איך נעשה התנ“ך רב-מכר היסטורי, ותורגם ל-2,500 לשונות (עוד 4,500 בדרך)? לא בזכות סיירות התפילין של חב“ד, לא בזכות גדולי התורה, לא בזכות משרד החוץ. התנ“ך העברי הוא מסמך פרוטסטנטי, שמיסיונרים נשאו אל ארבע כנפות הארץ. שלמי תודה לנסיך סקוטי, ששמו הלטיני היה יעקובוס. במצוותו ובהתערבותו הבלתי פוסקת, תרגום התנ“ך לאנגלית הושלם בדיוק לפני 400 שנה
בני זמנו לא הרעיפו מחמאות על צורתו. הוא היה קטן-קומה, עב-מותן, ורידוּת חולנית עמדה בלחייו; הוא דיבר במבטא סקוטי כבד; הוא היה עצבני וּקצר-רוח, התקשה לעמוד במקום אחד, היה מפסיק את בני-שיחו בשיעול כל אימת שפקעה סבלנותו.
הוא דווקא היה די סבלני. הוא חיכה שש-עשרה שנה ויותר למותה של האשה, שערפה את ראשה של אמו. במרוצת השנים ההן הוא היה כדור משחק בידי רוזנים מושחתים. סקוטלנד, שאת כתרה חבש, היתה המלוכה החלשה ביותר באירופה. בעיני האנגלים, הסקוטים היו ”ברברים“.
הוא, ג‘יימס הששי לבית סטיוארט, בקע מרחמה של מרי מלכת הסקוטים, דודניתה של מלכת אנגליה, אליזבת‘ הראשונה.
מרי נמלטה מסקוטלנד עוד לפני שג‘יימס הספיק להיגמל מחלב שדיה. היא מצאה מיקלט באנגליה. הואיל והיתה קתולית, היא איימה ללא הרף על כתרה של אליזבת‘ הפרוטסטנטית, גם כאשר לא ידעה שהיא מאיימת. בסופו של דבר, אליזבת‘ השתכנעה שאין בררה אלא להוציאה להורג. גם כך, אליזבת‘ קיבלה את זכותו של ג‘יימס למלוך על אנגליה אחריה. לה, ”המלכה הבתולה“, לא היו צאצאים משלה.
היא האריכה ימים, הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת של זמנה. אנגליה כולה חיכתה למותה, בקוצר רוח גובר. חמש-עשרה שנה קודם, המלכה הבתולה הצילה את ארצה מידי צי מלחמה ספרדי עצום, שרצה להחזיר אותה לחיק הכנסיה הקתולית. היא התחילה לבנות את האימפריה הבריטית. היא כוננה את עליונותה של הכנסיה האנגליקנית. היא היתה פופולרית להפליא. אבל זיקנתה היתה קשה וקפריזית. חשדנותה וקמצנותה האטו את הקצב בארץ דינמית וצעירה, שהיתה להוטה לקבל עליה סיכונים ולפרוץ קדימה.
במותה פרצה אנחת רווחה עמוקה. דין-וחשבון משנת 1603 מתאר חינגה של אלכוהול ומוסיקה בערי מחוז רחוקות, מייד לאחר שהכרוז הודיע רשמית, כי המלכה מתה, יחי המלך. למלך הזה נדרשו שבועות של מסע מפרך, כדי להגיע אל עיר בירתו. איש לא ידע למה לצפות, כאשר ג‘יימס הששי של סקוטלנד הוכרז ג‘יימס הראשון של אנגליה. (הממלכות לא יתאחדו רשמית, אלא 104 שנה אחר כך.)
כיאה למלכים אירופיים, תוארו הרשמי של המלך היה לטיני, Iacobus Rex, ”המלך יעקב“. ימי מלוכתו הם אפוא ”התקופה היעקובינית“, עם או בלי העי“ן. קצת קשה להגיד עליו שהוא היה ”מלך גדול“. תרומתו החשובה ביותר להיסטוריה האנגלית היא אבהותו: בנו ויורשו היה צ‘ארלס הראשון, המלך האחרון שניסה לשלוט ללא מצרים. הפרלמנט התקומם נגדו, וערף את ראשו מקץ מלחמת אזרחים, ב-1649.
