ידידות אמת ושכרון-כוח

נשיא אמריקאי מעולם לא התייצב בוועידת אייפא“ק כדי לבקש ממנה תעודת-יושר פוליטית. זה קרה השבוע. כשיש כל כך הרבה כוח והשפעה, מוטב להשתמש בהם בזהירות

אני פאק, אתה פאק, כולנו אייפא"ק. הנשיא אובמה כפאקמן בקריקטורה של פארס גרבית, 'אל ווטן', דמשק, שבעה במארס 2012

"אמת" (מימין) ו"פיקציה" (משמאל), בקריקטורה בעתון הפלסטיני 'אל איאם', שבעה במארס 2012

היה היה סיפור אהבה: הנשיא אובמה ומאזיניו באוניברסיטת קאהיר, אביב 2009. 'א-סלאם עלייכ(ו)ם', הוא אומר. 'וועלייכ(ו)ם א-סלאם', הם משיבים (בעתון הירושלמי אלקודס, חמישה ביוני 2009)

קריקטוריסטים אינם מבזבזים זמן על גינוני נימוס או על ניואנסים. בעתונות הערבית הם הודיעו השבוע, כי הם ויתרו על התקווה שברק אובמה ינתק את חבל הטבור, הקושר את ארה“ב ואת ישראל.

הכול נראה אחרת לפני שלוש שנים. קריקטורה ב‘אל קודס‘ של מזרח ירושלים חגגה את נאום אובמה בקאהיר. ”א-סלאם עלייכ[ו]ם!“, הוא אומר לקהל בחיוך רחב. ”וועלייכ[ו]ם א-סלאם!“, משיב ההמון כאיש אחד.

השבוע, ב‘אל-אייאם‘ של רמאללה נראים ראש הממשלה נתניהו והנשיא אובמה בשני מצבים: מימין, תחת הכותרת ”האמת“, נראה אובמה התינוק בחיקו של נתניהו; משמאל, תחת הכותרת ”פיקציה“, נראה נתניהו התינוק בחיקו של אובמה.

קריקטוריסט סורי, המפרסם בשורה של עתונים, מראה את אובמה על רקע דגל אמריקאי בתבנית מגן-דויד. מפי הנשיא בוקעות המלים I Pac, משחק מלים על AIPAC, ראשי התיבות של השדולה הפרו-ישראלית בארה“ב.

נשיא ארה“ב התייצב לפני באי הוועידה השנתית של השדולה, והפציר בהם שלא לשעות לשלושת הטוענים הרפובליקאיים לנשיאות, אשר עמדו לנאום למחרת. אם הם יטילו ספק בתמיכתו בישראל, אמר הנשיא,

”זיכרו-נא שאין לדברים האלה על מה שיסמוכו. וזיכרו-נא שיחסי ארה“ב-ישראל הם פשוט חשובים מכדי שיעוותו לצרכיה של פוליטיקה מפלגתית“.

דברים כאלה כנראה לא נשמעו מעולם בוושינגטון. נשיאים נשבעו אמונים לישראל, מועמדים פוליטיים נשבעו אמונים, אבל נשיא אמריקאי מעולם לא התייצב בוועידת אייפא“ק, כדי לבקש ממנה תעודת-יושר פוליטית. הנשיא הזה נהג השבוע באייפא“ק כדרך שפרקליט נוהג בחבר מושבעים בבית משפט אמריקאי. נשימתם של ותיקי הסיקור הפוליטי בוושינגטון נעתקה.

מי זכר השבוע את ועידת אייפא”ק כמעט לפני שנה, מאי 2011? ברק אובמה זכר. הוא הופיע אז לפניה, כדי לנסות ולמחות את הרושם שעשו דבריו ערב הוועידה ההיא.

