בדרך להר המוריה

לתקוף או לא לתקוף, זו השאלה. רק אדם אחד יוכל להשיב עליה, כשהוא מתבודד עם נצח ישראל. אולי כדאי לו לקרוא קצת קירקגור, ולחשוב על שלושת ימי מסעו של אברהם אל העקידה

אם יש איל, יופע מייד. ('עקידת יצחק' של Pedro de Orrente. המקור: Wikimedia)

כמה אנשים בארץ יודעים כל מה שישראלים יכולים לדעת על הגרעין האיראני? כל עובדה, כל פרט, כל אפשרות, כל השערה, כל הסתברות, כל ניחוש, כל סכנה, כל סיכון? כמה ישראלים קראו את כל התרחישים והמיזכרים, השתתפו בכל הסימולציות, צפו בכל סרטי הלוויין, דיברו עם כל הסוכנים, שאלו את כל השאלות?

כמה? עשרה? תשעה? חמישה? שניים?

אחד מי יודע. רק אדם אחד יושב בלשכתו, ומתבודד עם נצח ישראל.

יש לו יועצים בכירים, יש לו עמיתים קואליציוניים, יש לו ראשי מערכת. יש לו אבא.

אבל כאשר כל הדלתות נסגרות, וכל האורות כבים, ושתיקה נופלת, אין לו אלא הוא עצמו.

אין צורך לאהוד את הפוליטיקה שלו, או להעריך את תרומתו, או לחבב את אשתו. אבל עכשיו הוא ראוי לכל קורטוב של אמפתיה.

שום דבר לא הכין אותו לקראת הרגע הזה. שום דבר לא הכין איש לקראת רגעים כאלה. על החלטתו יקום או ייפול הכול. פשוט הכול.

מבונקר, סמוך לירושלים

לפני שלושים שנה ויותר הקרינה הטלויזיה הבריטית מחזה-יחיד על השואה הגרעינית כי תבוא.

1980 היתה השנה שבה התחדשה המלחמה הקרה, לאחר שברית המועצות פלשה לאפגניסטן. תנועות המונים במערב קראו להתפרקות חד-צדדית מנשק גרעיני. Better red than dead, קראו אז מפגינים, גם כאשר אנגלית לא היתה שפת אמם.

ובאמת, האין זה מוטב לראות טנקים סובייטיים ברחובות מאשר לחשב כמה מאות שנים יידרשו עד שרמת הקרינה תרד לשיעור שיאפשר חיים אורגניים תקינים.

פיטר יוסטינוב הגדול הופיע שם בארבעה תפקידים. באחד מהם, מבונקר סמוך לירושלים, הוא נשא את המונולוג האחרון-בהחלט של ראש ממשלת ישראל.

לא ”כמו באנטבה“

התרחיש היה משונה למדי. חיבר אותו נייג‘ל קאלדר, מכותבי המדע הפופולרי הבולטים של זמננו.

טילים סובייטיים משוכללים מפילים שני מטוסי ’אל על‘ על סף נחיתתם בנמל בן גוריון. ישראל פולשת ללבנון בפעם המי-יודע-כמה, אבל הפעם היא נוחלת אבדות כבדות (זה היה לא רק לפני מלחמת לבנון השניה, אלא אפילו לפני מלחמת לבנון הראשונה). מצביאיה מודיעים לראש הממשלה, שישראל איבדה את עליונותה האוירית.

”עדיין לא הגיע הזמן להתאבל“, אומר ראש הממשלה לכנסת. שלושה ימים אחר כך מתפוצצת העיר העתיקה של ירושלים, על כל יושביה ועל כל מקדשיה. לאיש אין מושג מי אחראי. ”איך נגמול על זה?“, שואל ראש הממשלה. ”במי אני יכול להלום?“

מכאן ואילך ההידרדרות מהירה מאוד. כאשר ראש הממשלה שומע, שמפציצים סעודיים נחתו בנמל התעופה בעמאן, הוא מצווה לתפוס את כל מיטעניהם הגרעיניים, ”כמו באנטבה“. אבל הקומנדו הישראלי אינו מגיע ליעדו. האויב מיירט אותו באויר.