אחר כך, במשך 12 שנה, אנגליה היתה רפובליקה, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה. נכדו של ג‘יימס ונינו אמנם חזרו אחר כך למלוך, אבל אנגליה התקדמה במהירות בלתי-חוזרת אל משטר פרלמנטרי. בית סטיוארט לא האריך ימים.
אותיות של זהב
אף על פי כן, ג‘יימס-יעקובוס זכה בחיי נצח. אפשר להגיד עליו שהוא היה ממייסדי העולם המודרני. שנת 2011 עומדת בסימן חגיגת יובל רב-יבשתית, המתחילה במלים King James. זה כבוד המורעף על מעט מאוד אנשים שחיו בתחילת המאה ה-17. שמו של ג’יימס חרות באותיות זהב על התרגום המפורסם ביותר של התנ“ך. הוא יזם אותו, זמן קצר לאחר שעלה על כס המלוכה. התרגום הושלם בדיוק לפני 400 שנה.
תנ“ך? תרגום? עולם מודרני?
אין פה כלל הפרזה. חמישה מיליארד עותקים נמכרו מאז 1611. הם שינו את מצב הדעת של ארץ אחת, אשר שינתה אחר כך את מצב הדעת של הרבה ארצות, עד שנעשתה הקיסרות הגדולה ביותר והמצליחה ביותר בדברי ימי האדם. הקיסרות עצמה אמנם עברה מן העולם, אבל טביעות אצבעותיה ניכרות כמעט בכל פינה של כדור הארץ. לשונה היא כלי-ההידברות חסר התחליף של 200 ארצות. תרבותה הפוליטית הונחלה כמעט לכל הארצות הדמוקרטיות.
התנ“ך של ג‘יימס היה חשוב לא פחות מצי מלחמה מפואר ומכוחה הפיננסי של ה’סיטי’. אנגליה, אחר כך בריטניה, ולימים גם אמריקה, לא הגיעו אל מעמד של מעצמות-על רק מכוח החרב. המעצמות האנגלו-סאקסיות פיתו את העולם, מפני שייצגו תרבות, אמונה ומערכת אידיאלים. התנ“ך של ג‘יימס העניק כיוון, מסגרת ותחושת ייעוד.
איך תרגום של תנ“ך יכול לעשות את כל זה? קודם כול מפני שהתרגום הזה היה הרבה יותר מתרגום. הוא חולל דמוקרטיזציה של כתבי הקודש, ובמובן הזה איפשר דמוקרטיזציה של חיי הפרט ושל חיי המדינה. הוא נעשה הזמנה להשכלה וללימוד עצמי. במשך דורות, הוא היה הספר היחיד בבתיהם של רוב דוברי האנגלית. הוא גם השפיע על לשון הדיבור והכתיבה.
האנגלית המודרנית עומדת בסימן המלך ג‘יימס. איתו התחילה הסטנדרטיזציה של הלשון. בזמן שבו העברית נכנעת לאינטרנט ומוותרת על סטנדרטים, קל לשכוח שלא יכלה להיות השכלה בלי לשון מתוקנת ומוגדרת. הכתיב האנגלי היה פרוץ לכל רוח, מלים היו מאויתות על פי הקפריזה או על פי השמיעה. נסיונות להבין את מכתבי המלך או המלכה היו מצריכים מאמץ וניחוש.
מלאכת מחשבת של חוסר-מחשבת
המערב של הזמן ההוא פשט צורה ולבש צורה במהירות מסחררת, בקשר ישיר עם המצאת הדפוס, באמצע המאה ה-15.