ארבעה ימים לפני נאומו שם, אובמה העז להביע את דעתו ששלום בין הישראלים לפלסטינים יצטרך להתבסס על גבולות 1967. יומיים אחר כך סר ראש הממשלה אל הלשכה הסגלגלה, וסתר שם את אובמה לעיני עתונאים נדהמים. יומיים לאחר היומיים, אובמה בא לאייפא”ק, כדי להטעים עד כמה יצוקה בברזל היא מחויבותה של אמריקה לשלום ישראל. היזכרו-נא בכותרות העתונים של הימים ההם. במארס 2012 לא היה שידור חוזר.

עשרים במאי, 2011: אובמה כותב את מאמר המערכת של 'הארץ'

עשרים-ושניים במאי, 2011: נתניהו מזכיר לאובמה למי שייכת וושינגטון ערב ועידת אייפא"ק

עשרים-ושלושה במאי, 2011: אובמה מפייס את ועידת אייפא"ק, ולומד שיעור מועיל בפוליטיקה אמריקאית

החודש לפני 59 שנה בבית הלבן

איזו אבולוציה מדהימה עברו יחסי ישראל-ארה“ב ב-60 השנה האחרונות, או אולי בעצם 59. במארס 1953 סרה משלחת של יהודים לבית הלבן, להיוועד עם הנשיא דוואייט אייזנהאור, שעתה זה הושבע. גיבור המלחמה בנאצים, משחרר מחנות הריכוז, לא היה זקוק לתעודת-יושר מאיש. ידיד קרוב של הנשיא, כוהן דת ששמו אדוארד אלסון, סיפר שנים אחר כך על הפגישה הזו:

”הנשיא פנה [אל חברי המשלחת היהודית], ותהה אם הם מבקרים אצלו כאמריקאים, או כנציגיו של אינטרס זר […] הוא הצביע על מפת העולם, והראה להם את גשר-היבשה הערבי הגדול בין אסיה, אירופה ואפריקה. הוא אמר להם ללא כחל ושרק, כי מי שיזכו בידידותם של אנשי גשר-היבשה הזה, ידם תהיה על העליונה בכל סכסוך עולמי כי יפרוץ“. (מצוטט מספרו של פרופ’ אברהם בן צבי, Decade of Transition, עמ’ 63. אפשר לעיין בנוסח המקורי באתר הספרים של גוגל, אנגלית.)

מותר להניח שבני שיחו היהודיים של הנשיא רעדו כעלים נידפים ברוח. מנהיג העולם החופשי הטיל ספק גלוי בנאמנותם לאמריקה. שלוש שנים אחר כך, משלחת נוספת באה אל אייזנהאור לבקש שימכור נשק לישראל. זה היה בערך חצי שנה לפני מבצע סיני. הבאים שמעו תחילה ממזכיר המדינה פוסטר-דאלס, אולי העוין ביותר לישראל מאז ומעולם, עד כמה חשוב למנוע את הרושם, שהציונים מעצבים את מדיניות ארה“ב.

להלן אמר הנשיא,

ש“שום שיקול פוליטי לא ישפיע עליו, הוא יעשה מה שהוא חושב לנכון, ואם זה ימנע את בחירתו החוזרת, לו יהי כן“.

זו היתה כנראה הפעם האחרונה שנשיא אמריקאי דיבר כך, או נהג כך. אגב, אייזנהאור נבחר ללא קושי ששה חודשים לאחר השיחה ההיא. לקול היהודי היה משקל מבוטל בבחירות של 1956. המועמד המועדף על רוב היהודים, אדלאיי סטיבנסון, נחל תבוסה ניצחת, השניה בתוך ארבע שנים. אבל ארבע שנים אחר כך, הקול היהודי מילא תפקיד חשוב, אולי חסר תחליף, בהבטחת נצחונו הדחוק להפליא של ג‘ון קנדי על סגנו של אייזנהאור, ריצ‘רד ניקסון.

