אביגדור “להיפך מלהתנצל” ליברמן

שאנחנו נתנצל על בריוני ‘תג מחיר’? להיפך, אומר שר החוץ והגאווה הלאומית. מה זה בדיוק להיפך? להיפך זה בדיוק ולדימיר פוטין, מקור ההשראה, החיקוי והסרקזם של בריון מיניסטריאלי

"אומר האמת". זה היה כנראה אחד המאמרים המעטים בעיתונות הזרה שבירכו על מינוי ליברמן לשר החוץ, אפריל 2009 (בעיתון הקנדי The London Free Press)

שרי-חוץ ישראליים נועדו בדרך כלל לספק פילטרים, לשפר דימוי, להיות קצת או הרבה יותר טובים מן הממוצע הפוליטי הישראלי. גם אם לא היו שם מלכתחילה, הם נטו להגיע לשם במרוצת הזמן. משקל המשרה רבץ עליהם. הם עברו, איך נגיד את זה, תהליך של צילינדריזציה. סוף סוף, אל העולם החיצון לא היה אפשר לדבר באותם הטונים שבהם מדברים אל חברי המרכז.

עמיתיהם בקבינט היו רגילים להאזין להם מבלי לשמוע. הם נטו להיות בעלי משקל קל יחסית. את הקלות הזו קשה לטפול על הדייר הנוכחי. גם אי אפשר לחשוד בו שהוא עבר צילינדריזציה. כמובן, הוא ואוהדיו יחשבו את החיווי הזה למחמאה גדולה. מה לך מעלה גדולה יותר אצל פוליטיקאי מסירובו להתאים את עצמו לחליפה.

האתגר האחרון שסיפק אביגדור ליברמן לסביבתו היה המשפט ”אין לנו על מה להתנצל, אלא להיפך“, בתדריך לשגרירי ישראל באירופה, ב-25 בדצמבר. מה זה בדיוק ”להיפך“ מלהתנצל? לא לגמרי ברור. מותר להניח שההיפך מלהתנצל אינו סתם לא-להתנצל, מפני שאז אין צורך ב“להיפך“. אז מספיק להגיד ”אין לנו על מה להתנצל“. אכן, הדיאלקטיקה של מר ליברמן משאירה מקום להתגדר בו.

(קוראים נבונים ממני באתר הרשת האנונימי של ‘גלובס’, שבו איש לעולם אינו מזדהה חוץ מן הכותב, מסבירים לי ש”להיפך מלהתנצל” זה שהם יתנצלו לפנינו. כמובן, איך לא עלה בדעתי. שהם יתנצלו על ‘תג מחיר’. בהחלט. סביר.)

הנזוף הנוזף

אני מודה שאני מתעניין פחות בדיאלקטיקה, ויותר באינסטינקטים. הוא, שר הגאווה הלאומית, שומע ביקורת, כל ביקורת, יהיה מקורה אשר יהיה, והוא משיב עליה מייד בטון צדקני כועס. הוא תמיד הנזוף הנוזף. שתיקה מנומסת של אי-הסכמה אינה עולה על דעתו. לשון המעטה אינה ידועה לו, אולי מפני שאין הוא מדבר שום שפה שדובריה אמונים על לשון המעטה.

לפני שנה ויותר, הוא אירח את שרי החוץ של צרפת ושל ספרד. הם השמיעו ביקורת. הוא השיב להם:

”לפני שאתם באים ללמד אותנו איך לפתור את הסכסוכים שלנו, אני מצפה שלפחות תפתרו את כל הבעיות על אדמת אירופה… אחרי שתפתרו את הבעיות בקווקז, בקפריסין או את הוויכוח בין סרביה לקוסובו, תבואו אלינו ואז אקבל את עצתכם“.

איזו תשובה ניצחת. היא מזכירה את טענת-הנגד הסובייטית של ימי המלחמה הקרה. ביקורת כלשהי על ברית המועצות מפי אמריקאי, אפילו מרומזת ודקה, היתה מניבה משהו מעין ”אה, ומה עם האינדיאנים? מה עם השחורים בדרום?“ שר חוץ של מדינה בוגרת, שהיא גם דמוקרטית וגם מערבית, משיב ב“מה עם הקווקז“ (מה פתאום הקווקז?) כאשר שותפי-הסחר העיקריים של ישראל במערב אירופה משמיעים השגות על מדיניותה.

