הכתובת על הקיר

ארבעים יום לפני הבחירות לנשיאות, הרוח נושבת בגבו של ברק אובמה, גם בזירה הארצית, גם במדינות-מפתח יחידות. אבל לא הכול אבוד בשביל רומני. חריצותם של פעילי-שטח רפובליקאיים נותנת לו סיכוי שהסקרים אינם מסוגלים לחזות

הכתובת נכתבת והולכת על הקיר האלקטורלי בארה“ב: יום אחר יום פוחתים סיכוייו של מיט רומני לנצח בבחירות לנשיאות. סקרי דעת הקהל בשבועות האחרונים (והם רבים מאוד) מראים, שהנשיא אובמה מבסס יתרון קטן אך ברור.

אינדקס סקרים מוערך מעמיד הבוקר את יתרונו של הנשיא על 4%. סקר המעקב היומי של גאלופ (המיוסד על מדגם של שבעה ימים) מעמיד את היתרון על 6%. כיוצא בזה, סקר של סוכנות החדשות בלומברג מראה 6%. יש סקרים המראים יותר. יש סקרים המראים פחות. סקר יחיד מראה תיקו.

המודל הסטטיסטי באתר הרשת של ה’ניו יורק טיימס’ העלה ל-81% את סיכויי הנצחון של אובמה. עורך הסקר הזה אפילו מעלה את האפשרות שממדי נצחונו של הנשיא יתקרבו לאלה של 2008, “אילו הבחירות היו נערכות היום”.

אין זאת אומרת שהכול הוכרע. עדיין חודש קריטי לחלוטין לפנינו, שבמהלכו יתווכחו הנשיא והטוען לנשיאות שלוש פעמים בטלויזיה. מעידה דרמטית של ברק אובמה עדיין יכולה לטרוף את הקלפים.

אבל מוטב לזכור שמאז 1980 שום ויכוח טלויזיה לא הפך קערות על פיהן. הפעם האחרונה היתה במערכת הבחירות של 1980, קרטר מול רייגן. במצב של כמעט-תיקו, רייגן היכה את קרטר בוויכוח הטלויזיה היחיד ביניהם. הקערה התהפכה, קרטר לא התאושש עוד, והפסיד ב-43 מ-50 מדינות הברית.

היהיה אובמה כקרטר? הרפובליקאים אינם חדלים לקוות. ההשוואות עם קרטר תכופות. המועמד לסגן נשיא, פול רייאן, שהיה בן עשר בבחירות ההן, אפילו טען בקריצה, שקרטר היה נשיא טוב מאובמה. אבל את קרטר האמריקאים לא סבלו, בגלל גינוניו ובגלל הפוליטיקה שלו. אובמה נהנה מאהדה אישית ניכרת, וכריזמה נודפת ממנו למרחקים. סקרי דעת הקהל מראים פעם אחר פעם, שרוב האמריקאים חושבים כי הוא מיטיב להבין את בעיות היום-יום שלהם יותר ממיט רומני. יתר על כן, מיט רומני אינו רונלד רייגן.

הג‘וקר בחפיסת הקלפים

יש עוד ג‘וקר אחד בחפיסת הקלפים, שאינו נוגע כלל לשיכנוע תומכים חדשים, אלא לשילהובם של תומכים קיימים ולגיוסם. זו פעולת השטח של כל אחת מן המפלגות. בארץ רבת אדישות פוליטית, המנצח הוא זה הגואל את תומכיו מאדישותם, ומביא אותם אל הקלפי, או אפילו גורר אותם.

בשנת 2000, כמעט כל הסקרים חזו נצחון ברור לג‘ורג‘ דאבליו בוש על פני אל גור. אחד הסקרים אפילו חזה יתרון של 9% לבוש בזירה הארצית. יועצו הפוליטי של בוש, קארל רוב, מי שכונה ”המוח“ או ”האדריכל“, היה כל כך בטוח בנצחון, עד שנשמע אומר, ”אנחנו מנצחים בהליכה“.

בפועל, אל גור ניצח במניין הקולות הארצי בהפרש של חצי מיליון קולות, אם כי הפסיד במניין קולות האלקטורים בגלל פחות מ-600 קולות בפלורידה. אין זאת אומרת שהסקרים בהכרח טעו. הם לא יכלו לחזות את הצלחתם יוצאת הדופן של פעילי-השטח הדמוקרטיים, בייחוד אנשי האיגודים המקצועיים. בשנה ההיא, הרפובליקאים לא הצליחו לנצל באותה המידה את המסורים והמרושתים שבבעלי בריתם, הנוצרים האוונגליסטים.

הטעות הזו תוקנה לעילא ולעילא ב-2004. קארל רוב תפר את מערכת הבחירות ההיא על מידותיהם של האוונגליסטים, בעזרתם הנדיבה של רדיקלים מן התנועה לשיווי זכויות ההומוסקסואלים. הם החליטו להביא לשיא את המערכה לטובת נישואים חד-מיניים בעצם שנת הבחירות לנשיאות. תגובת-הנגד היתה סוחפת. ג‘ורג‘ בוש, על אף מלחמתו הכושלת בעיראק, נחל נצחון.

חיים ומוות ביד אוהיו

נצחונו החשוב ביותר של בוש היה במדינת אוהיו, המרכז התעשייתי ההיסטורי של המערב התיכון. הפרש נצחונו שם היה קטן, יחסית למספר הקולות הכללי. תנודה של כמה עשרות אלפי קולות היתה שומטת ממנו את אוהיו, ומכניסה את ג‘ון קרי לבית הלבן. באוהיו הוא ניצח בזכות המצביעים האוונגליסטים.

על המערכה באוהיו ב-2004 כתבתי מסע בשמונה פרקים אל שדות הקרב של אוהיו.

אפשר שגם הפעם יקומו הבחירות האלה או ייפלו על אוהיו. היא כמעט חסרת-תחליף בכל נוסחת נצחון רפובליקאית. בלי הצירים שהיא שולחת לחבר האלקטורים, מיט רומני יתקשה לאסוף את המינימום של 270 הנחוץ לבחירה (חבר האלקטורים כשלעצמו הוא מוסד ארכאי, שהדמוקרטיות שלו מפוקפקת. אבל זה עניין נפרד).

