בסרקזם ובחכמולוגיה תעשה לך דיפלומטיה

המתפלחים בנתב“ג קיבלו תשובה ניצחת מממשלת ישראל, בכתב. גינטר גראס נעשה פסול-כניסה. חברה חופשית-קצת-פחות-ממה-שהיתה ממהרת קצת-יותר-מדיי לשלוף ציפורניים. בשביל מה זה טוב

בזכות "ההיסטריה הפופוליסטית" של אלי ישי, גינטר גראס הורשה להחליף נושא: מפואמה פוליטית כושלת ונבזית -- לקורבן של החרמה שריחות טוטליטריים נודפים ממנה. התגובה הכמעט כללית של עתוני גרמניה לאחר פירסום השיר על מזימותיה של ישראל באיראן היתה ביקורת קשה על גראס. איסור-הכניסה שהטיל עליו משרד הפנים שמט בבת אחת את הקרקע מתחת לרגלי המבקרים. גם לוח השנה לא הועיל: סמיכות הזמנים לחג הפסחא הנוצרי, הגדת צליבתו, מותו ותחייתו של ישו כריסטוס. לוח הזמנים הסמיך כותרת על גראס (משמאל) לצלוב, על עמוד השער של עתון בפוטסדאם

יש משהו קצת עצוב בהתקפדות הזו: באינסטינקטיביות שלה, בטון הצורם והמתחסד, בסרקזם, בחכמולוגיה.

את מקורות הסרקזם והחכמולוגיה לא קשה לזהות. טביעת אגודלו של שר החוץ מופיעה לצד החתימה המטושטשת.

הבה נתחכם להם. הבה נושיב דיפלומטים על שרפרפים. הבה נאיים עליהם בכורדים. הבה נטרוק את הדלת בפרצופו של נשיא ברזיל. הבה נשלח את נשיא מצרים לעזאזל. כשהם אומרים ”פלסטינים“, הבה נגיד להם ”סרבים“, או ”אלבנים“, מפני שאנחנו חכמולוגים, היודעים שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, וחוצפה, ויוהרה, ולנו-לא-יגידו-מה-לעשות. הבה נמחק את המלה ”סליחה“ מכל לקסיקון דיפלומטי. הבה נטהר את משרד החוץ מכל גילוי של מחשבה מקורית.

ממה נפשך, אם מפגינים אנטי-ישראליים מנסים להתפלח דרך בן גוריון, לא זו בלבד שנעצור אותם, ונבייש אותם, ונאשר כל דעה מדעותיהם הקדומות, אלא גם נפקיד בידיהם מכתב שנון שאינו ניתן לגריסה או לשריפה או למחיקה או לקימוט. והמכתב הזה יודה להם על דאגתם לזכויות האדם בישראל (סרקזם אמרנו?), אבל ישיא להם עצה חסודה להפגין תחילה בדמשק (חכמולוגיה אמרנו?), ואו-אז נשמח אם יחזרו כדי להתחלק איתנו ברשמיהם (סרקזם אמרנו?).

"פעיל יקר". מכתב החכמולוגים של מדינת ישראל לצלייני השלום. הגיונו -- למה אתם לא מפגינים בסוריה או באיראן -- מזכיר את הגיונה של התעמולה הסובייטית בימי המלחמה הקרה. "מה עם האינדיאנים?", היתה התשובה הניצחת כל אימת שאמריקאי ביקר שלילת זכויות אדם בברית המועצות. רפרודוקציה של המכתב הופיעה בעמוד הראשון של הג'רוסלם פוסט

על מה חושבים האנשים ההם, המקבלים שכר כדי לתרגם את הרהורי שר הסרקזם ללשונות העולם? האם הם חושבים שמנורה של שבעה קנים, המוטבעת על פמפלט ירוד, תקדם את עניינה של ישראל בדעת הקהל המערבית? או, כפי שקוראיי מואילים לחזור ולהזכיר לי, שר הסרקזם ואנשיו אינם מתעניינים בשום דעת קהל מחוץ לזו המצביעה בשבילם בבחירות, ודעת הקהל הזו מריעה לחכמולוגיה ולסרקזם.