במידה רבה, זה היה קו פרשת המים. מכאן ואילך התרבו היועצים היהודיים הקרובים, הפורמליים והלא-פורמליים, בחוגו הקרוב של הנשיא; דלתות הבית הלבן נפתחו לרווחה לפני הארגונים היהודיים; יהודים התמנו לכהונות בכירות בממשל ובמערכת המשפט; ויחסי ארה”ב-ישראל, בייחוד בתחום הצבאי, התרחבו במהירות מסחררת. האמברגו הפתאומי שהטיל דה גול, ב-1967, לא הסתיים באסון, מפני שארה”ב היתה מוכנה להחליף אותו. ספק גדול אם היתה נהוגת כך עשר שנים קודם.

האם כל זה קרה בזכות הכסף היהודי? התשובה היא שלא רק, אבל בהחלט גם בזכותו.

ספק אם היה אי פעם ‘קול יהודי’ בזירה הארצית. שני אחוזים ופחות של האוכלוסיה, אף כי הם נוטים להצביע בבחירות בשיעורים גבוהים מאלה של קבוצות אוכלוסיה אחרות, אינם מכריעים את הכף.

ניו יורק, מסצ’וסטס, פנסילווניה, מרילנד, אילינוי, מישיגן וקליפורניה, שבהן יש ריכוזים גדולים יחסית של יהודים, מצביעות בדרך כל בעד הדמוקרטים בהפרשים הגדולים ממספר היהודים במדינות האלה. יהודים מצביעים ברוב גדול, אפילו גדול מאוד, בעד הדמוקרטים במדינות מתנדנדות. הם הצביעו בעדם באוהיו ובפלורידה ב-2000 וב-2004. לא עזר לדמוקרטים. ב-1984, הצבעה יהודית מסיבית לטובת המועמד הדמוקרטי לא הצילה את הדמוקרטים מתבוסה אפילו במדינת   ניו יורק (המועמד הדמוקרטי נוצח אז ב-49 ממדינות הברית, ממש כמו ב-1972).

לעתים לא-מזומנות, הקול היהודי יכול להכריע. אילמלא טעו כמה מאות נשים יהודיות בסימונם של גליונות ההצבעה בפאלם ביץ’, פלורידה, אל גור היה נבחר לנשיא  ב-2000, והעולם היה כנראה מקום שונה מאוד. הסבירות הסטטיסטית שמשהו מעין זה יחזור אינה מבוטלת, אבל גם אינה גדולה.

הקול היהודי – והתרומה היהודית

את מקום ”הקול היהודי“, לפחות בזירה הארצית, תפס בהדרגה כוחם של יהודים לאסוף כסף לטובת מועמד ולטובת מפלגה.

עליית אייפא“ק היא תוצאה ישירה של שימוש מסיבי בכוח התרומות. אמנם אייפא“ק עצמה אינה אוספת כספים. מעמדה החוקי אוסר עליה (כארגון שלא לצורכי רווח, אשר התרומות לקופתו פטורות ממס). אבל היא הכתובת הטבעית בשביל כל תורם, הרוצה לדעת מי המועמד הפרו-ישראלי ביותר במחוז הבחירה שלו, או במדינתו, או בזירה הארצית.

תרומות היו חשובות תמיד, אבל משקלן של תרומות קטנות — מ-5,000 דולר ומטה — התחוור רק בשנות ה-70, לאחר שחקיקה פדרלית סיימה את עידן התרומות הישירות הבלתי-מוגבלות. עם תקרת תרומות נמוכה יחסית, למועמדים לא הספיקו עוד קשרים עם קומץ מיליונרים. מילוי קופתו של מועמד במערכת בחירות מתייקרת והולכת מחייב הסתמכות על מספר גדול מאוד של תורמים קטנים.

כאשר המועמד בא ממדינה קטנת-אוכלוסים, ברור שהוא מתקשה לאסוף את הכסף הנחוץ לו בגבולות המדינה. הוא זקוק לרשת ארצית של תורמים. אבל מדוע זה ירצו אנשים בקליפורניה, למשל, לתרום למערכת בחירות במדינת אייווה? להלן נפתחה הדלת לרווחה לפני מה שמכנים שדולות-של-עניין-אחד.

