אלפיים שנה (רשימות ליום העצמאות)

מדינה בת 64, ארוכת זכרון וקצרת היסטוריה, מוזמנת להתחיל לציין ימי-הולדת עגולים לסדרת המאורעות שקירבו את קיצו של הנסיון הלאומי היהודי האחרון. בפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה אפשר באמת לדבר על הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה, ממות הורדוס הגדול עד תחינת נינו אגריפס למורדי ירושלים שיואילו להיות ריאליים. סדרת חינוך על המאה הראשונה תוכל להתחיל עכשיו ולהסתיים ב-2071

בזכות אתר הרשת הנפלא של העיתונות היהודית (jpress.org.il) אנחנו יכולים לנסות ולהשיב על שאלה לא-הרת-עולם: מתי התחילה הרטוריקה הציונית להשתמש במושג ”אלפיים שנה“?

למושג הזה היתה אבולוציה ארוכה: הוא התחיל בגעגועים, המשיך בתמרורים, והסתיים בתרועות נצחון. בשנות ה-50 הוא שימש את אוצר הקלישאות הלאומי, מפני שבימים ההם הכול התרחש ”בפעם הראשונה זה אלפיים שנה“.

מותר להניח שעצם הזיכרון לא היה חדש. לוח השנה, עברי או כללי, היה חוזר ומזכיר את הזמן העובר. למען האמת, מניינם מקל על הזכרון יותר ממנייננו: רק ארבע שנים לפני תאריך הולדתו המשוער של ישו כריסטוס מת המלך הורדוס, שאמנם היה רשע מרושע, אבל גם עמד בראש המדינה היהודית החזקה האחרונה בהיסטוריה, בנה את ירושלים ופיאר את מקדשה.

לא זו בלבד שהוא שלט ללא מצרים ברוב ארץ ישראל, אלא שהיה בעל ברית פעיל של רומא מעבר לגבולות הארץ. אניות המלחמה של הורדוס הגיעו עד הים השחור. אפשר איפוא להעמיד פנים, שאנחנו בעצם מונים את השנים מאז חרבה המדינה האחרונה.

נחשו, נחשו עמי, מה זו השנה הזו, "אתתמ"ב לחורבן"? זה היה לוח השנה היחיד שבו הכיר אליעזר בן יהודה. הגליון הזה של 'האור', יומונה של משפחת בן יהודה, הופיע בעצם ב-25 באוגוסט 1910

אליעזר בן יהודה חשב את לוח השנה העברי לסתמי מדיי, לא לאומי מספיק. הוא קבע איפוא מניין חדש, אשר קישט את כל עתוניו וגם את כתיבתו המדעית והספרותית: כך וכך שנים לחורבן הבית השני. הוא התעניין לא בבית המקדש בתור שכזה, אלא בריבונות היהודית שהוא ייצג. שיטת הספירה שלו לא התקבלה, והיא אינה מקילה על הנבירה בניירותיו.

ב-1918, בן יהודה ויתר על מניין החורבן, והתחיל ספירה חדשה, מיום הצהרת בלפור. הוא מת ב-1922, צעיר יחסית, ולא הספיק לצפות בחורבנות ובגאולות של 25 השנה הבאות.

משפט מצדה במקווה ישראל

”אלפיים שנה“ הקדימו להופיע כמובן ב‘התקווה‘ של נפתלי הרץ אימבר (בעצם לא בנוסח המקורי, אלא בתיקון שהציעו לו שניים מן הידועים שבין הביל“ויים). הצירוף הזה נכנס לשימוש רטורי שוטף רק בסוף שנות ה-20, על פי בדיקת אתר העתונות היהודית (נפלא כבר אמרתי?). אין זה מן הנמנע שהזכויות שמורות למנחם אוסישקין, ואם לא ממש זכויות היוצרים הנה בוודאי זכויות המשתמשים התכופים ביותר.

