”איש בודד עם מיקרופון, הפוסע על במה ריקה“

זה תיאור מצד ימין של מיט רומני. הטוען הרפובליקאי לנשיאות הוסיף עוד אסון אחד למסע הבחירות המקרטע שלו: סרט הקלטה שבו הוא מכריז כי ויתר על 47% מן הבוחרים. היש לו עדיין תקומה? לא בטוח

זה כנראה לא היה קורה אילמלא התמכרה הפוליטיקה האמריקאית לכסף. כמעט קשה להאמין שרק לפני 12 שנה, מועמד רפובליקאי לנשיאות נחשב לבעל יתרון בולט, מפני שהיו לו 75 מיליון דולר, יותר ממה שחוקי מימון הבחירות הפדרליים היו מקציבים לו, אילו היה מוכן לעמוד בתנאיהם (עניין וולונטרי באמריקה). עכשיו, מוטב שלמועמד יהיו מיליארד דולר, שלא לדבר על כסף המועבר דרך בעלי ברית עשירים לוועדי פעולה ”עצמאים“.

הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי מימון מחייבת מועמדים לכהונות פוליטיות, בכל הדרגים, לבלות חלק ניכר מאוד מזמנם בהתרמות. זה מתחיל ביום הראשון של כהונתם, אם הם רוצים לחזור ולהיבחר. ההגבלות על מימון ישיר של מועמדים מחייבות אותם לחפש מספר גדול מאוד של תורמים. ברק אובמה עשה חיל מיוחד לפני ארבע שנים באמצעות תרומות קטנטנות, כמה עשרות דולרים, על האינטרנט. המקסימום שתורם יכול להרים הוא 2,000 דולר בבחירות המקדימות, ועוד 2,000 בבחירות הכלליות.

בארבע השנים האחרונות, מיט רומני הקדיש הרבה יותר זמן למימון מסע הבחירות שלו מאשר למסע הבחירות עצמו. בנסיבות האלה הוא מצא את עצמו בחודש מאי שעבר בנשף התרמה פרטי של איש פיננסים עשיר, בבית הנופש שלו בפלורידה. הוא דיבר בסגנון הידוע לו ביותר, זה של איש מעשה, מנכ“ל חסר סנטימנטים. הוא לא נשא נאום פוליטי. לא היה לפניו טלפרומפטר. הוא לא ידע שמישהו מקליט, ולפיכך שילח מעליו כל רסן של זהירות או של שכל ישר. הוא אמר דברים, שיריביו היו נתבעים עליהם לדין אילו העלילו אותם עליו.

”אני אינני מתעניין בהם“

רומני דיבר שם על האתגר האלקטורלי הגדול שלפניו. לנשיא אובמה יש מספר ענקי נתון של תומכים בכוח, הוא הסביר באופן שבו מנכ”ל מסביר שיטות שיווק למועצת המנהלים. תומכי אובמה הם אנשים ”התלויים בממשלה“, מכורים לטובות ההנאה שהיא מעניקה להם, ”ואינם משלמים מס הכנסה“. את חלקם של האנשים האלה בכלל האוכלוסה הבוחרת העמיד רומני על 47%. ”אני אינני מתעניין בהם“, הוא אמר.

כאשר סרט ההקלטה התפשט כמאכולת אש בשדה היוטיוב, באמצע השבוע, קול בוכים עלה משורות המפלגה הרפובליקאית. בשבועות האחרונים חזרתי וציטטתי כאן את פגי נונאן, פרשנית בכירה ב‘וול סטריט ג‘רנל‘ וברשת פוקס, מן הדמויות המואזנות והמוערכות של הימין האמריקאי. היא ידועה בחריפות הערכותיה (ב-2008 היא הקדימה להכריז שג‘ון מקיין הפסיד בבחירות, מייד כאשר נודע מינויה של שרה פיילין למועמדת לסגן נשיא).

נונאן הזהירה בשבוע שעבר בבלוג שלה, כי ”תהום חשוכה“ רובצת לרגלי רומני. על דבריו בנשף ההתרמה בפלורידה היא כתבה:

”כך אין מנהיגים גדולים מדברים, כך מדברים פעילים שטחיים במטה בחירות: הם בוצעים את קהל הבוחרים ומרסקים אותו, הם קובעים הכול על יסוד אינטרס כזה או אחר. בדרך כלל, הם צעירים מספיק ומטומטמים מספיק כדי שאיש לא ישמור להם טינה, אבל הם חפים מכל ידע. הם אינם יודעים הרבה על אמריקה.

