מה הוא קופץ?

הסולטן טאייפ ארדואן מצא אויבת חדשה, צרפת, והוא מראה לה עם מי יש לה עסק. אתם ”טינופת ודם“, הוא אומר. יהירות, קולניות וגסות הן תכונות הפוליטיקה שלו. אויב אסטרטגי

ארדואן מלמד את הצרפתים היסטוריה - ומזכיר להם את מקומם הראוי במערכת השמש הטורקית. מגילת הקלף היא מכתב פאטרוני שכתב סוליימאן 'המפואר' למלך צרפת פרנסואה, לפני 485 שנה (גזיר מן העיתון הטורקי Haberturk, עשרים-וארבעה בדצמבר 2011)

רג‘פ טאייפ ארדואן פרש בשבוע שעבר מגילת קלף לעיני המצלמות, ובאולם הוועידות באנקרה היה אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. מאחר שהיסטוריה היתה הנושא — לא סתם היסטוריה, אלא היסטוריה בשירות הפוליטיקה — ראש ממשלת טורקיה הושיט את ידו אל השליט הטורקי היחיד הראוי להשתוות אליו: סוליימאן ‘המפואר’, הרבע השני של המאה השש-עשרה, ימי הזוהר של הקיסרות העות‘מאנית.

ב-1526 הגיע מכתב בהול אל סוליימאן. השולח היה פרנסואה הראשון מלך צרפת. הוא ביקש עזרה במלחמתו נגד אחיו לאמונה הנוצרית, הקיסר הרומי הקדוש קארל החמישי, שהיה ידוע גם כקרלוס הראשון מלך ספרד. השניים לחמו על עמדת הבכורה במערב אירופה שנים ארוכות.

הבקשה כנראה שיעשעה את סוליימאן. בתשובתו הוא הזכיר לפרנסואה, שהוא, הצרפתי, ”רק מלך“, בעוד שסוליימאן הוא לא רק קיסר, אלא ח‘ליף כל המאמינים.

ראש ממשלת טורקיה הורה להכין העתק של המכתב. הוא הגיש אותו כמתנה לנשיא צרפת ניקולא סארקוזי, באחת מפגישותיהם. ”אני חושב שהוא לא קרא את המכתב“, קרץ ארדואן.

הוא לא היה צריך להסביר למה נועדה האנקדוטה הזו. טורקיה חוזרת ומתקרבת אל תור הזהב שלה, וצרפת חוזרת ושוקעת אל חולשתה ההיסטורית.

מעשה מגילת הקלף היה קשור בהתקוטטות הקולנית האחרונה של ארדואן עם העולם החיצון. הפרלמנט הצרפתי החליט החודש להפליל כל הכחשה של השמדת עם, כולל השמדת העם הארמני ב-1915.

ארדואן היה יכול למשוך בכתפיו, כפי שאמנם יעצו שורה של אינטלקטואלים ודיפלומטים בטורקיה. הוא היה יכול לייחס את החלטת צרפת לשיקולי בחירות. זה מתקבל על הדעת. ”הקול הארמני“ בצרפת עשוי להיות הפרש הנצחון או התבוסה בבחירות הממשמשות ובאות לנשיאות, בחודש מאי.

אבל ראש ממשלת טורקיה גילה בשנים האחרונות את היתרונות הפנימיים, הצומחים לו מריב-ומדון בשם גאווה לאומית פצועה. ישראל היתה מעבדת הניסויים שלו. זה התחיל בינואר 2009, כאשר ארדואן התעקש לסתור את הנשיא שמעון פרס בוועידת דאבוס, אף כי זמנו אזל. one minute, הוא אמר, וחזר ואמר באנגלית רצוצה. משלא נענה, יצא בחורי-אף (הקישו-נא כאן כדי לראות תמונה). שתי המלים ההן נעשו מאז מטבע עובר לבוחר בטורקיה, והנחילו לו פופולריות עצומה.

