בחודש שעבר היינו קרובים מאוד אל אינתיפאדה חדשה, שאת הפתיל שלה התקרבו להצית הטוקבקיסטים בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה. נמאסה העמדת הפנים שזו דמוקרטיה. צריך מנעול — ותעלות-ניקוז
הפייסבוק הציוני. קריקטורה בעתון 'עומאן', היוצא (הפלא ופלא) בעומאן, עשרים-וחמשה באפריל 2011. זה היה בעקבות פסילת עמוד פייסבוק שקרא להתחיל אינתיפאדה ביום הנכבה
מצוקה קשה של מכנים משותפים מעיקה על העתונות הערבית. זה שנה ויותר שהיא עסוקה בעניין חסר תקדים: ויכוח בין ערבים על עתיד הערבים, מבלי להאשים זרים. לא עניין קל בשום פנים. בין חמה לחומס לדרעא אין בררה אלא לנקוט עמדה. אדיטוריאליסטים וקריקטוריסטים נאלצים להוציא מעליית הגג את כל התחפושות שבהן נהגו להלביש את הציונים. שפמו של היטלר מעטר את שפתו העליונה של בשאר אל אסד, הנראה גם במדי גנרל של האס.אס.
אמנם הקריקטורות בעתוני דמשק מנסות להעלות את האויב הציוני באוב, בייחוד בעמדת צופה המתענג על מרחץ הדמים הערבי, אבל הן אינן מצליחות לשנות את הנושא. פשוט אין די חדשות רעות מפלסטין, כדי להצדיק שינוי כזה.
זה השתנה בסוף השבוע השלישי של פברואר: מותם של ילדי גן משועפאט בדרך העולה לרמאללה, בהתנגשות בין אוטובוס פלסטיני ובין משאית ישראלית. ממשלת ישראל עשתה כל מה שצריך, חוץ מאשר דבר אחד: היא לא צינזרה את כותבי הגראפיטי בעמוד הפייסבוק, או הגוגל-פלוס, של ראש הממשלה.
תעלות הביוב מיהרו לעלות על גדותיהן. תחת הלוגו של ראש הממשלה אישרה הדמוקרטיה המקוונת את המוניטין שיצאו לה: שנאה, חוסר אנושיות, הפקרות לשון, נבזות. ברכות על מותם של הילדים התחרו בהצעות להמשיך את המלאכה ולהרחיב אותה.
’הארץ‘ דיווח במהדורה האנגלית שלו (כפי שאמנם היה צריך לדווח), והעיתון הירדני ’אד-דוסטור‘ מיהר להעתיק, בראש עמודו הראשון, תחת כותרת אדומה כדם, ”נתניהו: אני מאחל מוות לכל הערבים“.
הכותרת ב'אלד(ו)סטור' של עמאן. "נתניהו: אני מאחל מוות לכל הערבים". נתניהו לא איחל. הטוקבקיסטים הלא-מצונזרים של עמוד הפייסבוק שלו איחלו (צילום העמוד הראשון של אד-דוסטור נערך לצורך הגדלה. הכותרת המקורית לא הופיעה לכל רוחב העמוד, כי אם רק לרוחב 60% שלו. הנה המקור)
הבדותה שיכלה להספיק
עורכי ’אד-דוסטור‘ ומפעיליהם בחצר המלך אל נכון נשמו לרווחה. אצל חבית חומר הנפץ של הגדה המזרחית, מה לך הסחת דעת מועילה יותר מזו המתארת את מעשי הציונים בגדה המערבית. מחנות הפליטים ומסגדי האיחוואן הם מחוז-חפץ קבוע לדמוניזציה של היהודים.
גם הליגה הערבית היא מחוז-חפץ נוח. בפעם הראשונה בתולדותיה היא חדלה לפעול על יסוד קונסנסוס. עכשיו יש בה החלטות של רוב ושל מיעוט, ומותר לגנות משטרים ערביים לא רק מפני שעשו שלום עם ישראל, אלא מפני שהם טובחים את נתיניהם. מותר אפילו להזמין התערבות זרה בעניינים פנימיים מקודשים. גינוי לצמאון-הדם של ראש ממשלת ישראל הוא העניין היחיד היכול לחדש את הקונסנסוס.
לכל העניין היה פוטנציאל מסוכן למדי. האביב הערבי התחיל בתרעומת של רוכל תוניסאי כלפי שוטר מקוף. ערי אפגניסטן התלקחו בחודש שעבר בגלל טיפשותם של שני חיילים אמריקאיים, אשר שרפו קוראן. המהפכה האיסלאמית באיראן התחילה, בהדרגה, בגלל מאמר שגרתי ולא-נחוץ נגד חומייני בעתון ממשלתי.
אינתיפאדת הטוקבקיסטים מעמוד הפייסבוק של נתניהו היתה יכולה להבעיר לא רק את השטחים הפלסטיניים, אלא גם את ערי המשולש ואת כפרי הגליל. בתרבות פוליטית, הנוחה כל כך לאמץ חצאי-אמתות, ולראות צלי הרים כהרים, הבדותה של אד-דוסטור היתה יכולה להספיק.