אין כאוהיו בימים האלה. מדינות גדולות בהרבה ממנה אינן זוכות אפילו בביקור חטוף של הנשיא ושל הטוען לנשיאות. היא, מהיותה “מדינת שדה המערכה”, נחרשת לאורכה ולרוחבה. על טולידו, אוהיו, שמעתם? אובמה ורומני מקבלים תדרוכים על מצב רוחם של תושביה. כאן מודיע העיתון המקומי בטולידו, כי “המתמודדים ייאבקו היום על קולכם”. בצילום נראים רומני ומועמדו לסגן נשיא, פול רייאן (גזיר מ-26 בספטמבר)

“שדה מערכה”, מכריזה הכותרת בעיתון אחר באוהיו, ‘כרוניקל’, המופיע בצפון-מזרח אוהיו. בין רומני לרייאן נראה הסנאטור הרפובליקאי של אוהיו, רוב פורטמן

הכתובת על הקיר, שבה פתחנו, חרותה עכשיו עמוק מאוד על קירות אוהיו. כל סקרי השבועות האחרונים מראים יתרון ברור לנשיא. סקר של ה‘וושינגטון פוסט‘ השבוע מעמיד את היתרון הזה על 8%. סקר ב‘ניו יורק טיימס’ מעמיד את היתרון על 10%. הסקר הראשון מראה יתרון זעום לאובמה בפלורידה. הסקר השני מראה דווקא יתרון מוחץ לאובמה, 9%. מדינה שלישית, הנחשבת הכרחית לרומני, היא וירג‘יניה, הסמוכה לוושינגטון הבירה. גם שם ביסס הנשיא יתרון הגדול מטעות הדגימה.

בלי שתיים מן המדינות האלה, בוודאי בלי שלושתן, נסגרת דרכו של מיט רומני אל הבית הלבן.

(סבב סקרים שעשו סוקרי ה‘וול סטריט ג’רנל’ בתשע מדינות מפתח מראים יתרון לאובמה בכולן, אם כי באחדות היתרון נופל בגבולותיה של טעות הדגימה.)

יש הרבה סיבות למצב העניינים הזה, כמו למשל דמוגרפיה. בווירג‘יניה התמעט חלקה המסורתי של האוכלוסיה הדרומית השמרנית משכבר הימים לרגל הגירה ניכרת של צפוניים, בעיקר אל פרוורי וושינגטון. המהגרים האלה נוטים להיות ליברליים ודמוקרטיים. שם, ובכל מקום אחר, גדל מספרם של הלטינוס, או היספאנים, שרובם נוטים אל הדמוקרטים.

אבל באוהיו, כוחו של אובמה הוא במה שהרפובליקאים חשבו לעקב אכילס שלו: הכלכלה.

אוהיו היא סיפור של שקיעה כלכלית רבת שנים, בבואת ירידתה של התעשיה הכבדה בארה“ב, בהשפעת התחרות עם מזרח אסיה. אבל דווקא הפעם, האבטלה באוהיו נמוכה מן הממוצע הארצי. זו תוצאה, בין השאר, של אחת ההחלטות הנועזות והמוצלחות ביותר של נשיאות אובמה: הצלתה של תעשיית הרכב, בתחילת 2009. הרפובליקאים התנגדו לה חד-משמעית. את הדיבידנדים שלה קוצר אובמה לא רק באוהיו, כי אם גם במקומות אחרים במערב התיכון.

ההחלטה ההיא וברכותיה מקילות עליו לטעון למעמד של ידיד האדם הפשוט, מוטיב העומד ביסוד הצלחותיה של המפלגה הדמוקרטית זה 80 שנה, עוד מימי פרנקלין רוזוולט ומאבקו נגד השפל הכלכלי הגדול.

”נוצרי“, הזכיר אובמה למאדונה

ה“כלכלה, טמבל“ לא שירתה את מיט רומני במידה המקווה. בשבועיים האחרונים צפינו בנסיון שלו לגוון את רפרטואר המסרים המצומצם שלו, ולהשתמש גם בענייני חוץ נגד הנשיא. עד כמה שאפשר להעריך, זה לא הסתייע.

נאומו של הנשיא בעצרת האו“ם השבוע היה מלאכת-מחשבת של מסרים ישירים ומובלעים. במשפט אחד הוא הצליח לנזוף ברדיקלים מוסלמים — וגם לקרוץ לעבר הספקנים שבבוחרים.

”כמוני ממש, רוב האמריקאים הם נוצרים. אף על פי כן איננו אוסרים דברי נאצה וכפירה נגד קודשי דתנו“.

הוא לא רק העמיד את הבריונים האיסלאמיסטיים במקומם, אלא הוא ניצל את ההזדמנות להזכיר שהוא דווקא נוצרי, “כמו רוב האמריקאים”, יומיים לאחר שמאדונה אמרה בהיכל הספורט הענקי של וראייזון בוושינגטון, כי ”יש לנו מוסלמי שחור בבית הלבן“. היא הסבירה אחר כך שהיא לא התכוונה. אולי, אולי, אולי הוא גם רמז שלא כל המועמדים לנשיאות הפעם הם נוצרים, אבל זה חשד מרחיק לכת.

משק כנפי ההיסטוריה

ויכוח הטלויזיה הראשון ממשמש ובא: ביום רביעי הבא, בדנוור שבקולורדו. הנושא: ענייני פנים. ענייני חוץ יידונו שבועיים ושלושה אחר כך, בשני הוויכוחים הבאים.

פגי נונאן, החוזרת ומצוטטת כאן בהערכה, כותבת היום (יום ששי) ב’וול סטריט ג’רנל’, תחת הכותרת “זהו זה, מיט”:

[…] הצלחת כל מסע הבחירות שלך מונחת על מה שיקרה בין תשע לעשר וחצי בערב, ביום רביעי, שלושה באוקטובר. אנחנו נמצאים בנקודת מפנה בהיסטוריה. אין זו הגזמה להגיד כי עתידה של הרפובליקה האמריקאית תלוי במה שתעשה במרוצת השעה וחצי ההן”.

נונאן, לשעבר כותבת הנאומים של רונלד רייגן, אמנם מקיפה את הדברים האלה במרכאות, ושמה אותם בפי תומכים לא-מזוהים של רומני, אבל זה רק אמצעי ספרותי. היא אולי חוששת להישמע בומבסטית מדיי.

