”עד שימות אחרון הכלבים“

הפוליטיקה האמריקאית מכורה לניו המפשר. המדינה הקטנה בצפון-מזרח ארה“ב תצביע בשבוע הבא במקדימות לנשיאות. יש לה היסטוריה ארוכה של טריפת הקלפים. האם היא תטרוף את קלפיו של הפייבוריט, מיט רומני, עם יתרון הביתיות? האם היא תאושש את ניוט גינגריץ‘? האם היא תיתן תוקף להפתעת השבוע באייווה, ריק סנטורום? חכו עד יום שלישי

היום הראשון לאחר אייווה, המערכה עוברת לניו המפשר. בצילום העליון נראה מיט רומני בחברת הסנאטור ג'ון מקיין, שהביס את רומני בבחיורת המקדימות לפני ארבע שנים, והיה המועמד הכושל של מפלגתו לנשיאות. השבוע הוא בא לניו המפשר לסמוך את ידיו על מועמדות רומני. למטה נראה ריק סנטורום, שכמעט-נצחונו המדהים באייווה הזניק אותו לראש טבלת הסקרנות. סקר דעת קהל ראשון לאחר אייווה, של ראסמוסן, מראה זינוק סנסציוני של סנטורום למקום השני בדירוג הארצי, עם 21%. עד השבוע שעבר הוא נע בין ארבעה לששה אחוזים. סקר אחר מראה שהתמיכה בו בניו המפשר הוכפלה, אולי יותר ('בוסטון גלוב' הוא כמעט עתון בית של ניו המפשר)

ינואר, אחת לארבע שנים, הוא זמן טוב לחזור ולעמוד על פגמיה של שיטת הבחירות האמריקאית — וגם על חינה. מירוץ הבחירות הארוך והיקר ביותר בעולם התחיל השבוע במדינה של שדות תירס אין-סופיים, שרוב תושביה חיים בעיירות של פחות מ-5,000 תושבים.

הואיל והוא מתחיל שם, באייווה, במערב התיכון של ארה“ב, הטוענים למועמדות מפלגותיהם לנשיאות מבלים שם שבועות או חודשים, עוצרים במספר לא ידוע של בתי קפה זעירים, בארים ופיצריות; נואמים באוזני קהל של עשרה אנשים או פחות (300 מאזינים הם מאורע כמעט חסר תקדים, ביטוי של הצלחה מיוחדת); ותלויים בסופו של דבר בגחמותיהם של 20 אחוז מבעלי זכות הבחירה המואילים להצביע.

בהצבעה באייווה, ביום ג‘ בערב, השתתפו 108,000 בני אדם, פחות ממה שמצביעים בדרך כלל במחוז בחירה אחד ויחיד לבית הנבחרים הפדרלי. הקולות האלה התחלקו בין שבעה מועמדים, ולמנצח היה יתרון של שמונה קולות על פני מתחרהו העיקרי. וזה קרש הקפיצה אל הכהונה הפוליטית רבת הכוח ביותר בעולם?

מאייווה (שלושה מיליון בני אדם) עוברות הבחירות אל ניו המפשר, הקטנה אף יותר ממנה (1.3 מיליון), ביום ג‘ הבא. לשתיהן יחד יש הפוטנציאל של הריסת מועמד רב סיכויים, או של הקפצת מועמד מעוט סיכויים. אייווה העניקה לאמריקה את ג‘ימי קרטר ואת ברק אובמה; היא החייתה את ג‘ון קרי הדמוקרט, ב-2004, ואיפשרה לו במידה לא מעטה להיות מועמד מפלגתו לנשיאות; ב-2008 היא פצעה קשה את הילרי קלינטון הדמוקרטית ואת מיט רומני הרפובליקן.