אבל מה על התרבות הישראלית שהניבה את כתובות הגראפיטי ההן? מה על הקלות שבה כל הרהור נקלה קורם עור ומאה-ארבעים-וארבעה תווים לפני שהוא מתפשט במהירות האור?
טוקבקיסט מהרהר בקול רם על אופי הטוקבקיזם הישראלי. זו היתה אחת מ-172 תגובות קולניות מאוד על ידיעה שעסקה בגילה אדרעי
בית השימוש הציבורי
כל רעיון של צנזורה הוא רע, מפני שהוא מעניק הרבה יותר מדיי כוח לאנשים, המועדים לעשות בו שימוש לרעה. לא היתה מעולם צנזורה שלא הרחיקה לכת וחנקה מחשבה חופשית. אבל נמאסת והולכת העמדת הפנים שעביטי השופכין הנוצקים אל האינטרנט משקפים איזושהי מחשבה. נמאסת העמדת הפנים שיש לנו עניין בדמוקרטיה, אלא באותו מובן שכתובות זימה על קירות של בית שימוש ציבורי הן דמוקרטיה.
מדוע זה כל-כך רע?
מן הטעם הפשוט שלא כל מחשבה צריכה לרקום אותיות והברות, ולצאת אל אוויר העולם. לא נעים להודות שיש דברים שאינם ראויים להיאמר ואינם צריכים להישמע. לא כל עכבה, לא כל ריסון עצמי, הם צנזורה. לא כל גידוף ולא כל ניבּוּל-פה המופיעים בכתב הם ביטויים של דמוקרטיה תוססת.
קיר השירותים הווירטואלי (עשרים-ותשעה באוגוסט 2002)
כמו חלק ניכר מציבור הקוראים, אני נוטה לוותר על קריאת טוקבקים, אבל אני מודה שאני מעיין באלה המגיבים על רשימותיי.
הפלטפורמה שעליה בנוי אתר הרשת שלי מאפשרת סלקציה מוקדמת של תגובות. קבעתי שם גם כללי זיהוי, המחייבים את המגיבים להזדהות בשמם המלא לפניי, אם כי אני מכבד את רצונם אם הם מעדיפים שלא להזדהות בפומבי.
במרוצת השנים למדתי משהו על טכניקות הפעולה של מגיבים סדרתיים ושל כותבי גראפיטי. היכולת לבדות זהויות היא כמעט פואטית. יש מגיבים המגייסים זהויות בדויות, כדי להביע הסכמה נלהבת עם עצמם, או כדי לתת משנה תוקף לגידופיהם (ראו מסגרת למטה).
זו לא בעיה. האתר הפרטי שלי הוא סאלון קטן, ואין קושי להגביל את מספר הנכנסים. מה שלא כן האתר של ’גלובס‘, שהתנועה בו מסיבית. בהיעדר סוללה של עורכים ושל בודקים, אי אפשר להציב חומות הגנה.
התוצאות, אני חושש, אינן מרשימות.
כל פחדן וטוב לחשק רשאי להביע דעות מבלי להיתבע לאיזו מידה של אחריות. בהיעדר אחריות אפשר לכתוב הכול. הואיל וההתערבות מוגבלת עד מינימום, חלק מן התגובות הן פשוט פתולוגיות.
למשל, תגובה לרשימה שכתבתי זה לא כבר על ראש ממשלת טורקיה. הואיל וביקרתי אותו בחריפות לא התעורר הצורך לתקוף אותי, או להציע ביתור מיידי של גופתי (הצעות כאלה הגיעו בעבר).
לעומת זאת, טוקבק אחד, בחתימת ”דינה“, הכריז תחת הכותרת ”חלאה מוסלמי מטורף“: ”הוא צריך ז– של כושי שיסדר לו הבעיה במעיים, ואז הכלב המלוכלך הזה אולי יסתדר בראש“. חמישה ימים נשארה התגובה הזו על כנה.
מה לעשות? הגיע הזמן לברירת אפל-אנדרויד. לא יתכן שתפיסה הנערצת כלשעצמה של ‘פלטפורמה פתוחה’ תנחה כל פעילות על הרשת. זכותם של גולשים ישראליים לקרוא דרור לגזענותם, או למיזנטרופיה שלהם, אינה גדולה מזכותם של ישראלים אחרים (וכמובן גם של לא-ישראלים) לחיות. מנעול על הרשת הוא איפוא רעיון רע שהגיע זמנו.
יש די מקום על הרשת, כדי לכרות תעלות ניקוז בשביל טוקבקיסטים, העומדים על זכותם להזרים שופכין בחסות אנונימיות. התעלות יכולות להיכרות מתוך אתרים לגיטימיים בהחלט. הגולש רק יתבקש לוותר על אמות מידה ציוויליות לפני שיורשה להיכנס לשם. זה יהיה אגן החימצון של האינטרנט. המשתמש לא יצטרך אפילו להדיח את האסלה בצאתו.