אחר כך היא מנמיכה את הטון, ומדברת לא על משק כנפי ההיסטוריה, אלא על הדינמיקה של מסע הבחירות. אם רומני יעשה חיל בוויכוח הראשון, וישפר אחר כך את מערכת הבחירות הצולעת שלו, אפשר ש”הכול יתחדש”. היא גם טוענת, שהתקשורת — זו התקשורת החשודה במשוא פנים לאובמה — דווקא תרצה להפליג בשבחי רומני לאחר הוויכוח הראשון, מפני שנצחון לאובמה יהפוך את השבועות האחרונים של המערכה ל”משעממים ונמוכי-מידרוג (רייטינג)”.

הוא יסתער כמו בולדוג

עצה אחת: מוטב שלא להמעיט מסיכויי רומני בוויכוחים. הוא אמנם נוטה למעידות רטוריות, אבל עשה חיל בוויכוחים עם יריביו בתוך המפלגה הרפובליקאית. בשעת הצורך, נימוסיו הטובים מתקלפים על נקלה, והוא תוקף כבולדוג.

הוא כבר רמז מה בדעתו לעשות לנשיא. כאשר נשאל מה לדעתו מייחד את מסע הבחירות של אובמה, הוא השיב, “אי-דיוקים”. הוא מתכוון להסתער על הנשיא, ולתבוע ממנו התנצלויות והסברים על תשדירי בחירות שלו. זה עבד היטב עם ניוט גינגריץ’, בשלב קריטי של המקדימות הרפובליקאיות. הנשיא ילקה בקלות-דעת אם לא יתכונן להתגוששות כזאת.

עצה שניה: מוטב שלא להניח את יתרונו האוטומטי של אובמה. הוא אמנם נואם רב תהילה, אבל כשרונותיו הרטוריים, בדרך כלל בעזרת הטלפרומפטר, אינם מתורגמים אוטומטית לוויכוח פנים-אל-פנים. הוא לא היטיב במיוחד ב-2008, לא במקדימות הדמוקרטיות ולא בכלליות. קשה לדעת איך ייתפס קור הרוח המתנשא שלו בקונטקסט הזה.

רומני יצטרך להתהלך על חבל דק: יהיה עליו לנהוג כבוד בנשיא, כך מתנהגים אמריקאים מבית טוב; אבל גם לנסות ולהוריד את אובמה מן הבמה המוגבהת אל זירת ההתגוששות. לא הרבה הצליחו. לרועץ עמד להם עצם הצורך להשתמש בצירוף “אדוני הנשיא”. לפי מיטב זכרוני, רק רונלד רייגן נמנע מן המלים האלה ב-1980, כאשר כינה את הנשיא קרטר “מר קרטר”. אבל רומני יתקשה לאמץ את התקדים הזה. חוסר נימוס עלול להסיח את דעת שלושת הצופים שעדיין לא החליטו במי לתמוך.

אגב, ההצבעה בארה”ב מתחילה יום אחד לפני הוויכוח. במרוצת אוקטובר ובימים הראשונים של נובמבר יצביעו מיליונים, אם באמצעות הדואר ואם בקלפיות אשר ייפתחו בשורה של מדינות. יש אומרים ש-40% מן המצביעים יצביעו לפני חמישה בנובמבר. הנתון המדהים הזה מעמיד בספק לפחות חלק מן האפקטיביות של מערכת הבחירות, וכנראה אינו מיטיב עם רומני. את דעת המצביעים שהצביעו הוא כבר לא יוכל לשנות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

30 Responses to “הכתובת על הקיר”

  1. דני אורבך הגיב:

    ניתוח מלומד ומרתק. מאד נהניתי לקרוא. שאלה: מה אתה חושב על האפקטיביות (באופן ספציפי) של תשדירי הבחירות בארצות הברית? אני זוכר שגם בארץ היו ויכוחים, עד כמה התשדירים הללו, שאחרי הכל מושקע בהם כסף רב, הם אפקטיביים בשינוי דעתם של הבוחרים.

    • יואב קרני הגיב:

      זה כמובן אינו מדע מדויק. אבל נראה שאובמה רכש לעצמו יתרון פתיחה חשוב מאוד כאשר הטביע את גלי האתר בתשדירים, שתקפו את הרקע האישי של רומני. זה היה בזמן שרומני מצדו היה צריך להשקיע את הכסף בבחירות המקדימות של הרפובליקאים. על פי חוקי המימון הוא היה מנוע מלהשתמש בכסף שנאסף לבחירות הכלליות עד היום שבו מינתה אותו ועידת מפלגתו למועמדה לנשיא, בסוף אוגוסט. לאובמה לא היו יריבים במקדימות, וממילא היה לו הרבה יותר כסף.

      יתרונו הכספי התאזן מאז אוגוסט, ולרומני יש יתרון ניכר אם נכלול בחישוב הרזרבות שלו גם את שלדון אדלסון ודומיו. אבל למרבה העניין יש לאובמה יתרון הנובע מסעיף-משנה בחוק המימון, המעניק תעריפי פירסום מוזלים למועמדים המממנים את עצמם. רומני תלוי הרבה יותר במימון של “ועדי פעולה” חיצוניים, שאינם רשאים לתאם אתו, ונאלצים לשלם תעריפים מלאים. לשון אחר, הדולרים של אובמה שווים יותר מן הדולרים של רומני. עניין משונה שלא נודע לי אלא השבוע מפירסום ב’וושינגטון פוסט’.

      אנא חזור ובדוק את התגובה הזו, בדעתי להוסיף לה, ולכלול גם כמה קישורים, לתועלת הקורא המתעניין.

  2. משה גולדבלט הגיב:

    בבחירות 1996 לא היה סקר אחד שניבא ניצחון לנתניהו – נעזוב את הסקרים. גם המדגם בטלוויזיה לאחר סגירת הקלפיות ניבא ניצחון לפרס, ועבדך הלך לישון עם הבטחה של אמנון אברמוביץ שד”ר מינה צמח זהירה מאד, ויתרונו של פרס עוד יגדל, ובבוקר התעוררתי לתוצאות הידועות.