בוש וקלינטון הבטיחו לא לשכוח

ניו המפשר היא מגרש המשחקים הקלאסי של עונת הבחירות. במשך שנים היא היתה המצפן: טוען למועמדות מפלגתו היה חייב לנצח בה. נצחון דחוק מדיי של לינדון ג‘ונסון, ב-1968, סיים את נשיאותו; דמעות-כאב פומביות של הסנאטור אדמונד מאסקי, ב-1972, הביאו את הקץ על יומרותיו הנשיאותיות של אחד הדמוקרטים הגדולים של דורו (הוא כיהן אחר כך כמזכיר המדינה של ג‘ימי קרטר).

נצחון בניו המפשר ב-1988 הציל את מועמדותו של ג‘ורג‘ בוש האב. הוא היה כל כך אסיר תודה עד שמינה אחר כך את מושל ניו המפשר, ג‘ון סונונו, לראש הסגל של הבית הלבן (הוא היה נורא ואיום). ביל קלינטון נחשב למת פוליטי ערב הבחירות בניו המפשר ב-1992. הוא הצליח להגיע למקום השני, בהפרש ניכר מן הראשון, אבל הכריז באותו הלילה שהוא קם לתחיה (the comeback kid), והוא לא ישכח את ניו המפשר ”עד שימות אחרון הכלבים“.

תקדים ביל קלינטון יצר את הרושם שבנסיבות מסוימות, המקום השני בניו המפשר חשוב מן הראשון. אילו נסיבות למשל? כאשר המנצח, במקום הראשון, הוא פוליטיקאי ממדינת מסצ‘וסטס השכנה.

דרום ניו המפשר היא כמעט פרוור של בוסטון. תחנות הטלויזיה של בוסטון ועיתוניה מגיעים אל מספר ניכר של אנשים. ניו המפשר היא בעצם מגרשם הביתי של פוליטיקאים ממסצ‘וסטס. יתרון הביתיות מחליש את אפקט נצחונם. סוף סוף, הוא לא יעמוד להם בשום מקום אחר.

ב-1964, המנצח הרפובליקאי בניו המפשר היה הנרי קאבוט-לודג’, סנאטור לשעבר ממסצ’וסטס ובן לאחת המשפחות הידועות והמיוחסות ביותר של ניו-אינגלנד. זה היה נצחונו היחיד באיזשהו מקום, הוא אפילו לא היה מועמד רשמי, והבוחרים בניו המפשר הוסיפו את שמו בכתב ידם (מה שהאמריקאים קוראים write-in candidate). מרשים כלשעצמו.

ב-1992, המנצח הדמוקרטי בניו המפשר היה פול סונגאס (Tsongas), סנאטור לשעבר ממסצ‘וסטס. ביל קלינטון הביס אותו ללא קושי בסיבובים הבאים.

השנה, המועמד לנצחון בניו המפשר הוא מיט רומני, שהיה מושל מסצ‘וסטס. נצחון פשוט לא יספיק לו. הוא צריך נצחון גדול ממדים. ואמנם, הסקרים חוזים לו יתרון של 20% ויותר על פני המקום השני. שם עומד, על פי הסקרים האחרונים, רון פול, ציר הקונגרס בן ה-76 מטקסס, מורד פוליטי הרוצה להחזיר את שיטת הממשל האמריקאית מאה שנה אחורה. קשה מאוד להעלות על הדעת נסיבות שיאפשרו לד“ר פול לזכות במועמדות מפלגתו, או אפילו לצמצם את ההפרש עם רומני.

אבל…

אם אל המקום השני יגיע טוען רפובליקאי אחר, בהפרש קטן יותר, ניו המפשר אולי תחזור ותחיה מתים פוליטיים.

”לזלול את כבדו של מיט“

ניוט גינגריץ‘, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, היה רוצה את המקום הזה.

מסע הבחירות שלו הוא מן התופעות המשונות בהיסטוריה האלקטורלית של זמננו: הוא חישב לקרוס בקיץ, בגלל התעלמותו של גינגריץ‘ מעצת מקצועניו; הוא קם לתחיה פלאית בנובמבר, במידה שהיה נדמה כי איש לא יוכל לעצור אותו.