הנשיא פרס מציע לשכוח את "משבר 'רגע אחד'" בראיון בעיתון הטורקי Haberturk, שניים ביולי 2011. הקורא הטורקי אינו זקוק להסברים. המלים "רגע אחד" דבקו בקרע עם ישראל

כמה שהוא גאה

"הורדנו את ישראל על ברכיה", מכריזה הכותרת בעיתון הטורקי Haberturk, ששה-עשר בדצממבר 2011

אחר כך באה ’מרמרה הכחולה‘. היא אמנם הוגשה לארדואן על מגש של כסף בידי ממשלה ישראלית מגושמת, כבדת-שמיעה ולא-מתודרכת כהלכה. אבל גם אילמלא הוגשה, הוא היה מוצא הזדמנות אחרת, אם לא מרמרה כחולה, אז ירוקה, או צהובה.

שר החוץ שלו ויועצו האסטרטגי, אהמט דאבוטואולו, פיזר כל ספק, כאשר דיבר בחמישה-עשר בדצמבר. צירי פרלמנט של האופוזיציה ביקרו את מדיניות החוץ של ממשלתו.

”אני יכול להגיד זאת“, השיב השר, ”אני גאה שאנחנו הורדנו את ישראל על ברכיה“.

בתודעה הטורקית של השנים האחרונות, צרפת התחרתה בישראל בחוסר פופולריות. הנשיא סארקוזי מתנגד חד-משמעית להצטרפות טורקיה אל האיחוד האירופי.

בשביל ארדואן, הרצון הדחוף להצטרף היה מלכתחילה טאקטי. הוא השתמש בעלה התאנה של אירופה נגד הפיקוד העליון של הצבא. הוא הניח, כי הקצינים הכמאליסטיים, מגיני הרפובליקה החילונית, לא יעזו להדיח אותו, כל זמן שהוא מפגין אירופיות. סוף סוף, אירופיזציה של טורקיה היתה רצונו הגדול של מוסטפא כמאל, ”אטאטורק“, מייסד הרפובליקה.

עכשיו, מי צריך בכלל את אירופה. טורקיה נהנית משגשוג כלכלי מדהים בשעה שאירופה מתחננת על נפשה. עם 8.5% צמיחה בשנה, רק סין מהירה מטורקיה. מותר בהחלט לפתח בטחון עצמי, אבל ארדואן ואנשיו אינם מסוגלים לאיפוק של מבוגרים. הם חוזרים ומזכירים בקול רם עד כמה העתיד שייך להם.

סגנו של ארדואן הטיח את ההתרברבות הזו בפניו של סגן נשיא ארה“ב, ג‘וזף באיידן. זה האחרון הוא איש חם-מזג בעצמו. הוא לא נשאר חייב. ”גם בים מלא כרישים“, הוא הזכיר לטורקים, ”ארה“ב היא עדיין הלווייתן“.

ואז בא חוק האנטי-ג‘נוסאייד באסיפה הלאומית בפאריס, והעניק לארדואן הזדמנות פז לחזור ולהתענג על הערצתו של הציבור הטורקי. הוא יראה לצרפתים. מיהם בכלל. ההיסטוריה שלהם מלאה ”דם וטינופת“, הוא אמר. והם מדברים על השמדת עם? הלוא הם השמידו ”15% מאוכלוסיית אלג‘יריה“.

(ראש העיר של אנקרה החרה-החזיק אחריו, והציע להקים אנדרטה למושמדי אלג’יריה בחזית השגרירות של צרפת. באנדרטה תותקן מכונת-נגינה, והעוברים-ושבים יוכלו ללחוץ על כפתור. ההמנון הלאומי של אלג’יריה יבקע אז מן הרמקול, וסגל השגרירות ילמד את ההיסטוריה המבישה של ארצו. אוי.)