    אני כופר בתוקפם של הסקרים, ובמידה רבה גם בתוקפם של פרשנויות לעת בחירות-מבלי כל כוונה להמעיט או להתפלמס עם הכותב. מעטים המצליחים להבדיל בין משאלות לב לפרשנות אובייקטיבית, וקשה שלא להתרשם שמבין השניים אתה מעדיף את אובמה. ייתכן כמובן שאובמה ינצח כי הוא הנשיא, והוא מוכר, והוא מייצג את העתיד הדמוגרפי.

    המפלגה הרפובליקאית נתונה במלכוד: חידוד מסרים מגייס יותר את המצביעים הבטוחים ומרחיק מתלבטים, והשאלה כמובן איך אוחזים בשני קצות המקל, אם זה בכלל אפשר. זה ייתכן כאשר קיים נושא מרכזי אחד או מצוקה אחת שמלכדת את האגפים.

    אגב-למען הקינטור, נדמה לי שאובמה הוא אכן מוסלמי על פי הגדרות מסוימות א. הוא נולד לאב מוסלמי ב. הוא נהג להתפלל במסגד באינדונזיה ועל כן בוודאי אמר את משפט העדות בנוכחות מוסלמים נאמנים, ודי בכך על מנת להתאסלם. השאלה היא בעצם אם בגיל מאוחר המיר את דתו בכנות לנצרות.

    • יואב קרני הגיב:

      סקרים אינם אמונה דתית. אין צורך “לכפור” בהם. הם כלים, שתועלתם ניכרת, ואת רצינותם אפשר לבדוק באופן היסטורי. הסקרים המעוררים אמון בארה”ב הם אלה שהמתודולוגיה שלהם חזרה והועמדה במבחן. הספקות מובנים אל תוך הסקרים. טעויות הדגימה, ארבעה אחוזים ברוב הסקרים, מקדימות ומעידות על האפשרות של חוסר דיוק.

      אגב, בארצות אחרות, סקרים מגיעים אל דיוקים של שברי-אחוזים, אוסטרליה למשל, אולי מפני ששם חלה חובת ההצבעה על כל האזרחים, מה שמפחית את הצורך לנחש מי מן הנסקרים יואילו להצביע.

      אינך צריך להסתמך על האינטואיציות החריפות שלך, מר גולדבלט, כדי להסיק שאני מעדיף את אובמה על פני רומני. כתבתי כדברים האלה במפורש, ובאותה השעה הטעמתי עד כמה אובמה אינו מלהיב אותי. אם אתה באמת מניח שהניתוח שלי הוא תוצאה של משאלת-לב, אולי מוטב שתחפש מנתחים אחרים.

      פילפולך בעניין המוסלמיות של אובמה קצת לא רציני.

      • Morin הגיב:

        זה מזכיר לי את הקריאות של תנועת מסיבת התה כשנבחר אובמה לראשונה, בנוסח “הוא מוסלמי בתחפושת, והכומר שלו קיצוני ומקורב לטרוריסטים!”

        דומה גם לקטע של הקומיקאי הארי קונדבולו, שבו הוא מדבר על הסטראוטיפים של מקסיקנים כעצלנים והסטראוטיפ של מקסיקנים כגונבים את כל העבודות.

      • אבי גרפינקל הגיב:

        הערה על עברית:
        סקרים אינם אמונה דתית, אך בהחלט ניתן לכפור בהם. לפי מילון אבן שושן, כפירה כוללת “התנגדות מוחלטת לדעה מסוימת”, או “הודעה כי אין יסוד לנאמר”.

      • גולדבלט משה הגיב:

        לקחת קצת באופן אישי את התגובה שלי-זו ממש לא הייתה הכוונה.

        א.טעות של 4% בסקר היא אולי דיוק מבחינה סטסטיסטית אבל משמעותה שהסקר מדויק אבל לא הצליח לצפות למי יהיה הניצחון-כמו שאמר מועמד שזכה ב49.9% בעוד יריבו זכה ב51.1% מבחינתו הוא 100% הפסיד.

        ב. אכן אני קורא גם פרשנים נוספים ואני מראש מניח שכולם מוטים בשל משאלות לב-זה לא אומר שלא כדאי לקרוא ולהתרשם -אנא אל תחוש מופלה לרעה.

        ג. ביחס להיותו של אובמה מוסלמי? -המסקנה שלי שרצוי לא לספר בדיחות-לא כל כך מבינים אותן למרות שהקדמתי שההערה היא לצורך קינטור בלבד

        ד. אפתיע אותך-לו הייתי אמריקאי ובעל זכות הצבעה הייתי מצביע בכל זאת אובמה-ביחס לישראל אני לא בטוח מי עדיף-למרות הדעה המקובלת שרומני עדיף

  3. גיל ג. הגיב:

    עכשיו הרפובליקאים מאשימים גם את הסוקרים. אגב, אני קצת חוזר בי ממה שכתבתי אתמול לגבי אריזונה. סקר שפורסם היום מראה שאכן הפער מצטמצם והולך.

    והנקודה לגבי פעילי השטח מדויקת. לדמוקרטים יש יותר פעילים, והתלהבות גדולה אחרי הוועידה. הרפובליקאים מתקשים גם בזה. זה יכול להשפיע מאוד על המירוצים לקונגרס.

  4. ארז ש. הגיב:

    כמדומני שגם ביל קלינטון לא כינה את ג’ורג’ בוש האב “אדוני הנשיא” בוויכוחים הטלוויזיוניים שביניהם.

    • יואב קרני הגיב:

      אני חושב שהצדק איתך, ואמנם לא היתה עקיבות בשימוש בתואר. אינני חושב שבוב דול השתמש בו בעימות עם ביל קלינטון, ב-1996.

      אבל בעינו עומד מה שאמרתי על הציפיה הכללית ליחס של כבוד אל הנשיא מהיותו נשיא, אפילו בזירה של תחרות פוליטית. מעניין ש lèse majesté עובד הרבה פחות בדמוקרטיות האירופיות. ראשי ממשלה בבריטניה ונשיאים בצרפת נצלים חיים בוויכוחי בחירות.

      • גיא (D! בארץ הקודש) הגיב:

        אני חושב שהדמוקרטיות האירופיות והן זו הישראלית קרובות יותר אל העם. משמע, העם מעורב בהן יותר מאשר בזו האמריקאית הנתפסת, לפחות אצלי, כמעט רחוקה מהציבור משום עניין שתי המפלגות (שתי מפלגות מרכז) ומשום שרבים מן הנושאים אינם קרובים אליהם. אני חושב שמשום כך, אולי, יש פחות עניין של כבוד (שקיים אולי בין שני אנשים מאותה דרגה) ויותר מאבק אמוציונלי.