”אנחנו ארץ גדולה ומסובכת. אנחנו בני אדם. אנחנו עם. יש לנו נפשות. אנחנו מורכבים. אין אנחנו הערות סטטיסטיות. הרבה מאוד דברים משמשים אותנו בהחלטותינו ובזיקותינו המפלגתיות.

”צריך אדם להיות מתוחכם כדי לדעת את זה. ואם אדם נמצא בפסגת הפוליטיקה הארצית, מן הדין שהוא יהיה מתוחכם“.

את רשימתה, הראויה מאוד לקריאה (אבל מצריכה מנוי בתשלום), נונאן מסיימת בקריאה להציל את מסע הבחירות של רומני מידי רומני. הוא בעיניה

”איש עם מיקרופון, הפוסע על במה ריקה. לבדו, מופרש משאר בני האדם. זה עצוב למראה. זה לא עובד. זקני המפלגה, אם אתם קיימים הנה מדוע אתם קיימים: תקנו-נא את מסלולה של הספינה… עליכם להתערב“.

התקווה האחרונה: אדישות

קצת קשה להפקיע מסע בחירות באמריקה מידי המועמד הרשמי של המפלגה. אין לזה תקדים. השיטה הנשיאותית מתחילה עוד לפני שמועמד נבחר לנשיא. הוא עכשיו כול יכול. המפלגה נתונה בידיו. הוא אינו זקוק להסכמות או להצבעות. יתר על כן, הוא מנכ“ל עשיר ומצליח, הרגיל לתת הוראות.

נונאן אומרת בעצם, שהוא צריך להפוך לנשיא לא-אקזקוטיבי, ראש מדינה סמלי; שאת המושכות במפלגה צריכים ליטול עכשיו מושליה וסנאטוריה; שבהיעדר הפיכת חצר יאבדו סיכוייה לנצח בבחירות לנשיאות; ואולי יאבדו גם סיכוייה לזכות ברוב בסנאט.

זו גלולה מרה מאוד בשנה שבה הרפובליקאים היו צריכים, לפי דעתם, “לנצח כמעט בהליכה”, לנוכח משבר כלכלי מתמשך, אבטלה עיקשת שאינה פוחתת, ושיעורים ניכרים של אי שביעות רצון מהנהגתו של הנשיא אובמה. אף על פי כן, כל הסקרים הארציים כמעט ללא יוצא מן הכלל מעמידים את אובמה בעמדת יתרון קבועה, אם גם לא מכריעה. יתר על כן, חדשות רעות לרומני עולות מסקרים של הימים האחרונים במדינות קריטיות — פלורידה, אוהיו, וירג‘יניה, קולורדו, וויסקונסין — שעליהן יקומו הבחירות האלה או ייפלו.

אולי הסקר המעניין ביותר בסבוע שעבר, זה של AP, משקף תופעה אמריקאית מיוחדת במינה: התוצאות מרחיקות הלכת של אדישות פוליטית. כאשר כל בעלי זכות ההצבעה בסקר נשאלים בעד מי היו מצביעים, הנשיא מנצח ביתרון של 15%; אבל כאשר התוצאות האלה משוקללות על פי הסבירות של הצבעה בבחירות, יתרונו של הנשיא פוחת לאחוז אחד בלבד.

”מפלגת הגברים הסטרייטים הלבנים“

זה אומר כמובן שהבחירות לא הוכרעו (אם כי שני סקרים בולטים אחרים בשבוע שעבר העידו את יתרונו של הנשיא על 5% עד 8%). אבל זה גם מסביר את התנהגות הרפובליקאים. נראה שהם הגיעו למסקנה, כי תקוות הנצחון שלהם תלויה במקסימיזציה של ההצבעה הלבנה. הם מקווים שתומכיו הטבעיים של הנשיא יישארו בבית.

הם מנסים אפילו לעזור להם להישאר בבית באמצעות נסיונות של הרגע האחרון לחייב מצביעים להמציא תעודות זהות. אבל באמריקה אין תעודות זהות. איש אינו מחויב לשאת מסמכי זיהוי. הדמוקרטים, ולא הם בלבד, מפרשים את המאמץ הזה כנסיון להקטין את מספר המצביעים השחורים וההיספאנים.