ואו-אז, תחת כובד הבליסטראות של יריביו, ולנוכח גילויים על חייו הפרטיים ועל עסקיו, גינגריץ‘ צנח במהירות. הוא סיים רביעי באייווה, במרחק של 12% מן המנצחים. נראה עכשיו שמסע הבחירות שלו חוזר וקורס. הוא תולה כמעט את כל תקוותיו בשני ויכוחי טלויזיה במהלך סוף השבוע. בוויכוחים קודמים הוא נהג לנזוף במנחים על נסיונם ”לסכסך“ בין המועמדים. הוא הבטיח שלא ייענה לפרובוקציות האלה, כדי שלא להעניק תחמושת לברק אובמה.

לא עוד, הפעם הוא מתכוון להסיר את הכפפות. בעצם, הוא כבר הסיר אותן. הוא הכריז למשל, שכשרונות הניהול של רומני מעולם העסקים יעזרו לו ”לנהל ריקבון“, לא לחולל תחיה כלכלית. זו רק ההתחלה. להלן תשדיר הבחירת הראשון של גינגריץ’ בניו המפשר לאחר אייווה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=7EApRHZ1WAc[/youtube]

בעלת טור ב‘ניו יורק טיימס‘ כתבה השבוע, כי גינגריץ‘ נעשה מועמדה של ”מפלגת אני רוצה לזלול את כבדו של מיט רומני“. ניצוצות עומדים לצאת בניו המפשר. בשביל גינגריץ’ זה יהיה עניין של להיות או לחדול, או לפחות של להיות-עוד-קצת או לחדול-מייד.

סקרנות מיוחדת נוגעת לסיכוייו של ריק סנטורום, הסנאטור לשעבר שהפסיד באייווה בגלל שמונה קולות, אבל נחשב למנצח האמתי. בשבועיים האחרונים עלה סנטורום מדרגת טעות סטטיסטית אל מעמד של טוען למנהיגות האגף השמרני במפלגתו. הוא איש שבמשך שנים נפקדו עליו עוונות של בורות ושל קנאות חשוכה. השבוע הכריז יועץ רפובליקאי ותיק בסנאט, כי

”בתחרות על טיפשות עיוורת, איש לא יוכל לנצח את ריק סנטורום. ב-20 שנותיי בסנאט מעולם לא פגשתי חבר סתום (dumb) יותר ממנו“.

נצחון או התלהבות

נצחון באייווה מעניק למנצח חשיפה תקשורתית, ומשפיע לטובה על תרומות. אבל החשיפה המסיבית לא תואיל בהכרח למועמד, שיומרותיו הנשיאותיות עוררו מלכתחילה מידה ניכרת של גיחוך. הצלחה באייווה השפיעה מפעם לפעם על דפוסי ההצבעה בניו המפשר. אבל הדמוגרפיה של ניו המפשר שונה מאוד. בניגוד לאייווה, אין בה פלח גדול של ימין דתי. ממילא מועמדים שנישאו על כנפי הימין הדתי באייווה לא הצליחו לחזור על הצלחתם בניו המפשר.

כדי שתתפתח חלופה ימנית רצינית לרומני, גינגריץ‘ או סנטורום זקוקים למקום שני מכובד. או אז יהיה עליהם להשליך את יהבם על התחנה הבאה, דרום קרוליינה, ב-21 בינואר. היא ימנית ודתית, ויש לה מסורת של עזרה למועמדים ימניים ברגעי מצוקתם.