        ואולי אני טועה.

        • יואב קרני הגיב:

          אי אפשר עוד לטעון ששתי המפלגות בארה”ב הן “מפלגות מרכז”. פרשנים כאן חוזרים ומזכירים עד כמה ההנחה הזו — האופיינית כל כך לפוליטיקה האמריקאית משנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20 — אינה תקפה עוד. המפלגה הרפובליקאית היא כיום מפלגת ימין שמרנית רדיקלית; על המידה שבה הדמוקרטים נדדו שמאלה אפשר להתווכח. אבל אין ספק שנפערה תהום בין שתי המפלגות, ממין זו שהיתה קיימת בשנות ה-30, ממין זו שהיתה קיימת בשנות ה-90 של המאה ה-19. הדציבלים בוויכוח הפומבי עלו בהתאם.

          • גיא (D! בארץ הקודש) הגיב:

            אני מקבל. קטונתי מלהבין יותר מדי בפוליטיקה האמריקאית (איני מעורב יותר מדי ותמיד אוכל גם להאשים את האוניברסיטה בפערי הידע שלי). אבל האם רוב הציבור האמריקאי אכן מעורבים כלכך ובאופן רגשי בפוליטיקה, או שזו מחוברת יותר אל מספר מוקדי כוח/אליטות הנוהגים אולי יתר כבוד הדדי?

  5. לייזר הגיב:

    אחרי קריאה עקבית שלך מזה הרבה שנים, מעניין אותי לקרוא רשומה ממך שתסתכל לאחור על האופן בו ראית את אובאמה (משיח בסגנון שבתאי וברשומה אחת אף הזכרת את היטלר) בזמן התמודדותו מול הילארי קלינטון.

    • יואב קרני הגיב:

      נקודה לגיטימית בהחלט. אני מוסיף לחשוב שנצחון אובמה במקדימות הדמוקרטיות ב-2008 היה אקט של פסיכוזה המונית, בייחוד בין נערים ונערות של לימודי תואר ראשון בקולג’ים. אני חושב שאלמנט של היסטריה איפיין את הטראנס, אשר ליווה את נאומיו הפומביים של אובמה. ההשוואה עם היטלר היתה מוגבלת מאוד — השימוש שנעשה באוקטבות של קולו כדי להפיח היסטריה. את האיפיון המקורי עשה מזכיר העתונות הראשון של היטלר, שערק אחר כך, ושירת את בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השניה. לא התכוונתי להשוות את אובמה עם היטלר באיזה שהוא אופן אחר.

      (אני מבחין כאן בין מה שהביא את נצחון אובמה במקדימות ובין מה שהנחיל לו את הנצחון בבחירות הכלליות. במקדימות זו היתה פסיכוזה; בכלליות כל דמוקרט היה מנצח, בייחוד לאחר ההתמוטטות הפיננסית של ספטמבר 2008.)

      נצחונו של מועמד חסר רקורד, שהרבה סימני שאלה ריחפו על העדפותיו ועל מניעיו, יכול היה להסתיים באסון. למרבה המזל, אסון לא התרחש (אני מתכוון לאסון בנוסח “המועמד המנצ’ורי”, לא להחלטות פוליטיות לגיטימיות אם גם שנויות במחלוקת). אבל נסיבות עלייתו של אובמה חשפו לדעתי חולשה חמורה בתרבות הפוליטית האמריקאית. אסון עלול להתרחש יום אחד, מכוח פסיכוזה והיסטריה.

      מה חבל שהערכות כאלה בארה”ב מיוחסות רק לימין הקיצוני. אני דווקא תומך בבחירתו החוזרת של אובמה, אי אפשר לטפול עליי ימין קיצוני, אבל מאורעות 2008 מוסיפים לעורר בי חרדה.

      אגב, הרשומה שאתה מדבר עליה, אם אינני טועה, היא “הילארי, הסוף” אשר התפרסמה ב-28 במאי 2008, והיתה אוסף של רשימות ושל הרהורים מן החודשים הקודמים.

      • עמנואל ילין הגיב:

        אכן יש חולשה מובנית, והיא השגעון של האמריקאים לרצות תמיד מישהו “מחוץ לוושינגטון”, כלומר חסר ניסיון. אבל זה דבר קבוע. לא איזו פסיכוזה מיוחדת ב-2008. והאסון כתוצאה מזה כבר קרה, וקראו לו ג’ורג’ וו. בוש.

        העובדה שהוא היה המועמד ה”חדש”, בהחלט פעלה לטובתו. וגם הכריזמה, וסיפור החיים עזרו (אגב, אני אישית מעולם לא חשבתי שהוא כזה כריזמטי. הרבה פעמים מעניין לי לשמוע אותו מדבר, אבל זה באמת עניין בתוכן, ולא בכריזמה). אבל הוא ניצח את קלינטון גם בגלל שהוא לא היה מוכתם בתמיכה במלחמה בעיראק, אלא התנגד לה מתחילתה באופן פומבי (לא שאז, כשהוא היה סנטור מדינתי זה שינה למישהו). ולא פחות חשוב, גם בזכות זה שפשוט היה לו קמפיין הרבה יותר טוב ומאורגן שידע לנצל את שיטת הבחירות באופן מיטבי.

        • יואב קרני הגיב:

          יש בהחלט הבדל בין אובמה ובין כל קודמיו החדשים מחוץ לוושינגטון. בוש הבן כיהן שש שנים כמושל המדינה השניה בגודלה בארה״ב. ג׳ימי קרטר כיהן כמושל של מדינה לא בלתי חשובה. אובמה בא מן הלא כלום. בוש וקרטר, אסונות כבדים בעיני מבקריהם, נבחרו בדוחק, ללא גילויים של היסטריה והערצת המונים. הם לא עוררו תקוות משיחיות.