"אם אינך יודע, שאל-נא את אביך", מצוטט ארדואן בראש העמוד הראשון של העתון Milliyyet, עשרים-וארבעה בדצמבר 2011. זו היתה עצתו לנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי. אבא היה ליגיונר בשנות ה-40, ומישהו אמר לארדואן שהוא שירת באלג'יריה

זה לא הספיק לארדואן. היה לו צורך דחוף להפוך את העניין כולו לעימות אישי בינו ובין נשיא צרפת. אם סרקוזי אינו יודע על השמדת העם באלג’יריה, “שישאל את אביו פאל, הוא היה ליגיונר, הוא שירת באלג’יריה”. פאל הגיב מייד בתדהמה. הוא אמר לתקשורת הצרפתית, שרגלו מעולם לא דרכה דרומה ממארסיי.

אבל השאלה הרי אינה איפה דרכה רגלו. השאלה היא מידת יכולתו של ארדואן להתאפק. הוא לא הסתפק באסוציאציה האלג’ירית. הוא נבר בכל ההיסטוריה של משפחת סארקוזי, ולא עצר אלא בשנת 1526, זו השנה שבה סוליימאן ‘המפואר’ התכתב עם פרנסואה הראשון.

ארדואן הואיל להזכיר לשומעיו, כי ב-1526, אחד מאבות-אבותיו היהודיים של סארקוזי הורשה להתיישב בסלוניקי, לאחר שגורש מספרד; וב-1904, העות’מאנים הצילו את חייו של אבא, כאשר סלוניקי נפלה בידי היוונים, ואיפשרו לו להימלט מצרפת.

(למעשה, סלוניקי נפלה בידי היוונים רק ב-1912. אולי זו היתה טעות פרוידיאנית. אילו הקדימה סלוניקי ליפול בידי היוונים, אפשר שלא היתה מגיעה בה אל פירקה תנועת ‘הטורקים הצעירים’, שתפסה את השלטון ב-1908, והדיחה זמן קצר אחר כך את אחרון הסולטאנים האבסולוטיים, עבדל חמיד. זה האחרון נעשה במרוצת השנים איקון של ‘האחים המוסלמים’, הקדוש המעונה שהקדים לעמוד על קנקנם של הציונים, וניסה למנוע את השתלטותם על פלשתינה.)

זו כמובן היתה הזדמנות לרמוז על מוצאו היהודי החלקי של נשיא צרפת (שהוא קתולי מאמין), ולכרוך אותו במשתמע יחד עם ישראל הבוגדנית. ארדואן אמנם לא הסביר לשומעיו, אבל אין קושי לפרש: הטורקים תמיד הצילו את היהודים, היהודים הם כפויי טובה, והם גומלים לטורקים רעה תחת רעה.

זה אגב אמר גם הנשיא עבדללה גול, עושה דברו של ארדואן, במהלך ביקור במוסקבה, בחודש ספטמבר. הוא דיבר שם על “ישראל כפויית-הטובה”. (המוטיב הזה שזור בפוליטיקה הטורקית לאורכה ולרוחבה. הוא לא נשזר בה רק לאחר ‘מרמרה הכחולה’. האם דוח על מצב הרוח הטורקי נכלל בתדרוך לקבינט הבטחוני-מדיני, כאשר החליט לתקוף את ‘משט השלום’?)

"ישראל כפויית הטובה": ציטוט של נשיא טורקיה עבדללה גול (Gul), בשעת ביקור ברוסיה. גזיר מן העמוד הראשון של העיתון הטורקי Hürriyet, תשעה בספטמבר 2011

קשה להיזכר אימתי בקע פיטפוט כל כך גס ונלעג מפיו של מנהיג כל כך חשוב ורב-כוח. רק איש משכיל-למחצה, עם ידיעה מוגבלת של העולם החיצון, ועם נכונות מינימלית להאזין לידענים גדולים ממנו, יכול להיזקק לאמצעים דמגוגיים כאלה. ידענים גדולים היו יכולים להסביר לו, שרוב הצרפתים אינם מעריכים במיוחד התקפות על מוצאם האתני והדתי של מנהיגיהם. זה משהו שיצא מן האופנה בצרפת ב-1945, בעצם בכל מערב אירופה (מחוץ לשוליים רדיקליים). האיש הזה, ארדואן, המעמיד פנים שהוא להוט להיות באירופה, נשמע כאחד העריצים הדמגוגיים של אמריקה הלטינית או המזרח התיכון.