פנקסי הכתובות של השדולות האלה נעשו נכסים שווי-זהב בשביל פוליטיקאים. היה עליהם לשכנע את השדולה שהם תומכים בעניינה האחד, ופעילי השדולה יכלו אז לצאת לגיוס לא פורמלי של תרומות. חיל מיוחד עשתה שדולת הרובאים הארצית (NRA). היא לימדה את כל השאר. אייפא”ק מיהרה אז להפיק לקחים בזכות מנכ”ל חדש, צעיר, דינמי ונועז ששמו תום דאיין. הוא עודד את פעילי אייפא”ק להקים ‘ועדי-פעולה’ (PACs) במקומות מגוריהם.

כל אחד מן הוועדים האלה הורשה, על פי החוק, לתרום עד 5,000 דולר למועמד, פי חמישה מתורם אינדיבידואלי. קונפדרציה לא-רשמית של ועדי-פעולה ישראליים קמה בשנות ה-80, עם תוצאות יוצאות דופן.

שנת 1984 היתה צומת הדרכים. הכסף הפרו-ישראלי זרם אז אל שורה של מירוצי בחירות קריטיים בסנאט — ועזר להכריע את הכף. הפרו-ישראלים הענישו בשנה ההיא סנאטורים שתמכו שלוש שנים קודם במכירת מטוסי תצפית וביון לערב הסעודית. אחד מהם היה יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט בכבודו ובעצמו. שום פוליטיקאי החרד למושבו לא יכול עוד להתעלם מכוחה המשתמע של אייפא”ק.

הכוח הזה היה גם חוקי, גם לגיטימי, אבל לא פעם נעשה בו שימוש מגושם, או אפילו דוחה. לחץ של אייפא”ק הביא חברי קונגרס לשנות את הצבעתם בענייני סיוע צבאי לאמריקה המרכזית, למשל. אייפא”ק עזרה לסכל הצעות לקבוע יום התייחדות עם רצח העם הארמני, מפני שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, ישראל העמידה את עצמה לרשות מכחישי-שואה טורקיים. אייפא”ק הביעה נכונות גלויה לשרת את עניינם של משטרי דיכוי, אם עמדו בקריטריון אחד ויחיד: ידידות כלפי ישראל.

“לא חוכמה, כל כך רבים נגד אחד”

חברי הקונגרס המגיעים לוועידות אייפא“ק עושים כן כמובן מתוך אהדה כנה לישראל, אבל גם כדי להתפקד. הם מנצלים את נוכחותם להפצרות לא-פורמליות בתורמים יהודיים לסייע למאמציהם לחזור ולהיבחר. השיחות עם התורמים לובשות לפעמים ממדים של יריד.

ועידת אייפא“ק הסתיימה ביום ב‘. ביום ג‘ בבוקר סרו ליגיונות של פעילי אייפא“ק אל גבעת הקפיטול, וביקרו במשרדיו של כל אחד מ-538 חברי הסנאט וצירי בית הנבחרים. זה מאורע שנתי, שאי אפשר לטעות בממדיו ובעוצמתו.

הנשיא האחרון, שהיה מוכן להיקלע לעימות חזיתי עם ממשלת ישראל, היה ג‘ורג‘ בוש האב. ב-1990 הוא שלח את מזכיר המדינה שלו לוועידת אייפא“ק, כדי להודיע שהקיץ הקץ על ”חלום ארץ ישראל השלמה“ (Greater Israel). הנאום ההוא, כמו גם הדיפלומטיה האמריקאית שליוותה אותו, שיכנעו את אייפא“ק להעתיק את כובד המשקל של מאמציו מן הזרוע המבצעת אל הזרוע המחוקקת.