אני אינני מאמין בזה. אני חושב שבין מצביעיו של מר ליברמן יש הרבה אנשים חושבים. הם אינם צריכים להסכים עם השקפות העולם של ליברלים ושל ”סמולנים“; הם יכולים להיות ימנשיסטים כאוות נפשם. אבל הם אנשים מבוגרים, היודעים שמדינה ריבונית אינה יכולה לנהל דיפלומטיה באמצעות השלכת ביצים סרוחות על מבקריה. הם יודעים שבמגע-ומשא אנושי מותר גם להתאפק, ולחייך, ולא להגיד תמיד את המלה האחרונה. ואפשר אפילו להגיד סליחה.

משיכת כתפיים

כשלעצמי אין לי כל אהדה לצלייני השלום. הם שוחרים את רעתה של ישראל, הם רוצים בפירוקה, הם מסיתים נגד הלגיטימיות שלה.

אבל חברה חופשית אינה נבהלת מכמה קולות צורמניים. חברה חופשית אינה שולפת ציפורניים רק מפני שכמה משונאיה וממשמיציה מתדפקים על דלתותיה. חברה חופשית מגיבה על תופעות כאלה במשיכת כתפיים, לא בגדר תיל.

כמובן, אין זה מן הנמנע שהחברה החופשית הזו היא עכשיו חופשית קצת פחות ממה שהיתה. ובהיותה חופשית קצת פחות היא מלמדת את עצמה לפחד מפני קולות של אי-הסכמה.

האומנם ישראל עוברת בהדרגה אל הטור ההיסטורי, שבו היו לפנים דרום אפריקה של האפרטהייד, או ארגנטינה של הגנרלים, או ספרד של פרנקו? כמותם, היא מנהלת מלחמה נגד השמאל הבין לאומי, נגד פעיליו ונגד אינטלקטואליו.

'הארץ', חמישה באפריל

על איזו דעת קהל חשב שר הפנים, כאשר החליט להכניס את גינטר גראס לרשימה שחורה של פסולי כניסה? מותר להניח שהוא חשב על אריה דרעי יותר ממה שחשב על גרמנים ליברליים, או על אירופים בכלל, או אפילו על קוראי ספרים באמריקה.

בעיני מיליונים רבים, הנוטים להיות פסיביים, שמה של ישראל חדל זה כבר לעורר אסוציאציות חיוביות. אבל רשימות שחורות ומקארתיזם מכוער מבטיחים ששמה של ישראל יתחיל לעורר אסוציאציות שליליות מיידיות — ואולי יהפוך את הפסיבים לקצת יותר אקטיביים.

הרי אין כאן שאלה של בטחון לאומי. גינטר גראס, כי ייכנס בשערי ישראל, לא יסכן את קיומה. השיר הפאתטי שכתב, זה שעורר את חמת הישראלים, היה ראוי לגיחוך (כפי שהיטיב לכתוב תום שגב ב‘הארץ‘). הוא לא היה ראוי לסנקציות. “קצת היסטרית ופופוליסטית”, אמר על הוראת שר הפנים השגריר לשעבר בגרמניה, אבי פרימור, בראיון ברשת טלויזיה גרמנית.

במקום להניח לסופר הזקן לבוסס במי האפסיים של הרהוריו הפוליטיים, שר הפנים הפך אותו לקרבן ולנרדף. גראס יכול עכשיו להכריז, שישראל עשתה מעשה שטאזי, משטרת הבטחון הידועה לשימצה של מזרח גרמניה.

דור השרפרף

כאן מתחילה להצטייר תבנית התנהגות: ישראל מפחדת מפני מלים, גם כאשר הן באות משוליים סהרוריים, גם כאשר איש אינו מתייחס ברצינות אל משמיעיהן, או לפחות אל הפוליטיקה של משמיעיהן. לפני שנתיים אסרה ישראל את כניסתו של נועם צ‘ומסקי (לא חומסקי), העילוי המדעי מבוסטון, המקדיש את חייו הלא-מדעיים להבאשת ריחה של ארצו, ארה“ב, וממילא להבאשת-ריחן של כל ידידותיה.