הרצאת 47% האחוז של רומני גילתה בלי משים את האסטרטגיה שלו, שמירווח הטעות שלה קטנטן. סוף סוף, איש אינו יכול לקוות ברצינות לוותר על 47% מן האוכלוסיה, ולהסתמך על התקווה ש-99% מתוך 53% הנותרים יצביעו בעדו. האם זה ביטוי  של ייאוש רפובליקאי? היתכן שזה הנסיון האחרון בתולדות ארה“ב לנצח בבחירות מבלי להקים קואליציה רב-אתנית? האם הרפובליקאים הפכו, בלשונו של בעל טור ב‘ניו יורק טיימס‘, ל“מפלגת הגברים הסטרייטים הלבנים“?

אפשר עכשיו לטעון במידה גוברת של סבירות, שהתאוששות של מיט רומני תהיה הנס הפוליטי הגדול ביותר של זמננו. לתכלית הזו, רומני צריך מעכשיו ואילך להיות נקי מכל שגיאה, והנשיא צריך לחזור ולמעוד; ובבוא ויכוח הטלויזיה הראשון, במוצאי יום הכיפורים, רומני צריך לסיים בנוקאאוט. אפילו נצחון בנקודות לא יספיק לו.

כמובן, הכול יכול לקרות. ברק יכול להכות את ברק אובמה. אבל ההסתברות מוכרחה להיחשב לנמוכה במיוחד. אל תהמרו על אובמה בכסף גדול, אפילו לא בקזינו של מר אדלסון, אבל מותר להתחיל להסתכן בניחושים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

21 Responses to “”איש בודד עם מיקרופון, הפוסע על במה ריקה“”

  1. גיל הגיב:

    רומני הוא אחד המועמדים החיוורים ביותר לנשיאות שאני זוכר. זה מה שקורה כשבוחרים מועמד של פשרה ולא מישהו עם דיעות מוצקות. יש מספיק מה לתקוף את אובאמה אבל הוא פשוט נראה אובד עיצות ולא מציע שום פתרונות קונקרטיים לבעיות ומתחמק משאלות כאלו. אפילו היום בראיון ל60 דקות הוא אמר שהוא לא רוצה לתת מדיניות ספציפית אלא לעבוד עם הקונגרס כשהוא יבחר.

  2. אלון ניסר הגיב:

    האמת, שעוד האמנתי ביכולת ההתאוששות של אובמה בזמן ההספדים המאוד מוקדמים שנשאת כאן לנשיאות שלו לפני שנה, ולצערי יתרון הכסף של רומני עוד יכול במפתיע להכריע את הכף. קרל רוב, האופרייטור הרפוליקאי הגדול של תקופת בוש ומי שיושב עכשיו על חבית של כסף לטובת בחירת מועמד רפובליקאי. האיש שהמציא את אסטרטגיית “הבסיס” הרפובליקאי. טוען שבעבודה נכונה שלהם הם יכולים לזכות בבחירות.
    אבל גם אם לא, נראה שהכסף הכריע את הבחירות האלו, רק לא באופן שצפו זאת. בלי יתרון הכסף הזה, ייתכן שמועמד אחר (לא בטוח ששפוי יותר) היה נבחר

    • יואב קרני הגיב:

      הנח-נא להקנטות הטיפשיות האלה. אני עוסק כאן לא ב”הספדים”, אלא בניתוחים פוליטיים ובפרשנויות המיוסדות על עובדות ועל הערכות. אינני מפרסם כאן משאלות-לב או נבואות פואטיות. עובדות משתנות, גם הערכות משתנות.

      אגב, אני מוסיף שלא להתפעל מסגולותיו של הנשיא אובמה. אני חושב את נשיאותו לכושלת. הוא היה עומד לדעתי בעמדת תבוסה, בנסיבות אחרות, למשל אילו מפלגת האופוזיציה היתה גוף רציונלי ופרגמטי, ולא היתה נופלת בידי קנאים ריאקציוניים.

      שיחק לאובמה המזל. כמובן, מזל הוא פאקטור בכל מישוואה, אבל לרוב בני התמותה קצת קשה לשקלל אותו.

      • גיל הגיב:

        יואב, מעניין אותי לשמוע למה אתה חושב שנשיאותו של אובאמה הייתה כושלת? אני מסכים איתך שחוסר הניסיון היה בעוכריו בשנתיים הראשונות של נשיאותו, אבל הוא הנהיג שתי רפורמות מקיפות, בריאות ורגולציה של השוק הפיננסי, שהשפעתן תהיה ארוכת טווח. הוא גם נהג באופן שקול במדיניות החוץ ולא נגרר להרפתקות שאפיינו את בוש הבן. אם אתה מתייחס למצב שוק העבודה, אז נכון שהוא רחוק מלהיות אידיאלי, אבל כמו שקלינטון אמר בועידה, הבלגן שהותירו הרפובליקנים לא יכול להתנקות בקדנציה אחת. מה עוד, לנשיא יש השפעה יחסית קטנה על מצב השווקים שהוא עגום בהרבה מדינות בעולם.