הרשת כל כך גדולה ומגוונת, עד שבאמת אין צורך לסבול. איננו נמצאים בשנות ה-60 או ה-70, כאשר היו רק ערוץ טלויזיה אחד ושני ערוצי רדיו. אינך סובל את הכותב, קום ולך לך, מי מכריח אותך לחזור ולקרוא אותו.
אבל רציונליזציה כזאת אינה מביאה בחשבון אובססיה, פיקסאציה, אינפטואציה, או כל מלה מכוערת אחרת. היא בוודאי אינה מביאה בחשבון סוציופתיה.
יש לי איפוא, פה ושם, סטוקרים (אקדמיה, אקדמיה, תני לנו מלה עברית ל stalker). אחד מהם עושה חיל מיוחד לא רק אצלי. הוא יצר לעצמו מספר מדהים של זהויות, עם כתובות דואל ייחודיות, והוא חורש את הרשת העברית זה שנים אחדות (אולי גם בלשונות אחרות, לא בדקתי).
כשרונו המיוחד הוא האגרסיביות שבה הוא מגן על דעותיו — לא באמצעות נימוקים, אלא באמצעות גיוס זהויות אחרות מאמתחתו, כדי שינזפו באלה המעיזים להביע אי-הסכמה. מאחר שרוב הכותבים הרציניים על הרשת אינם מוכנים להניח שעניין להם בסוציופתים, הם נופלים לפעמים בפח.
נסיוני עם הסוציופת עלי-רשת התחיל, כאשר נחתה אצלי תגובה אגרסיבית על רשימה בענייני אסלאם, שחתם עליה שם רב-אותוריטה, ד”ר וליד נאבולסי מאוניברסיטת ביר זית. המסר היה כתוב בעברית ילידית לחלוטין, עם איזו הלצה מחשידה על יידיש.
לא היה קשה לגלות שנאבולסי לא היה ולא נברא, בוודאי לא באוניברסיטת ביר זית. כאשר הערתי, בתשובה ל”נאבולסי”, שהמגיב השתמש בשם בדוי, נחתה אצלי תגובה זועפת מצד מישהו ש”הכיר לפני שנים את נאבולסי, כאשר היה דוקטורנט למזרח תיכון באוניברסיטת פרינסטון”. חתם על התגובה הזו “ד”ר דני בוינדר“.
אף דני בוינדר לא היה ולא נברא, אם כי השם הזה הקדים להופיע במדור המכתבים של ‘הארץ’ עוד ב-2004, עם ציון המקום “קינגס קולג’, לונדון”, מן האקדמיות המובחרות של אנגליה.
“שון, כל כך הרבה אמת!”
עד מהרה התברר, ש”דני בוינדר” שימש את בעליו בכמה אתרים של שמאל רדיקלי. באחד מהם, הוא תקף את הכותב, חיים ברעם, והודיע שלא יקרא עוד את טוריו, במחאה על חוסר סובלנותו כלפי ביקורת. ברעם, ברצינות או שלא ברצינות, מפני שידע עם מי יש לו עסק או לא ידע, הביע צער על החלטת ד”ר בוינדר, והבטיח לנהוג יתר עדינות בעתיד.
במקום אחר יצא דניאל בוינדר מגדרו למיקרא חוכמתו המעמיקה של שון איגלווד. תחת הכותרת, “שון – טקסט פוקח עיניים!”, כתב “בוינדר”
אני מוכרח להודות שקראתי את דברי שון איגלווד כמה וכמה פעמים והתחלתי לחשוב. יש כ”כ הרבה אמת בדבריך, שון!!
כמעט מיותר לציין ששון איגלווד ודניאל בוינדר היו שני צדדים באישיותו המורכבת של סוציופתנו.
כך התוודעתי אל נאבולסי-בוינדר-איגלווד. הוא לא חדל מאז להפציץ אותי בהערות אישיות, בגידופים ובתיקונים (שחלקם היו נכונים וחלקם היו מגוחכים). במהלך הדרך גדל והלך אוסף זהויותיו. על תיקון היסטורי אחד בעניין ערבי הוא חתם “דב יינון”, כשמו של הפרשן כבד-הראש לענייני ערבים של קול ישראל בשנות ה-60, ללמדכם פחות או יותר בן כמה הוא, הסוציופת. על הערה אחרת הוא חתם “מישה לפרדון”, שמו של שחקן כדורגל ידוע בהפועל חולון, אף הוא בשנות ה-60.
הוא השתמש גם בשם “רפאל חייט”, והסמיך לשמו של חייט את ציון המקום “אוניברסיטת הרוורד” (הוא אוהב אוניברסיטאות מפורסמות). פעם אחת, רפאל חייט הפך ל“רפאלה חייט”, אולי בטעות; פעם אחרת, סתם “רפי חייט”.