ראש הממשלה שומע שהלובים העבירו נשק גרעיני ללבנונים, והסורים קיבלו נשק כזה מפקיסטן. מה יהיה על ערינו, הוא שואל, ומורה על התקפת-מנע גרעינית ”נגד עמאן, דמשק, והא, כן, ביירות“.

ערב שבת. בארץ הנביאים מתממש והולך חזון אחרית הימים. לא זה של הזאב והכבש וחניתותיהם-למזמרות, אלא ’חזון יוחנן‘ של הברית החדשה, שבו מתחוללת מלחמת גוג-ומגוג בין אלוהים ובין השטן, לפני שניצולי האפוקליפסה מורשים להצטרף אל ישו כריסטוס וצבא-השמיים.

פיטר יוסטינוב לא היה בדיוק תרחישן אסטרטגי מעמיק, אבל נבע ממנו מסר אחד: איש אינו מסוגל לשלוט במאורעות ולכוון אותם. זה המוביל אותם נמצא מובל על ידיהם. בניגוד ל“אנטבה“, הממשית או המטאפורית, המשימה שלפנינו אינה סתם בלתי אפשרית, היא אפילו אינה ניתנת להגדרה, וממילא אין כל סיכוי לעמוד בה.

קצת מטאפיזיקה

איזו מין דילמה היא זו? פוליטית? אסטרטגית? צבאית? לוגיסטית? ברור בהחלט שהיא כוללת את כל המרכיבים האלה, אבל הרבה יותר. יש בדילמה הזו ממד מטאפיזי. הידיעה האיומה ביותר, המפרנסת את מחשבותיו של המחליט, היא שתהיה בחירתו אשר תהיה, לתקוף או לא לתקוף, היא תהיה הבחירה הלא-נכונה.

מה יכול אדם לקרוא לעת כזאת? אולי את קירקגור, הפילוסוף והתיאולוג הדני של המאה ה-19. הוא כתב ספר שלם, ”בחיל ורעדה“, על שלושת הימים שבהם עשו אברהם ויצחק בנו בדרך אל הר המוריה, כדי שאבי האומה יעלה את בנו עולה לאלוהי צבאות, ויסיים בזה את האומה. תהיה בחירתו אשר תהיה, אסון כבד עמד לנבוע ממנה.

שני אברהמים התרוצצו באברהם, התפלסף קירקגור: זה הכובש הכול מלפניו בזכות כוחו, וזה הכובש את אלוהים בזכות חוסר-אונו. אבל אף אחד מן האברהמים האלה לא יוכל ליישב את הדילמה של הר-המוריה.

"ואולם באברהם קיננה האמונה, קיננה כל חייו. לא רק אמונה בעולם הבא. . .אברהם האמין ספציפית בעולם הזה -- האמונה שיגיע לגיל שיבה בארץ הזאת, שינחל כבוד בין יושביה, שיזומנו לו חיי-עולם, שזכרו לא יימחה מתוקף חיי יצחק, הלוא הוא הדבר היקר ביותר בחייו, אשר אימץ אל חיקו באהבה. . .כפי שהוא אמנם מצטווה, 'קח נא את בנך יחידך אשר אהבת'." (קירקגור). הציור הוא של Caravaggio

לא היה טעם, כן היה טעם

כמה מנהיגים פוליטיים מודרניים, בחברה דמוקרטית, נדרשו לקבל החלטות כאלה? בנסיבות כאלה? אני מצליח לחשוב על

  • אדוארד בנש של צ‘כוסלובקיה בספטמבר 1938, כאשר היה עליו להחליט אם יורה לצבאו המשובח והמאומן להתנגד בכוח לפלישה גרמנית, אגב ודאות שהפולשים ימיטו חורבן על שכיות החמדה של פראג (כפי שאמנם עשו לווארשה, שנה אחת אחר כך);
  • על וינסטון צ‘רצ‘יל בסוף מאי 1940, כאשר צרפת קרסה תחתיה, ארה”ב עדיין התבודדה מאחורי חומה אטלנטית, ובריטניה החלושה נשארה בודדה, ללא ציוד צבאי כבד, אגב ודאות שהגרמנים יתקפו, אולי ינחתו בחופיה, בוודאי יפציצו את עריה;
  • ועל ג‘ון קנדי, בראשון משלושה-עשר הימים הגורליים באוקטובר 1962, כאשר עיין בצילומים האוויריים מקובה, ולמד שהסובייטים הציבו שם טילים גרעיניים, 125 ק”מ מחופי ארה”ב.