השולחן — והמזג

מה בדיוק חולף במוחו, כאשר הוא משמיע חיוויים כאלה? האין הוא יודע שהם אבסורדיים? האם הוא באמת חושב שהגיונו ירשים את בני-שיחו, וטענותיהם יסתתמו? הרי לא קשה לשער מה אומרים האירופים לעצמם ולזולתם לאחר פגישה כזאת. מה קורה לישראלים, הם אומרים; מדוע הם מסגלים לעצמם מידה כזאת של אגרסיביות, עד שאי אפשר אפילו לנהל איתם שיחה.

זה מה שאנשים דיפלומטיים יכולים לחשוב. אנשים פחות דיפלומטיים מאבדים לחלוטין את קור-רוחם. כמו למשל שר ההגנה הפוליטי-מאוד וחם-המזג של ארה“ב, ליאון פאנטה. הוא השמיע זה לא כבר את המלים הבלתי נשכחות, ”שיילכו כבר לשולחן המחורבן“, זאת אומרת שולחן המשא-ומתן. הוא לא התכוון לשולחן בתור שכזה. הוא התכוון למזג, למזג המחורבן, ההופך כל שיחה עם נציגי ישראל הרשמיים לסיוט. בעיני בני שיחם, הישראלים פשוט בלתי נסבלים. נודפים מהם ניחוחות של בריונות מילולית.

וכל זה כל כך לא נחוץ. הלוא שרי חוץ הומצאו, כדי להגיד דברים לא נעימים במתק-שפתיים. מדוע האיש הזה אינו מסוגל להמתיק שפתיים? מדוע נוטפת ממנו כל כך הרבה מרירות? ועד מתי תוסיף נוכחותו להכתים את שמה הטוב של ישראל?

להיות יותר פוטין מפוטין

האפיזודה של שיחתו עם ולדימיר פוטין, למחרת הבחירות לפרלמנט הרוסי, שמה קץ לכל תקווה שמר ליברמן ניחן במידה כלשהי של תיחכום.

גם אם מטרתו היתה לשכנע את הנשיא הבא של רוסיה להימנע מלחמש את סוריה בטילים, הוא היה צריך לדעת ששרי חוץ אורחים אינם מתערבים בקול רם בענייניהם הפנימיים של מארחיהם. עכשיו, אפילו הפטריארך של הכנסיה הרוסית האורתודוקסית, בעלת ברית של המשטר, אומר שהבחירות היו לקויות מאוד. אבל הוא, שר החוץ של ישראל, שמע משלושת משקיפי ישראל-ביתנו שהכול התנהל למישרים. הם, השלושה, התפרשו ביעילות על פני אחד-עשר אזורי זמן, בשתי יבשות, ודיווחו לבוס שהכול בסדר.

זה מזכיר את התנהגותו של פוטין עצמו בסוף 2004, לאחר הבחירות לנשיאות באוקראינה. בשעה שמאות אלפים הפגינו בחוצות קייב נגד זיוף הבחירות, פוטין הזדרז להכיר בתוצאותיהן, ובירך את הנשיא הנבחר. חמישה שבועות אחר כך, בית המשפט העליון של אוקראינה ביטל את הבחירות, והורה על הצבעה חדשה. מועמד האופוזיציה ניצח ללא קושי. לא היה קץ להשפלתו של פוטין ולזעמו. זה אגב היה הזמן שבו נשיא רוסיה גמר אומר לשמוט את הקרקע מתחת לעמותות המסובסדות בידי זרים, כל מיני קרנות חדשות לרוסיה, כדי למנוע הפגנות רחוב כאלה. זה החזיק מעמד שש שנים, עד שהמעמד העירוני, ממוסקבה עד ולדיבוסטוק, חזר וגילה את הרחוב.

מר ליברמן, באקט ההגנה האינסטינקטיבי על הבחירות המזויפות של פוטין, אישר מה שהיה ידוע ממילא: שבשבילו, נוסחת השלטון הפוטינית היא מקור השראה וחיקוי. סוף סוף, אפילו שם מפלגתו הוא תרגום אחד השמות הקודמים של מפלגת פוטין, ”נאש דום ראסיה“, ”רוסיה ביתנו“ (השתנה מאז לפחות פעמיים). המלחמה נגד מימון זר לעמותות, הנסיון להצר את צעדיה של החברה האזרחית, המאבק נגד עצמאות המערכת המשפטית, האיבה לחופש העתונות: פוטין, פוטין, פוטין. פוטין אמרתי?