הוא רצה ”אפס בעיות“

בשביל מה הוא צריך את זה? יש לו רוב מסיבי בפרלמנט, מפלגתו עתה זה ניצחה בבחירות בפעם השלישית ברציפות, הקצונה הצבאית מעולם לא היתה פסיבית יותר ומבוהלת יותר (הוא השליך לכלא גנרלים ועתונאים, שהוא מאשים בקשר נגד ממשלתו); הוא עומד לשנות את החוקה, כדי לכונן משטר נשיאותי, התפור על מידותיו; הוא יהיה בשלטון עוד שנים ארוכות, מאין לו חלופה של ממש. מדוע הוא עושה כל כך הרבה רעש? מדוע הוא נהנה כל כך להתקוטט ולהעליב?

יש לו חשבון. כן, בהחלט. לטורקים יש חשבון ארוך עם אירופה. האירופים בחשו בקיסרות העות’מאנית, החלישו את ריבונותה, שיעבדו את הפיננסים שלה, נגסו ממנה נתח אחר נתח — ולבסוף זממו למחוק כל שריד של מדינה טורקית מן המפה (בהסכמי סוור, Sevres, של 1920).

אגב, גם לאירופה יש חשבון ארוך עם הטורקים. ממשלות טורקיות טבחו המוני נוצרים לא רק ב-1915, אלא עוד בתחילת המאה ה-19 (סרבים), ובשנות ה-60 שלה (בסוריה ובלבנון), ובשנות ה-70 (בולגרים), וב-1896 (ארמנים, הקדמה עקובה מדם ל-1915). מאה השנה האחרונות בחייה של הקיסרות העות’מאנית היו זמן של שקיעה ושל ניוון, של כיבוש ושל ניצול, של השפלה ושל הרג. אטאטורק רצה להתפרק מן המטען הזה, לפתוח דף חדש. אבל ארדואן, הואיל והוא רוצה להתפרק ממורשת אטאטורק, חוזר ומאמץ את המאות העות’מאניות.

האיש אשר הכריז בעלותו לשלטון, כי הוא רוצה ”אפס בעיות“ עם העולם החיצון, אוסף עכשיו בעיות מכל הבא ליד. האם הוא מסתנוור מכוחו שלו? האם הוא נכשל בפיתוי האותוריטרי, זה הגובה עכשיו מחיר כל כבד מוולדימיר פוטין?

מסוכן הוא מר ארדואן. הרפתקן ושרלטן. הנסיבות עשויות לחזור ולהעלות את חינו בעיני ישראל, בייחוד אם תתפתח יריבות פעילה בין טורקיה ובין איראן, בעיראק ובסוריה. לפעמים אין מנוס מלכרות ברית עם השטן. אבל מוטב לזכור, כי ראש ממשלת טורקיה הוא האויב האסטרטגי הגדול. הבה נקווה שכל דמיון בינו ובין סוליימאן המפואר מקרי בהחלט.

"הכנות למלחמה", מכריזה כותרת ענקית בעיתון הטורקי Olay, ששה-עשר בדצמבר 2011. המלחמה המתוכננת היא נגד "הטירוריסטים הכורדיים". את אחד מביטוייה הראשונים ראינו השבוע, כאשר חיל האויר הטורקי חיסל 35 כורדים גבול עם עיראק. רק לאחר מעשה התברר שהם היו מבריחים פשוטים, לא טירוריסטים. ברקע נראה ארדואן יושב בראש ישיבת המטה הכללי של הכוחות המזוינים. הצילום הזה נועד להזכיר מי בעל הבית. הגנרלים יושבים מסביב לשולחן ארוך כילדים נזופים. לא היו צילומים כאלה לפני עליית ארדואן

 

“הטורקים המשוגעים”: היחזור אדום הזקן לרדות בגלי הים התיכון?

