לשבור את הכלים או לא לשבור, זו השאלה

מלחמה למפלגה הרפובליקאית על ”נשמתה“. מאז 1988 היא בוחרת מועמדים בטוחים, שהממסד רוצה ביקרם — ולא מועמדים ”שמרניים אמיתיים“. לאחר הבחירות המקדימות בפלורידה השבוע נדמה שזה יקרה גם הפעם. אלא אם כן המצביעים הרפובליקאיים יחליטו שמיט רומני מזכיר להם קצת יותר מדיי את אכזבות 24 השנה האחרונות

העיתון הראשון ששלדון אדלסון קורא בבוקר? רמז: לא 'ישראל היום'. עמודי א' בעיתון הבית של לאס וגאס עסקו בימים האחרונים בבחירות המקדימות במדינת נוואדה, המתקיימות היום, שבת, ארבעה בפברואר. ה'לאס וגאס ריביו ג'רנל' פירסם ביום ה' סקר דעת קהל המראה יתרון עצום למיט רומני,45%, לעומת 25% לניוט גינגריץ'. אבל זו לא חוכמה: חלק גדול מן הבוחריןם שם הם מורמונים, בני כנסייתו של רומני; ורומני הניח שם שתית במשך ארבע שנים. הוא ניצח שם גם ב-2008, אפילו בשנה שבה הפסיד לג'ון מקיין

כן, הוא ניצח, והחלל מתמלא באוסף חדש של ודאויות יצוקות בבטון בלתי חדיר. מיט רומני יהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, ויוביל את מפלגתו לנצחון היסטורי בבחירות של נובמבר. או לא: או לא יוביל; או לא יהיה מועמדה; או כן יהיה מועמדה, אבל לא יוביל (ברור למדי שהוא לא יוכל להוביל אם לא יהיה מועמדה, או אולי גם זה לא כל כך ברור).

תהפוכות העונה הפוליטית הזו הספיקו להניב תחזיות אמינות בהחלט על נצחונותיהם הבלתי נמנעים של ארבעה מועמדים. בעונה הזו הוכרז מותם הפוליטי של שלושה מועמדים, שקמו לתחיה פעמיים. בעונה הזו, סקרים הראו לא סתם דבר והיפוכו, אלא הראו תהומות כרויים בין דבר להיפוכו.

שבוע לפני שריק סנטורום האלמוני ניצח במדינת אייווה, בתחילת ינואר, הסקרים העמידו אותו במקום הרביעי, בפיגור של 20 אחוז. שבוע לפני שניוט גינגריץ‘ נחל נצחון מוחץ בדרום קרוליינה, בשבוע השלישי של ינואר, הסקרים העמידו אותו בפיגור של 15%. ושבוע לפני שמיט רומני דרס את גינגריץ‘ בפלורידה, ביום ג‘ השבוע, הסקרים חזו לו תבוסה בהפרש של 7%.

אין זאת אומרת שהמשקיף המצוי צריך להיזהר. זהירות היא מן השטן, והיא פשוט משעממת. אף על פי כן צריך להודות שהשבוע עשתה המפלגה הרפובליקאית צעד רחב מאוד לקראת החלטה. היקף נצחונו של מיט רומני בפלורידה (46%, בשדה של ארבעה מתמודדים), לצד היקפה של פלורידה עצמה (המדינה השלישית במניין אוכלוסיה בארה“ב), מעמיד אותו עכשיו ללא עוררים בפיסגה, הזמנית או הלא-זמנית.

פלורידה נפלה בחיקו של רומני "בקלות". או בעצם אל כל כך בקלות. הוא ירה כל כך הרבה בליסטראות כבדות, והוא תקף, כל כך הרבה התקפות אישיות, עד שקרו שני דברים: (1) שיעור ההשתתפות בהצבעה ירד ב-10% לעומת 2008, (2) בסימן עליה עומד שיעורם של אלה המעניקים ציון אישיות שלילי לרומני. אמריקאים אינם מוכרחים לחבב את נשיאיהם, אבל מצד שני חוסר-חיבה אינה נכס אלקטורלי (עמוד השער של עיתון המופיע בעיר אורלנדו, פלורידה)