איזו השפעה יש לצ‘ומסקי על דעת הקהל? קטנטנה, זערורית, לא נחשבת. אבל חכמולוג ישראלי החליט שחבר קיבוץ משמר העמק לשעבר אינו רשאי להיכנס. איזה גועל נפש, איזו קטנוניות; איזה מאמץ בלתי פוסק להתרחק מכל מראית-עין של מדינה ליברלית. מה יקרה אם ארצות זרות יסגלו פרקטיקות כאלה לעצמן ביחס לישראלים? כמה ארצות ירשו לאביגדור ליברמן ולאלי ישי להיכנס? וכמה חברי כנסת יתחילו להיתקל בסירובי-אשרה?

שרי החוץ והפנים של ישראל אינם משרתים אפילו את יעדי מדיניותם, כשהם מאבדים את עשתונותיהם. עניין אחד הוא אם ישנאו את ישראל מפני שהיא מסרבת להתאבד; ועניין אחר הוא אם ישנאו את ישראל מפני שהיא מסרבת להאזין.

התארכות ישיבתו של מר ליברמן במשרד החוץ עלולה לגרום נזק לא הפיך לדיפלומטיה הישראלית.

יש עדיין במשרד הזה דיפלומטים מן המעלה הראשונה, שאינם מוכנים לוותר מעיקרן על מקצועיותם ועל רצינותם. לא קל.

אבל יש דור חדש של דיפלומטים, שאינם מכירים אלא את מערכת הציפיות של עידן השרפרף. הם לא יצטרכו להעמיד פנים, כאשר יצטוו להתפרץ, או להתחספס, או להמאיס את עצמם על שומעיהם. הם יהיו התוצרים המובהקים של המשטר הליברמניסטי.

צער על מהלך העניינים הזה אינו צריך להתחלק על פי נציות ויוניות. הוא עניין לשכל ישר.

שחור הזקן נגד תכול העיניים. הגדת פסח על פני חצי עמוד של העתון הירדני 'אד-דוסתור' ('אלדסתור')), שבעה-שער באפריל

בריונותו המתועדת של סגן אלוף אייזנר (למעלה, על פני חצי עמוד של העתון הירדני ‘אד-דוסתור’ [‘אלדסתור’]) חייבה את ישראל להגיב באופן ענייני, ללא תירוצים. זה טוב. זה אומר שבמערכת יש עדיין פוטנציאל של הגינות ושל שכל ישר.

אבל על מידת האותנטיות של התגובה הזו אפשר להתווכח. ביטוי רגיל של מה-שהמערכת-היתה-באמת-רוצה-לומר-אבל-אסור-לה מופיע בהדלפות לכתבים הצבאיים. בעצם, הם אינם זקוקים להדלפות. הם כבר הורגלו לחשוב באופן כזה, מזקניהם עד נעריהם.

איש אינו צריך להגיד לאיתן הבר מה להגיד. הוא זקן השבט. הוא ראה ושמע הכול. הוא גם יכול להגיד הכול. והוא בחר לגנות את סגן אלוף אייזנר על “טיפשותו”. איך הוא, אייזנר, לא הבין שיש מצלמות מסביב. איך הוא לא הבין ש”מחפשים את צה”ל”. איך הוא לא הבין שרוכבי האופניים הוויקינגיים מנסים לעשות פרובוקציה.

המלים האלה מעבירות בי צמרמורת, מפני שאני נזכר בשימושי לשון דומים שעשה ארגון יהודי ימני קיצוני בארה”ב מייד לאחר רצח יצחק רבין. בשעה שהעולם כולו גינה את הפשע, הארגון ההוא, CAMERA, אשר מלחמה היתה כרותה לו עם התקשורת האמריקאית העוינת, גינה את יגאל עמיר על “טיפשותו”. הוא שוטה (fool), הכריזה מודעה של הארגון.

מדוע שוטה? הסבר לא ניתן שם, אבל לא היה קשה לנחש: בשביל מה לרצוח פוליטיקאי שהובאש ריחו, שכל הסקרים מראים כי מזומנת לו תבוסה אלקטורלית ניצחת. באותם הימים שררה האמונה הנאיבית, שרצח רבין יבטיח את נצחון מפלגת העבודה בבחירות הבאות. זה כמובן לא קרה, אבל יגאל עמיר הזיק לעניין שלשמו רצח. בקצרה, טיפשותו היתה ראויה לגינוי החריף ביותר מצד שומרי אמוני ישראל באמריקה.

עכשיו, “טיפשותו” של הסמח”ט המודח היא הראויה לגינוי; עליה צריך לפשוט את מדיו ולשבור את פגיונו, או את הנשק האוטומטי רב-השימושים שלו.