          אני חושב שרק פעם אחת בהיסטוריה האמריקאית שלאחר מלחמת האזרחים, מועמד לנשיאות הופיע מן הלא כלום, ויצר ציפיות כאלה, לפני אובמה. זה היה ויליאם ג׳נינגז בריאן ב-1896. הוא היה אחד הפוליטיקאים המרתקים של כל הזמנים. את הביוגרפיה האחרונה שלו (מאת מייקל קייזין) צריך לקרוא כדי לעמוד על קנקנו של פופוליזם אמריקאי.

          • אלון ניסר הגיב:

            וואו, אזכור של ג’נינגז בראיין על נאום צלב הזהב המפורסם שלו ושבאופן פרדוקסלי סיים את הקריירה שלו כשר החוץ של וודרו ווילסון (כמדומני שפרש לפני הכניסה למלחמת העולם הראשונה, שהוא התנגד לה.)

            גיבור אמיתי של מעמד הפועלים והאיכרים האמריקאי. אובמה לא בא משם, הילארי במידות רבות דווקא היתה קרובה יותר לחוגי האיגודים מאובמה.

            גם אני תמהתי על נצחון אובמה המקדימות הדמוקרטיות, שחשבתי למופרכת, בלי משפחת אצולה דמוקרטית, בלי ניו יורק, בלי נצחון ב׳יום שלישי הגדול׳ (Super Tuesday), בלי הניסיון והרקורד הדמוקרטי המשמעותי של הילארי, שהייתי שמח אילו נבחרה הנשיאה. אבל אני חושב שהפרשנות על ה”חדש” לא מדייקת, אולי פרשנות נכונה יותר היא על השובניזם המיגדרי המובנה של העם האמריקאי (וכנראה לא רק שלו). אני חושד שלשמאל האמריקאי קל יותר לעכל שחור מאשר אשה.

            ועוד משהו על פרשנות “החדש”, אובמה הוא אחד ממספר מועט מאוד של נשיאים שהגיעו לנשיאות מהסנאט, רובם מגיעים מהפוליטיקה המקומית והמדינתית, המושל הוא האנונימי האמיתי בבחירות לנשיאות בשעה שהסנאטור חשוד תמיד כוושינגטוני. מכאן שאובמה, סנטור ראשון כנשיא מאז קנדי, לא מתאים לקטגוריה של “האאוטסיידר”.

            • גיל הגיב:

              אתה מתכוון לסנאט בוושינגטון. אובאמה היה סנאטור של מדינת אילינוי ולכן לא בא מוושינגטון.

              • יואב קרני הגיב:

                הוא היה סנטור של ארה״ב, בוושינגטון, בארבע השנים שקדמו לבחירתו לנשיא. לא הרבה, תקופת כהונה מעוטת פעילות ועניה בהישגים, אבל עובדה היא עובדה.

          • עמנואל ילין הגיב:

            וזה שבוש היה מושל טקסס נותן לו איזושהי הכשרה לעמוד בראש המעצמה הגדולה בתבל? איזשהו ניסיון בתחומי חוץ ובטחון? הרי מטקסס אפילו לא ניתן לראות את רוסיה!

            לדעתי הסיבה שיש נטיה לבחור מושלים היא שבניגוד למחוקקים אין עליהם קופת שרצים של הצבעות שהם צריכים לנמק ולהסביר (כמו שקרה למשל לסנטורום על כל מיני הצבעות שהוא הותקף עליהן בעימותים, והיה צריך לתרץ שהוא היה “שחקן צוות”, או שהוא הצביע כנציג המדינה אותה הוא מייצג, ולאו דווקא לפי דעתו האישית וכו’).

            • יואב קרני הגיב:

              שמע, לטענה הזו אין סוף. יוצא ממנה שלמושלים אין מה לחפש בנשיאות, אלא אם כן הם עוברים תחילה דרך הקונגרס. אבל מה אם פעילות החקיקה שלהם בקונגרס אינה כוללת ענייני חוץ? ומה דינם של מחוקקים המתרכזים בענייני חוץ, על חשבון ענייני פנים וכלכלה?

              הגיונך, אילו הוחל, היה פוסל את ביל קלינטון, את רונלד רייגן, את ג׳ימי קרטר, ועוד נשיאים בין מלחמת האזרחים ובין השפל הגדול. האמריקאים נוטים להניח שניסיון אקזקוטיבי כמושל מדינה הוא נתון מבטיח מאוד בדף קורות החיים של טוען לנשיאות.

              • עמנואל ילין הגיב:

                גם הבחירה בסנאטור (או חבר קונגרס) רחוקה מלהיות אידאלית.

                בעיית היסוד היא שבניגוד לרוב הדמוקרטיות (אם לא כולן, אתה בטח תדע) המעמד הפוליטי של שרים (מושג שהרי אפילו לא ממש קיים בארה”ב) הוא די זניח, ולכן הם לא “חומר” לנשיאות.

                מזכיר המדינה האחרון שהפך לנשיא היה במאה ה-19 (לא הייתי בטוח שהיו בכלל אחרי ג’ון קווינסי אדמס, אבל מתברר לפי הויקיפדיה שזה ג’יימס ביוקנן. אבל גם זה עוד די באמצע המאה).

                לפי דעתי לא היה אף מזכיר אחר בקבינט שנבחר לנשיאות (תקן אותי אם אני טועה).

                וכך יש לאמריקאים הברירה לבחור במישהו עם ניסיון אקזקוטיבי, אבל לא פדרלי, או מישהו עם ניסיון פדרלי, אבל לא אקזוקטיבי. בשני המקרים זו בעיה.

                • יואב קרני הגיב:

                  אכן, עמנואל, שום נוסחה אינה אידאלית.

                  היו יותר שרי ממשלה ממה שאתה מתאר. שני הרוזוולטים, טדי (1909-1901) ופרנקלין (1945-1932), היו סגנים של שר הצי, לפני שנבחרו למושלי מדינת ניו יורק, לפני שנבחרו לנשיאים. ויליאם טאפט (1913-1909) היה שר המלחמה בממשלת טדי רוזוולט לפני שנבחר לנשיא. הרברט הובר (1933-1929) היה שר המסחר בממשלת קלווין קולידג׳ לפני שנבחר לנשיא. ג׳ורג׳ בוש האב (1993-1989) היה שגריר באו״ם (כהונה שלפעמים ניתן לה מעמד קבינט ולפעמים לא, ועל כל פנים היא הרבה יותר מכהונת שגריר רגילה) ומנהל הסי.איי.אי לפני שנבחר לסגן נשיא, לפני שנבחר לנשיא.