מה יפית, שוש
יום אחד קיבלתי תגובה נסערת, “מאיפה מצצת את זה, קרני”, על איזה פרט היסטורי אמריקאי. על המסר היתה חתומה “שוש דמארי”, לא פחות. כאשר לא פרסמתי את ה”תיקון” (שהיה מופרך מעיקרו), הגיעה אליי תלונה נזעמת, לאמור,
קרני, אי-פירסום הטוקבק של חברתי שוש לא ישנה את העובדה שכתבת דבר חסר שחר (לא בפעם הראשונה, אגב). אילו תיקנת את הבדותה הזאת, מילא. אבל אתה – השואב את “רוחב אופקיך” משיטוט אובססיבי באינטרנט – אינך מסוגל להודות בטעות. אתה יצור פאתטי ועלוב.
על המסר הזה היתה חתומה, שימו לב, “יפית ירקוני”. אתם הבנתם? שוש דמארי ויפית ירקוני? יש לו חוש הומור, אין ספק.
טביעות אצבעותיו של מיודענו היו קלות לזיהוי. המלים “שיטוט אובססיבי באינטרנט” ו”יצור פאתטי ועלוב” הופיעו במסרים קודמים בחתימת “שאול/שון איגלווד” ו”רפאל חייט”. הוא אוהב להשתמש במשפט “רק על עצמך לספר ידעת” כלפי כותבים המעלים זכרונות.
יום אחד קיבלתי תיקון לשוני (על מקומה של האות יו”ד בכתיב מלא) בחתימת “אמא בת-דוד”, עוד רמז לשנות ה-60 העליזות, או תחילת שנות ה-70, כאשר מחלוקת מעניינת מאוד בענייני טוהר הלשון התמקדה באישיותו של יועץ הלשון המהולל של קול ישראל בימים ההם, אבא בן-דוד. אמא, אבא, מה זה חשוב. כולנו היינו אז הרבה, הרבה יותר צעירים.
ההר שהחמיץ
הוא אוהב משחקי מלים על שמותיהם של פרופסורים באוניברסיטה. למשל, הוא חתם על מסר אחד “מיכאל הר-פתוח” (הבנתם? הרסגור הפך להר-פתוח). לפני ימים אחדים הגיע עוד מסר נוטף סרקזם בחתימת “אסא חמץ” (חמץ, כשר, מי שם לב).
עכשיו מונח על שולחני מסר טרי לחלוטין בחתימת רפי חייט. הוא חזר, רפי. ואל-נכון הוא יכתוב אליי בשם חדש בימים הבאים, כדי למחות על פגיעתי בכבודו של הפרופסור (אמריטוס) רפאל (ריצ’רד) חייט (שרמן-טיילור), מן המחלקה ליוונית עתיקה באוניברסיטת הרוורד, שכתב את הטקסטבוק החשוב ביותר בתחומו עוד בשנות ה-50. אולי הוא אפילו יזמין אותי לאיזו חפירה ארכיאולוגית. נאבולסי מביר זית דווקא הזמין אותי.
אין לי ספק שהחסרתי שמות, אולי אפילו הרבה שמות.
כל העניין בסך הכול די משעשע, ואני ממתין כמעט בקוצר רוח לדרישות השלום של — איך נקרא לו? אני אישית מעדיף “איגלווד”. הרשימה הזו ניתנת כשירות ליומנאי רשת המתייחסים ברצינות אל זכותם לווסת את התנועה באתריהם. אני קורא ש‘פייסבוק’ עתה זה הודיעה, כי בין 42 ל-50 מיליון מחשבונותיה מזויפים. מה לנו כי נלין.
יואב – בשם הקוראים המזדהים בשמם האמיתי אני מודה לך על בלוג מעניין ומעורר מחשבה. כשירות לקוראים אני מצרף תמונה של אחד המגיבים בעילום שם:
יואב, האם הדוגמה שנתת לא סותרת את כוונת המאמר? התגובות בפייסבוק נעשות בזיהוי מלא; למעשה, האימות טוב יותר מזה הנעשה אצלך באתר (הרי אין לך דרך לדעת אם אני מי שאני טוען שאני. בפייסבוק אפשר בקלות לאמת).
בנוסף, תגובות שנכתבות בפייסבוק נראות ע”י המשפחה והחברים, כך שמגיבי פייסבוק באתר רה”מ לא רק שלא חוששים שראש הממשלה יראה את תגובתם בשמם המלא, אלא גם לוקחים בחשבון שאמא, אבא והחבר’ה מהתיכון יראו את התגובה.
המסקנה (המצערת) היא שאלו שכתבו את התגובות שציטטת עומדים מאחוריהם. זה קונסיסטנטי עם מקרה עדן אברג’יל, והרבה אחרים. יש אנשים שחושבים ש”מוות לערבים” זו דעה לגיטימית שראוי להשמיע אותה והם גאים לעשות זאת.
הדרך היחידה למנוע מאותם אנשים לכתוב תגובות ביבים היא לצנזר באופן גורף, וההשלכות (שלא מקובלות עלי) היא שמישהו יחליט מה מותר להגיד ומה אסור.
עם כל זה, אני בהחלט מבין את כוונתך. יש פער עצום (ממש עצום) בין רמת וצורת התגובות כאן, ובאתר גלובס. זאת למרות שגם כאן יש ימנים, שמאלנים, עצבניים יותר ופחות.
