רומני איש ערב

הטוען הרפובליקאי לנשיאות לא חיכה לחדשות, או להבהרות. הוא הטיל על הנשיא אובמה את האחריות להתקפות על דיפלומטים אמריקאיים במזרח התיכון. אפילו רפובליקאים ספקו כפיים, ואמרו שמוטב היה לו לשתוק. האם זה קשור ביתרונו הגדל של אובמה בסקרים? ומדוע החליט ראש ממשלת ישראל להיכנס השבוע לקאזינו הפוליטי בארה“ב?

לשונו של מיט רומני מתארכת, ומתפתלת סביב צווארו, עד שהיא הופכת לשמה האנגלי של לוב. קריקטורה של ביל דיי

יש שתי אפשרויות: אחת, שמיט רומני, הטוען הרפובליקאי לנשיאות, גילה פירצה בחומת-המגן של ברק אובמה; או שמיט רומני מיואש, ונוטה לאבדן עשתונות.

המושל לשעבר תקף את ברק אובמה במלים חריפות במיוחד שעות אחדות לאחר שאספסוף התנפל על שגרירות ארה“ב בקאהיר ועל הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי, לוב; ועוד לפני שנודע כי שגריר ארה“ב בלוב נהרג בהתקפה. מטה רומני פירסם את הודעת הגינוי לנשיא במוצאי אחד-עשר בספטמבר, שהפך ליום התייחדות לאומי בלוח השנה האמריקאי. מלכתחילה התחייבו הוא והנשיא שלא לתקוף זה את זה במהלך היום הנורא.

גם למחרת, יום רביעי, חזר רומני על ביקורתו. הוא הטיל על הנשיא את האחריות להתקפות, מפני שהוא, אובמה, הצדיק את התוקפים והביע אהדה למעשיהם. אהדה. איך בדיוק הוא הצדיק, או אהד? שגרירות ארה“ב בקאהיר שלחה טוויטר, שבו גינתה סרט-פלסתר נגד הנביא מוחמד, מבית-היוצר של קבוצת נוצרים קופטיים בקליפורניה (אחד מהם התחזה לישראלי). הטוויטר האמור נשלח לפני ההתקפה, בתקווה למנוע אותה.

רומני הרחיק מאוד לכת. הנשיא לא סתם ”הצדיק“, לא סתם “אהד”, אלא פנה עורף ל“ערכיה של אמריקה“. אחד הערכים האלה, החקוק באבן (התיקון הראשון לחוקה, 1791) הוא זה המבטיח חופש דיבור לכול וללא תנאי. אובמה בגד בערך הזה, מפני ששגרירותו בקאהיר עירערה על חופש הדיבור של יוצרי הסרט.

”לתקוף את המפקד העליון“

זו היתה, אולי, אחת ההצהרות הסהרוריות ביותר שהניבה הפוליטיקה הנשיאותית. פרשן בכיר באתר הרשת של ה‘וול סטריט ג‘רנל‘, מתנגד חד משמעי של הנשיא, כתב, שרומני חזר וגילה כי הוא ניחן ב“אוזני בדיל“. תחת הכותרת המלגלגת ”רומני איש ערב“ כתב מאתיו קמינסקי, ש“רומני בחר לתקוף את המפקד העליון של כוחות ארה“ב, בעיצומו של משבר“ (קריאת הטקסט המלא מצריכה תשלום, אבל אשמח לשלוח קישור זמני לכל המבקשים).

פרשנית בכירה אחרת של העיתון, פגי נונאן, דמות ידועה מאוד בימין האמריקאי, ביקרה את רומני בשידור ברשת Fox, לא זירה טבעית של אהדה לאובמה. ”רומני לא עשה שום טובה לעצמו“, היא אמרה על הצהרותיו. ”לעת הזאת נדרשות מלים קרות-רוח“. מוטב היה לרומני אילו שתק, היא הוסיפה. הוא מצטייר כמי שמנסה ”לעשות פוליטיזציה  של אלימות נגד אנשינו“.