אחר כך, ב-31 בינואר תבוא פלורידה. שם לא יספיקו כשרון דיבור או התלהבות דתית. שם, מועמד יצטרך להשקיע סכומי-עתק בתשדירי טלויזיה. רק לממומנים היטב יהיה הנצחון — ומי ממומן ומאורגן יותר ממיט רומני. הסקרים מראים שלרומני יש הסיכוי הטוב ביותר לגבור על הנשיא אובמה, אם גם בהפרש קטן מאוד. בסופו של דבר הרפובליקאים עשויים להחליט שפאקטור הנצחון חשוב מפאקטור ההתלהבות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “”עד שימות אחרון הכלבים“”

  1. גיל הגיב:

    אני אישית מאוד מסויג משיטת הבחירות הזו שנותנת כוח גדול מדי לקבוצה קטנה של אנשים. זה לא נראה לי הכי דמוקרטי, והייתי רוצה לראות כמה מדינות גדולות יחסית עושות פריימריס מוקדם. מצד שני, השיטה מאפשרת למתמודדים אלמונים יחסית, או כאלו שאין להם הרבה כסף, לעשות חריש עמוק במדינות הללו, אם כי לא בטוח שזה עוזר.

    אני חושב שמה שצריך להדאיג את רומני והמפלגה הרפובליקאית בכלל היא אחוזי התמיכה הקטנים של הניצחון שלו. לרוב באייווה המנצח זוכה ב35% ויותר, וכאן זה נמוך משמעותית.

    בהנחה שרומני ינצח בסוף, האם המפלגה הרפובליקאית תתאחד סביבו כמו שנהוג, או שייוותרו משקעים מרים מהמירוץ? וגם אם יתאחדו מאחוריו באופן רשמי, עד כמה הוא יצליח להלהיב תורמים ותומכים? מה שבטוח זה שחשמל כמו שראינו סביב אובאמה ב2008 לא נראה הפעם כנראה משום צד.

  2. מאיר גוטמן הגיב:

    גיל,

    לדעתי (או כמאמר האינטרנט IMHO) הפריימריז מתאימים רק לשיטת בחירות איזורית. המצביעים בפריימריז אמורים לשקול בין השאר מה הסיכוי של המועמד להבחר, אצלם בבית.

    בשיטה שלנו, המצביע בבחירות הכלליות יכול להצביע רק עבור “רשימה”. וזה גם התיאור המדוייק! אנו מקבלים רשימה שציבור מצומצם למדי בחר בה. וכולה מורכבת על ידי כמה קבלני קולות. מועמד יגיע למקום גבוה על ידי גיוס יותר קבלני קולות וקבלני קולות יותר יעילים.

    ומכאן שאין להתפלא על תופעת “קבלני הקולות”. הרבה יותר פשוט וזול “לפקוד” למפלגה אנשים שלא יוציאו מכיסם אגורה ו/או יקבלו כל אגורה ששילמו בחזרה מאשר לבצע חריש עמוק בציבור המצביעים הכללי.

    תופעה שניה היא “הפייגלינים”. ציבור זניח וקיצוני “מצטרף” למפלגה פופולארית ו”חוטף” אותה. ובבחירות הכלליות החברים הללו אפילו אינם מצביעים בעד מפלגה זו שהם חברים בה. היא לא מספיק קיצונית לטעמם.

    אני מתגעגע לוועדה המסדרת… שם לפחות ניסו לקלוע לדעות הציבור הכללי.

    • גיל הגיב:

      מאיר, אני חושב שזה קצת בעייתי לתת למדינה אחת (או כמה בודדות) לקבוע את המועמד לכולן. הבעייה היא שאחרי 3-4 פריימריז, נשארים 2-3 מועמדים במקרה הטוב ויוצא שלרוב האזרחים אין בכלל מה לקבוע לגבי מי יהיה המועמד. הנה, רומני ינצח בניו המפשיר וכנראה בדרום קרולינה ואפשר יהיה לסגור את הבאסטה.