כאשר גורל עמיהם, או גורל עולמם, הוטל על כפות המאזניים היה עליהם להחליט אם להילחם, או להיכנע לנסיבות.

בנש נכנע מפני שלא היה טעם; צ‘רצ‘יל סירב להיכנע, כי הירואיות חסרת תקווה התיישבה לחלוטין עם אישיותו; קנדי היה מוכן למתוח את החוט, אבל השתדל שלא לקרוע אותו.

בהיעדר חוכמה שלאחר מעשה לא ברור כלל מי טעה ומי צדק. יתר על כן, לא ברור אם היה אפשר שלא לטעות.

הכול כבר נאמר, הטענות וטענות-הנגד נשמעו, ואף אחת מהן לא הכריעה את הכף. את הכף עומדת להכריע כפו של בנימין נתניהו. קשה אפילו לאחל לו הצלחה. הצלחה במה בדיוק? הצלחה מתי ועל פי איזה לוח-זמנים? אפשר לעומת זאת לרחוש לו חמימות אנושית — ולהתפלל שאיל ייאחז פתאום בסבך, ומישהו אחר יקבל את ההחלטה במקומו. השגחה עליונה, או משהו כזה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-y36zbbuX7w[/youtube]

המלים, באנגלית, לשירו של ליאונרד כהן, ‘מעשה יצחק’.

13 Responses to “בדרך להר המוריה”

  1. יוסי דר הגיב:

    חוששני שנתניהו לא יזהה את עצמו ברשימה הזו. זה פשוט לא הוא.

    איומים ותחזיקו אותי וכאלה – זה כן.

    תקיפה בפועל – לא.

    אפילו את אוזיראק הוא לא היה תוקף.

    התבודדות עם נצח ישראל זה בגין – לא נתניהו.

    נתניהו חסר מידה מינימלית של אומץ אפילו לחשוב על אפשרות תקיפה.

    צריך להתפלל שישראל לא תותקף ראשונה כי עדיין לא ברור איך נתניהו יתנהל במצב משברי (שני השיאים המשבריים שלו, בשתי הקדנציות, היו פרשת מנהרת הכותל והניסיון לחסל את חאלד משעל – בשתיהן הוא די רעד וחתר לחתוך במהירות ולסיים אותן. גם פרשת הקלטת גילתה שהוא אדם שיכול להיגרר בקלות למצב היסטרי).

    נתניהו מספיק אינטלגנטי לחטט היטב בכל החדרים של אישיותו ולא למצוא שם גרם אחד של חומר צ’רצ’יליאני או בן גוריוני או בגיני.

    • ori hippo הגיב:

      יוסי, בדצמבר 2005 כאשר שרון היה ראש הממשלה, נתניהו הכריז שכשהוא יהיה בשלטון הוא יפציץ (שורה 22), בקישור המצורף של גלובל ריסרץ’, “ישראל מעריכה שמרץ 2006 המועד האחרון בהחלט לתקיפה”. גם אז העריכו שמלחמה תהיה איום לשלום העולם, אין חדש.

      http://www.globalresearch.ca/index.php?context=va&aid=1790

      במחקר-הדמיית מלחמה שנערך על ידי מרכז בגין סאדאת בבר אילן בספטמבר 2009, צפו שמלחמה כזו תימשך שנים, תהיה שונה ממה שמתארים בעתונות, ותסתיים רק אם יהיה סיכון לאבדן רסן השילטון באיראן

      http://www.biu.ac.il/SOC/besa/MSPS82.pdf

      המחקר מעניין ואני ממליץ לקרוא את חלקו הראשון.