נקודה טובה כשלעצמה, אבירם, אם כי אני רק התחלתי בפייסבוק, והקדשתי את עיקר הרשימה לתרבות הטוקבק באתרים אחרים, בין אם הם אתרי עתונים ובין אם הם יומני-רשת פרטיים.
אני מניח שפייסבוק אמנם מקשה על אנשים ליצור מספר לא מוגבל של זהויות, אבל ציינתי את הנתון האחרון המראה שבערך 50 מיליון ממשתמשי פייסבוק מציגים זהויות כוזבות. מה דעתך על עצם הנתון הזה?
אכן, עמודי פייסבוק הם עכשיו פלטפורמה חשובה של הפצת שנאה גזעית ואתנית. אני מזדמן לפייסבוק לעתים רחוקות, עמוד הפייסבוק שלי הוא נומינלי בלבד, ואין בו שום פעילות (אני מציין את זה בהחלט שלא לזכותי). אבל כאשר אני מזדמן לביקורי בית, אני מגלה התפשטות ויראלית של כתבי פלסתר כמו “מה זה ערבי טוב”. נערות תיכון חותמות על הכתבים האלה בשמותיהן ובתמונותיהן, בין הודעה חברתית אחת להודעה חברתית אחרת.
אף על פי כן, אני חושב שזה ישתנה. יום אחד, הנערה תגיע אל פירקה, ותרצה להתקבל לאוניברסיטה, או למקום עבודה, ותישאל מדוע היא חשבה ש”ערבי סבבא זה ערבי בלי אבא”, או ש”ערבי נחמד זה ערבי בלי יד”. כאשר משתמשים קלי דעת יעמדו על תוצאותיה של קלות דעתם, וינחילו את הידיעה הזה לבאים אחריהם, יחול שינוי. אולי.
קשה לי להבין מדוע מחיקת טוקבקים מעמוד פייסבוק או בלוג היא צנזורה, אף אחד לא מונע מכל טוקבקיסט לשאת דברים בבלוג משלו. כמו בכל מקום, לבקש ממסית או קורא קריאות ביניים לצאת מן האולם אינה צנזורה או סתימת פיות, כל עוד לא מונעים ממנו להמשיך ולצעוק כאוות נפשו ברחוב.
יואב,
בהחלט הבנתי את כוונתך, ואני יודע שהתכוונת באופן כללי לטוקבקים הלא מזוהים. אבל הרי התחלת עם הדוגמה של פייסבוק, שבעצם מראה את ההיפך: שגם טוקבק מזוהה יכול להיות שייך לשיח ביבים. אני לא טוען שזה שולל את טענתך, אבל בוודאי מחליש אותה, ועוד יותר כאשר אתה זה שמביא את הדוגמה…
לגבי זהויות כוזבות בפייסבוק: להפתעתי המספר קטן מאוד ממה שחשבתי. אני (ועוד הרבה אחרים, לדוגמה: http://articles.businessinsider.com/2010-07-02/tech/29993371_1_friend-requests-report-links-facebook-ceo-mark-zuckerberg) חשבתי שהמספר יהיה בין שליש לחצי. בפועל מדובר ב- 5%. אחד מתוך 20! אני מנחש שהמספר דומה למספר ת”ז המזויפות שמסתובבות בישראל, ועל כן אפשר לטעון שפרופיל פייסבוק נותן לך אימות שדומה לבדיקת ת”ז! לא רע בכלל.
אין שום סיבה ש”רפי חייט” לא יפתח פרופיל או שניים בפייסבוק, אבל לא זו הנקודה. לא צריך לנחש, אפשר לבדוק: אלו שהגיבו באתר רה”מ לא היו פרופילים מזוייפים כמו שעדן אברג’יל לא פרסמה את התמונות תחת שם בדוי. פשוט, האנשים שהגיבו לא חשבו שתגובתם לא ראויה. אנשים גסי רוח לא יודעים שהם גסי רוח, או שאחרת היו מסננים את עצמם, לא?
לסיכום, בניגוד אליך, אני לא חושב שיהיה שינוי. אנשים רבים מתנהגים בצורה מגעילה כל הזמן, בין אם מסתכלים אליהם ובין אם לא. עד עכשיו, לא היית מזמין אנשים כאלה אליך לסלון. עכשיו, לצערך, הם נכנסים ללא הזמנה; אתה יכול לחסום את כולם (ואז, גם אותי: תגובתי הרי הצריכה את אישורך הידני), ואז תחזור לעולם שהיית בו כשכתבת בעיתון נייר: כמעט לגמרי מנותק מקוראיך. אני מניח שאתה מעדיף את האינטראקציה, עם כל החסרונות. שהרי אחרת לא היית טורח להעלות פוסטים מלאים ומקיפים לאתר אלא היית מסתפק בלינק לאתר “גלובס”.
בשבילי, לנהל שיחה (כמעט אינטראקטיבית) איתך, ולצפות בשיחות שלך עם אחרים, משדרג את חווית הקריאה שלי בצורה שאין לתאר לעומת הימים שהייתי קורא את טורך בגלובס הנייר. אם המחיר הוא טוקבקים מגעילים שעלולים להראות לעולם שהעם היהודי מורכב גם מבהמות חסרות נימוס, אני בהחלט מוכן לשלם את המחיר.