בתחילת המאה ה-16, תשעים שנה לפני תנ”ך יעקובוס, הואץ פתאום מהלך ההיסטוריה. מוסכמות מובנות מאליהן התערערו בן לילה. התקוממות התחילה בתוך הנצרות נגד מרות האפיפיור וכמריו. היא התפשטה כמאכולת אש על פני מרכז אירופה וצפונה. הונחו היסודות למפה המודרנית של אירופה.
התעוררות דתית ליבתה אש, אשר תשתולל כמעט ללא הפסקה קרוב למאתיים שנה. היא תניב שלוש מלחמות עולם, עוד לפני שהתחילו לקרוא להן בשם הזה. חלקים של אירופה יהיו לשממה.
מן היום הראשון, התנ“ך היה נשק פוליטי מן המעלה הראשונה. הדרישה לפתוח את דפיו בפני ההמונים איימה על מעמדן של אליטות. עד הזמן ההוא, הקריאה בתנ“ך חייבה ידיעה מעמיקה של אחת הלשונות ה׳קלאסיות׳, יוונית או לטינית. כדי לפתוח את התנ“ך לתועלת ההמונים, היה צריך לתרגם אותו ללשון ההמונים. ברוב המקומות היה צריך לברוא את הלשון הזו, מפני שאף כי היתה קיימת בדיבור-פה, כמעט לא היתה קיימת בכתב.
ראשון המתרגמים של התנ“ך בעידן הדפוס היה המורד הגדול ביותר של המאה ה-16, אולי של הרבה מאוד מאות. הוא היה נזיר גרמני, ושמו היה מרטין לותר. הוא ידע כמובן לטינית, היתה לו ידיעה ביוונית, הוא ידע קצת עברית. התרגום שלו היה מלאכת מחשבת של חוסר-מחשבת. הוא לא התעניין במיוחד ביפי הסגנון והצורה. הוא לא ניסה לשוות ניחוח תנ“כי לגרמנית שלו. הוא רצה רק להבטיח שהתרגום יהיה מדויק — וכל קוראיו יבינו את האמור בו.
”אל תשאלו את אותיותיה של השפה הלטינית איך לדבר גרמנית“, הוא התריס. ”תחת זאת שאלו-נא את האם בביתה, את הילדים ברחוב, את האיש הפשוט בשוק. התבוננו-נא בתנועת שפתיהם כאשר הם מדברים, ותרגמו על פיה. או-אז הם יבינו אתכם, וישתכנעו שאתם מדברים בלשונם“. לותר רצה ש“משה יישמע כל כך גרמני, עד שאיש לא יחשוד בו שהוא יהודי“ (כמובן, לותר פיתח אנטישמיות ארסית בזִקנתו, והוא רצה לנתק את התנ“ך מן היהודים.)
למשה היו קרניים
זו היתה יכולה להיות נוסחה לגסוּת, לחיספוס, לעוני לשוני. למעשה, זו היתה התחלת עלייתה של לשון גרמנית מאוחדת וּבת שימוש. יתר על כן, זו היתה נוסחה לתרגום התנ“ך בלשונות אחרות. זו היתה בעצם נוסחה לאוניברסליזציה של כתבי הקודש. נפתח השער לתרגומם לכל לשון, קטנה ונידחת כאשר תהיה.
למען האמת, את נוסחת לותר ניסח 1,100 שנה לפניו כומר איטלקי, הידוע בשם היירונימוס הקדוש. הוא התיישב בבית לחם בשלהי המאה הרביעית לספירה, ותירגם את התנ“ך ללטינית. הנוסח שלו, פגום כאשר יהיה, משמש את הכנסיה עד היום. הוא ידוע בשם Vulgata. היירונימוס הקדים להבין, וגם אמר, שתרגום טוב אינו תרגום מילולי, אלא תרגום המצליח להעביר את כוונת המקור.