  2. ori hippo הגיב:

    ההחלטה לא בידו. זה מקרה של “תחזיקו אותי אחרת דבר איום יקרה”. ישראל אינה יכולה להתחיל מבצע כזה בכוחות עצמה וזה די ברור לרוב הקהל הישראלי, למנהיגות האירנית וכל מי שהשקיע מעט מחשבה בנושא והגיוני. ישראל לא סופרמן.
    לא ניתן למנוע את האטום האירני, והם אינם חסרי הגיון כמו שהם מנסים להציג את עצמם, הם לא יתאבדו. כל מה שהם רוצים זה להגן על עצמם מעתיד דומה לזה של עירק ולוב. גם לפקיסטן יש נשק אטומי וכלום לא קורה, וגם לישראל יש 45 שנים. מה ההבדל?

    הדילמה (שאינה מוסרית) היא של אובמה:
    הבחירות בארצות הברית ימנעו מהממשל להסתכן בהרפתקה שלא ברור איך יוצאים ממנה, הוא בודאי לא רוצה להכניס כוחות אחרי שיצא מעירק ולפגוע בכלכלה העולמית. זו תהיה לכל היותר קצת הפגנת שרירים בנסיון לזכות בכל הקופה, הנשיאות והקונגרס, לא יותר. הוא בניגוד למנהיגי ישראל, יכול להשאיר את הבעיה האירנית לאלו שיבואו אחריו.
    בהחלט יתכן שהוא ישתמש בהשפעה של תקיפה כזו כטיעון במערכת הבחירות כנגד הרפובליקנים.

  3. מאיר א הגיב:

    דילמות קשות של מנהיגים דמוקרטיים.ואני שואל שאלה : אין ספק שדילמות דומות עומדות בפני שליטים סמכותניים במאבקם עם משטרים דמוקרטים וכאלה שלא , האם התנהגותם שונה ?

  4. רני הגיב:

    הבעייה האמיתית היא אם יתאפשר לישראל להכות מכה מגיבה. כאן אין המצב דומה כלל וכלל למצב רוסיה (ברה”מ) ארה”ב. ייתכן בהחלט, שבכדי למנוע זיהום העולם או הנפט או שיקול זה או אחר, שאי שם באיזה תיק אמריקאי כבר נכתבה ההודעה, שתבוא מייד אחרי המכה הגרעינית האירנית, האוסרת על ישראל להגיב בתנאי שתקבל את כל העזרה הכלכלית רפואית חברתית מארה”ב ועל קיום המדינה כמדינת חסות של ארה”ב, משהו כמו אוסטריה. כללית אני מסכים עם היפו. רק חייבים להבטיח הכי בטוח שאפשר שאכן בידי ישראל יכולת ודאית להכות מכה מחזירה עצומה שתהרוס ותרעיל את אירן לדורות, אוטומטית. לזכור להניח שהצוללות הישראליות מצויות כל הזמן על רשימת החיפוש של הצי האמריקאי ואולי גם הרוסי.

  5. ארן הגיב:

    לפני שבוע הייתי בהרצאה של prof. Jacob Kipp הוא היה במהלך השנים בצוותי מו”מ שונים מול הסובייטים והרוסים.

    הוא סיפר שהמטכ”ל הרוסי ערך הרבה דיונים בשאלה כמה ראשי נפץ גרעיניים *טקטים* יהיה *יעיל* להשתמש במקרה של מלחמה באירופה (מלחמה שנאט”ו התחילה) והתשובה תמיד היתה 0.

    כי ברגע שמתחילים אין שום דרך לשלוט במה שקורה אחר כך. כי הסובייטים יכולים לשלוט על התגובות של הצד שלהם, אבל לא על התגובות של הצד השני.

    דבר נוסף, היום אנחנו יודעים שרבים מהארגונים לפירוק נשק גרעיני היו בובות של מוסקווה.

  6. עמית הגיב:

    יואב,
    האם לא יהיה נכון להוסיף לרשימת 3 מקרי העבר שלך גם את ימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור , עת היינו על סיפו של …”חורבן בית שלישי…” ?

    • יואב קרני הגיב:

      לאו דווקא, עמית. המישוואה נגעה למנהיגים פוליטיים, שיש להם בררה, ועליהם לבחור, גם אם גבם אל הקיר. במלחמת יום הכיפורים לא היתה בררה: ההתקפה עמדה בעיצומה, והיה צריך להתגונן.