אכן גסותם ובורותם ורשעותם של חלק מהמגיבים היא בלתי נסבלת. לדעתי בכל יום כמעט ניתן למצוא באתרי החדשות הבולטים בארץ תגובות שיש בהן יותר משמץ של לשון הרע. שלא לדבר על “טוב” טעם.
ולדעתי אין פסול בצנזורה מסוימת, הרבה לפני האפשרויות הלא מלבבות שעמוד ראש הממשלה ינוצל בצורה כפי שתוארה כאן. מי שרוצה לחרבן – שיתכבד וילך לשרותים. למה בסלון? ולמה שהמארח ירצה לארח בסלונו את מי שמנגב את אחוריו ברשות הכלל? לדעתי (הלא כל כך מודרנית נראה לי) הרעיון של חופש הביטוי נמתח הרבה מעבר למה שצריך וראוי, ואפשר וזה יקח עוד כמה שנים, אבל בסופו של דבר עורכי אתרים יבינו ששום דבר רע לא יקרה לעולם הזה, וגם לא לאתר שלהם, אם לאיגלוודים לא ינתן פתחון פה. כלאמר פתחון רקטום.
(יואב, איך אני מצטרף לקבוצת ה”מאושרים”? כל תגובה שלי נכנסת אוטומטית לתור האישור, כאילו מערכת הבלוג קלטה את נושא השיחה ומנסה להתעמר בי)
עמית: מה לגבי תגובה מנומקת וכתובה היטב שמסבירה בבהירות ורהיטות שערבי טוב הוא ערבי מת? האם רק הסגנון הוא בעייתי? ואם גם התוכן בעייתי, מי קובע מהו תוכן “מאושר”?
ארז: הבעיה היא שמדובר באתר ציבורי/ממלכתי. מה אם משרד רה”מ היה מחליט שרק חברי מרכז הליכוד רשאים לכתוב על קיר רה”מ בפייסבוק, האם היית מקבל את הטיעון ש”מי שרוצה יכול לפתוח לו בלוג ולכתוב שם”? צנזורה זה דבר מצוין, עד שזה מגיע אליך.
אני חושב שתאוריית “החלונות השבורים” תופסת גם פה. יש מקומות שבהם אנשים זורקים אשפה ברחוב ויש מקומות שלא; כך גם יש אתרים שבהם אנשים מגיבים בצורה מגעילה ויש מקומות (למשל, באתר הזה) שהתגובות ברמה גבוהה, והשיחה איכותית. אני לא בטוח שזה דווקא בגלל הסינון הקפדני שיואב טורח עליו.
אבירם, אני מניח שיש לך כריזמה דיגיטלית, ושום מערכת סינון אינה יכולה לעמוד בקסמיך. זה ההסבר היחיד העולה על דעתי.
אתה מעלה נקודות מצוינות, ואינני בטוח שיש לי תשובות חד-משמעיות עליהן.
אשר לתועלת שב”סינון קפדני”, אני נוטה להסכים אתך שלא זו הסיבה לאופי השיחה באתרי הצנוע. זה טרקלין קטן, שכמעט כל הנכנסים אליו מעוניינים בתוכנו, או מעוניינים בשיחה ציווילית.
השאלה היא מה יעולל סינון קפדני לאתרים בעלי תנועה מסיבית. דוגמא אפשרית אחת היא ה’וול סטריט ג’רנל’. מגיבים שם צריכים להירשם לאתר. הואיל וצפיה ברוב התוכן באתר כרוכה בתשלום, שמותיהם של הנרשמים הם לעתים קרובות שמות אמתיים. התנועה גדולה מאוד.
אני רמזתי על נוסחה אפשרית: שני תחומים פרלליים של תגובות. בתחום אחד יחויבו המשתתפים להירשם, ולתת את שמותיהם האמתיים, בני-הבדיקה; בתחום השני יימשכו הטוקבקים, אבל הוא יופרד פיזית מן התחום הראשון.
באתר גלובס דווקא נעשה נסיון מעניין: אמנם יש שני תחומים כאלה, חוץ מזה שאין ביניהם הפרדה פיזית. האנונימי נראה מתחת לגלוי, וממילא מושך את עיקר התנועה. אבל נדמה לי שנוסחת גלובס היא הטובה ביותר באתרי העתונים בארץ. הייתי רוצה, לצד זה, פיקוח הרבה יותר רציני על הטוקבקים האנונימיים, לפחות כדי למנוע את כניסת הוולגרי.
אני מניח שאלגוריתם חכם יכול גם לזהות משתמשים רבי-זהויות, כמו הסוציופת מלמעלה, באמצעות מעקב אחר שימושים חוזרים של לשון וסגנון. האם זה רעיון טוב? אינני יודע. אשמח לשמוע התנגדויות.