בשנות ה-20 נרשמה פריחה של הקלאסיקה הלאומית. עובדות ומיתוסים נכרכו אלה באלה, אולי לא כדי להבין את העבר, אבל בוודאי כדי לשפר את העתיד. לא היה שום דבר חדש בעצם סיפור מצדה אבל הוא ניטע במעמקי ההכרה הלאומית בזמן הזה.

מודעה ב'דבר', 23 בדצמבר 1926. גר"מ = גרושים של מצרים

בדצמבר 1926 פירסמה הוצאת הספרים ’הדים‘ בתל אביב את ”מסדה, פואימה מאת יצחק למדן“. מחירה היה עשרה גרוש של מצרים. על למדן אפשר להגיד, כי הוא במידה רבה מיילד המיתוס הלאומי. דוק: מיתוס אינו מוכרח להיות כוזב. שימושיו הם ההופכים אותו מהיסטוריה למיתולוגיה.

חצי שנה אחר כך, מאי 1927, נערך ”משפט ספרותי“ לגיבור הפואימה של למדן בבית הספר החקלאי של מקווה ישראל. הדיווח העתונאי מוסר, כי

“במשפט היה נוכח החבר י. למדן. אחרי המשפט סיפר בקצרה את תולדות הספר, והקריא ממנו קטעים, שעוררו להתלהבות. היה נוכח קהל רב“.

אין פלא איפוא, שבתחילת שנת תרפ“ט, 1928, הפואימה של למדן זכתה למהדורה שניה, לא עניין של מה בכך ביישוב של 175,000 יהודים, ומספר הרבה יותר קטן של קוראי עברית. חודשים אחדים אחר כך יפרצו מאורעות תרפ“ט, ויקיץ הקץ על הסיכוי לדו-קיום יהודי-ערבי.

בזמן הזה, ”הנוער הציוני הרוויזיוניסטי בפולין“ נטל את השם ”מסדה“, והודיע על ועידתו הראשונה בדצמבר 1929. ב-1933 נולדה הוצאת הספרים ”מסדה“, שמחלציה תבקע לימים האנציקלופדיה העברית. אבל לא היא, אלא הוצאת שטיבל, פירסמה באותה השנה את המהדורה השלישית של יצחק למדן. במארס 1937 עלה על הקרקע קיבוץ מסדה, בעמק הירדן.

הכתיב ”מסדה“ נשאר נחלת הקיבוץ ונחלת המו“ל. הוא נעלם מן הדיון ההיסטורי והפוליטי, ואת מקומו תפס הכתיב המוכר ”מצדה“. מה הניב את השינוי? אינני יודע. כיתבו לי אם אתם יודעים.

נפוליאון בתשעה באב

”מצדה“ התחילה להופיע בתכיפות בעתונות העברית בתחילת שנות ה-40, בסמיכות זמנים לידיעות הראשונות על היקף ההשמדה של יהודי אירופה בידי הנאצים. הדיווח הראשון על עליית נוער לפיסגת מצדה הופיע רק בדצמבר 1942, אם כי ההכרזה ”שנית מצדה לא תיפול“ (עם התוספת המחורזת, ”נחרים כל משתמט ופורק עול“) נשמעה במועצת הנוער העובד עוד במאי 1942.

בהתקדש תשעה באב תרצ“ז, יולי 1937, הודיע העתון ’דבר‘ על חוברת מיוחדת של הנוער העובד, המוקדשת לחורבן. ”בחוברת“ כתב העתון,

נמסרה גם האגדה העממית על נפוליאון הראשון, שבעלותו למוסקבה נזדמן לעיירה יהודית נידחת ברוסיה, בעצם יום תשעה באב. כל עדת ישראל מכונסת בבית הכנסת, ושופכת לבה על חורבן בית המקדש, ונפוליאון השומע את הבכי הקורע לב שואל לפשר הבכי. כששמע כי היהודים בוכים על חורבן ארצם לפני אלפיים שנה, האיר המלך את פניו ואמר: ’עם היודע לבכות על חורבן שלפני אלפיים שנה לא נחרב, ושוב ישוב לארצו’.