היזקקותו של טאייפ ארדואן לשנת 1526 מעניינת ביותר. הוא הזכיר אותה בקשר עם בקשת החברות של מלך צרפת פרנסואה מן הסולטן סוליימן ‘המפואר’; והוא הזכיר אותה בקשר עם התיישבות יהודים, ממגורשי ספרד, בתחומי האימפריה העות’מאנית.

שנות העשרים של המאה השש-עשרה היו מן האיומות ביותר באירופה הנוצרית. במידה רבה הן היו אקורד הפתיחה של 425 השנה הבאות. קו ישר למדי נמתח מן ההתקוממות הפרוטסטנטית בגרמניה אל מלחמות הדת של המאה השבע-עשרה אשר שירטטו את מפת אירופה, אל ההתעוררות הלאומית הגרמנית, אל שתי מלחמות עולם.

מאורעות השנים ההן שמו ללעג כל התיימרות לאחדות-גורל נוצרית. נוצרים היו אויביהם הגדולים ביותר של נוצרים. באקט אחד, שרישומו נטבע בזיכרון הקיבוצי של אירופה לדורות, חיילים בשירות הקיסר קארל החמישי, השליט הנוצרי החשוב ביותר של זמנו, שדדו את רומא והמיטו עליה חורבן. בהרבה מובנים, רומא מעולם לא התאוששה.

קארל החמישי ניהל אז מלחמת-חורמה נגד פרנסואה הראשון מצרפת. הם לחמו בכל רחבי איטליה, וכן בהולנד ובבלגיה של ימינו. היתרון עבר מצד לצד, אם כי הכף נטתה בדרך כלל לטובת קארל/קארלוס. ב-1526 נפל פרנסואה בשבי קארל, ושוחרר רק לאחר שהתחייב להתנהג יפה, ורק לאחר שהשאיר שניים מבניו כבני-ערובה. הוא לא עמד בדיבורו אף יום אחד.

סוליימאן ‘המפואר’ ניצל את מלחמת האזרחים האירופית, כדי לבסס את שליטתו בהונגריה. סמוך לדנובה נמתח קו החזית בין העות’מאנים ובין אירופה הנוצרית.

סוליימאן זה מקרוב עלה על כס המלכות. אביו, הסולטאן סלים הראשון, היה המרחיב הגדול של גבולותיה, מעין ‘דויד’ עות’מאני. סוליימאן היה כ’שלמה’, גם בעצם שמו, המקבילה הערבית של שלמה, וגם במעשיו. הוא היה הבנאי הגדול, המחוקק הגדול, פטרון האמנויות, מרחיב הדעת. הוא כונן בין השאר את חומות ירושלים, אבל פנינות הרבה יותר חשובות של אדריכלותו מעטרות את כל המזרח התיכון.

בעיני האירופים של הזמן ההוא, ברבארוס היה שודד ים מפחיד (המקור: וויקיפדיה)

העות’מאנים עמדו אז בשיא כוחם. הם היו דינמיים, ארגונם הפוליטי והצבאי עלה לאין שיעור על זה של הנוצרים.

החיסרון הגדול ביותר שלהם היה בדרגת הפרסונליזציה של משטרם. הואיל וכל הסמכות נבעה מן הסולטאן, זה האחרון התקשה להאציל סמכות. נוכחותו הפיזית היתה נחוצה בכל מקום שבו נדרשו החלטה והעזה. הוא לא יכול איפוא לנצל את נצחונותיו הקלים בהונגריה כדי להעמיק את חדירתו אל אירופה. יעברו כמעט 150 שנה לפני שאחד מיורשיו ינסה לכבוש את וינה, ויובס בידי קואליציה אירופית שלא היתה עולה על הדעת בזמן סוליימאן.