מה קורה כאן, אפוא? הימים האחרונים גילו למפלגה הרפובליקאית, שהיא מאבדת את הבכורה בתחום שליטה טבעי שלה זה ארבעים שנה ויותר: חוץ ובטחון. הנשיא אובמה נהנה מיתרון ברור, כאשר סקרי דעת הקהל מבקשים מממשתתפיהם לדרג את הנשיא ואת יריבו על עניינים כמו מלחמה בטירור ומדיניות הגנה (7% בסקר של CNN לפני שבועיים).

כמעט מתחילת מסע הבחירות שלו, רומני לא היה נוח להשתכנע שיש איזשהו עניין הצריך חריש יסודי חוץ מכלכלה ומתעסוקה. הוא הניח, ברוח החידוד הוולגרי הידוע של ג‘יימס קרוויל מבחירות 1992, כי על ”הכלכלה, טמבל“ תקום מועמדותו או תיפול.

רפובליקאים הפצירו בו להרחיב את היריעה. רומני השתמט, אולי מפני שענייני חוץ מעולם לא העסיקו אותו, ואולי מפני שאין הוא יכול לתבוע אשראי מיוחד על ידע בין לאומי. הוא מעד מעידות לא נחוצות, כמו פליטות-הפה במסעותיו ללונדון ולירושלים בחודש יולי; התערבות הסרק שלו בפרשת עריקתו של דיסידנט סיני לשגרירות ארה“ב בבייג‘ינג; והימנעותו המוזרה מלהזכיר את קרבנם של חיילי ארה“ב באפגניסטן, בנאומו בוועידת מפלגתו לפני שבועיים.

הוא קפץ. אחורה

הסקרים אינם מיטיבים עם רומני בימים האחרונים. בנגוד לתקוות, לציפיות ולמסורת, החשיפה התקשורתית של ועידת מפלגתו לא העניקה לו את ה“קפיצה“ המיוחלת בסקרים. במשך יומיים חטופים הוא השתווה לאובמה במדד הסקרים של realclearpolitics.com. אבל ועידת הדמוקרטים כיסתה בחול את עקבות הוועידה הרפובליקאית. ממוצע הסקרים בשבת לפנות בוקר מראה יתרון ממוצע של 3.1% לאובמה.

(בתוך הממוצע יש סקר אחד, של גאלופ, המעניק יתרון של 5% לאובמה; סקר שני, של סי.אן.אן, 6%; סקר שלישי, של רשת פוקס, 5%; המגזין Esquire ו Yahoo נותנים 4%; וסקרים אחרים משקפים יתרון זעיר של אחוז, שניים או שלושה. סקר יחיד, מעקב תלת-יומי של ארגון Rasmussen, מעמיד את רומני בעמדת יתרון של 3%, אבל שיטות הדגימה של ראסמוסן שנויות במחלוקת והוא נוטה היסטורית להראות יתרון רפובליקאי.)

סקר חדש של ה’ניו יורק טיימס’ ושל רשת סי.בי.אס, המתפרסם הבוקר, מראה שהנשיא מחק את יתרונו של רומני אפילו בשאלה מי מן השניים ייטיב לפתור את בעיותיה הכלכליות של אמריקה.

זו כנראה תוצאה של הוועידה הדמוקרטית המוצלחת, בייחוד נאומו המבריק של ביל קלינטון, שהפופולריות האישית שלו עומדת עכשיו בשיא היסטורי; ושל הוועידה הרפובליקאית המוצלחת פחות, בייחוד הנאום מעוט-הבשר של רומני עצמו. הוא לא גילה מה בדעתו לעשות כדי לשפר את הכלכלה. קלינטון לגלג, שהרפובליקאים כל כך נחושים בדעתם, עד שאין הם מוכנים לגלות את דעתם.