במארס 1992, אולי בפעם הראשונה, פשטו פעילי אייפא“ק על הקפיטול. במקרה, באותו היום נתן בוש תדריך לעתונאים. הוא נשאל על הפגנת הכוח הזו, וענה בקריצה, ”זו לא חוכמה, כל כך רבים נגד אחד“.

”אחד“ היה כמובן הנשיא עצמו, זה הנשיא אשר סירב להעניק ערובות להלוואת ענק שממשלת יצחק שמיר ביקשה מבנקים אמריקאיים, כדי לשכן את עולי ברית המועצות. היהודים האלה הצביעו נגד שמיר ביוני 1992, ויצחק רבין עלה לשלטון.

סכנת הבומרנג?

יש אנשים לא מעטים בשמאל הישראלי, אולי לא רק בשמאל, המקווים לשידור חוזר. השבוע שמענו מוועידת אייפא“ק כי זו תקוות שווא, לפחות בשנה הזו. אני חושב שיתבדו אלה המצפים, כי אובמה יפנה נגד ישראל אם יחזור וייבחר. זו תהיה אמנם תקופת כהונתו השניה והסופית, אבל מפלגתו לא תרשה לו להשאיר אדמה חרוכה.

השבוע, כאשר הנשיא אמר I Pac (בלשון הקריקטוריסט מדמשק), היה אפשר להבחין בקורטוב קל של שכרון-כוח בין ידידי ישראל. סוף סוף, ישראל היא העניין היחיד במערכת הפוליטית המקוטבת באמריקה, שממשלה ואופוזיציה יוצאות מגדרן לתמוך בו.

אין צריך לומר שמצב עניינים כזה עדיף בהרבה על המצב ב-1953.

לעומת זאת אפשר גם לטעון, שיש סכנה מובנית בשימוש גלוי מדיי בכוח פוליטי. לשימוש כזה עלול להיוודע אפקט בומרנג. אני מודה שאני שומע הזהרות כאלה זה 30 שנה לפחות, והן אינן מתאמתות, אבל אולי מוטב שלא להעמיד אותן במבחנים תכופים מדיי. איש אינו יודע איך תגיב דעת הקהל האמריקאית, אם יתעורר הרושם, מבוסס או לא מבוסס, שישראל מסבכת את אמריקה במלחמה מעבר לים.

סוד הצלחתה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית היה עד כה בהיעדר כוח נגדי מגובש. משימתה של ישראל היא להקשות על כוח כזה להופיע. אין זה מן הנמנע, כי אינטרס לאומי כל כך חשוב מצדיק התאפקות. לרוע המזל, הכוח משכר, וכוח גדול מאוד משכר מאוד (תודה ללורד אקטון על המליצה).

אגב השימוש בכוח, חלק מן המשתמשים נוטים לעבור במהירות מן הסובטילי אל הוולגרי, זאת אומרת מן הנרמז אל הנצעק. זה קל במיוחד באמריקה, מפני שבשנים האחרונות היא חוזרת ומוותרת על שימוש מרומז בכוח. הואיל והיא מניחה את עליונותה הנתונה, היא חוזרת ומעמידה אותה במבחן. התוצאה היא, שהמבחנים שוחקים את הכוח, וחוזרים ומגדירים אותו לרעתה.

זהירות אינה מן השטן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

8 Responses to “ידידות אמת ושכרון-כוח”

  1. יוסי דר הגיב:

    תודה,

    לעניין הקריקטורה השנייה, נדמה לי שנכון יותר בהקשר הזה לתרגם את המילים “חקיקה” ו”ח’יאל” ל”מציאות” ו”דמיון”.

    אייזנהאואר ותעודת היושר: כידוע, רוזוולט סרב להפציץ את אושוויץ ב-44. מעניין אם אייזנהאואר היה מעורב איכשהו בסרוב הזה (הייתכן שהנשיא לא נועץ במפקד כוחות בעלות הברית לפני סירוב שכזה?).