זה בשום פנים לא היה עניין מובן מאליו. הפיתוי להיות ”נאמנים למקור“ מפעם בכל מתרגם עד עצם היום הזה. הוא בוודאי פיעם במתרגמים של כתבי הקודש, מפני שעניין היה להם בטקסטים מקודשים. אצל הנצרות, ”המלה“, או ”לוגוס“ ביוונית, התרוממה למדרגה של עיקר תיאולוגי. אנחנו עוסקים כמובן לא סתם במלה, אלא במלה האלוהית.
אף כי כל המתרגמים הבולטים של התנ“ך מזמן מרטין לותר ואילך אימצו את הגיונו, אין קושי למצוא את עקבותיו של תרגום מילולי מדיי. לפעמים זה מצחיק. זה למשל מקור הקרניים על מצחו של פסל משה מאת מיקלאנג‘לו. ”קרן עור פניו“, מדווח הטקסט המקראי. למשה היו קרניים, תירגם היירונימוס. אבל תרגומים צמודים מעברית הנחילו לאנגלית ביטויים שנעשו נכסי צאן ברזל. ”שעיר לעזאזל“ הניב את scapegoat, יום הכיפורים הניב את atonement, ”ארץ זבת חלב ודבש“ הולידה את flowing with milk and honey, ”השומר אחי אנוכי“ היה ל my brother‘s keeper. יש הרבה מאוד דוגמאות.
האינדיאני רצה שאלוהים ידבר אתו
”התרגום המוסמך“ של התנ“ך לאנגלית, כפי שנקרא תרגום ג‘יימס, הנחיל את ספר הספרים של היהודים לאנושות.
על פי ’אתנולוג‘, יש בעולם כיום 7,117 לשונות.
התנ“ך, מקצתו או כולו, תורגם ל-3,312 לשונות. תרגום מלא של התנ“ך קיים ב-670 לשונות. ארגון אמריקאי, הנקרא על שם המתרגם הראשון של התנ“ך לאנגלית (Wycliffe, עוד במאה ה-14), עוסק עכשיו, בימים האלה ממש, בתרגום של התנ“ך ל-1,500 לשונות. הוא מתכנן להשלים את התרגום לכל הלשונות החסרות, כולן עד אחת, עד שנת 2028.
סיפור מעניין מסופר על מייסד הארגון הזה. שמו ויליאם קמרון טאונסנד (Townsend). לפני 93 שנה הוא ניסה למכור עותקים של תרגום התנ“ך לספרדית בגוואטמלה. להפתעתו הוא גילה שרוב התושבים אינם מדברים ספרדית. גוואטמלה היא אחת משתי הארצות היחידות בחצי הכדור המערבי (לצד בוליביה) שבה צאצאי הילידים המקוריים, מה שמכנים לפעמים ׳אינדיאנים׳, הם רוב האוכלוסיה. מסופר על טאונסנד שהוא פגש יום אחד גוואטמלי דובר לשון הקאקצ‘יקֶל. ”אם אלוהיך הוא כל כך נפלא“, הקשה לו האיש, ”מדוע אין הוא מדבר בלשוני?“
טאונסנד נכלם. במקום להשיב לו, ”תלמד ספרדית“ (או אנגלית), הוא התחיל לעשות נפשות לרעיון נועז: לתרגם את התנ“ך לכל לשונות אמריקה המרכזית. הוא אסף עשרות צעירים וצעירות, והקים איתם את ”מכון הקיץ ללשונות“ (הידוע בראשי התיבות האנגליים SIL). המכון הזה השלים את תרגום התנ“ך לקאקצ‘יקֶל עשר שנים אחר כך. מאז, בית הקיבול הגיאוגרפי שלו התרחב והלך, עד שהוא מכיל את כל כדור הארץ. הוא נעשה לא רק סוכנות להפצת אלוהים, אלא גם מעבדה לשונית נדירה. משורותיו יצא למשל גדול חכמי התרגום של זמננו, יוג‘ין נאיידה (Nida), שהעמיד דורות של תלמידים.