                  היו שרי ממשלה לשעבר שניסו את כוחם בהתמודדות על הנשיאות. ג׳ק קמפ, שר השיכון בממשלת בוש האב וחבר קונגרס לשעבר, התמודד על מועמדות הרפובליקאים לנשיאות פעמיים, וב-1996 היה מועמדם לסגן הנשיא. דונלד רמספלד, שר ההגנה בממשל פורד, עשה נסיון קצר מאוד ב-1996, אם אינני טועה, ארבע שנים לפני שבוש הבן החזיר אותו למשרד ההגנה.

                  אני אישית נטיתי אהדה מיוחדת לביל ריצ׳רדסון, אשר ניסה את כוחו במקדימות הדמוקרטיות של 2008, מול אובמה והילרי קלינטון. הוא היה אחד המועמדים רבי הכישורים ביותר: חבר קונגרס לשעבר, שגריר באו״ם לשעבר, שר האנרגיה לשעבר בממשל ביל קלינטון, מושל מדינת ניו מקסיקו ושליח לנקודות תבערה בין לאומיות. לא היה לו סיכוי בין הענקים, ולרוע המזל הוא גם הסתבך בשערוריות משפטיות בסוף כהונתו בניו מקסיקו. מה חבל.

                  כללית, אני חושב שהרבה חברות אמריקאיות לא היו בוחרות מנכ״ל באותה מידה של קלות דעת שבה אמריקאים בוחרים את נשיאיהם. פשוט קשה להאמין שארץ כל כך גדולה וברוכת כשרונות מניבה מנהיגים כל כך נמוכי קומה, בכל המישורים. אבל מפעם לפעם צומחים בה גם נפילים, והם מצעידים אותה קדימה על אף הפוליטיקאים.

                  • יובל הגיב:

                    יש לריצ’רדסון סיכוי ב-2016? ובאותה נשימה – להנטסמן (אם אובמה זוכה בכהונה שניה)? לא אתנגד לדו-קרב בין השניים האלה, או בין ריצ’רדסון לכריסטי.

                    • יואב קרני הגיב:

                      גיל, בניו מקסיקו, יוכל כנראה להשיב ביתר סמכותיות. אבל אני חושש שריצ’רדסון לא יקום עוד. יש לו יותר מדיי קופות שרצים, גם מזמן כהונתו המיניסטריאלית, גם מזמן מושלותו בניו מקסיקו. הוא היה ראוי מאוד להיות מזכיר המדינה, אבל גם לזה אין כנראה סיכוי.

                      הנטסמן? אני מתקשה להאמין. לא היתה לו אפילו טיפת תנופה בנסיון הראשון, והוא שפע אליטיזם (דיבר מנדרינית בוויכוח טלויזיה!). הפאקטור המורמוני אולי לא יהיה לו לרועץ באופן ישיר, אבל “עוד מורמוני” יעורר הסתייגות אינסטינקטיבית.

                      אם אובמה ייבחר, ואם המצב הכלכלי ישתפר, אני חושב שסיכויי ג’ב בוש יגדלו, אם כי “עוד בוש אחד” יהיה לו בוודאי לרועץ.

                      פול ריאן יהיה טוען טבעי לכתר, אבל זה יהיה הימור גדול מדיי בשביל הרפובליקאים. בשנה שבה הנשיאות נפתחת לרווחה, ללא מועמד מכהן, הם יהיו זקוקים למישהו לא-מפלג ולא-מקטב. זו הסיבה שהם המציאו את ‘גורג’ דאבליו בוש ב-2000, תפרו אותו על מידותיהם.

                      המושל כריסטי מניו ג’רזי עשוי להיות אטרקטיבי, אבל צורתו והליכותיו יעוררו בעיות. הוא ייטיב בנסיבות של פילוג קיצוני ושל משבר כלכלי.

                      מסורתית, מס’ 2 במקדימות הרפובליקאיות מקבל הזדמנות בפעם הבאה. זה מה שקרה מאז 1976. מס’ 2 הפעם היה ריק סנטורום, הסנאטור לשעבר מפנסילווניה. אבל אני מתקשה מאוד להאמין שהוא יהיה מועמד מפלגתו.

  6. עומר בלסקי הגיב:

    יואב – מה לגבי קנדי? קנדי היה אמנם חבר קונגרס וסנאטור, אבל הוא לא עשה הרבה אף באחד מהתפקידים. (The Passage of Power, הביוגרפיה של לינדון ג’ונסון, ברורה מאוד בעניין זה). אפשר גם לבקר את הקריירה הפרה-נשיאותית של לינקולן, שהיה חבר קונגרס במשך קדנציה אחת, והיה מנהיג המפלגה הרפובליקאית במדינת אילינוי, אבל לא מעבר לזה.

    לארצות הברית היו הרבה נשיאים גרועים או בעייתים בעלי ניסיון ניהולי או בקונגרס: ג’יימס ביוקנן היה חבר קונגרס, סנאטור, שגריר ומזכיר המדינה. לינדון ג’ונסון היה המנהיג הדמוקרטי בסנאט. ג’ורג’ בוש הבן היה מושל טקסס, ניקסון היה סנאטור וסגן נשיא.

    אובמה הצליח לקדם את האג’נדה הכלכלית של המפלגה הדמוקרטית יותר מכל נשיא אמריקאי מאז ג’ונסון (ויותר מכל נשיא אמריקאי לפני ג’ונסון למעט רוזוולט בקדנציה וחצי הראשונות שלו), ומדיניות החוץ שלו היא שיפור אדיר לעומת זו של בוש. זה לא רקורד רע.

    • יואב קרני הגיב:

      קשה לחזות את מידת הצלחתם של נשיאים על יסוד נסיונם.

      למען האמת, נחוצים לפעמים דור או שניים כדי להחליט אם הם הצליחו.