באמצע המאה השבע-עשרה השיגה הקיסרות העות’מאנית מעמד בכורה בים התיכון. ההשג הזה היה קשור בשמו של האיירטין פאשה, הידוע יותר כבארבארוס, “אדום הזקן”, צירוף של שודד ים ושל אדמירל. ידו היתה בכל כך הרבה קרבות, שאני נאלץ להפנות את הקורא המעוניין אל ויקיפדיה — עברית או אנגלית — כדי לנסות ולעקוב. בארבארוס עלה לגדולה באותו הזמן, פחות או יותר, שסוליימאן ירש את אביו. השגו הגדול הראשון היה כיבוש האי רודוס, המדינה הצלבנית האחרונה במזרח הים התיכון. העות’מאנים נהגו בצלבנים ברחמים: הם הורשו לעזוב, עם כל מיטלטליהם, ללא פגע.

בשנים הבאות, בארבארוס הרחיב את פריסתה של הרשת העות’מאנית עד מצרי גיברלטר. הוא סיפח את אלג’יריה אל הקיסרות. אניותיו עשו שמות בנמלי צרפת ואיטליה, והתאנו אפילו לספינות ספרדיות בדרך מאמריקה הלטינית. ב-1535 שלח מלך צרפת שליחים אל בארבארוס, להפציר בו, ממש להתחנן, שיצטרף למלחמה נגד קארל/קרלוס. ב-1538, האפיפיור פאולוס השלישי יזם מסע-צלב נגד בארבארוס. האדמירל העות’מאני הביס את צי המלחמה של קארל, והבטיח בזה את בכורת טורקיה בכל הים התיכון ב-30 השנה הבאות.

הייפלא שרירו של טאייפ ארדואן זולג כל אימת שהוא קורא את מעללי סוליימאן ובארבארוס? לאחר התקפת ישראל על משט עזה, ארדואן הורה לצי המלחמה הטורקי לפטרל במזרח הים התיכון בדגלים זקורים. למבצע הזה ניתן השם ‘בארבארוס’. עיתון טורקי הכריז אז בכותרת ענק, “בארבארוס חוזר אל הים התיכון”.

"בארבארוס חוזר", מודיע העיתון הטורקי Sabah על רקע ספינות פטרול טורקיות במזרח הים התיכון. ששה בספטמבר 2011

תסביך סוליימאן/בארבארוס של ארדואן מתיישב יפה עם מצב רוח ג’ינגואיסטי, שונא-זרים שהשתלט על טורקיה בשנים האחרונות. לא פעם קשה להבחין בו בין מציאות לפנטזיה. מלבים אותו סרטים וספרי-מתח, שוולגריות וזדון משמשים בהם בעירבוביה. אמריקאים ויהודים, בעיקר יהודים, הם הרעים בסרטים ובספרים.

לאחרונה ממש עשה חיל סרט המתאר ‘ראמבו’ טורקי נוחת בישראל, ומחסל את כל קציני-הצבא שידם היתה ב’מרמרה הכחולה’. בהגיעו לנתב”ג שואל אותו איש-בטחון ישראלי מדוע הגיע לישראל. “לא הגעתי לישראל”, משיב ראמבו, “הגעתי לפלסטין”. (הנה קישור לדיווח על הסרט, ומניעת הפצתו בגרמניה, באתר הרשת של ‘דר שפיגל’, באנגלית.)

ספר שעשה חיל יוצא דופן, עוד לפני שש שנים, מתאר מלחמה בין טורקיה לאירופה. הטורקים עושים יד אחת עם הרוסים, כובשים את אירופה והורסים את עריה הגדולות, כולל ברלין. (דיווח על הספר הופיע ב‘הרלד טריביון’, אוקטובר 2005.)