”אלפיים שנה“ היה מושג כמעט-פואטי. הוא לא הוסב על תאריך מוגדר. יום השנה ה-2,000 הקונקרטי היחיד שאני מוצא צוין באוניברסיטה העברית ב-1959. זה היה יום השנה ה-2,000 למות קיקרו. באמת. איזו התגודדות נפלאה בראש מגדל שן.

אבל ממשמש ובא הזמן הממשי לימי הולדת ולימי זכרון. לפי הידוע לי, לא צוין יום השנה ה-2,000 למות הורדוס, אפילו לא בריקודים ספונטניים ברחובות. לא צוין גם יום השנה ה-2,000 לתבוסה המדהימה של צבא רומא הקיסרית בידי שבטים גרמניים על גדות נהר הריין (בשנת 9 לספירה). היתכן שהיה איזשהו קשר, אסוציאטיבי או מעשי, בין חיסול שניים מן הליגיונות המפוארים ביותר של רומא בידי ברברים ובין המרד הגדול של שנת 66?

הדרכים המצוינות והתחבורה הבטוחה הקלו על זרימת חדשות בקיסרות. יודעי ספר יכלו לקרוא על הטבח ההוא בתוך עשר שנים (אם אינני טועה, הוא הוזכר בפעם הראשונה בשירי אובידיוס, ואובידיוס עצמו חי בגלות נידחת בים השחור). בעלי ברית יהודיים של רומא, כמו למשל המלך אגריפס הראשון, היו בני בית בחצר הקיסר, והיו מצויים גם בפרשת הליגיונות וגם בפוליטיקה האימפריאלית. ליגיונרים מאירופה הוצבו ביהודה, וביניהם היו אל נכון גם ותיקי המלחמות בגרמניה.

מה ידעו הירושלמים על תבוסת הרומאים מידי הגרמנים, ומתי ידעו זאת? הם יכלו לשמוע רכילות צבאית מליגיונרים שבאו מאירופה, או משכירי חרב. ירושלים אולי לא המתה זרים כקיסריה, אבל היו בה. הציור הזה מתאר שכיר-חרב צפון-אירופי בשירות המלך הורדוס. (המקור: The Army of Herod the Great בהוצאת Osprey)

אגריפס בכה

יוסף בן מתתיהו, פלאביוס, מספר ב‘מלחמות היהודים‘ על נאום תוכחה אשר נשא המלך אגריפס השני, נינו של הורדוס. הוא אמנם לא מלך על יהודה, אבל השתתף בחייה, בייחוד מתוקף הסמכות שהעניקו לו הרומאים למנות את הכוהן הגדול. נאומו מוכרח להיחשב לאחד המסמכים הפוליטיים המרשימים ביותר בדברי ימי היהודים.

השתגעתם? נזף בהם אגריפס. הם גירשוהו משם בחימה שפוכה. אחרון ההרודיאנים נראה כאן על מטבע שהונפק בקיסריה-פיליפי (בניאס), כנראה עשרים שנה לאחר המרד הגדול נגד הרומאים. הוא שמר אמונים לרומא, וחייליו הצטרפו אל טיטוס במצור על ירושלים

הוא הרביץ בשומעיו, אנשי ירושלים, היסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה ואסטרטגיה. הוא נתן להם רשימה ארוכה של עמים גדולים, חזקים, עשירים וגאים אשר ויתרו על חירותם, והסכינו לשלטונה של רומא: היוונים של אתונה ושל ספרטה; הגרמנים עזי הנפש, הבנויים לתלפיות; הבריטים, שאפילו הים סביבם לא הצילם מרומא.

מאלף במיוחד הוא מה שאמר אגריפס על הגאלים, קודמיהם של הפראנקים בצרפת.