אגב, לא רק פוטין. יש עוד כמה מנהיגים בארצות דמוקרטיות, החושבים שקצת פחות דמוקרטיה לא תזיק. טאייפ ארדואן עושה כן בטורקיה. שבוע אחר שבוע הוא מצר קצת יותר את מרחב הפעולה של האופוזיציה.

הונגריה עוברת בחודשים האלה תהליך של הידוק חגורות והמעטת חרויות, וראש הממשלה שלה, ויקטור אורבאן, לפנים לוחם נועז לטובת החירות, הכריז בשבוע שעבר ששום זר לא יגיד למנהיגיה הנבחרים של הונגריה מה לעשות. כמו ליברמן, גם אורבאן דיבר אל מבקריו האירופיים. בניגוד לישראל, הונגריה דווקא חברה באיחוד האירופי. אבל גם ישראל צריכה להיות חברה, אמר פעם ליברמן.

אכן, האירופים מחכים למר ליברמן בקוצר רוח.

(תגובה באתר ‘גלובס’ למשפט האחרון: “אל דאגה, קרני, גם לך האירופאים מחכים בקוצר רוח”.)

"הי, אירופה, מצטער על ראש הממשלה שלי", אומרת כרזה בהפגנה בחוצות בודפשט, שניים בינואר 2012. ויקטור אורבאן ניצח ברוב עצום בבחירות לפרלמנט בשנה שעברה, והוא מנצל את שליטתו המלאה בפרלמנט כדי להצר את החרויות הפוליטיות של יריביו. (צילום של 'רויטרס' באתר הרשת של 'דר שפיגל', spiegel.de)

13 Responses to “אביגדור “להיפך מלהתנצל” ליברמן”

  1. גולדבלט משה הגיב:

    העוינות לישראל כנראה כל כך מובנית בדעת הקהל האירופית שגינוני חן לא יועילו הרבה-להיפך הם רק ידרבנו לעוד ועוד התערבות עויינת. בסופו של יום לא הסגנון קובע אלא האינטרסים. אירופה צריכה להחליט אם היא מעוניינת בישראל חזקה או שהי חושבת שניתן להקריבה לאגב כך לזכות ביתרונות. דומה שמבחינה זו חל שינוי יסודי בהערכת אירופה הפוליטית את חשיבות קיומה של ישראל. לאקדמיה הבריטית למשל או לליברלים ביבשת כל מה שאנחנו צריכים להציע זה את ליברמן -זו הטקטיקה היעילה של הבואש-ככה אוללי לא יתעסקו איתנו.

  2. אלכס מהכרמל הגיב:

    מר קרני, לא בחרתי בליברמן למען מתק שפתיים. מתק השפתיים הזה לא הוביל אותנו לשום מקום, רק גרם ליותר ויותר לחץ, כמו שמורה מפעיל יותר לחץ על התלמיד המצטיין (“ממך מצפים ליותר”) ולא על הערס. ובשכונה שלנו צריך להיות ערס ובריון כדי לשרוד. צר לי מאוד על האכזבה של האירופאים, אבל באמת שעדיף להם לטפל קודם בבעיות שלהם לפני שהם מתעסקים איתנו.

    בקשר לארה”ב ולרוסים: האם אתה באמת לא רואה פגם מוסרי במדינה אשר מטיפה מוסר למדינה אחרת, כאשר אצלה בבית האוטובוסים, השירותים ובתי הספר מחולקים על בסיס של גזע?

    • יואב קרני הגיב:

      שתי הערות קצרות:

      (1) “לטפל קודם בבעיות שלהם“. איך אתה מגדיר “שלהם”? צפונה מן הדאנובה (כמו שהיו רוצים הסרבים)? מערבה מנהר האלבה, או לפחות האודר-נאייסה (כמו שהיו רוצים הרוסים)? מזרחה מאיסטנבול? אי אפשר אפילו לקבוע את קו הגבול בחוף הצפוני של הים התיכון, מפני שקפריסין ומאלטה הן חברות האיחוד האירופי, אף כי שתיהן קרובות יותר אל יבשות אחרות (אסיה, אפריקה). מה קורה שעה וחצי טיסה מאתונה אינו “עניין שלהם”? איך מתנהגת שותפת-סחר מסיבית שלהם אינו עניין שלהם? אבל איראן, שלושה אזורי-זמן מזרחה, מצדיקה סנקציות? או אולי אתה מסכים עם שר החוץ האיראני שאירופה צריכה תחילה להתעסק בענייניה שלה?