אנו שומעים וקוראים לאחרונה תביעות מספקי אינטרנט ומאתרי בלוג לחשיפת זהותם של טוקבקיסטים בשל הרצון להגיש נגדם תביעת דיבה. נסו לגגל “פסק דין דיבה אינטרנט”!
בדרך כלל נדחות תביעות כאלה בטענה שזה יפגע באופי ובחופש שבאינטרנט.
אני לכשעצמי אינני מבין זאת. מדוע “החופש” באינטרנט מקנה למישהו זכות להכפיש ולהעליב בלי חשש? יש לך מה להגיד, הזדהה ואמור זאת כך שתהיה לפחות חשוף לדעתם של מכרך וידידך, שלא לומר לתביעות דיבה מוצדקות!
ולכל אלה החוששים מצנזורה, בתי המשפט יכולים לאזן את החשש מתביעה קטנונית (הזהו התרגום הנכון ל-Frivolous?) בפסיקה של הוצאות משפט עונשיות. לאחר כמה פסקי דין, ובודאי לאחר שכזה יגיע לעליון, ישמרו כולם על לשונם. אינני מאמין שזה ימנע הבעת דעה מנומקת ומנומסת, קונטרוברסאלית ככל שתהיה. ובית המשפט יוכל תמיד להטות קמעה לכוון חופש הביטוי בניגוד לפסיקת דיבה.
יש נקודה אחרת כאן.
יש הבדל גדול בין מה שאדם כותב כטוקבק, או אפילו תגובה בבלוג כזה או אחר לבין הודעת פייסבוק שמופיעה בדף הפייסבוק של רה”מ.
כי גולש לא מתוחכם או כזה שרוצה ברעת ישראל או כזה שמאמין בקונספרציה כזו או אחרת, לא רוצה ולא יכול להבדיל בין הדעה ה”רשמית” של רה”מ ומדניות ישראל ל”דעה” של חסר דעה ונימוס בקיר הפייסבוק של רה”מ.
לכן יש מקום לצנזורה בדף הפייסבוק של נתניהו.
אני מסכים איתך שיש לעשות סדר בצנזורה של הטוקבקים. אבל לא רק מהכיוון עליו אתה מדבר. ישנה תופעה נוספת בה טוקבקים רהוטים ומנומקים, הבאים מהצד הלא נכון של המפה הפוליטית, נשחטים בידי הצנזור. היו ימים שלמים בהם לא יכולתי להשחיל ולו תגובית אחת ל”הארץ” ולYNET.
הסיבה לכך שאנשים כמוני לא מזדהים בשמם המלא היא בגלל ההתחזויות. אני ממש לא רוצה שבגוגל יופיע “אני אלכס *שם משפחה* אוהב להרוג חתולים ולהתעלל בילדים קטנים”.
זו לא בעיה קשה במיוחד לכתוב תוכנית מחשב שתחסום תגובות נאצה באופן אוטומטי (עם אחוזי הצלחה טובים מאוד וטעויות חיוב/שלילה מינימליות. אני חושש שזה פשוט לא האינטרס של בעלי האתרים כי הרבה תגובות אמוציונאליות מביאות טראפיק ובעיקר תגובות אמוציונאליות של אנשים אובססיביים שחוזרים שוב ושוב כדי להתווכח. נתוני טראפיק, כידוע, אפשר להציג למפרסמים ולבעלים. בקיצור – לבעלי האתרים יש אינטרס לשמר את מלחמות הטוקבקיסטים כל זמן שהם (האתר) לא חשופים לתביעות.
אני יכול לספר מניסיון אישי על כמה טוקבקיסטים שהחליטו להשתלח – בצורה פראית במיוחד – בכל מי שמבקר את שופטי בית המשפט העליון או את מערכת המשפט בכללותה.
הטוקבקיסטים הללו אינם בוחלים בתגובות נבזיות במיוחד, וברור לחלוטין שהם עושים כן באופן מובהק במטרה להרתיע את הביקורת.
בתחילה חשבתי שהמדובר בסתם אנשי שוליים מופרעים – עד שגיליתי בבדיקה לא מסובכת, שהטוקבקים נשלחו ממחשבים מסויימים מאד של הנהלת בתי המשפט, שמאפשרים לזהות מי בדיוק שלח את הטוקבקים.
העברתי העניין להנהלת בתי המשפט בצירוף ההוכחות החד משמעיות וקיבלתי בתגובה מכתב מנומס שהם יטפלו בעניין ויודיעוני דבר.
עברו כבר כשנתיים ותשובה אין.
אבל כל זה הוא הצד הפחות מטריד בהתנהלותה של מערכת הצדק שלנו.
חמור ביותר, יוסי. האין זה עניין הצריך דיווח לפרקליטות המדינה?
מתוך הכרת מעמיקה של המציאות במערכות הללו, ובנסיבות העניין שבו מדובר, אני לא מאמין שנמצאת בהן אותה נקודה ארכימדית החיונית לטפל בדבר – אם להתבטא בנימוס מופלג.
כרגיל תענוג. הכתבה, מסעותיך והתגובות. כשאני קורא יש לי טעם דומה לזה כשאני מתבונן דרך חלון התנור של אשתי כשתופחת עוגה.