הם לחמו 80 שנה על חירותם. מצד מספריהם ועושר אדמתם, הם עצמם יכלו לשאוף לשלטון עולמי. אף על פי כן הם קיבלו עליהם לבסוף את עולה של רומא — והקיסרות לא היתה זקוקה אלא ל-1,200 חייל כדי לאכוף את מרותה עליהם. והלוא המספר הזה קטן ממספר עריה של גאליה, הכריז אגריפס.

הגאלים היו ריאליסטים. הם למדו לחרוק שיניים — ולחיות.

קשה לדעת מה מן המשא הזה הצליחו להבין שומעיו הפרובינציאליים של אגריפס. אפשר שהוא ידע כי הוא זורה את המלים לרוח.

כאשר סיים את נאומו הארוך, אגריפס ואחותו ברניקה פרצו בבכי. על פי פלאביוס, שהיה ידידו של אגריפס, הדמעות ריככו במקצת את לב שומעיו, אבל כאשר אגריפס ניסה להשיא להם עצות פוליטיות מיידיות, הם גירשוהו מירושלים בחימה שפוכה.

כל יום מביא מזכרת

ה‘ניו יורק טיימס‘ מציין בשנים האלה 150 שנה למלחמת האזרחים האמריקאית (1865-1861) ביומן מלחמה (מומלץ, נקרא Disunion). זה לא קשה. יש עתונים, יש יומנים, יש ארכיונים עשירים. קצת יותר קשה לציין באופן דומה 2,000 שנה לאחת המאות האיומות ביותר בתולדות היהודים. אבל כמעט כל יום כזה מביא מזכרת ומלמד לקח.

הלקחים יכולים להילמד על שורה של מישורים, גם מצד היהודים וגם מצד הרומאים. הפרובינציה הרומית של יהודה התחילה לצאת מכלל שליטה הרבה לפני שמורדי שנת 66 עלו על הדרך, אשר הובילה אותם אל ההתאבדות במצדה.

אפשר לשער שרוב היהודים היו מעדיפים את המשך השלום הרומאי, ה Pax Romana, גם מפני שהם הבינו את חוסר הטעם במרד נגד רומא, וגם מפני שרוב בני האדם נוטים להתרגל ולהתכופף. אבל סיעה רדיקלית גררה אותם אל המרד הזה. קנאותה היתה כל כך קיצונית עד שהיא לא חדלה להילחם באויביה הפנימיים גם כאשר צבאות רומא סגרו על ירושלים.

הדרך למרד היתה סוגה בעוולות ובגילויי עיוורון ורשעות של השלטון הרומאי. גם ידידי רומא הבינו את האיום הנשקף מצד השלטון הזה, שבין סגולותיו היו ברוטליות, חוסר רגישות ושחיתות. גם מעצמה צבאית כול יכולה צריכה לנסות ולהעמיד את האוכלוסיה המקומית לצידה. השפלה חוזרת של הנכבשים, חזקה עליה שתחזק את הרדיקלים הקנאים.

לא היה עניין משפיל יותר ומקומם יותר מן הציניות שנהג השלטון הרומאי ביחסים המידרדרים בין שתי הקבוצות האתניות העיקריות בערי הארץ, היהודים והיוונים. המוני יהודים נטבחו בערים יווניות, אפילו כאשר יצאו מגדרם להסתגל למשטר הרומאי ולהפגין את נאמנותם.

שנאת היוונים לא הוגבלה לארץ. הפוגרום הגדול ביותר של הזמן העתיק, באלכסנדריה של מצרים בשנת 38, עלה בחיי 50,000 יהודים. לא היה כמותו עד מסעי הצלב של המאה ה-11.

מי שזקוקים לתזכורות על הסכנות, הנובעות מעודף קירבה בין שכנים בעלי זהויות אתניות שונות, מוזמנים לקרוא גם את יוספוס פלאביוס וגם את פילון האלכסנדרוני. הם כנראה לא היו ממליצים על מדינה דו-לאומית.

מועמדים כשירי-הרצאה

המאה הראשונה ראויה לתכנית לימודים, לסדרות טלויזיה, לשיחזורים ולמצעדים, שלא לדבר על אפליקציה ל iPad (הציצו-נא בזו העוסקת במלחמת האזרחים האמריקאית, המתחדשת עכשיו יום אחר יום).