      (2) ארה”ב סיימה את ההפרדה הגזעית במדינות הדרום באמצע שנות ה-60. זו אמנם היתה חרפה. ברית המועצות לא נעשתה פתוחה יותר לביקורת לאחר 1965. אם ארצות לא-מושלמות ישתקו לנוכח עוולות גדולים בארצות אחרות, העולם ייראה בדיוק כמו שסין היתה רוצה שייראה. ואולי הוא גם ייראה כך יום אחד. אגב, מר ליברמן דרש זה לא כבר מהונגריה לחוקק חוקים נגד הסתה גזעית ואנטישמיות. מותר לו? או שהונגריה צריכה להשיב לו, שיטפל תחילה ב’תג מחיר’?

      • אלכס מהכרמל הגיב:

        1. ההגדרה “שלהם” היא כל מה שמתרחש בתחומי האיחוד האירופאי, או סכנה מסיבית לאיחוד האירופאי ממדינות אחרות. איראן עונה להגדרה מכיוון שמדינה מוסלמית פאנאטית עם טילים גרעיניים המגיעים לכל בירה אירופית היא בהחלט סכנה לאירופה.

        כמה קרוואנים שנבנו במצפה עקרב ד’ זה ממש לא עניין שלהם, כמו גם שלילת פעילות של עמותות שונות ומשונות או אי מעצר כמה פרחחים. זה ממש לא עומד לסכן את אירופה, או להשפיע עליה בצורה משמעותית. גם סין ורוסיה הן שותפות סחר של אירופה, הרבה יותר חשובות מישראל, ועדיין, למרות הזוועות שמתרחשות במדינות אלה, הביקורת עליהן מינורית יחסית.

        2. אחרי שחוסלה ההפרדה הגזעית, אני מסכים שהיה מקום לביקורת על בריה”מ מצד ארה”ב מכיוון שמדובר ב-א) עוולות גדולים למיליוני אנשים. ב) מדינה הגובלת בה ומהווה מנהיגה של קואליציה חזקה.

        הנקודה שלי היא שהביקורת על ישראל היא לגמרי יצאה מפרופורציה.

        הונגריה בהחלט יכולה להגיד לליברמן לעסוק קודם ב”תג מחיר”, אנחנו צריכים לפתור את הבעיות שלנו קודם לפני שמטיפים לאחרים על בעיות בסדר גודל דומה.

      • ori hippo הגיב:

        אם ארצות לא-מושלמות ישתקו לנוכח עוולות גדולים בארצות אחרות, העולם ייראה בדיוק כמו שסין היתה רוצה שייראה. ואולי הוא גם ייראה כך יום אחד

        איך סין רוצה שהעולם יראה? אתה מתכוון: כפי שסין רואה אותו כיום דרך עיניה אחרת מאשר אנחנו רואים?

        סין זו דוגמה טובה של מדינה ששינתה קיצונית את היחס שלה לאזרחיה בלחץ ביקורת עולמית.

        אלא שכמו שאלכס אומר- בשכונה שלנו צריך שיהיה גם ערס כדי שנישרוד

        • יואב קרני הגיב:

          אני מתכוון להגיד, שהעולם יקבל את הגיון סין בהתעלמות מזכויות אדם. זכויות אדם אינן משמשות אפילו לתפארת המליצה במדיניות החוץ הסינית.

          סין סירבה להתייצב נגד סרביה, כאשר גירשה את כל האלבנים של קוסובו, ב-1999;

          סין סירבה להתייצב נגד הדיכוי הסודאני בדארפור, שארה”ב הגדירה “רצח עם”, מפני שהעניין הסיני היחיד היה נפט סודאני;

          סין סירבה, עדיין מסרבת, למשוך את ידיה מזימבאבווה, הרודנות המזעזעת ביותר ביבשת אפריקה, מפני שניתנו לה זכויות לכרות מינרלים;

          סין מסכלת סנקציות בין לאומיות נגד סוריה; סין מסרבת ללחוץ על איראן;

          סין סירבה במשך שנים לנצל את בכורתה בבורמה, כדי להפסיק את התעללות הגנרלים בנתיניהם; סין היא פטרונית המשטר של צפון קוריאה.