צלילי המארש הרדיקלי

הנה מדוע היא לא-זמנית: פלורידה קרובה להיות מיקרוקוסמוס של אמריקה. בציבור הבוחרים שלה, אפילו במפלגה הרפובליקאית (הנוטה להיות הומוגנית יותר מן הדמוקרטית), אפשר למצוא חתך הרבה יותר אותנטי של החברה האמריקאית. במדינות הקודמות היה ייצוג-יתר לדתיים, לפרוטסטנטים, ללבנים, לשמרנים. לא בפלורידה רבת-הדתות, רבת הגזעים, רבת המתונים. בכל קבוצה וקבוצת-משנה, רומני ניצח, או לפחות יצא בתיקו. יתר על כן, הוא קיבל רוב עצום של קולות הנשים, וכל מתלמד פוליטי יודע ש“הפער המיגדרי“ הוא מרכיב מרכזי בכל משוואה אלקטורלית.

אם נשים מעדיפות אותו במספרים כל כך גדולים, ואם הן יוסיפו להעדיף אותו במדינות הטרוגניות אחרות, איש לא יוכל לשלול ממנו את מועמדות מפלגתו. ואם העדפת הנשים הרפובליקאיות משקפת פוטנציאל אצל נשים בכלל, סיכוייו לגבור על ברק אובמה יגדלו.

הסיבה: נשים, אשר באו כידוע מכוכב ונוס, מעדיפות בדרך כלל מועמדים דמוקרטיים; גברים, אשר באו ממארס (מצטער, “נגה” ו”מאדים” פשוט אינם עובדים כאן), מעדיפים בדרך כלל רפובליקאים. ממילא, דמוקרטים תלויים ביתרון גדול בין הנשים כדי לנצח, ורפובליקאים תלויים ביתרון גדול אצל הגברים. משימתו של רומני היא איפוא לקזז את הגרעון הרפובליקאי אצל הנשים. יצליח או לא יצליח, אין לדעת; אבל פלורידה לימדה אותנו שיש לו סיכוי קיזוז טוב לאין שיעור מזה של גינגריץ’.

הנה מדוע פיסגתו של רומני היא זמנית: הוא ניצח בפלורידה מפני שהצליח להפתיע את גינגריץ‘, במקום שבו גינגריץ‘ בדרך כלל מכתיב את הקצב ללא קושי — על במת הוויכוחים בטלויזיה, ועל דוכן הנואמים. הוא גם הציף את גלי האתר בתשדירים אגרסיביים, שפגעו אם לא מתחת לחגורה הנה סמוך מאוד אליה. הוא יעשה כן גם בסיבובים הבאים, אבל הפעם תינטל ממנו ההפתעה. גינגריץ‘, בעזרתם הנדיבה של ד“ר מרים ושלדון אדלסון, יכה ללא רחם.

בני הזוג אדלסון על העמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס', עשרים-ותשעה בינואר. דיווחים שהתפרסמו מאז מראים שמר אדלסון היה מוותר ברצון על תשומת הלב. התבטאויותיו הפומביות היחידות בימים האחרונים נגעו להשקעותיו בבתי קאזינו בסינגפור ובמקאו

הנה מדוע פיסגתו של רומני לא-זמנית: מפני שהממסד הרפובליקאי התייצב כמעט כאיש אחד לצד רומני. בממסד הזה כלולים בעלי כהונות נבחרות בכירות, בקונגרס ובין מושלי המדינות; בממסד הזה כלולים אסטרטגים, יועצים, שתדלנים, מתרימים ועיקר הגלריה של פרשני רדיו וטלויזיה מן הימין. אחת להם, או שהם מואסים בגינגריץ‘ בגלל אופיו ועברו הפוליטי, או שהם חוששים שהבוחרים ימאסו בו. הם רוצים כרגע רק דבר אחד: להוציא את ברק אובמה מן הבית הלבן ויהי מה.

הנה מדוע פיסגתו זמנית: מפני שהדמוגרפיה של הבוחרים הרפובליקאים השתנתה. מ-2009, המפלגה צועדת לצלילי מארש רדיקלי של מורדים פוליטיים, מן התנועה האמורפית הידועה בשם ”מסיבת התה“. גם המצביעים האלה להוטים להוציא את אובמה, אבל הם להוטים עוד יותר להחליף אותו במישהו שישבור את הכלים. רומני לא ישבור אותם. רומני מעולם לא שבר כלים. רומני מכבד את הכללים.