המאה הראשונה היא מקור השראה, אבל גם מקור הזהרה. אולי היא אפילו ראויה לייצוג בכנסת, למשל מטעם רשימת מועמדים שתיקרא ”אנטי-66“, על שם שנת המרד הגדול; או ”רק לא 38“, על שם שנת הטבח היווני; או ”אגריפס“, על שם נאום ההזהרה של אחרון ההרודיאנים.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=mY_Cb6a0Zxo[/youtube]

היה פעם חבר בסנאט של ארה“ב, רוברט ברד (Byrd), אשר כיהן שם 50 שנה ויותר. הוא היה חובב הרפובליקה הרומאית, אשר ממנה שאלה ארה“ב את מוסד הסנאט ואת שמו. הוא היה משוכנע שתולדות הרפובליקה מזמנות לקחים לבת דמותה המודרנית. הוא היה פותח איפוא מפעם לפעם את יום הדיונים בסנאט בהרצאה על רומא.

אינני יודע מי מחברי הכנסת הנוכחיים יוכל לשאת הרצאה שבועית על המאה הראשונה. אולי כדאי להציע לכל אחת מן המפלגות הפוליטיות להציב כשיר-הרצאה במקום ריאלי בבחירות הבאות, ובבחירות שאחריהן ואחרי-אחריהן, לפחות עד 2066. זה מן הימין יוכל להרצות על הדיכוי הרומאי, זה מן השמאל יוכל להרצות על סכנות הרדיקליות, הדתי יוכל להרצות על בית המקדש, הערבי יוכל להרצות על שכנות טובה.

מליאת הכנסת תהפוך לאקדמיה. זו אמנם תהיה הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה, או לפחות 64 שנה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

7 Responses to “אלפיים שנה (רשימות ליום העצמאות)”

  1. מאיר גוטמן הגיב:

    תודה יואב!

    אבל המאמר זועק להרחבה…

    ופינת הדקדקן המעצבן: בשנת 1937 לא היה קיימת תנועת הנוער “הנוער העובד והלומד”. ציטוט מויקיפדיה
    http://he.wikipedia.org/wiki/הנוער_העובד_והלומד:

    הנוער העובד והלומד (הנוע”ל) היא תנועת נוער שיסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-1924 בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. “הנוער העובד” התמזגה (בשנת 1959) עם התנועה המאוחדת ליצירת “הנוער העובד והלומד”

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, הצדק איתך. החוברת יצאה בהוצאת “הנוער העובד”. בטעות הוספתי “הלומד” — והנה תיקנתי.

  2. רוני ה. הגיב:

    כמדומני שעניין אלפיים שנות גלות הוא בעיקרו מיתוס נוצרי. הנוצרים רצו ליצור את הרושם שהיהדות הוכתה בעקבות התכחשותה לישו ומאז מותו היא הולכת ונודדת כקין בין העמים. זה המקור לסיפור הפופולרי עד מאוד של היהודי הנודד: http://en.wikipedia.org/wiki/Wandering_Jew . האמת היא שהרומאים לא היגלו יהודים מארץ ישראל, גם לא אחרי מרד בר כוכבא, וגם התמונות הידועות של כלי המקדש היהודי שהובלו לוותיקן שברומא לא ציירו הגלייה של תושבים. החיים בחוץ לארץ כנראה קרצו ליהודי ארץ ישראל יותר מהחיים בפרובינציה הרומאית, והארץ התרוקנה מתושביה בתהליך הדרגתי ומתמשך – שנעשה מרצון.

  3. שונרא הגיב:

    לפני כחודש נתקלתי בכיתוב המשונה ההוא, אתתמ”ב, בראש מכתב למערכת עיתונו של בן-יהודה, מכתב שכתב נשוא הביוגרפיה שתרגמתי.