          את סין, שאלות של זכויות אדם אינן מעניינות. אני מתיירא מפני העתיד, שבו הניאו-קונפוציאניזם הזה יהיה נחלת הכלל.

          • ori hippo הגיב:

            אינני חולק, רק סובלני יותר כלפי מה שאתה רואה כחציה של הקו האדום.

            מאמצע ה19 ועד אמצע המאה ה 20, המערב נהג בסין כבשטח הפקר, לכן המדיניות הסינית נוקטת גישה שידאג-כל-אחד-לביתו.

            עד כה הסינים לא הפגינו נטיות קולוניאליות, אף כי היה להם צי אדיר שהגיע לאירופה, אפריקה ולטענתם גם לאמריקה עוד קודם קולומבוס. היתה אף תקופה של מאות שנים שבה נאסר על בניית אוניות, כדי למנוע מעורבות עם העולם.

            סין אמנם חושבת על האינטרסים שלה, כולם חושבים, השאלה רק איך הם צובעים את זה. סין אינה מבקרת מדינות המתעלמות מזכויות אדם, או לוחצת עליהן. לכן ברוב המדינות שמנית היא לא מעורבת, בלי שים לב לאינטרסים שלה. אז היא לא אוהבת לרעך כמוך. האופי הסיני, גם ברמה הפרטנית בחיי היום-יום, מחייב הימנעות מביקורת על זרים.

            אף על פי כן, הסינים כיחידים נוטים להיות דעתנים מאוד, ומתבטאים, גם בהיעדר אינטרס עצמי, לטובת זכויות החלשים במרחב שלהם, מהתנהגות ברחוב ועד לרמת המחוז. בסין עוד יש מוסר, במדינות המערב הרבה פחות.

            גם לטעמי יש פגם רב בכך שסין לא מצרפת את משקלה לקהילה המערבית במאמצים לשימור זכויות האדם, די במהרה היא תבין שזו חובתה כחלק אינטגרלי מהעולם. זה יבוא באופן טבעי גם לסינים.

    • מני זהבי הגיב:

      “ובשכונה שלנו צריך להיות ערס ובריון כדי לשרוד”

      קישקוש, במחילה.

      שום גורם חיצוני אינו מאיים על הישרדותה של ישראל, וממילא היא נוהגת בשכניה בהרבה פחות בריונות ממה שנהגה לפני 30 שנה (מלחמת לבנון 2006 ומלחמת עזה 2009 התנהלו תוך פגיעה מיותרת באוכלוסייה בלתי-לוחמת, אבל היקפיה היו קטנים בהרבה מאשר היקפי פגיעה דומה במלחמת לבנון 1982, למשל).

      הבריונות של ישראל מתגלה כיום בעיקר כלפי אוכלוסיות הנתונות תחת שלטונה, בין אם מדובר באזרחי ישראל ובין אם מדובר בפלסטינים תושבי השטחים הכבושים (סליחה, “המוחזקים מכוח תפיסה לוחמתית”). לאחרונה נוספו לרשימת קורבנות הבריונות גם פליטים אפריקאיים.

      לשלטון הנוהג בבריונות בנתיניו אין זכות קיום. לא במזרח התיכון, לא באירופה ולא בשום מקום אחר. ישראל לא הגיעה עדיין לרף הזה, כנראה, אבל היא נמצאת בדרך לשם. כדאי מאוד לעצור את התהליך הזה, גם אם לשם כך יש לרסן באופן קיצוני את הערצת הכוחת שמגלמים מר ליברמן וציבור בוחריו.

  3. עדן ל. הגיב:

    אכן, המצפן הערכי של החברה הישראלית התבהם עד כדי כך שדמות גרוטסקית כמו ליברמן הפכה לפנים הייצוגיות שלנו בעולם. אחיזתו במערכת הפוליטית נראית בינתיים בלתי מעורערת (בכפוף לשימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה) ואיש, מלבד כמה עיתונאים בודדים ושרידי האליטה החילונית-מערבית העייפה והנכחדת, אינו פוצה פה. ומי שלא רצה אותו כשר חוץ יקבל אותו וגו’. ולמה לא בעצם – בכנות, מי מטיב מאיווט ליברמן לשקף את ישרעאל החדשה, שנרקמת לנגד עינינו (מקור ההשראה העיקרי: הרפובליקה הנשיאותית של בלארוס)? מי עדיף, סילבן?