על זה צריך להוסיף סקרים ב”מדינות מפתח”, המראים יתרון ברור אם גם לא מכריע של אובמה. ‘וול סטריט ג’רנל’ ואן.בי.סי פרסמו השבוע תוצאות של סקרים באוהיו, בפלורידה ובווירג’יניה. אלה שלוש מדינות מתנדנדות עתירות-אלקטורים, החיוניות לכל נוסחת נצחון.

מאחר שלכל היותר תריסר מדינות, מתוך 50, נחשבות למתנדנדות, ההתמקדות בנטיות ההצבעה בהן מלמדת אותנו יותר על הסיכויים בנובמבר מאשר סקרים ארציים. ברור למדי שבלי אוהיו, למיט רומני אין כמעט סיכוי, גם אם יזכה בפלורידה ובווירג’יניה. אובמה, לעומת זאת, כנראה יוכל להסתפק באחת מן השלוש, אם ינצח בכל המדינות האחרות הנוטות אליו.

מן הטעם הזה יש לרפובליקאים סיבה טובה לחרדה. מכל שלוש המדינות, השיעור הגבוה ביותר של אנטיפתיה אישית לרומני נרשם באוהיו (50% אינם סובלים אותו, 40% כן). פרשנים מייחסים את הנתון הזה להשתמטותו של רומני מפירסום מלא של שומות המס שלו. חוץ מזה, נראה שיש לו כשרון מיוחד שלא להתחבב על המצביעים. אישית דווקא אומרים שהוא איש רב חן ונעים שיחה. לא בפומבי.

אף כי המירוץ עדיין רחוק מקו הסיום, אין זה כלל מן הנמנע שהוא מתקרב אל נקודת ההכרעה. אחת הקלישאות רבות השנים בחיזוי פוליטי באמריקה אומרת, שהמועמד המצליח לבסס יתרון של ממש — זאת אומרת, יתרון הגדול מטעות הדגימה, בסביבות 4% — באמצע ספטמבר, נוטה לנצח בנובמבר. יתר על כן, אצל מיט רומני התגלו חולשות כל כך בולטות, עד שלא לגמרי ברור מה יוכל לעשות כדי להתגבר עליהן.

נימות של אכזבה וקולות של ספיקת כפיים אפשר לשמוע כבר משורה יועצים ושל אסטרטגים רפובליקאיים המבכרים אנונימיות. איש מהם אינו מעז להגיד בגלוי שרומני מועד לתבוסה. זה אינו מתיישב עם לויאליות ועם אינטרס עצמי.

אבל כרגע נראה, שמשהו דרמטי יצטרך לקרות בשבעת השבועות הבאים כדי שהדינמיקה תשתנה מעיקרה. רומני יצטרך להביס את אובמה בשלושת ויכוחי הטלויזיה של חודש אוקטובר. לחלופין, שוקי הכספים יצטרכו להתמוטט, כפי שאמנם קרה לפני ארבע שנים בדיוק; או ישראל תצטרך לתקוף את איראן.

כן, קצת הרבה וולגרי, מה לעשות. קריקטוריסטים אינם ידועים בחיבה לדקויות אירוניות. הכתובת, מפי מר נתניהו, אומרת, "מיט יודע את הערך של ידידות לויאלית. אובמה? ארבע שנים -- והוא מעולם לא טילפן". לא הרבה קריקטורות בעתונות האמריקאית לגלגו בשנים האחרונות על עודף ידידות, או כניעות, לישראל. את זו צייר טיילור ג'ונס

מר נתניהו משליך ז‘יטונים

השבוע החליט בנימין נתניהו להשליך כמה ז‘יטונים אל הקאזינו של הפוליטיקה האמריקאית. אפשר לומר גם עליו, כמו על רומני, שהוא מודרך על ידי אחת משתיים: עורמה טקטית יוצאת מן הכלל, או תחושת ייאוש ואבדן עשתונות.