        וזה עוד בלי להזכיר את הקונגרס הלאומתי שכל מה שעשה היה להתנגד למה שאובאמה מציע, ואת הפעולות שלו שנוגעות לזכויות כל האזרחים, כולל התמיכה בנישואי הומואים ולסביות.

        המפלגה הרפובליקנית נמצאת בצרות צרורות ואם לא תתעשת מהר, היא תתקשה לחזור לשלטון. היא מנכרת נשים, הומואים, היספנים ומהגרים בכלל, והרטוריקה שלה מתלהמת. כמו שאמרת, היא נפלה בידי קנאים ריאקציוניים ואני חושב שהיא תחטוף מכה קשה בבחירות (לא רק לנשיא אלא גם לקונגרס).

        • יואב קרני הגיב:

          הוא לא שעה לעצות מוקדמות להזרים עוד יותר כסף לזירוז הפעילות הכלכלית. הוא הוזהר בשעתו שהסכום ההוא אינו מספיק.

          הוא התערב הרבה יותר מדיי מאוחר בתהליך החקיקה של רפורמות הבריאות, ולא השכיל לפתח איזושהי נוסחה דו-מפלגתית. בבוא הקיץ של 2009 הוא כבר ידע שרוב האמריקאים אינם תומכים בו. בסתיו 2009 הוא כבר ידע שאסון אלקטורלי ממשמש ובא, אבל לא עשה שום דבר כדי למנוע אותו.

          הוא לא מיהר להבין שהוא הועלה לשלטון כדי להציל את אמריקה מן התוצאות של כשלון הרפובליקאים. האמריקאים רצו מקומות עבודה, לא ביטוח בריאות. אבל הוא היה שבוי במיתוס העצמי של “נשיאות טרנספורמטיבית”. הוא גמר אומר לטבוע חותם היסטורי, “אפילו יהיה המחיר קדנציה אחת”, בלשונו שלו.

          הוא פיתח תהליך קבלת החלטות בבית הלבן שהוגבל למספר קטן של יועצים קרובים, מהם מעוטי נסיון וושינגטוני.

          תהליך קבלת ההחלטות במדיניות החוץ היה חובבני. במזרח התיכון הוא פשוט היה הרה אסון. גם בעלי בריתו ותומכיו ספקו כפיים לנוכח הדילטנטיות של תיפקודו בסכסוך הישראלי-ערבי, בעיצוב היחסים בין ארה”ב לעיראק לאחר הפינוי, בתגובות מאוחרות מדיי למשברי מצרים ולוב, בחולשת-הדעת בסוריה המוציאה את ידידי ארה”ב ואת בעלי בריתה מדעתם.

          התנהלותו בימי ההפגנות הגדולות באיראן נגד משטר האייאטוללות היתה מחפירה. כאשר הפגנות דומות פרצו בקאהיר, הוא טילפן למובארק לתבוע את התפטרותו המיידית, אני חושב שבצדק; אבל כאשר המוני איראנים סיכנו את חייהם מול תיאוקרטיה ברוטלית ומושחתת, הוא הסתפק בהסתייגות מאופקת. אילו קרא אז, כבר אז, להידוק דרמטי של הסנקציות הבין לאומיות על איראן הוא היה מוצא הבנה ניכרת במזרח התיכון ובמקומות אחרים. הוא גם היה שולח בזה איתות ברור מאוד לאיראן על המחיר שייגבה ממנה בכל עניין. ה’ניו יורק טיימס’ כותב היום, 25 בספטמבר, שאובמה עצמו מתחרט על מעשיו בימים ההם.

          עד עכשיו הוא מתקשה להגיד מה הוא השיג. הוא היה זקוק לנאום ההגנה הפנומנלי של ביל קלינטון בוועידת המפלגה הדמוקרטית, כדי להתחיל לסרט את הפרופיל של נשיאותו. היסטוריונים יטענו, אולי, שביל קלינטון הציל את נשיאותו, אם אמנם תינצל.