"הטורקים המושגעים"

ב-2005 יצא בטורקיה רומן אפי על מלחמת העצמאות שלה, זו שהנהיג אטאטורק לאחר מלחמת העולם הראשונה. את הרומן כתב סופר טורקי ידוע, טורגוט אוזאקמאן (Turgut Özakman). למרבה הצער הוא לא תורגם עדיין לאנגלית, אני מניח שגם לא לעברית, אף על פי שמשום מה תורגם ליפאנית. יותר מ-600,000 עותקים שלו נמכרו. שמו, בטורקית, Şu Çılgın Türkler, זאת אומרת, ‘הטורקים המשוגעים ההם’.

ב-1920, הטורקים היה אמנם משוגעים. המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה דנו את ארצם למוות, וחילקו אותה ביניהם. היא עמדה להימחק מן המפה. הם סירבו לקבל את דין המנצחים, וטורקיה חזרה ונולדה בייסורים.

ב-2011 היא אינה צריכה להיוולד, אלא ללמוד איך להתמודד עם הצלחתה במידה של בגרות. האנרגיה העצבנית שהיא מפיקה מסכנת את שכנותיה, אבל גם אותה. ראינו כבר אנרגיה עצבנית כזאת בפרוסיה של אמצע המאה ה-19, בגרמניה שלפני שתי מלחמות עולם, ביפאן, מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20. התוצאות היו קטלניות.

יש סימנים שטורקיה נמצאת במצב קיבוצי של הזיה, שפוליטיקאים סהרוריים מנהיגים אותה, שהיא קרובה מאוד לצאת מדעתה.

 

p

8 Responses to “מה הוא קופץ?”

  1. דורון הגיב:

    בהקשר לנוצרים שנלחמים בנוצרים, כדאי לציין גם שמסעות הצלב הראשונים שכלל לא הגיעו לא”י אלא פגעו בקוסטנטינופול, החלישו אותה מאוד ובכך עזרו מאוחר יותר לכיבושה על ידי המוסלמים

    • יואב קרני הגיב:

      אכן. אתה מתכוון למסע הצלב הרביעי, 1202, שלא הגיע כלל לארץ ישראל. האפיפיור ברומא “התמלא בושה” כאשר שמע על מעללי הצלבנים שלו בקונסטנטינופול. היסטוריון ידוע של ימי הביניים כתב עליו, כי “לא היה פשע גדול ממנו נגד האנושות אי פעם”. הוא השלים את הקרע הגדול בנצרות בין קתולים לאורתודוקסים — וכמובן מילא תפקיד חשוב בעליית העות’מנים.

  2. רני הגיב:

    שלום,

    להבנתי, מהמעט שידוע על ארדואן הוא אינו שוטה, מה שהוא מרגיש נגד היהודים וישראל ברור, ראה גם את האמונה שלו ושל דומיו שאטאטורק היה בכלל ‘דונמה’.

    הוא בעיקר ניצל את הנושא לקדם את טורקיה מול הערבים, תשלום זול בשביל השגים ממשיים. אבל הנשק הזה קהה, כאשר האחים המוסלמיים וקיצוניים מהם עולים לשלטון במצרים, וכתוצאה, שנאת ישראל מהדהדת משם, וזה מה שיהיה בסוריה ובכלל, קשה לראות את טורקיה רוכבת על הסוס הזה.

    בימים האלה, ארה”ב מכה באיראן, והמתח בין איראן לארה”ב עולה וגובר. כבר עכשיו ארה”ב משרתת את האינטרסים ההגמוניים של טורקיה במאבק מול מתחרים אחרים במזה”ת. מערכת יחסים מעניינת מתפתחת בין אובמה ובין רה”מ הטורקי, היא מראה שבניגוד לערבים ולפרסים ניתן להפריד בין שנאת ארה”ב לשנאת ישראל, והרווח כולו של טורקיה, אולי גם של ארה”ב.