אני יודע גם יודע שלא לי לשפוט מגדות הפוטומק חיילים העומדים בקו האש, ממשית, או יחסית, או מטאפורית. השאלה אינה השיפוט המעשי, אלא מידת נכונותה של התרבות הצבאית והמדינית להתייחס ברצינות אל שאלות ערכיות.

נניח עכשיו ל”טוהר הנשק”, הבה נדבר על אנושיות רגילה ועל התאפקות נורמלית. יתכן מאוד שסגן אלוף אייזנר מיטיב מאוד בשדה הקרב, ועל זה הכול חייבים לו תודה. אבל כאשר הוא פורק כל עול ערכי, האומנם חטאו הגדול ביותר הוא ה”טיפשות”?

לצד פרשנותו המטרידה של איתן הבר הופיעה פרשנות מסוג אחר בהחלט מאת חגי סגל. מר סגל כתב:

“סא”ל אייזנר, לרוע מזלו, היכה מפגין דני תכול עיניים, פעיל שלום עאלק, ולא מתנחל מהשטחים. ברוב שלומיאליותו הוא גם צולם על חם”.

בין הבר לסגל, צריך להגיד בצער, המרחק מצטמצם והולך.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “בסרקזם ובחכמולוגיה תעשה לך דיפלומטיה”

  1. עדו ס. הגיב:

    ישראל פשוט מפחדת פחד מוות מהתנגדות לא אלימה. עם פצצות, קסאמים ואבנים אנחנו יודעים להסתדר, אפשר לירות, להפציץ, לשבור עצמות להפעיל זרנוקי מים – ארסנל שלם של אמצעים עומד לרשותנו וגם תמיד אפשר להתבכיין ולהגיד ‘אז מה אתם רוצים שאנחנו נעשה? הם אלימים’.

    אבל הפגנות לא אלימות, טורי דעה, מודעות גינוי? עם אלו אנחנו לא יכולים להתמודד ומגיבים בהיסטריה.

  2. יוסי דר הגיב:

    מדבריך עולה שהיה ראוי “להניח לסופר הזקן לבוסס במי האפסיים של הרהוריו הפוליטיים…” – כאילו שהמדובר באיזה עניין איזוטרי שאינו ראוי ליותר מאשר משיכת כתפיים.

    והנה הבוקר, יצחק נוי בתכניתו ברדיו, התייחס בהרחבה לסיפור הזה.
    מציע שתאזין לו, שמא תשתנה דעתך.

    (קישור: http://www.iba.org.il/media/?recorded=14&starting=884869&programCd=7058852 – החל מהדקה ה- 19:30).

    ובקצרה מהדברים ששודרו בתכנית:

    העורך של די צייט – אינטלקטואל מוכר וידוע באירופה – פירסם מאמר שבו הוא תוקף בחריפות את גינטר גראס ואת הפואמה שלו. לטענת העורך הפואמה בנוייה על ארבעת היסודות של הפרוטוקולים של זקני ציון.

    ומה שלא פחות חמור: העורך הנ”ל מספר ש-90 אחוז מהטוקבקיסטים הגרמנים המגיבים סביב העניין מהללים ומשבחים את גינטר גראס על ששיחרר אותם מרגשי האשמה של השואה וכו’ וכו’.

    האומנם ראוי להתייחס לכך במשיכת כתפיים?

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט. בייחוד כאשר העתונות הגרמנית כולה, משמאל לימין, גינתה אותו באריכות ובאופן חד משמעי. מוטב להניח לדי צאייט הליברלי, המכובד, לחתות את הגחלים בשבילנו. איש אינו זקוק להתערבותו המגושמת של שר פנים פרובינציאלי. הוא הואיל רק בהסחת הדעת מתוכן הפואמה לטקטיקות ההיסטריות של ישראל.

  3. אלכס ג. הגיב:

    יואב, אני לא מבין משהו. נכון שאלי ישי הוא דביל חשוך ופרימיטיבי. אז מה? זה די נורמאלי שלאיש ששירת מרצונו בוואפן אס-אס לא תהיה דריסת רגל בארץ, בלי קשר למידת הנזק (אפסית, נכון) שהוא יכול להסב לישראל.