          עם זאת, אני מסכים באופן כללי עם הערכתך להתאפקותו בעניינים בין לאומיים. בוושינגטון אמנם התגבש הרגל, מאז 1989, לפלוש לארצות כדי להשיג השגים דיפלומטיים. רוב הפלישות היו מוצדקות, לדעתי (פנמה ב-1989, עיראק ב-1991, סומליה ב-1992, ההתערבות הדיפלומטית-צבאית בבוסניה ב-1995, בקוסובו ב-1999, באפגניסטן ב-2001), אבל הן הצטרפו לכלל מצב דעת הרפתקני. היה צריך לשים לו קץ. תעמולת האיוולת של הרפובליקאים בימים האלה ממש מזכירה לנו מה היה עלול לקרות אילו ג’ון מקיין היה נבחר ב-2008.

          אובמה אמר בתחילת השבוע בראיון לתכנית הטלויזיה ‘ששים דקות’ של סי.בי.אס: “אם מר רומני רוצה עוד מלחמה אחת, מוטב שיגיד את זה”. אני חושב שהרבה אמריקאים הנהנו בראשיהם, גם אם בנימין נתניהו ושלדון אדלסון התכווצו בכורסותיהם.

          • גיל ג. הגיב:

            אני רואה את הדברים אחרת. הוא עשה הכל כדי לשתף את הרפובליקאים ברפורמת הבריאות, אבל הם הכשילו כל דבר שהוא הציע. חוץ מלהיכנע, ולהוציא לפועל את רצונותיהם, מה עוד הוא יכול לעשות? לא טובת המשק עמדה לעיני הרפובליקאים, אלא הכשלת כל מהלך של אובמה.

            לגבי הזרמת הכספים, גם ככה טענו שהוא הזרים יותר מדי, אבל גם עם הכספים שיש בונים תשתיות שהזניחו במשך שנים, וגם יש הרבה פרוייקטים ירוקים שיצאו מזה.

            זה נכון שהוא הגיב בהתחלה לאט לארועים חוץ אמריקאיים ועדיין, המנהיגות מאחור שלפעמים משתמשים בה לגנות אותו בנוגע ללוב השתלמה. אל קעדה בנסיגה ובין לאדן מת, הסתיימה המלחמה בעיראק ובדרך לסיים את המלחמה באפגניסטן. אלו הישגים די מרשימים למישהו חסר ניסיון במדיניות חוץ.

            נכון, לגבי איראן הוא טעה, אבל נראה שעכשיו הוא די נחוש למנוע מהם נשק גרעיני. בסך הכל איך שאני רואה את זה, הוא קיבל החלטות נכונות ברובן ולא עשה טעויות קולוסאליות. הוא שיחק עם יד גרועה מאוד וניסה לעשות את המקסימום. כנראה היעד הבא יהיה רפורמה בהגירה אם יחזור וייבחר.

            • יואב קרני הגיב:

              הוא בהחלט לא עשה כול כדי לשתף את הרפובליקאים. אבל התברר עד מהרה שההתנגדות לרפורמות שלו לא היתה נחלת הרפובליקאים. רוב האמריקאים התנגדו להן. זה התחיל להתחוור בנובמבר 2009, וחזר ואושר לאורך 2010, עד הבחירות לקונגרס שהנחילו מפלה איומה לדמוקרטים. נשיא המחמיץ במידה כזאת דעת הקהל שלו — מחמיץ את היכולת לשכנע אותה, מחמיץ את היכול להתחשב ברצונותיה — הוא נשיא כושל.

              כשלונותיו בענייני חוץ היו בהחלט רבי-משמעות: נסיון הסרק שלו לפייס את רוסיה, אגב טיפוח האשליה שהוא יוכל להשתמש בדמיטרי מדבדייב נגד ולדימיר פוטין, על חשבון בעלות בריתה של ארה”ב במרכז אירופה ובקווקז; התעלמותו מן הנטיות הטוטליטריות של השמאל בשורה של ארצות לטינו-אמריקאיות; צינתו הגלויה כלפי בעלות ברית היסטוריות במערב אירופה.

              גישתו כלפי תנועת הדמוקרטיה באיראן היתה הרבה יותר ממעידה. היא היתה ביטוי של ציניות ושל יוהרה, היא חיזקה את החשש שהוא מוכל לנהוג סלחנות באויבים מושבעים אפילו בשעה שהוא מחמיר עם בעלי ברית ומוכן להשפילם.