מוטב להאמין באפשרות הראשונה, מפני שאם השניה נכונה, קצת קשה לראות איזו טובה תצמח לישראל מעימות חזיתי עם נשיא ארה“ב, ערב בחירות שבהן, לפי שעה, הוא המועמד לנצח (”80% סיכוי“, על פי המודל הסטטיסטי באתר הרשת של ה‘ניו יורק טיימס‘).

אני אינני שותף לדעה, שתקופת כהונה שניה של אובמה תבשר אוטומטית קרע ביחסים עם ישראל. חופש הפעולה של כל נשיא כלפי ישראל מוגבל מאוד, גם כאשר אין הוא צריך לחזור ולהיבחר. אבל מעט מעט מתחילה להתעורר הסכנה שתיסכולו המובן בהחלט של מר נתניהו יקרב את האפשרות של טרנספורמציה בדעת הקהל בארה“ב.

את מעמדה המיוחד במינו באמריקה ישראל חבה לידידותו הפעילה של מיעוט מסור, לאו דווקא יהודי. המיעוט הזה משפיע, בייחוד מפני שלרוב הגדול אין דעה ואין עניין. ישראל מוכרחה להיזהר שלא לתת סיבה ממשית לרוב האדיש לפתח עניין ולגבש דעה. אם ישראל תיחשד שהיא דוחפת את ארה“ב למלחמה, נגד רצון הרוב, הרוב הזה עלול לפנות נגדה בפעם הראשונה מאז ומעולם.

אבל מר נתניהו ויועציו יודעים את זה, כמובן. מה חבל שהם מעוררים את הרושם שמיט רומני הוא מועמדם לנשיאות. זה הזמן לנשוך את השפתיים, מיט רומני בוושינגטון — ומר נתניהו בירושלים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “רומני איש ערב”

  1. גיל ג. הגיב:

    רומני גמור לדעתי. שום דבר לא ישנה את המצב. הוא מעורר סלידה כי הוא פשוט נשמע מנותק, וגם לא מתווה שום מדיניות ברורה, לא כלכלית ולא בטחונית.

    אתמול הוא אמר שארה”ב צריכה לעשות דברים אחרת במזרח התיכון. מה ואיך, לא סיפר לנו. והמודלים של ניית סילבר ב’ניו יורק טיימס’ הם האמינים והמדויקים ביותר. הוא לוקח בחשבון את כל הסקרים האפשריים ונתונים נוספים, והתחזיות שלו מרשימות ביותר. בבחירות הקודמות צדק ב-49 מתוך 50 מדינות (פספס רק את אינדיאנה, שהצביעה לאובמה בהפרש קטן מאחוז אחד) וכל 30 מירוצי הסנאט.

  2. ביחס לרומני אני סבור שאם מצבו בסקרים הא כפי שאתה מציין, אז הצעד המתבקש מצידו הוא לקשור את העוינות המתפרצת כלפי ארצות הברית בעולם המוסלמי עם מדיניותו הפייסנית, ואולי אפילו המתרפסת, של אובמה כלפי האסלאם, ומדיניותו הבוגדנית כלפי בעל ברית כמו מובארק.

    האמריקאי הפשוט יגיד לעצמו, קיבלנו לוב עוינת, ומצרים עוינת, ודיקטטורות אסלאמיות תוקפניות, במקום דיקטטורות שמרניות אוהדות. אם ימשיך אובמה, בסופו של דבר האסלאם הקיצוני ישתלט על כל המרחב.

    ביחס לנתניהו, כתבתי על כך אתמול – יש לפצח את הקשר אדלסון-נתניהו, ולמפות נכון את האינטרסים והמחויבויות ההדדיות. ההתנהלות של נתניהו חורגת לחלוטין מהמקובל בישראל, ואי אפשר להסביר אותה אלא גם כנובעת ממחויבות אישית לפטרונו אדלסון. ייתכן שהקשר בין ארצות הברית לישראל חזק יותר, אבל בהחלט ייתכן שנתניהו באופן אישי יידרש לשלם מחיר פוליטי.