    להזכירך, (אפשר להקליק בגוגל ולבדוק מהר) שאנגליה ודנמרק מנעו את כניסתו של חרט ווילדרס ההולנדי. כאן לא הבמה לפתוח בוויכוח על האיש, אבל הוא באופן עקבי נמנע מאמירות גזעניות (שותפתו היא סומאלית אם אני לא טועה) וכן, הוא תוקף בחריפות את האסלאם כאידיאולוגיה וכדת. בכך הוא שונה בתכלית מפלגות ימין פישזואידיות כמו BNP הבריטי או Flaams Belang הבלגי. ואיפה חופש הביטוי הבריטי והדני? והאם הכרזתו של ווילדרס הפכה את הארצות האלה למעוז המקרתיזם או בדרך לשם?

    • יואב קרני הגיב:

      זה כל מה שאתה יכול להגיד על גינטר גראס? שהוא איש ואפן אס.אס. לשעבר? לא אחד הסופרים הגדולים של זמננו, חתן פרס נובל?

      יש הבדל בין מסית נגד דו-קיום גזעי ודתי באירופה ובין אינטלקטואל מעמיק ואמן מן המדרגה הראשונה. הפוליטיקה של וילדרס היא העיקר אצלו. הפוליטיקה של גראס היא טפלה לעיקר.

      אילו היה קצה קצהו של ממש בטענה שאיסור הכניסה הוטל על גראס בגלל עברו הנאצי, היינו קוראים על זה בהודעת השר ישי.

      אגב, ישראל קיבלה וגם אירחה בכבוד שורה של נאצים לשעבר, אפילו הוליכה אותם במסדרונות יד-ושם, לפעמים בידיעת עברם (למשל, ראש ממשלת דרום אפריקה ב-1976).

      הבה לא נבלבל את היוצרות.

  4. יגיל הגיב:

    ראשית:

    לא דופקים קת בפרצוף של מפגין שלא מסכן אותך.

    ברור?

    יפה.

    עכשיו, כן – החטא של אייזנר היה הטפשות. למה? בגלל שמשטרה, גם בארץ וגם בחו”ל, מפעילה יותר כוח. אדם שאני מכיר נזקק לכמה וכמה חודשי התאוששות לאחר שניסה להנמיך את גובה האלימות בהתפרעות אחת, ושוטר חמום-מוח (שלא אירע לו דבר, למיטב ידיעתי) שבר לו את הברך. ולא קמה צעקה. טוב, קמה מימין, אבל לא ספציפית עליו. למיטב ידיעתי, אף על פי שהמקרה שלו תועד, שום ארגון של זכויות אדם לא התעסק בנושא, ודאי שלא היתה סערה בארצנו.

    סגל במקרה הזה צודק: אם היו מרביצים כך לערבי (ואת זה הוא לא כתב), או למתנחל – במקרה הראשון השמאל היה מגנה והימין מגבה. במקרה השני – הימין היה מגנה והשמאל היה מגבה. העניין פה הוא לא מה שנעשה, אלא זהותו של המוכה. גם תגובתה המיידית של המדינה נבעה מזהות המוכה, לא מעצם המעשה.

    אשר לגראס, אני לא הייתי טורח לאסור על כניסתו, אבל יש לי תמיהה גדולה אחת, ויהושע סובול עמד עליה לפניי: איך זה שכאשר הוא דיבר על סבלות העם הגרמני, איכשהו יצא לו – לגמרי במקרה – המספר המופרך לגמרי של ששה מליון גרמנים שמתו בשבי הסובייטי?

    • יואב קרני הגיב:

      מן הדין שהיתה קמה סערה ציבורית בלי קשר לזהות המוכה. זה הכרח במדינת חוק, זה מבחן-יושר לכל שוחר זכויות אדם. הראה לי אימתי סגן אלוף בצה”ל נהג כבריון חוצות. ימין או שמאל, לא מעניין אותי. חוץ מזה שאין צורך להעמיד פנים: הקרבנות הרגילים של כוח, משערי הקמפוס של באר שבע (שאין לי כל אהדה פוליטית כלפי אנטי-ציוניו) ועד הפגנות גוש שלום, הם אנשי השמאל.