              הייתי כולל בזה את החלטתו המוזרה — נודפת מוזרות — להימנע מלהיפגש עם מנהיגים זרים בעצרת האו”ם בניו יורק השבוע. פשוט עניין לא מובן מכל בחינה שהיא, אפילו מבחינת טובתו העצמית.

              אני לא הייתי מפריז בציון ההשג של “סיום המלחמה באפגניסטן”. המלחמה אינה מסתיימת, נוכחותה של ארה”ב היא המסתיימת, ללא נצחון. אולי כך מוטב, מפני שלאמריקה אין כוח הרצון לנהל מלחמה בהיקף המתחייב. היא אינה עומדת לגייס מיליונים לשירות פעיל. בנסיבות כאלה מוטב להסתלק. אבל קשה להתעטר בהילת נצחון.

              אני מייחל לבחירתו החוזרת של אובמה, אבל בלב כבד. אני תומך בה מפני שהרפובליקאים חדלו להיות ארגון פוליטי רציונלי, הראוי לשלטון. יהיה עליהם להשתנות. אני מקווה שהבוחר יואיל להשאיר אותם זמן מספיק באופוזיציה כדי שישתנו. אבל ארבע השנים הבאות של אובמה עלולות לחזק את הנטיות שראינו בשנים הקודמות, בייחוד היוהרה והריחוק.

            • גיל הגיב:

              יואב, האם נשיא צריך להתחנף למצביעים ולפעול לפי סקרים, או לפעול לפי מה שהוא חושב לנכון? להבטיח ביטוח בריאות לכול, ועוד תוכנית שהיא די דומה לתוכנית הרפובליקאית מלפני עשור וחצי, זה משהו הכרחי ונחוץ שנדחה יותר מדיי בעבר.

              • יואב קרני הגיב:

                ממשלה דמוקרטית, המתחשבת ברצונם של אזרחיה, אינה “מתחנפת”. היא ממלאת את חובתה.

                ממשלה דמוקרטית, בייחוד ממשלה שנבחרה ללא מנדט מפורש להכניס שינויים רדיקליים, יכולה בהחלט להציע שינויים כאלה. היא יכולה לנסות לשכנע את אזרחיה בנחיצותם. אין לה הרשות המוסרית לכפות אותם הר כגיגית.

                האנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, לפני אלפיים שנה, אמרו, בחוכמה יתרה, כי אין גוזרים על הציבור גזרה, שאין הציבור יכולים לעמוד בה. זו הנוסחה היחידה המתיישבת עם משטר דמוקרטי.

                התחשבות בסקרי דעת הקהל אינה ביטוי של אופורטוניזם או של ציניות, כל זמן שאינה נעשית בכל רגע נתון ואינה מעכבת החלטות. כאשר מונחת על השולחן חבילת חקיקה בהיקף של אלפי עמודים, והיא נידונה במשך שנה וחצי, דעת הציבור רלוונטית בהחלט.

                מה גם שדעת הציבור התבררה לא רק באמצעות סקרים, כי אם גם באמצעות בחירות: תחילה בשתי מדינות, שבחרו מושלים, בנובמבר 2009, ובהן נחלו הדמוקרטים תבוסות מהממות; אחר כך, כעבור שלושה חודשים, בבחירות למילוי מושבו של טד קנדי בסנאט במדינת מסצ’וסטס, שהדמוקרטים הפסידו בפעם הראשונה מאז 1952; ולבסוף בבחירות לקונגרס, בנובמבר 2010.

                אני כופר בהחלט בהנחה הדוגמאטית, שמנהיגות נמדדת על פי מידת נכונותו של המנהיג לעשות את ההיפך ממה שהציבור רוצים, או לעשות את ההיפך ממה שהבטיח לציבור. זה היה יסוד ביקורתי על יצחק רבין המנוח, מפני שלא השכיל לרתום את הציבור לעגלת השלום, ב-1993. אתה מוזמן, אם תרצה, לקרוא את ביקורתי על טענה דומה שהשמיע יוסי ביילין ב-2001, שאין צורך להתחשב בדעת הציבור (מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין).

                • גיל הגיב:

                  אבל יואב, רפורמה בבריאות היא חלק מהמצע הדמוקרטי, ועובדה שהרוב כן תומך בה היום.

                  חוסר שביעות הרצון בשנה שלאחר בחירת אובמה יכולה להתפרש בצורות שונות, ואחת מהן היא שהוא לא פעל מהר יותר כשהיה לו הרוב המוחלט, ונאלץ בסוף להתפשר כדי להעביר את הרפורמה.