  4. ינון שפריר הגיב:

    לא פוטין, אם כבר שר החוץ הטורקי דאבוטואולו (ראה תגובת הטורקים לחוק בצרפת, או לשר החוץ הגרמני – “אין טרור איסלאמי”).

    לגבי הקשר לקווקז – עד כמה שזכור לי, גיאורגיה נמצאת בקווקז, ואירופה וארה”ב היו די מעורבים פוליטית במלחמה האחרונה שם (2008). יש להן אינטרסים משמעותיים באיזור (מעבר גז לאירופה ממרכז אסיה) עד כדי כך שהצטרפות גיאורגיה לנאט”ו נשקלת ברצינות.

    לגבי מה חושבים האירופים על שר זה או אחר – לא משנה מה האירופים חושבים, יותר חשוב מה האירופים עושים. באחרונה לאור המצב הכלכלי באירופה – גם מה הם עושים מאבד מחשיבותו.

    ליברמן אולי אומר לעצמו שאת הגינויים מאירופה ישראל תקבל כך או כך, ולכן לפחות הוא יכול לנצל את הבמה להגדיל את הפופולריות שלו בישראל. אחרי הכל, לטורקים זה עובד מצויין.

    לליברמן הרעיון של ישראל כחלק מאירופה לא קסם אף פעם. הוא לא גדל על המסורת המפאיניקית בן-גוריונית שגורסת שכל צעד ביחסי החוץ צריך להיות “מתואם” (קרי – לקבל אישור) עם “המעצמות”, ולכן הוא פחות מעוניין בלעשות חנדלעך לכל שר חוץ ממדינה אירופית קטנה שקועה עד צוואר בחובות (איך אומרים האמריקאים Portugal? Seriously?).

    אני משער שליברמן מאמין בעוד אמרת שפר אמריקאית –
    The squeaky wheel gets the grease

  5. יובל בר הגיב:

    בנוגע לטענה שארדואן דווקא מצר את הדמוקרטיה הטורקית:

    ארדואן צמצם את השפעתו של הצבא במערכת הפוליטית, הוא מאפשר את חופש ההתאגדות לכורדים ובתקופתו לראשונה יכלו לרוץ מפלגות כורדיות עצמאיות, הוא מבטל חוקים אשר מגבילים אנשים מאמינים מלהשתתף בספירה הציבורית והאקדמית.

    לצערי הוא לא נראה כמי שמעוניין לבטל את הבעיה השורשית של הדמוקרטיה בטורקיה שהיא הורדת אחוז החסימה בבחירות מ10%, אבל לדעתי (וגם אם התוצאה נתפשת בישראל כשלילית, מכיוון שהיא מחלישה את הצבא הפרו ישראלי), עדיין מדובר ברפורמות דמוקרטיות מרחיקות לכת.

    ובקשר למעצר אנשי צבא, טורקיה עברה מספר הפיכות צבאיות בחמישים שנים האחרונות, כך שגם אם הוא פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אותו.

  6. אסף ברטוב הגיב:

    יפה כתבת על התפקיד המסורתי של שרי חוץ בכלל, ובישראל בפרט.

    אך אני משתומם על השתוממותך על ליברמן, ועל שביעות הרצון של חלקים לא מבוטלים מן החברה הישראלית ממנו. האומנם אינך ער לאתנוצנטריות, להתבצרות, להלמות הדופק השבטי, אשר גוברים כולם, ואף בקצב מתגבר והולך, בעשור האחרון בישראל? ואם ער אתה, מה התמיהה?

    • יואב קרני הגיב:

      אסף, סלח לי על ההתחכמות, אבל אני משתומם על השתוממותך שאני משתומם. מה אתה בדיוק מציע? שציניות תשתלט על כל דעה? שנוותר על כל הסנטדרטים מעיקרם, מפני שמה הטעם לשפוט מישהו על סמך סטנדרטים שאינם קיימים? זו הזמנה לניהיליזם, ואני חושש שלא אוכל לקבל אותה.

Leave a Reply for אלכס מהכרמל