      בנש ב-1938 הגיע למסקנה שאין טעם לעמוד על שלמותה הטריטוריאלית של צ’כוסלובקיה מאין לה בעלי ברית; צ’רצ’יל החליט, כי גם בהיעדר בעלי ברית מוטב להתנגד (שר החוץ בממשלתו, האליפאקס, חשב שצריך לבדוק אפשרות של הסכם שלום עם היטלר); קנדי החליט למתוח קו אדום, אבל היה מוכן לעשות ויתורים כדי למנוע מלחמת עולם (בשעה שחלק מן הגנרלים שלו תמכו בהתקפת-מנע על קובה).

  7. אלכס ג. הגיב:

    ההבדל החשוב ביותר: על אף הכול, הייתה שגרירות אמריקאית במוסקבה ושגרירות סובייטית בוושינגטון, היה קו טלפון חירום בין מנהיגי שתי המעצמות.

    אין דבר כזה בין איראן לארה”ב ולישראל.

    המודיעין הסובייטי תמיד פעל לא כדי להביא מידע אמיתי על כוונות היריב אלא כדי לאשש את האידיאולוגיה הקיימת. בפועל, הקג”ב הרבה לדווח על כוונות התקפיות של ארה”ב. אם כך התנהלה ברה”מ, איראן על אחת כמה וכמה.

    • יואב קרני הגיב:

      קו טלפון דווקא לא היה, הוא הותקן לאחר מעשה, כדי להבטיח שלא תהיה קובה שניה. המגעים בין קנדי לחרושצ’וב התנהלו בשיחה במסעדה סינית בשדרות קונטיקט בוושינגטון בין אחיו של הנשיא, שר המשפטים בובי קנדי, ובין עיתונאי סובייטי.

      אבל כמובן אתה צודק בעצם הנקודה על היעדר ערוצי תקשורת. לא היו ערוצים כאלה גם בין לונדון לברלין, ב-1940. היו בין פראג לברלין, ב-1938, אבל הם לא נועדו למשא-ומתן, אלא רק לתכתיבים גרמניים.

  8. עופר צ. הגיב:

    מעניין, למה אתה לא מזכיר את לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים ובן גוריון ערב הכרזת המדינה ?

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט, אשכול ערב ששת הימים. אינני בטוח ביחס לבן גוריון והקמת המדינה. זו היתה החלטה מונומנטלית, אבל לא בהכרח מאותו הסוג. מלחמה מלאה כבר התנהלה כאשר הוכרזה העצמאות.

      אף על פי כן אני בטוח שאפשר להוסיף עוד כמה רגעים דרמטיים עם מידה של דמיון: נפוליאון השלישי מול פרוסיה, 1871 (הוא החליט לצאת למלחמת-מנע, שילם בכתרו ובהשפלה לאומית איומה); יפאן מול ארה”ב, 1941 (מידה של דמיון, אמרתי); גרוזיה (טוב, טוב, גיאורגיה) מול רוסיה, 2008 (בכיה לדורות). אם תעזרו לי, נמצא עוד, אבל הפירוט חשוב פחות מן התבנית.

  9. ori hippo הגיב:

    לא מוכרים לי מקרים של מנהיג המתחרט על מהלכים צבאיים שעלו בקורבנות רבים לאוייב. קראתי ראיונות עם אנשי הצוות שהטילו את הפצצות האטומיות והם טענו שהיו חוזרים על המעשה ושהם ישנים היטב.

    על פי רוב אדם שמגיע לתפקיד כה גבוה של החלטה גורלית לא מהסס לבצע אותה ועל פי רוב נוטה לבצע אותה גם כשיש פתרונות קיצוניים פחות. גנרל מקארתור רצה להטיל 30-50 פצצות אטום על סין גם כאשר היה אפשר להסכים על פשרה בקוריאה. איראן אינה איום קיומי על ארה”ב, וכנראה גם לא תהיה איום כזה במשך שנים ארוכות, כמשך שארית ימי חייו של נתניהו. התוצאות המרות של צעד מלחמתי “ביד” כעת גרועות מאלו הצפויות ממלחמה “על העץ” בעוד 20 שנה.

Leave a Reply for ori hippo