הראשונה, בשליחות רשמית של ארה”ב; הוא גויס למשימת הצלה מסיבית בארה”ב עצמה, זמן קצר לפני שנבחר לנשיא) — אבל הוא היה האיש שבזמנו התחולל השפל הכלכלי הגדול, והוא אבד עצות.

      לשני הרוזוולטים, לעומת זאת, היה נסיון אקזקוטיבי מוגבל; לג’ון קנדי לא היה כל נסיון אקזקוטיבי, והקריירה שלו בקונגרס היתה חיוורת מאוד; ג’ורג’ בוש האב היה רב נסיון בענייני חוץ, אבל נשיאותו נפלה על ענייני פנים וכלכלה. אני נמנע מלדבר על נשיאי המאה ה-19, כי זה היה באמת עידן אחר. הבעיה של ארה”ב היא הפרסונזליזציה של הרשות המבצעת. היא מעודדת הופעה של אבירים על סוס לבן, ובעצם פלא הוא שלא הופיעו יותר אבירים כאלה: דמגוגים, רודנים בכוח וגנבי-דעת.

      • ori hippo הגיב:

        התכוונתי לשיטה ההונג קונגית שהיא סינית כמו אוכל סיני בארה”ב. השייכות המפלגתית לא מגובשת. יש גם נבחרים של איגודים מקצועיים, של גופים דתיים, של פוליטקאים עם מקום משורין על בסיס נסיון. אני, לדוגמה,יכול להצביע aשלוש פעמים למועמדים שונים: כתושב, כחבר גוף דתי, כאיש איגוד המהנדסים. הנבחרים שלי יבחרו את המועצה. יהיה מספר רב של אנשי מקצוע ולא של הדיוטות שיחליטו מי ינהל את המדינה. עודף כשרון ונסיון אינו ערובה להצלחה אך חוסר זה ערובה לכשלון.

        אני מתקשה להבדיל בין תוצאות שנבעו משיטה פוליטית או מערכי מוסר של בעלי השפעה.

        רעיון הפרסונליזציה שהעלת מעניין מאד, אולי כדאי שתרחיב את הנושא ויתברר שהוא נפוץ ובתהליך של התחזקות.

        • יואב קרני הגיב:

          אורי, אתה השתמשת במושג “פוליטביורו”, והוא קיים רק במפלגות קומוניסטיות. אני לא הייתי מציע ברצינות לאמץ את שיטת הבחירות של מחוז אוטונומי, שאינו מורשה לבחור את מושלו באופן דמוקרטי. שיטת הבחירות שאתה מתאר נודפת ניחוחות של גילדות מימי הביניים.

          אפשר לקטגר על השיטה האמריקאית מבלי להיזקק לתחליפים אותוריטריים מתוצרת מזרח אסיה.

          עניין הפרסונליזציה: אני מעדיף את השיטה הפרלמנטרית הבריטית הקלאסית, המאפשרת התפתחות עמוקה של מפלגות פוליטיות, עם טיפוח רב-שנים של מנהיגי העתיד, ועם שיטה קבינטית רצינית (זאת אומרת, לא קבינט ישראלי, אלא צוות המקבל עליו אחריות קולקטיבית עם הכוונה של ראש הממשלה אבל לא עם כפיה).

  8. מני זהבי הגיב:

    שאלה שמעניינת אותי היא מידת ההשפעה של המועמדות של גארי ג’ונסון על תוצאות הבחירות. ג’ונסון, מושל ניו מקסיקו בעבר והמועמד הרשמי של המפלגה הליברטריאנית, עשוי לנגוס אחוזים ספורים מקולות המצביעים שלולא מועמדותו, היו מצביעים כנראה לרומני. במדינות המפתח, האחוזים הספורים הללו עשויים להיות קריטיים. אבל לא ראיתי שום סקר לאחרונה שבוחן את התפלגות הקולות בין שלושה מועמדים (אובמה, רומני, ג’ונסון).

    • יואב קרני הגיב:

      אולי, מני. מאז שנת 2000 לא חדלו הדמוקרטים להתפלל לראלף ניידר רפובליקאי, אשר יעולל למועמד מפלגתו מה שעולל ראלף ניידר לאל גור (חלק קטנטן של הקולות אשר ניתנו לניידר בפלורידה היו מספיקים לבחור את אל גור לנשיא ארה”ב).