  2. אכן עדיף היה בהרבה לו ישראל הייתה מנופפת פחות בכוח הכלכלי והפוליטי של יהדות ארצות הברית, אבל נתניהו היה לא אחראי אלמלא נופף בקלף השואה, על אף הבעייתיות הרבה בשימוש בקלף הזה – משמעו היא שאם בנובמבר 2012 האיום הגרעיני האיראני לא יצומצם מהותית, אזי אובמה נכשל, ואולי לא שאף להבטיח את בטחון ישראל.

  3. רועי מיל הגיב:

    אני לא בטוח שנשיא אמריקאי שיעמיד ממשלה ישראלית על יהירותה פונה “נגד ישראל”. לדעתי ההקבלה המוחלטת בין נאמנות לישראל לבין יישור קו עם ממשלתה היא הבעיה הגדולה של רוב חברי איפא”ק. לפחות מבחינתי.

  4. עופר הגיב:

    נקודה שחוזרת בהרבה ניתוחים של יחסי ארה”ב ישראל היא ש”אי הענקת הערבויות להלוואות שבקשה ממשלת הליכוד הביאו לנפילתה ולעליית ממשלת העבודה בראשות רבין”.

    נקודה זו קיבלה חשיבות רבה בתחילת כהונתו של אובמה ע”י פרשנים פוליטיים כהוכחה שלחץ מצד ממשלת ארה”ב, אם יופעל בצורה נחושה מספיק יכול להביא לשינוי המפה הפוליטית בישראל ולעליית ממשלה שתשתלב בחזונו של אובמה על המזרח התיכון.

    לחץ שלפחות בתחילת כהונתו של אובמה אכן הופעל ונראה שחלקית לפחות בהסתמך על הניתוח הנ”ל.

    לעניות דעתי’ כמי שהצביע בבחירות 1992 בשביל רבין, פרשנים אלו לא רק טועים בסיבות לעליית רבין, אלא גם הטעו את קובעי המדיניות בארה”ב, הביאו אותו לעימותים מיותרים עם נתניהו, והכשילו את הנשיא.

    הסיבה שאני הצבעתי בשביל רבין, ורבים אחרים איתי, היתה מיאוס כלפי אווירת השחיתות, השביעיות, החישוקים, העברת תקציבי ענק לחרדים ולהתנחלויות, והרושם של חוסר מעש של שמיר ש”נשכח בממ”ט” (וואו איזה מושגים נשכחים), לעומת תדמית ניקיון הכפיים, הישירות, הניסיון הביטחוני, לצד האמונה שניתן לסמוך על רבין כאשר יתקדם לשלום אל מול הפלסטינים, מבלי לסכן את האינטרסים היסודיים של מדינת ישראל.

    כל הנתונים האלו לא התקיימו בתחילת כהונתו של נתניהו. הופרכה ההנחה ש”נסיגה חד צדדית עד המטר האחרון” תביא לרגיעה ביטחונית אל מול הפלסטינים; הופרכה ההנחה, שהסכם ישראלי-פלסטיני בחסות ארה”ב יביא לשלום (השתלטות החמאס על עזה לצד אוזלת היד של עבאס). על כן, לחץ של נשיא ארה”ב נתפס כאיום ישיר על בטחונם של אזרחי ישראל, והביא לחוסר אמון עמוק בכוונות הנשיא, לכשלון מאמציו, ואף לאיום ישיר על סיכוייו להיבחר לכהונה שניה.

    נתניהו אמר (והכחיש) כי העיתונות, ו’הארץ’ בראשה, היא האויב מספר אחת של ישראל. נראה כי אחד האויבים של מדיניות הנשיא היתה מגמתיות הפרשנים הפוליטיים, שהביאה לקריאה לא נכונה של המפה הפוליטית בישראל, וזאת בלי לדבר על התוצאות של דרך קריאתם את “האביב הערבי”.