                  כמעט תמיד יש נצחון לצד שלא זכה בבחירות לנשיאות בבחירות אמצע הקדנציה, וחלק מזה קשור כמובן למצב התעסוקה שלא השתפר בהרבה אז.

                  לדעתי הרפורמה הזו היא מהמוצדקות ביותר שנעשו, ובושה שבארץ כארה”ב לא היתה תוכנית כזו עד עכשיו.

                  • יואב קרני הגיב:

                    חולק עליך, גיל. הרוב מוסיפים להתנגד לאלמנט החשוב ביותר של ביטוח הבריאות, זה הנקרא “המנדט האישי”, המחייב כל אמריקאי לבטח את עצמו. אובמה עצמו התנגד ל”מנדט האישי” בזמן ויכוחי הטלויזיה במקדימות הדמוקרטיות, בשעה שהילרי קלינטון תמכה במנדט הזה.

                    לדמוקרטים היה רוב מוחלט גדול הן בבית הנבחרים והן בסנאט, אבל הרפורמה עברה בבית הנבחרים על חודם של קולות, לאחר חרדה ניכרת. מספר גדול של דמוקרטים הצביעו נגדה.

                    תבוסת אמצע הדקנציה של אובמה לא היתה שייכת למחלקת התבוסות השגרתיות. היא היתה הגדולה ביותר שנחלה איזושהי מפלגה פוליטית מאז מפולת ווטרגייט, ב-1974. יתר על כן, הרפבוליקאים ניצחו בבחירות אמצע-הקדנציה הראשונות של ג’ורג’ דאבליו בוש, ב-2002.

                    והדוגמא ההיסטורית המשכנעת ביותר: פרנקלין רוזוולט, בבחירות אמצע-הקדנציה הראשונות שלו, ב-1934, לאחר שהציל את מערכת הבנקים מהמתמוטטות בימי השיא של השפל הכלכלי הגדול, והעניק מקומות עבודה למיליונים, הוביל את המפלגה הדמוקרטית לנצחון משכנע בבחירות של אמצע-הקדנציה.

  3. גיא (D! בארץ הקודש) הגיב:

    האם הכוונה אכן ל-“פעילים שטחיים” או שצריך להיות פעילי שטח?

    • יואב קרני הגיב:

      פעילים שטחיים, או רדודים, במקור האנגלי shallow. אני בהחלט מבין ללבך — גם אני אינני מתלהב מן הנטיה הלא-עברית להשתמש בשמות תואר, כדרך הערבית למשל, במקום בסמיכות של שמות עצם.

  4. ארן הגיב:

    לא צירפת לינק לפגי נונן

  5. דני פ הגיב:

    רומני בהחלט לא מועמד מבריק אבל ברור שהוא לא הבעייה. המתחרים מולם התמודד – סנטורום וגינגריץ’ – מעדו בלשונם הרבה יותר פעמים. הבעיה היא שהאידאולוגיה של הרפובליקנים היא מטורפת, ורוב האמריקאים מבינים זאת.

    אולי נונאן צודקת ורומני פחות פופולרי מאשר המפלגה שלו, ולכן הוא צריך להקיף את עצמו בבכירים למיניהם (למרות שאני לא בדיוק מבין מי שם כזה מוצלח), אבל המפלגה הרפובליקנית היא מותג גרוע מאוד בכל מקרה.

    צריך להזכיר שהנתון של 47% הוא סטטיטיקה מטעה ביותר – הוא כולל סטודנטים שישלמו מסים בעתיד וגמלאים ששילמו מסים בעבר – ויש בקרב שני הציבורים האלה רפובליקנים פוטנציאלים די והותר. בכל מקרה עצם הזכרת הנתון הזה מעידה כמה קיצונית ומיזנתרופית המשנה הכלכלית של המפלגה הרפובליקנית.

    • ארן רהט הגיב:

      לרוע המזל לפחות 35-40% מהאמריקאים מאמינים ברוב העמדות של המפלגה הרפובליקאית:

      -לא להפלות.

      -לא לנישואים של חד מיניים.

      -אפס הגבלות על כלי נשק.

      -עכשיו גם אם אני לא מסכים עם שלושת אלה, אלה לא עמדות קיצוניות והזויות.

      לגבי העמדות הבאות זה כבר סיפור אחר:

      -ממשלה פדרלית זה רע. (אני מכיר אנשים שחושבים שצריך לבטל את משרד הדואר כי אין לממשלה מקום לנהל משרד דואר).