  3. ori hippo הגיב:

    סביר שנתניהו ויועציו מודעים לכך שדחיפת ארצות הברית למלחמה תהיה חרב פיפיות בהשפעה על דעת הקהל האמריקאית – ולכן הגיעו להסכם שבנרמז, שממשל אובמה יתקוף את איראן מיד לאחר הבחירות בתמורה לשמירה על שקט תקשורתי בסמוך לבחירות. אבל בהחלט יתכן יתכן שזה רק דמיוני הפורה שמעניק לנתניהו כישורים פוליטיים מעל יכולתו.

  4. דני פ הגיב:

    קודם כול אני שמח מאוד לקרוא אותך בבלוג.

    יש טעם לבקר את אובמה, אם כי לא מכיוון שאובמה “נכנע למוסלמים” – זוהי שטות מוחלטת. ניתן וצריך לבקרו בעניין מלחמת לוב: אם עד עכשיו ניתן היה לומר שזו היתה מלחמה מיותרת, מזיקה וגורמת לחוסר יציבות אזורי (ראה ערך: מאלי) אבל לפחות היא לא גרמה לאמריקאים אבידות בנפש, הרי שזה כבר לא נכון. אין ספק שלו קדאפי היה ממשיך לשלוט בלוב, לא היתה שם אחיזה של אל-קאעדה, והאמריקאים שנהרגו היו בחיים.

    כשאני רואה את המפלגה הרפובליקאית, צר לי קצת על ארה”ב. אני מבין שיש אנשים שלא אוהבים את הכיוון שאליו ארה”ב הולכת – מארץ שהלבנים היו בה כ-90% מהאוכלוסיה לארץ שבה לבנים יהפכו למיעוט בעוד כמה עשורים. אנשים אלה אינם יכולים להגיד שזה לא מוצא חן בעיניהם, אינם אפילו יכולים לחשוב מחשבות כאלו, וכפיצוי על כך דוגלים באידאולוגיה כלכלית קיצונית שמיטיבה עם מיעוט קטנטן מהאוכלוסיה, ובמדיניות חוץ בומבסטית ומתריסה שלא מיטיבה עם אף אחד, אפילו לא עם מדינת ישראל.

  5. גיל קיסרי הגיב:

    סקירה מעניינת ולא מעודדת מבחינת ישראל. זה מכבר ידענו שעדיפים לנו הרפובליקנים אך לא נסתייע בשנים האחרונות ונראה, גם לפי הסקירה שלך , שגם לא בשנים הבאות. מדוע אתה סבור שבחירת אובאמה לא תערער עוד יותר את התמיכה בישראל? זו השאלה הגדולה

  6. ori hippo הגיב:

    נהלתי בימים האחרונים שיחה עם מספר אמריקאים מבקרי כנסיות, המתגוררים מעבר לים. לטענתם הלוך הרוחות בקהל הנוצרי שבו הם מסתובבים הוא שהבחירה צריכה להיעשות לא על בסיס פוליטי אלא על יסוד אמונה: נוצרי צריך להצביע לנוצרי, ומכיון שרומני הוא מורמוני, הוא איננו נוצרי — והם יצביעו לאובמה אף על פי שפוליטית הם רפובליקאים.

    כך מסבירים להם בכנסיה ולטענתם זו הנטייה ביחוד באיזורים שמרנים. מאחר שהם אינם מתלהבים משני המועמדים, ההחלטה הזו קלה בשבילם.

  7. טל ס הגיב:

    תוהה אני אם מחבר הרשימה מסוגל לדמיין את האושר שנגרם לפחות לאחד מקוראיו עם פרסומה, לאחר שבועות ארוכים של דממה מעיקה.

    בזהירות אומר שמאירועי הימים האחרונים שמאז פרסום הרשימה נראה שהמירוץ הגיע ל”נקודת ההכרעה”, ואף עבר אותה. עבר אותה ב-47 אחוזים.

Leave a Reply for טל ס