    חיפשתי את פשר המלה בכמה מקומות. הניחוש שלי (מכיוון שהמדובר היה בפתח תקווה של ראשית המאה הקדומת למנייננו) היה שזהו קיצור יהודי/רבני כלשהו, שכל מטרתו לחסוך דיו לכותב ולהעניק למתרגם טיול בין מילונים. אך לא! הוויקיפדיה הכילה קישורים למניין השנים המוזר הזה, ואחרי כמה שעות איתור וגילוי וקריאה וחשיבה חזרתי על הטקסט, נושאת באמתחתי הסבר מעניין במיוחד לגבי התאריך שבראש המכתב – מניין מאז החורבן, וקבלת המספר המיתולוגי של 2000 שנים כחלק ממבנה ההיסטוריה של אב”י.

    מצד אחד, חבל שלא קראתי את הפוסט שלך לפני אותו יום; הייתי חוסכת כל כך הרבה זמן. מצד שני, כמה שנהניתי לחפש ולמצוא! אז תודה גם על הפוסט וגם על התזמון, יואב.

  4. מני זהבי הגיב:

    לגבי אתתמ”ב, פירוש הדבר הוא שבן יהודה קיבל את מניין השנים הנהוג בספרות הרבנית, שלפיו התרחש חורבן בית המקדש השני בשנה המקבילה לשנת 68 לספירה (ולא 70 לספירה).

    על מה מבוסס המניין הזה, אינני יודע. התיארוך של חורבן הבית לשנת 70 לספירה מקובע במסמרות של ברזל, על-סמך מקורות רומיים. מעניין אם בן יהודה היה מודע לעניין הזה, וקיבל את המניין הרבני משיקולים של הוקרת המסורת בלבד, או שבאמת חשב שהחורבן אירע שנתיים קודם.

    לגבי הכתיב ‘מצדה’, זהו פשוט ניסיון לשחזר את צורתו השמית של שם-המקום ש-Masada הוא הכתיב היווני שלו (כתיב שהבאתי כאן בתעתיק לטיני, משיקולי נוחות). בהנחה הסבירה ששם-המקום מתפרש כ’מבצר’, השחזור ‘מצדה’ הוא ההגיוני ביותר. מי ומתי החליט להשתמש בשחזור הזה במקום תעתיק חוזר מיוונית ‘מסדה’, אינני יודע.

  5. שמעון הגיב:

    שלום —

    הערה לגבי “נאום אגריפס” .

    הנאום נכתב ע”י יוסף בן מתתיהו, וסביר להניח שהוא המציא אותו כמו שהמציא את הנאום של אלעזר בן יאיר במצדה.
    הכל נכתב כשיוסף בן מתתיהו שהה ברומא.

    אינני טוען שמה שנאמר בשני הנאומים אין בו טעם, אלא להבין את זה בקונטקסט הנכון.

  6. יואב שלום,

    כנסת ישראל ה-18 משופעת באנשי אקדמיה, לרבות כאלו העוסקים בהיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. יעקב כ”ץ, כצל’ה, מהאיחוד הלאומי, הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה יהודית מהאוניברסיטה הפתוחה. זאב אלקין, יו”ר הקואליציה, הוא בעל תואר מוסמך בהיסטוריה של עם ישראל מהאונ’ העברית, וכשנבחר לכנסת ב-2006, הוא היה בשלהי כתיבת הדוקטורט שלו על היסטוריה יהודית בימי הביניים. ואחרון אחרון וזהו :), מיכאל בן אר”י הוא ממש דוקטור בלימודי א”י. הוא חקר רבות את נושא בית המקדש, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת בנושא המרד הגדול.

    אל תשכח שראש ממשלת ישראל הוא בנו של היסטוריון שראה תמיד בישראל את חוד החנית של כוחות הנאורות והקידמה האנושית אל מול הברברים. גם הוא לבטח, אם יתבקש, יוכל לפצוח בשיעור על דברים אשר יש ללמוד מן המאה הראשונה לספירה.

Leave a Reply for שגיא יודוביץ'