      -התנגדות לרפורמת הבריאות ה”סוציאליסטית” ולכך שהממשלה האמריקאית “השתלטה” על מערכת הבריאות (טעות בשני הטענות). אם כי חלק משמעותי מהבוחרים הרפובליקאים נהנים ממערכת הבריאות הממלכתית, ואם תציע שיפריטו אותה הם יעמדו על הרגליים האחוריות.

      -ורוב האמריקאים חושבים שהם משלמים יותר מדי מסים. לא נכון בהשוואה לרוב העולם. ורוב האמריקאים חושבים שיש יותר מדי פיקוח ממשלתי, וגם זו טעות בהשוואה ליתר העולם, שלא לדבר על כך שאם אין כזו אז יש זיהום אויר ומקורות מים ומלאנין בחלב (כמו בסין).

      אני ממליץ על
      http://www.youtube.com/watch?v=cW9dxFrAk-I
      הכלכלן הסטנדאפיסט על הפוליטיקה האמריקאית. המרכז מאמין בקסם. (כן להורדת מיסים וכן להוצאות ממשלתיות)

      לא היתה שום דרך להזרים יותר כסף לכלכלה. גם ככה בקושי הוא העביר את החוק, ורק בכך שהוא נתן לרפובליקאים חצי מהקלות המס שתבעו, אף כי לשכת התקציבים של הקונגרס קבעה כי הן הדרך הבלתי יעילה ביותר להמריץ את פעילות הכלכלה.

      ואני חושב שבטווח הבינוני, רפורמת הבריאות תניב יותר מקומות עבודה. (היא מאפשרת לאנשים הרבה יותר גמישות ביחס למקומות העבודה שלהם, ומאפשרת לאנשים להיות יזמים עם פחות דאגה לנושא של ביטוח בריאות).

      ואני חולק עליך לגמרי בעניין היכולת לעבוד עם הרפובליקאים. לא היה עם מי לעבוד. הפעם היחידה שהוא הצליח היתה בתקופת הדמדומים שבין הקונגרס הדמוקרטי ובין הקונגרס הרפובליקאי בסוף 2010, כשלהרבה אנשי קונגרס כבר לא היה מה להפסיד.

      לגבי ההיגים, קשה מאד לדבר על השגים של מניעה. אבל אני עוד זוכר את הפחד וחוסר האונים בסוף 2008. אני זוכר שראיתי דיווח על שר האוצר של ג’ורג’ בוש מתחנן על ברכיו בקונגרס כדי לקבל את הסכמת הדמוקרטים לסיוע החירום לבנקים (TARP).

      ואני חושב שההצלה של GM וקרייזלר היתה מדהימה. (כניסה ויציאה מפשיטת רגל בתוך חודשיים!!)

      לגבי מדיניות חוץ אתה צודק. אבל בהתחשב במצב הפוליטי והכלכלי הרעוע מבית…

      • יואב קרני הגיב:

        מפלגה המייסדת את מצעה על רצונם של 35 עד 40 אחוז היא מפלגה המתחננת למעמד שולי.

        קנאותה הריאקציונית אינה תוצאה של עמדותיה בענייני הפלות, או התנגדותה לנישואים חד-מיניים (נושא לא חשוב בעיניי, בוודאי לא בהקשר הרחב מאוד של משברי זמננו). קנאותה הריאקציונית ניכרת באיבתה לקהילה, לממשלה, למדע — ובהיותה שבויה בידי פונדמנטליסטים כלכליים ודתיים.

        על אובמה היה להבין שהוא ניצח כדי להציל את אמריקה משפל כלכלי, לא כדי לאנוס אותה לקבל רפורמת בריאות שהיא אלא רצתה בה, ושהוא עצמו לא הבטיח אותה במסע הבחירות שלו. הבעיה היתה לא היעדר יכולתו לנהל דושיח עם הרפובליקאים. הבעיה היתה היעדר יכולת לנהל דושיח עם העם האמריקאי.

        אכן, הצלתה של תעשיית הרכב היתה היהלום שבכתר. עליה אובמה רכש יתרון מבטיח במדינת אוהיו, מפתח לנעילת הדלת בשביל רומני.

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט. אבל אני התכוונתי לרשימה אחרת שלה, שנתתי את הקישור בשבילה בתגובה למסרך הקודם.

  6. גל הגיב:

    תודה לך שחזרת לפרסם

Leave a Reply for יואב קרני