ברשותכם, אתם כולכם נובים (n00b). העוקב שלך, יואב, הוא בגבול הבידור הקל. טרולים, כך קוראים לטרדנים. הסוציופתים מגיעים הרבה יותר רחוק.
כנראה לא הסתובבתם בפורומים השונים, של Ynet, תפוז, של אתרים כלכליים. ל Ynet יש שורה של פורומים, יש שם ישראלי אחד שחי בצרפת, שיש לו כ-18 אלף תגובות בפרק זמן של כשש שנים, רובן הכפשות אגרסיביות לאחר מחקר אישי בן שנים על המותקפים, והן נעשות בלשון נקייה — ושם יש מנהלים הקוראים כל תגובה. תוכנת מחשב לא תסנן אותו.
בפורומים, אנשים מאתרים נתונים עליך ועל בני משפחתך, מורידים את מרשם האוכלוסין של ישראל מהרשת, ומתקשרים בשלוש לפנות בוקר לבני המשפחה שלך, להורים הזקנים שלך, לעבודה שלך, מציגים עצמם כמשטרה, עתונאות, מס הכנסה. מעלים באתרים קטעי עתונים מפוברקים, שבהם אתה מוזכר עם פרטיך האישיים המלאים, כמו שהמשטרה תובעת אותך על פדופיליה, שיתוף פעולה עם חמס, וכדומה.
מישהו ביקש בפורום ‘ישראלים באירופה’ ייעוץ על הוצאת דרכון אירופאי על-סמך-הורים. לאחר שהתגלעו חילוקי דעות, יריבו העלה העתק של מכתב שהוא שלח לשגרירות המדינה המדוברת, המציג אותו בפרטיו האישיים כמבוקש על ידי המשטרה, עם “קטעי עתונות” כהוכחה.
מישהו הודיע לאחר, שהוא דיווח לנמל התעופה בניו יורק שהנ”ל יבריח סמים בביקורו. הדמיון עובד שם שעות נוספות.
קל מאד להסתיר פרטים אישיים, יש דפדפנים שמאפשרים הסתרה, או שינוי כתובת האי-פי שלך כרצונך. גם בפייסבוק, מי שכוונתו רעה מלכתחילה לא יתקשה ליצור זהויות שונות.
לטעמי יש להנהיג צנזורה קפדנית על הכתיבה הפומבית מאחר שזו דרך של חינוך. איך הבדל רב בין בריון המתעלל בי פיזית ברחוב לאחד המציק לי בסביבה החברתית שלי באינטרנט.
צריך לציין שיש כתובת חשובה וברורה מאוד לנושא הטוקבקים, ואפילו שתיים:
1. מתכנת האתר,
2. העורכים שלו.
נתחיל מהמתכנת, כי הוא פחות מובן מאליו. לדעתי יש קשר מובהק בין מבנה מערכת התגובות לתוכן שלה.
לא מקרה הוא ששתי מערכות התגובות הכוללות להתרשמותי את האחוז הגבוה ביותר של מגיבי-תופת – ויינט ווואלה – הן מערכות שבהן אי אפשר לשרשר תגובות, ולכן כל תגובה מנותקת (בדרך כלל ברווח גדול) מזו אליה התייחסה.
זה הופך כמובן את משימת הצנזורה לבלתי-אפשרית-כמעט, כי אי אפשר לנטרל פתילים בעייתיים אלא אלף תגובות בעייתיות, וזה גם לדעתי מעודד יריקות, כשאדם לא יזכה עליהן לפידבק מיידי עויין.
שנית, עורכי האתר. העורכים מפעילים צנזורה. את זה אני יודע כי פה ושם יצא לי לכתוב מעט טוקבקים, ופה ושם הם גם נפסלים. ולא בשל שפה בוטה או תוכן גזעני חלילה.
נניח, באחד מהעיתונים הגדולים מצאתי שתגובות ענייניות, המעמתות כמה בעלי טורים עם עמדות סותרות בשיטתם בפרסומים קודמים – הן בעלות סיכוי לא רע להיעלם ולא להיות מאושרות.
משום מה אני כן רואה תגובות גסות רוח באותו נושא של מגיבים אחרים – כך שיש לי חשד שאת האידיוטים השימושיים דווקא מאשרים.
בלא מעט אתרים התגובות היום עוברות מראש בקרה כלשהי של עורכי האתר; האחריות היא עליהם, והאחריות ליצירת גהינום הדיונים המתועב הזה היא בהחלט עליהם – כי בידם למנוע אותה.
אבל מה האינטרס שלהם למנוע אותה?
כל פרסום הוא פרסום חיובי, כידוע, ואלפיים טוקבקיסטים מזילי ריר פירושם עוד כמה אלפי רענונים לדף מצד אנשים שרוצים לראות אם הגיבו להם, ועוד כמה הקלקות על מודעות המניבות הכנסה נוספת.
תודה, יגיל. תוספת חשובה. אני מודה שלא ידעתי הרבה מן העובדות שאתה מביא כאן.
טוב לחזור ולקבל את תגובותיך.