      אשר לשאלתך על גראס: היא בהחלט במקומה. תום שגב כתב על זה בשעתו באריכות רבה, גם ריאיין את גראס, גם הוכיח אותו על פניו. “ששה מיליון קרבנות” הוא אמצעי התגוננות של גרמנים, לאו דווקא בעלי עבר נאצי, זה שנים רבות. אם אינני טועה, קונרד אדנאור, הקנצלר הראשון של מערב גרמניה לאחר המלחמה, השתמש ב”ששה מיליון” כאשר ביקר בארץ, כאיש פרטי, ב-1966. הוא התכוון לקרבנות הגרמניים של הנאצים.

      השימוש הזה הוא מחפיר ופתולוגי. זקנתו של גראס ביישה את בגרותו (אם כי לא את נעוריו. הם היו מבישים לא פחות). לא סיבה לאסור את כניסתו, מה גם שנדמה לי כי הוא ממילא לא תכנן להגיע.

      • יגיל הגיב:

        מן הדין, אבל לא כך הוא. סא”ל אני לא זוכר (למעט כמובן כל דוגמאות האינתיפאדה הראשונה), אבל כשהייתי במילואים בהתנתקות ראיתי בהחלט קצינים ושוטרים חונקים וכו’ כדי לפנות את ציר כיסופים, וכאמור – אני מכיר בעצמי אנשים, לאו דווקא מן השמאל, שקיבלו מכות נמרצות מאוד בהזדמנויות שונות, כולל שברים וצרות אחרות. גם ניצב במשטרה שקרא לאנשיו לשבור ברכיים עשה את זה כלפי מפגיני ימין (לצערו, שם ההפגנה נגמרה בשקט). הנורמה אותה נורמה, המפגינים מתחלפים.

  5. כרמל הגיב:

    “כשלעצמי אין לי כל אהדה לצלייני השלום. הם שוחרים את רעתה של ישראל, הם רוצים בפירוקה, הם מסיתים נגד הלגיטימיות שלה. אבל חברה חופשית אינה נבהלת מכמה קולות צורמניים […] חברה חופשית מגיבה על תופעות כאלה במשיכת כתפיים, לא בגדר תיל”.

    תודה, יואב. זה בדיוק מה שאני חושבת ואומרת ולאחרונה נדמה לי שאין כבר מקום לקול כזה, שיש או ימין או שמאל וכמעט כל משפט מתייג אותך לאחד הקצוות. אבל הציטוט הזה הוא ליבת העניין.

    • מני זהבי הגיב:

      מצטער, אבל ישראל (הרשמית והלא-רשמית לרוב) היא זו שטרחה וטורחת לטעון בכל הזדמנות שהענקת זכויות פוליטיות לפלסטינים היא צעד לרעתה שלה. כיוון שפעילות למען זכויותיהם של עמים כבושים היא ראויה לכשעצמה (עד שלא יוכח אחרת), אין לישראל להלין על מי שפועלים “לרעתה” באופן הנ”ל.

      גילוי אוטוביוגרפי קטן: אני גם בירושלים (המערבית), עם נוף לגבעה שבהסדר מדיני עם הפלסטינים, סביר להניח שתיכלל בשטח המדינה הפלסטינית. במקרה כזה, ניתן יהיה לירות מאותה גבעה על חלון הבית שלי מרובה פשוט, שלא לדבר על כלי נשק קטלניים יותר. אף על פי כן, איש לא ישמע אותי מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית מהטעם הזה. ואם ישמע, תהיה לו הצדקה מלאה להתייחס אליי כפי שפעילי ISM מתייחסים (לכאורה) למדינת ישראל.

  6. עידן כהן הגיב:

    אישית, אני מודאג מאוד מהכיוון שאליו כל אותם “דורשי טוב”, מבית ומחוץ, גוררים את החברה הישראלית. לדעתי, נטיית גורמי השמאל (שכבר קשה להגדירם כ”קיצוני”, מאחר ונראה שהם הופכים לנורמה)לבטל את הלגיטימציה של ישראל בכל הקשר אפשרי (ע”ע ציון ה”נכבה” באוניברסיטת ת”א) מביאים לראקציה בחברה הכללית בישראל.
    אם המגמה תימשך, בסוף יימצא הפוליטיקאי שיציע פתרון, הכרוך בפגיעה מהותית בחופש הביטוי. ואם המגמה תימשך, יימצא גם הרוב שיתמוך בו.

Leave a Reply for יגיל