      האמריקאים היו זקוקים להרבה מאוד זמן כדי לגבש דעה חיובית להפליא על הרי טרומן. כשהוא סיים את נשיאותו, ב-1953, הפופולריות שלו היתה הנמוכה ביותר בהיסטוריה של מוסד הנשיאות. כיום הוא נחשב לאחד הנשיאים הגדולים של ארה”ב, שהוביל אותה בזהירות ובחוכמה בשלב קריטי מאוד של המלחמה הקרה. במידה רבה הוא היה האיש שהציל את המערב. וזה האיש שבני זמנו הרשיעו אותו על “אבדן סין” ועל הסובייטיזציה של מזרח אירופה. הוא כמובן הגיע על הנשיאות בטעות, מכוח תאונה (מות קודמו, בחודש השלישי של נשיאותו). אבל אפשר להגיד עליו ללא קושי ששום דבר בקריירה שלו לא הכשירו לנשיאות, בוודאי לא למדיניות חוץ.

      מה כל זה אומר? אינני יודע. אולי באמת אפשר להטיל את הנשיאות על אנשים על יסוד חוכמתם הטבעית ותחושת הפטריוטיות שלהם, מבלי לתבוע מהם ידיעה כלשהי על עניינים קונקרטיים. ב-1940 הרפובליקאים הציגו את וונדל ווילקי, עורך דין ללא שום נסיון פוליטי, מול פרנקלין רוזוולט הגדול. היה אפילו ספק אם הוא רפובליקאי. לא היה לו סיכוי, אבל הוא בשום פנים לא היה מועמד רע. רוזוולט אפילו עשה בו אחר כך שימוש.

      אבל הנטיה הטבעית היא להעדיף אנשים עם קריירה, היכולים להצביע על השגים, או על נסיון. לפנים ההנחה היתה שמועמד אידיאלי הוא מי שרכש נסיון הן בוושינגטון, כמחוקק או כחבר ממשלה, והן מחוץ לוושינגטון, רצוי כמושל. במרוצת השנים הועדפו מושלים על פני מחוקקים. אני מעדיף את הצירוף הקודם, של נסיון תחיקתי ואקזקוטיבי, אולי מפני שהוא קרוב יותר אל המודל של משטר פרלמנטרי, שאני חושב לעדיף על פני המשטר הנשיאותי (עניין נפרד, שלא ניכנס אליו כאן).

      לינדון ג’ונסון אינו ראוי להיכלל ברשימת הכשלונות שהצגת שם. לא היה נשיא אפקטיבי ממנו יותר בענייני פנים. זו היתה תוצאה ישירה של נסיונו בענייני חקיקה. ג’ימי קרטר נכשל כשלון חרוץ בענייני פנים בדיוק מן הטעם הזה שהוא לא הבין את תהליך החקיקה בוושינגטון, אף כי למפלגתו היה רוב בשני בתי הקונגרס לכל אורך נשיאותו.

      אינני יודע למה בדיוק אתה מתכוון ב”אג’נדה כלכלית דמוקרטית”, שאת קידומה אתה מייחס לאובמה. חוק הבריאות כשלעצמו הוא אמנם היסטורי, והיה משאת נפשם של חלק מן הדמוקרטים במשך הרבה שנים. אבל לא הייתי חושב אותו ליעד החשוב ביותר.

      למען האמת, אינני בטוח שאני יודע מהי בדיוק ה”אג’נדה הכלכלית הדמוקרטית”, או אפילו שהדמוקרטים יודעים מהי. יריביהם אומרים עליהם שהם רוצים “ממשלה גדולה”, אבל זה כמובן פישוט גס.

      לפני פרנקלין רוזוולט לא היה כלל מקום לדבר על “אג’נדה כלכלית דמוקרטית”, מפני שההבדל בין שתי המפלגות היה נומינלי. היה זמן שהרפובליקאים היו פרוגרסיבים יותר מן הדמוקרטים. פרנקלין רוזוולט עצמו העמיד את מסע הבחירות שלו ב-1932, בין השאר, על הצורך לאזן את התקציב הפדרלי, לא בדיוק ״אג׳נדה דמוקרטית״ של זמננו.

      בבחירות לקונגרס של 1946, מועמד רפובליקאי צעיר לבית הנבחרים מטעם קליפורניה, ריצ’רד ניקסון, תיאר את עצמו “ליברלי”; ומועמד צעיר באותה השנה מטעם מסצ’וסטס, ג’ון קנדי, תיאר את עצמו “שמרני”. ניקסון, בהיותו נשיא, הכריז למרבה חלחלתם של שומרי החותם הקפיטליסטי, “כולנו קיינסיאנים” (על שם ג’ון מיינארד קיינס, אבי הכלכלה הפוליטית הדומיננטית של אמצע המאה ה-20, מקור השראתם של סוציאל דמוקרטים).

      ביל קלינטון ניסה לחוקק חוק בריאות מקיף אפילו יותר מזה של אובמה. אף כי למפלגתו היה רוב בשני בתי הקונגרס, הצעת החוק אפילו לא הוגשה להצבעה. בבחירות הבאות, הדמוקרטים איבדו את שני בתי הקונגרס בפעם הראשונה לאחר ארבעים שנה. שנה אחת אחר כך התייצב ביל קלינטון בקונגרס, בנאומו השנתי על מצב האומה, והכריז, “עידן הממשלה הגדולה הסתיים”. לימים ההכרזה הזו יוחסה לנטיותיו המרכזיות של קלינטון. למעשה היא היתה תוצאה של נטיותיו הקלינטוניות. הוא עשה סלתה, כדי להישאר בחיים הפוליטיים. מה היתה איפוא האג’נדה הדמוקרטית שלו? דבר והיפוכו בתוך ארבע שנים.

      לכן אולי כדאי קצת להיזהר בהערכה המפליגה של השגי אובמה הכלכליים “יותר מכל נשיא”. יש לנו מעט מאוד חומר רציני להשוואה.

  7. גיא (D! בארץ הקודש) הגיב:

    אשמח להמלצה על מגזין פוליטי בין-לאומי – אם למי מן הקוראים או לבעל המקום יש הרצון.

    • יואב קרני הגיב:

      אם אתה רוצה מגזין אחד ויחיד בלשון האנגלית, אני חושב שהתשובה ברורה למדי, The Economist.

      אם אתה רוצה לגוון, נסה-נא גם את Foreign Policy האמריקאי.

      עתון יומי בין לאומי באנגלית, גם כאן נראה לי שיש מנצח אחד, כמעט ללא קושי, Financial Times של לונדון.

      השבועון הגרמני Der Spiegel הוא מקור חשוב, והוא גם מציע מהדורה אנגלית טובה על הרשת.

Leave a Reply for דני אורבך