    • יואב קרני הגיב:

      עופר, השאלה, עם כל הכבוד, אינה מדוע אתה הצבעת בשביל רבין. השאלה היא מדוע הרוב הגדול של עולי ברית המועצות הצביעו בשביל רבין.

      התשובה בעיקרה היא מצוקת הקליטה שלהם. הלוואות השיכון היו הכרחיות לקליטתם. האינטרס הקבוצתי העצמי היה כל כך מובהק, שכמעט איש לא הטיל ספק בקשר בין עיצומי בוש-בייקר ובין הצבעתם. שמיר עצמו הטעים את הקשר, והתקשה להסתיר את שמחתו לאיד בוש, כאשר הנשיא הובס בנסיונו לחזור ולהיבחר, חמישה חודשים ופחות לאחר תבוסת שמיר.

      אשר לטעויותיו של אובמה, אני חושש שהוא האמין קצת יותר מדיי למה שהוא עצמו אמר באוזני יהודים בקליוולנד, אוהיו, במאי 2008: שאפשר לתמוך בישראל מבלי לקבל את פרשנות הליכוד לאינטרס הלאומי של ישראל (לא ציטוט מדויק, אני עושה פרפרזה). זה כשלעצמו נכון, אבל הוא היה צריך לגלות מדה גדולה יותר של סובטיליות בהוצאה לפועל של ההיגיון הזה.

      בחוכמה שלאחר מעשה, נראה שצדק אלוף בן מ’הארץ’, כאשר יעץ לנשיא, במאמר ב’ניו יורק טיימס’, לבוא לישראל לאחר נאומו ההיסטורי בקאהיר (מאי 2009), כדי להניח את דעתם של הישראלים. אני לא הסכמתי עם הטענה בשעתה, ואני מבין מדוע אובמה לא נענה לעצה. אבל ביתרון הפרספקטיבה אמנם נראה שכוונותיו היו יוצאות נשכרות, אילו גילה יותר אמפתיה כלפי ישראל. הוא היה צריך ללטף ולחייך בפומבי, ולשמור את חריקת השיניים ואת כפיפת הזרועות לאינטימיות של לשכתו הסגלגלה.

      אשר ל’הארץ’, קרה דבר מעניין בעשר השנים האחרונות: בשעה ש’הארץ’ הוסיף לאבד גובה וחשיבות בתוך ישראל, מהדורתו האנגלית נעשתה מקור מרכזי של מידע ושל דעה על המזרח התיכון. ‘הארץ’ הפך לשחקן בין לאומי (כאשר אני כתבתי ב’הארץ’, הוא היה שחקן משנה מרוחק בוושינגטון. בלשונו של כתב בריטי שנון, שנים הרבה קודם, ‘הארץ’ ושאר עתוני ישראל “היו שקועים באלמוניותן של האותיות המרובעות”, indulge in the obscurity of the Hebrew letters).

      אני מבין ללבו של נתניהו, כאשר הוא חורק שיניים למיקרא ‘הארץ’. הגירסה העברית מקניטה אותו, אבל לא יותר. הגירסה האנגלית היא המכאיבה והמקוממת. אותו, לא אותי. לעניות דעתי, ‘הארץ’ באנגלית טוב מן ‘הארץ’ בעברית, אם כי אני חושב שהיה אולי מקום להפריד אותו לחלוטין מן העתון העברי. הוא זקוק לניעור, לדה-פרובינציאליזציה.

      ‘הארץ’ האנגלי הוא איפוא מקור של בעיות. לקוראיו בחו”ל נדמה שהם קוראים את העתון המשפיע ביותר בארץ, את “ה’ניו יורק טיימס’ של ישראל”.

      אני מכבד מאוד את ‘הארץ’, ומייחס חשיבות עצומה לתפקיד שהוא מילא, ומוסיף למלא, בשמירת הסף של ערכים ליברליים בישראל. אני מוצא את עצמי בעמדה של אי הסכמה, לפעמים נוקבת, עם הנימות הפוסט-ציוניות שלו; אני מצטער מפעם לפעם על הימנעותו מגילויים של אמפתיה כלפי הדילמות של ישראל וכלפי פחדיהם של ישראלים (גם אם הפחדים האלה לפעמים אינם רציונליים).