      • החסרונות בשיטת הבחירות המקדימות למציאת מועמדים ידועות, וגיל היטיב לבטא אותם בשתי תגובותיו לעיל. הכוח הלא פורפוציונלי שניתן ל”מדינות הראשונות” הוא אכן בלתי נסבל ומעורר מחשבה. אך יש גם יתרונות שאין להתעלם מהם:

        בשיטה זו יכולים גם מועמדים שאין ברשותם משאבים רבים להתמודד, “להתחיל בקטן” ולצבור כוח ותרומות ככל שהם מתקדמים. אילו בחירות הפריימריס היו נעשות ביום אחד בכל ארצות הברית, למועמד שגייס הכי הרבה תרומות (מיט רומני במקרה זה) היה יתרון אדיר. כאשר הפריימריס נעשים תחילה במדינה אחת, ושבוע אחר כך במדינה שניה – גם מועמד עם מעט משאבים (השנה זהו סנטורום) יכול להתמודד באמצעות עבודת שטח מרובה ופוקוס על המדינות הראשונות.

        בסך הכול, נדמה לי שיש הסכמה בקרב רוב הפרשנים האמריקאים, ששיטת הפריימריס, אף שהיא דורשת מספר תיקונים, היא אחד הדברים הטובים שעובדים נכון בפוליטיקה האמריקאית.

  3. ori hippo הגיב:

    גל החשמל סביב אובמה היה התלהבות עונתית, הוא פשוט עלה על הגל ברגע הנכון. זו גם היתה הפניית עורף למועמדי הסגנון הישן ממשפחות היוקרה שניהלו את האומה למשבר הכלכלי, מקיין וקלינטון (בלי קשר לבצועים וכישורים שלהם). לרפובליקנים ממילא לא היו הרבה סיכויים אז כי כפי שאובמה טוען היום הם יצרו את הבעיה.

    אובמה לא היה בחירה שקולה והגיונית. להעלות סנאטור חסר נסיון למשרה החשובה בעולם בשל כושר רטורי, שנרכש בהנהגת חבורות רחוב, זה צעד של אובדן חושים, והתוצאה: הוא לא העביר החלטות טובות במדיניות החוץ ולא בתחום הכלכלי אם אפשר היה בכלל, שום השגים משמעותיים. אובמה-קייר לא הגיע לשום מקום, דווקא בתחום הזה רומני הצליח במסצ’וסטס עם ביטוח בריאות חובה.

    רומני אולי לא משכמו ומעלה, אבל הוא חוזר ומבצבץ ביציבות מהרדידות ויחזיר את ההרגשה שיש מנהיג
    לא מלהיב אבל שפוי ולא קוריוז. הוא הוכיח את עצמו בעבר בתחום הכלכלה, ואפילו לא בדרך הרפובליקאית, דעותיו במדיניות חוץ מגובשות יותר, הוא עדיף על כל מועמד אחר. כמובן נשאלת השאלה מדוע בשלוש השנים האחרונות הרפובליקאים לא השכילו להעמיד מישהו גורף קולות טוב יותר

    • גיל הגיב:

      אורי, אתה מדבר במונחים רציונליים כאילו שזה מה שמכריע בחירות. אם היו בוחרים על פי ניסיון, אז היו בוחרים בביל ריצ’רדסון‘ כמו שקרני כתב כאן לא מעט. vבוחרים פועלים על פי רגש, גורמים מצביים, חדשנות והבטחה.

      אובמה השיג השגים היסטוריים ברפורמת הבריאות ובוול סטריט. לא מספיק מרחיקי לכת’ אבל עדיין משהו שלא נעשה לפניו. מה זאת אומרת תוכנית הבריאות לא השיגה כלום? היא עוד לא נכנסה לתוקף בכלל!

      לדעתי, רומני יפסיד לאובמה בסופו של דבר. המדדים הכלכליים משתנים לטובה’ וזה מה שיכריע.

    • אדם הגיב:

      אני לא חושב שאפשר לסכם את הצלחת אובמה בכך שעלה על הגל ברגע הנכון. אובמה עשה משהו שלא נעשה לפניו’ ויש לי הרגשה שהוא hידע לשחזר את זה על אף כל הקשיים. גם בפעם שעברה הוא התחיל עם סיכויים קלושים ומטה. לדעתי עוד נראה פעלולים מרהיבים ב-2012.