החמאה מרוחה על הצד השמרני

זה קצת מפחיד, אם המתבונן הוא בעל עדשות שמרניות. רומני מזכיר קצת יותר מדיי את ג‘ורג‘ בוש האב. שניהם, רומני ובוש, באו מן האליטה הפוליטית המתונה של המפלגה הרפובליקאית. אבא של בוש היה סנאטור עשיר ממדינת קונטיקט, שעשה את הונו בוול סטריט. אבא של רומני היה מושל מישיגן ושר השיכון בממשל ניקסון.

שני הבנים ניסו את כוחם בעסקים הרחק ממדינתו של אבא: בוש בטקסס, רומני במסצ‘וסטס. שניהם נמשכו לפוליטיקה כמו פרפר לנר. שניהם התחילו את הקריירות שלהם בסגנון המתון והפרגמטי של אבא. שניהם גילו לימים שהחמאה הרפובליקאית מרוחה על הצד השמרני של הלחם. הם השקיעו איפוא את כל מרצם בנסיון להוכיח שהם לאמתו של דבר שמרנים מאוד, למשל באמצעות הודעה דרמטית שנודעה להם האמת על הפלות מלאכותיות, ולפיכך הם יתנגדו להן בכל התוקף.

אחד מהם, בוש האב, הגיע לשלטון, והפר את הבטחתו החגיגית שלא להעלות מסים. בנו של בוש הגיע לנשיאות שמונה שנים אחריו, והוריש לאמריקה את המשבר הפיננסי הגדול ביותר שלה זה 80 שנה, את התקציב הגרעוני שיצא מכלל שליטה, את שתי המלחמות הארוכות ביותר בתולדותיה — וכמובן את ברק אובמה.

מי לידם של הרפובליקאים יתקע שרומני יעמוד בדיבורו יותר מבני משפחת בוש? בפלורידה הוא ויועציו השכילו להפוך את את ההתמודדות למשאל-עם על גינגריץ‘. אבל על נצחונו המסיבי בקלפיות רומני משלם מחיר לא מבוטל: סקר דעת קהל חשוב מראה ש-49% מן הבוחרים רואים אותו באור שלילי, רק 31% באור חיובי. זה היפוך כמעט מלא של סקר קודם, מספטמבר שעבר.

מי אמר שלרומני לא איכפת

לא יצאו אלא 24 שעות מנצחונו בפלורידה, ורומני נכשל בלשונו, לא בפעם הראשונה. הוא אמר בראיון טלויזיה, שאין לו כל עניין באנשים שהם ”עניים מאוד“. ההכרזה הזו חישמלה את עולם הבלוגים ואת אתרי הפוליטיקה, ורירם של הדמוקרטים התחיל לזלוג. המולטי-מולטי-מיליונר הזה, המחלק את חייו בין בית נופש בניו המפשר לבית חוף ענקי בקליפורניה, ומשלם 15% מס, אינו חדל להעניק תחמושת לשמאל.

לא רק שמאל. הוא העניק בזה תחמושת כבדה מאוד לימין הנוקשה, האידיאולוגי. שם יכעסו עליו לא בגלל אדישותו לעניים, אלא מפני שאמר כי על העניים תגן ”רשת בטחון“, זאת אומרת תמיכה כספית של הממשלה. כך אין מדברים שמרנים. שמרנים אומרים, שהממשלה תאפשר גאות כלכלית, והגאות הזו תחלץ את כל הסירות מן השרטון. ומדוע אם כן רומני מדבר כך? מפני שהוא אינו שמרן.

ניואנס? עניין של מה בכך? לאו דווקא. במפלגה הרפובליקאית מתחוללות תמיד שתי מלחמות מקבילות: אחת על השלטון בוושינגטון, ואחת על ”נשמתה של המפלגה“. הפעם האחרונה שבה המפלגה העדיפה את ”נשמתה“ היתה ב-1980, כאשר בחרה ברונלד רייגן, אף כי הסקרים הראו שהוא יובס בבחירות הכלליות. הוא דווקא ניצח, והתחיל עידן חדש. מאז רייגן לא היה כרייגן: בכל סיבוב בחירות ניצח המועמד שהממסד המפלגתי רצה ביקרו, מפני שהיה פרגמטי, או מתון, או נוח למניפולציה.