    אם כתוצאה מיחסי איראן-ארה”ב, והחולשה הנצברת של הערבים, תקטן איבת טורקיה לישראל — ולו מלאכותית, ולו לזמן קצוב — מה טוב. יש גבול ליכולתה של טורקיה, ואם זו תושקע בהשתלטות על סוריה/לבנון/צפון-עיראק והנפט שם, ובמאבק עם איראן על מרכז אסיה, זה לא ירע את מצב ישראל.

    ראוי לזכור שארדואן ודומיו מאמינים בכוחם השטני של היהודים, וגם זה עוזר. לא רע מראש הוא מצב שבו טורקיה בונה אימפריה כלכלית-פוליטית במזה”ת, מסוכסכת עם אירופה, וממשיכה את האיבה ההיסטורית הבסיסית עם רוסיה (על אף שיתוף הפעולה בגאז ובנפט) — ומתוך כך נסמכת על ארה”ב.

    גם טורקיה מודעת להתפתחות זו, ועשתה נסיונות לתקשר עם סין, ונתקלה כאן בתגובה אמריקאית. מדיניות חוץ חכמה של ישראל יכולה להקטין את הסכנות, גם הטרוקית, אבל אבא אבן מת וגם לשרת ודומיו אין יורשים, גם לא לדיין אפילו לא לגולדה מאיר.

  3. אלכס מהכרמל הגיב:

    לדעתי ההשתוללות של ארדואן נגד ישראל וצרפת היא בסך הכל תרגיל להשגת לגיטימציה בעיני הסונים במסגרת המאבק הגדול והעתיק מול השיעים בהנהגת איראן. ישראל היא רק כלי. המטרה של ארדואן היא להנהיג את העולם המוסלמי.

    האם זה טוב לנו? אני חושב שכן. טורקיה עדיפה על איראן, והשפעתה של ארה”ב תמנע מלחמה בינינו לבינם.

  4. דודי ג. הגיב:

    יואב שלום,

    על מה מבוססת הצמיחה הטורקית המהירה, ועד כמה יכול ארדואן להיות בטוח שהיא תימשך גם כשהעולם מסביב במשבר?

    • יואב קרני הגיב:

      דודי, טורקיה בהחלט פגיעה. יתר על כן, היא סובלת מבעיה אירופית טיפוסית: גרעון מתרחב והולך במאזן התשלומים. השנה צפויה בה האטה כלכלית, ולפחות דוח אחד חוזה מיתון (התכווצות של התוצר המקומי הגולמי). למרבה הנוחיות, הבחירות לפרלמנט היו באמצע 2011, כך שהממשלה לא תשלם מחיר מיידי. אבל נראה מה יהיה שיעור הפופולריות שלה בעוד שנה כעת חיה.

      מציע לך לעיין בסקירה מקיפה ורבת-מרכיבים של ‘פייננשל טיימס’ (לדעתי, העיתון בלשון האנגלית הטוב ביותר בעולם) על טורקיה, שהתפרסמה בחודש יוני. תוכל אפילו להוריד אותה בפורמט PDF, גם מבלי לחתום על המהדורה המקוונת.

      הקש-נא כאן כדי להוריד את הסקירה בפורמט PDF

      הקישור להורדה ב PDF

  5. ירון בן-עמי הגיב:

    מעניין, אגב, שסגנו של ברברוסה הנזכר וקברניט אנייתו היה יהודי: סינאן, מי שכבש בשם טורקיה את תוניס מידי ספרד, השמיד צי ספרדי ונקרא בפי אויביו (הספרדים) בשם “היהודי הגדול”.

  6. […] הסיפור שמביא יואב קרני מוושיגטון על יחסי ארדואן עם המעצמה […]

Leave a Reply for דורון