      עם זאת אני אבין אם העם האמריקאי יחליט לבחור באופציה סולידית יותר על אף הכל (רומני), כך שאני עדיין רואה את הסיכויים 50/50. 

  4. ori hippo הגיב:

    גיל, כוונתי שלצערי גישה רציונלית אינה בחירות. תהליך הבחירות האיטי אמור לתת לרגשות לשקוע ולהגיון לבצבץ, אלא שזה לא עובד.

    הטלויזיה הרגילה את האמריקאים להיות לא מציאותים,להתלהב מאנדרדוגס ומסיומים רומנטיים. הפוטו פיניש של סנטורום באייווה שווה לו דרמטית יותר מאשר נצחון דחוק.

    המצב הכלכלי העולמי לא מתאים לנסיונות עם מנהיגים לא מנוסים. לבחור נשיא בשל הסנטר המוצק שלו?? רודי ג’וליאני לא מתמודד שנית כי פשוט הוא לא מוכן להרוס בריאות במסע מתיש של ריקודים ופיזוזים.

    אצלנו בהונג קונג ה”מושל” נבחר בבחירות לא ישירות על ידי פוליטיקאים מקצועיים, שמייצגים קבוצות, ולא על ידי צופי האח הגדול.

    תוכנית הבריאות תתמסמס אם לרפובליקאים יהיה רוב בקונגרס. סיכוייה לקרום עור וגידים עדיפים אם רומני יהיה הנשיא.

    המדדים הכלכלים המפורסמים לאחרונה משתנים — אבל רק המספרים, לא המצב הכלכלי. קל לשחק עם מספרים. גם בברית המועצות המדדים השתפרו — והמציאות הראתה אחרת. באהבה ובשנת בחירות כל הצעדים כשרים.

    • יואב קרני הגיב:

      אה, אורי, יצא המרצע מן השק. דפוס הבחירה של מושל בהונג קונג הוא המודל שאתה מעדיף (:

      אכן, בהונג קונג “צופי האח הגדול” אינם בוחרים ממשלה. האח הגדול הוא שבוחר אותה. הוא יושב בדרך כלל בעיר האסורה של בייג’ינג.

      רודי ג’וליאני, אגב, לא חזר והתמודד מפני שלא היה לו חשק לחזור ולנחול תבוסה. זה הכול. זה היה מזיק עוד יותר למותג הרודיאני — התיימרותו הנבובה ללמד את העולם סגולות מנהיגות. המותג הזה ניזק מאוד בבחירות הקודמות, שהוא פתח אותן ביתרון משכנע על פני כל השאר, וסיים אותן בקול דממה דקה. שמו גם יצא לתהילה לאחר שהתברר כי הנהג שמינה למפכ”ל המשטרה בניו יורק, ואחר כך הציע לכהונת השר לבטחון פנים בממשל בוש, היה נוכל וגנב. הוא יושב כיום בכלא.

      אשר לנתוני הכלכלה, אני נוטה להסכים איתך שהמצב לא השתנה מעיקרו, אבל “רק מספרים”? לא, לא רק מספרים. יש שיפור מסוים במצב הכלכלי, אנשים חסכו כסף בשנתיים האחרונות והתחילו להוציא אותו, חברות פרטיות התחילו לשכור עובדים, יש תזוזה בהתחלות הבניה.

      הכול מסכימים שזו התאוששות הרבה יותר מדיי אטית, ובקצב הזה האבטלה תוסיף להיות גבוהה מאוד לאורך זמן. אבל אלה אינם רק מספרים, וקצת משונה להשוות את הסטטיסטיקה הרשמית בוושינגטון עם זיופי הסטטיסטיקה של ברית המועצות, או אפילו של ארגנטינה הדמוקרטית (שבה אנשים רציניים חדלו זה כבר להאמין לסטטיסטיקה רשמית).

Leave a Reply for גיל