הדעת נותנת שזה יקרה גם הפעם. הזהירות מחייבת להסכים. אבל הזהירות מן השטן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

2 Responses to “לשבור את הכלים או לא לשבור, זו השאלה”

  1. גיל הגיב:

    רומני הוא לא רייגן, אם כבר אובאמה יותר קרוב לרייגן ב84 שם בדיוק התרחש מה שמתחיל לקרות עכשיו. אחרי כמה שנים של אבטלה הכלכלה מתאוששת ומספר דורשי העבודה קטן (גם האחוזים מאוד דומים). אם מגמת השיפור הזו תתמשך, לא חשוב מי יהיה המועמד הרפובליקני, הוא יפסיד. רומני אפור מדי והשבשבת בבחירות של הרפובליקנים צריכה להדאיג אותם בגלל שזה מראה שהבוחרים שלהם קלים להטייה (כמובן לא כולם, אבל חלק משמעותי). ואלא אם גינגריץ יצליח לשלוף עוד שפן מהשרוול כנראה שהתתמודדות הזו תסתיים להלכה אחרי יום שלישי הגדול בחודש הבא.

  2. דן ד. הגיב:

    יואב שלום וברכות על רשומה מעוררת מחשבה – כתמיד!

    נתחיל במשהו מעט קטנוני: רומני שילם ב-2010 רק 13.9% מס על הכנסה שמקורה בהשקעות (ולא בעבודה), ולא 15%. [http://finance.yahoo.com/news/romney-paid-13-9-tax-050000877.html]

    בעייני, ה”התפלפלות” המשפטית ותכנון המס האגרסיבי שנקט, תוך חיסכון של 1.1% על מס נמוך גם כך (שגם מזכירתו של ווראן באפט אינה זכאית לו) רק מעצים ומדגיש את האבסורד שבהצגת רומני כ-outsider שבא לנקות את אורוות וושינגטון והינו הפתרון (ולא דוגמה לגודל הבעיה).

    תוסיף לכך את הכסף שהסתיר במקלטי המס באיי-הקיימן ובשוויץ (בבנק UBS בחשבון ע”ש אשתו) והרי לך פוליטיקאי שאפילו לא מצליח להציג חזות הגונה.

    לטעמי, רומני וגינגריץ’ הינם שני מועמדים בעלי כ”כ הרבה שלדים בארון והפכו את המירוץ הפנים מפלגתי להצגה מרתקת.

    אך – תקן אותי אם אני טועה – תוצאות הבחירות בנובמבר יושפעו פחות מזהות העומד בראש הרפובליקאים ויותר ממגמות אנטי דמוקרטיות שהרפובליקאים מובילים מאז ממתמיד אך בעיקר בשנים האחרונות:

    דיכוי ההצבעה (voter suppression), תוך דרישה חדשה לתעודות מזהות עם תמונה על מנת לקיים זכות חוקתית. מצד אחד, חלוקה מחודשת של המפה האלקטורלית במדינות הנשלטות בידי הרפובליקאים באופן העוזר בברור למועמדיםהם, החלשת האיגודים המקצועיים (אשר הינם, בין השאר, מהתורמים העיקריים למפלגה הדמוקרטית) וכמובן פסיקת בית המשפט העליון שנותן לבעל המאה להיות בעל הדעה – כל אלו נועדו להוציא מ”המשחק הדמוקרטי” את השכבות החלשות שהינן באופן מסורתי קהל היעד של המפלגה הדמוקרטית.

    תוסיף לכך את שלילת זכות ההצבעה של מי שהורשע בפלילים (וכבר אמר הראפר טופק שקור: “The penitentiary’s packed, and it’s filled with blacks”), וניתן לזהות מעיין מתגבר אן ראנדי שככל הנראה יכול לתת לריפובליקאים “פקטור” של אחוזים בודדים וכל כך קריטים בבחירות הצמודות לתפקיד נשיא ארה”ב 2012.
    י
    ואב – אנא ממך: say it ain’t so!

Leave a Reply