      ב-2008 הצביעו שני מיליון אמריקאים בעד מועמד אחר זולת ברק אובמה וג’ון מקיין. ממילא זה פאקטור מסוים, אם כי הוא יכול להשפיע רק אם ההפרש במדינה נתונה הוא קטן להפליא, או שהמועמד העצמאי מצליח משום מה לזכות בתמיכה גדולה במיוחד במדינה נתונה.

      מדינה אחת שבה מועמד עצמאי עשוי להשפיע על התוצאות היא וירג’יניה. שם ניסו הרפובליקאים לסכל את מועמדותו של ציר קונגרס לשעבר, ורג’יל גוד, מועמדה של ‘מפלגת החוקה’. וירג’יניה היא מן המדינות המתנדנדות, הפרש הנצחון בה עשוי להיות קטן מאוד, והיא עשויה להיות חשובה אם הבחירות יהיו צמודות. אומרים שרומני תלוי בנצחון לפחות בשתיים מן השלוש — פלורידה, אוהיו, וירג’יניה — ואם יפסיד את כל השלוש (כפי שנוטים הסקרים להראות) סיכוייו בטלים.

      הנה דיווח עתונאי מתחילת ספטמבר על השפעתם האפשרית של המועמדים הזוטרים.

      ב-15 באוקטובר פרסם ה’ניו יורק טיימס’ ידיעה על דאגה בין הרפובליקאים מפני השפעת מועמדותו של גרי ג’ונסון.

  9. יואב שלום,

    ראשית, בלוג מצוין! מאוד מרחיב דעת.

    אני מפיק תועלת רבה מהמידע והניתוח המוגש על ידך בבלוג זה, ועל כך, תודה.

    מעניין האם ישנם מחקרים על התגובות לעימות שקרב אנשים שמאזינים לו ברדיו ואינם צופים בטלוויזיה. בחוף המערבי למשל, שעת העימותים היא מאוד מוקדמת, כך שאנשים רבים נמצאים בדרך וסביר להניח שהם מאזינים לעימות תוך כדי נסיעה.

    האנגלית שלי ממש לא טובה והאמריקאית שלי עוד פחות, וכן דיבורו המהיר של הנשיא אובמה אינו מסייע לי להבנת דבריו. אך בעימות הראשון דווקא התרשמתי שיש לו מה להגיד, הגם שמיט רומני הצליח ביתר קלות לצוד את האוזן.

    בעימות השני המצב התאזן.

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה מעניינת, שגיא. לא ראיתי נתונים על התפלגות ההאזנה בין רדיו למדיומים אחרים. אכן, הפרשי השעות מקטינים את הסיכוי שאנשים בחוף המערבי יצפו בוויכוחים, אם כי מוטב לזכור שהחוף המערבי (קליפורניה, מדינת וושינגטון, אורגון) נמצא פחות או יותר בכיסו של הנשיא אובמה. באיזור ההר , שבו מתנהל מאבק צמוד לפחות בשתי מדינות, ההפרש הוא רק שעתיים.

      ב-1960, כאשר הרבה יותר אנשים האזינו לרדיו, היה ממצא מעניין: מי שצפו בוויכוח בין ג’ון קנדי לריצ’רד ניקסון בטלויזיה נטו לחשוב שקנדי ניצח; מי שהאזינו לוויכוח ברדיו נטו להניח שניקסון ניצח. יכול להיות שמשהו מעין זה היה חוזר כאן, אילו נבדק (ואולי נבדק). מי שצפו בוויכוח הראשון בטלויזיה התרשמו ללא קושי מחולשתו המדהימה של הנשיא. לשון הגוף שלו מילאה תפקיד בתחושה שהוא עייף, נטול אנרגיה, כמעט משועמם. ברדיו, לשון הגוף כמובן אינה ממלאת שום תפקיד. אולי זו הסיבה שיאיר לפיד, ולא, נניח, רזי ברקאי, מתמודד עכשיו על כהונת ראש הממלשה; אבל מצד שני שלי יחימוביץ’ דווקא מתמודדת. לך תדע.

Leave a Reply for ori hippo