      אבל ‘הארץ’ אינו ה’ניו יורק טיימס’ של ישראל. חבל ש’הארץ’ מתיימר, במהדורה האנגלית שלו, סמוך ללוגו של שמו, להיות “העתון המוביל בישראל”. זה ניסוח לא מוצלח, קודם כול מפני שאינו מדויק, ושנית מפני שעתון רציני אינו צריך להעיד על עצמו את רצינותו. ה’ניו יורק טיימס’ לא היה מעלה על דעתו להסמיך ללוגו שלו את המלים “America’s Newspaper of Record”, למשל.

      הלוגו של 'הארץ' באנגלית

      אני הייתי מעדיף ש’הארץ’ הבין לאומי יסגל טון קצת אחר, מבלי לשנות את הכיוון, מבלי לשנות את הרפרטואר. אבל עם עטיפה קצת יותר עבה של אמפתיה, ועם מידה קצת יותר גדולה של ריחוק בין חדשות לדעות. כשלעצמי אני מתכווץ בכסאי כאשר אני רואה את המידה שבה ‘הארץ’ נכנע לעודף הדעתנות ולריבוי סימני הקריאה של הטבלואידים. שם, החדשות הן רק קצפת על עוגה של דעות.

      לא טוב. לא טוב להשכלתם של הקוראים ולשלומם הנפשי.

      אבל גם אם זה בלתי נמנע בזירה הישראלית, אני חושב שזה נמנע בהחלט, ורצוי מאוד, במהדורה הבין לאומית.

      אני מוכן להניח של’הארץ’ הבין לאומי יש השפעה על הבנת ישראל במועצות הבית הלבן. אני אפילו מוכן להניח שיועצי הנשיא מסתפקים לא פעם במקור הזה. אבל מר נתניהו יכול להאשים רק את עצמו. כאשר יש לו שר חוץ, המעורר רתיעה אינסטינקטיבית בכל הדמוקרטיות המערביות, הוא מוותר על הרבה מיכולת ההשפעה שלו.

      עוד נעסוק בזה.

  5. יובל פ. הגיב:

    אתר ‘פרספקטיבה’ מנהל מעקב שוטף אחרי אי-התאימויות בין גרסאותיו של ‘הארץ’, כמה מהן ממש מעוררות שאט-נפש. שאטו-נא להלן.

  6. תומר שור הגיב:

    אילו גינגריץ’ ופול פרשו – האם הנציגים שלהם יכולו להצביע באופן חופשי לסנטורום או שהם ‘הולכים לאיבוד’?

    • יואב קרני הגיב:

      בדרך כלל, הפורשים מכריזים שהם רק “משעים” את מסע הבחירות שלהם, מה שאומר שהנציגים אשר נבחרו בשמם מחויבים לתמוך בהם בסיבוב ההצבעה הראשון בוועידת המפלגה.

      סיבוב ההצבעה הראשון בדרך כלל הוא גם סיבוב ההצבעה האחרון, מפני שמועמד אחד מצליח להשיג רוב של הצירים לוועידת המינוי במהלך הבחירות המקדימות.

      אם הפעם לא יהיה מועמד בעל רוב מוחלט, ואם הוא לא יצליח לגבש קואליציה מבעוד מועד (קצת לא סביר, אבל מי יודע), הסיבוב השני וכל הבאים אחריו יהיו פתוחים. זאת אומרת, לשום ציר לא תהיה התחייבות כלפי מועמד. פעם זה היה מהלך העניינים הרגיל בוועידה, ולפעמים נדרשו לה עשרות סיבובי הצבעה כדי להחליט.

      חובבי פוליטיקה כספורט ירוו עונג.

Leave a Reply for גולדבלט משה