נאיידה, אשר מת ב-2011 בגיל 96, פיקח אישית על תרגום התנ“ך ל-200 לשונות, כולל תרגום חדש לאנגלית, זה הידוע בכינוי Good News Bible. כמו קודמיו, מזמן היירונימוס ואילך, גם נאיידה דגל בתרגום הכוונה על חשבון הדיוק המילולי. הוא הרחיק לכת עוד יותר, וּפיתח את נוסחת ”המקביל הפונקציונלי“.
כדי שיהיה בו ממש, אמר נאיידה על התרגום, הוא מוכרח לעורר את האסוציאציה הנכונה. אם המִקרא אומר, ”ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך“, אין שום פגם אם התרגום ללשונות במערב אפריקה ימיר את הלב בכבד, ”ואהבת… בכל כְּבֵדְךָ“. יש תרבויות שבהן הכבד חשוב מן הלב. כיוצא בזה, אין טעם להשתמש בדימויים מעולם הצאן והבקר (”צאן מרעיתי“, חוזר ה‘ וקורא לבני ישראל), מפני שיש תרבויות שבהן לִכבשים נועד אותו תפקיד שאנחנו מועידים לעכברושים.
כמו המורדים הפרוטסטנטיים של המאה ה-16, גם נאיידה נתקל בהתנגדות תיאולוגית מסוימת מאוד לפישוט המקרא. אם הטקסט המִקראִי יהיה שווה לכל נפש, המאמינים לא יהיו זקוקים עוד לתיווּכם של כמרים ושל מטיפים. האומנם בני האדם מוכשרים לשמוע את הבשורה האלוהית בלי עזרה מקצועית?
ג‘יימס שלח את הפוריטאנים
בזמן המלך ג‘יימס היתה תנועה דתית מפורסמת, שניתן לה הכינוי ”פוריטאנים“. בתחילת המאה ה-17, הפוריטאנים קיוו להרוס מעיקרו את הממסד הדתי והפוליטי. הם חשבו שתרגום נועז של התנ“ך יעזור לעניינם, אם יצליחו לייחס את כוונותיהם שלהם לספר הספרים. הם התנגדו לכל סוג של היררכיה דתית, ולא כללו מלכים אבסולוטיים ברשימת ההעדפות שלהם.
עד כאן, אמר להם ג‘יימס הראשון. יהיו לנו מלכים, ויהיו לנו בישופים. הוא עודד את הפוריטאנים לחפש את גן העדן שלהם מעבר לאוקיאנוס. הם הקימו את המושבות הראשונות בצפון אמריקה. צאצאיהם ישליכו יום אחד עלי תה מספינות בריטיות בנמל בוסטון, ויתחילו בזה את שרשרת המאורעות שתסתיים בעצמאות ארה“ב. מעשה אירוניה, התנ“ך של המלך ג‘יימס יהפוך לכלי-הנשק העיקרי שלהם בשורה של מאבקים על דמותה של החברה בת-זמנם.
בכלל, התנ“ך של המלך ג‘יימס ישפיע השפעה דרמטית על ההיסטוריה האמריקאית. את עקבותיו יהיה אפשר למצוא אפילו במסמכים חילוניים למהדרין, כמו הכרזת העצמאות של ארה“ב ואפילו בחוקתה. התנ“ך כמובן ישפיע על הרטוריקה האמריקאית, מלינקולן ועד קנדי ועד מרטין לותר קינג. פוליטיקאי אמריקאי ידוע, מייקל האקאבי, שניסה להיבחר לנשיא לפני ארבע שנים, הביע לאחרונה צער שפוליטיקאים אינם מאמצים ”נקודת השקפה תנ“כית על העולם“.
תרגום המלך ג‘יימס איפשר את התפשטות הנצרות באפריקה וּבחלקים של אסיה. מיסיונרים אנגליים וסקוטיים נשאו אותו לשם עוד לפני שיחידות צבא בריטיות הניפו דגלים ותבעו טריטוריות.
בימים האלה ממש תרגומי התנ“ך מאפשרים התפשטות מסחררת של נצרות אוואנגליסטית — זו המעמידה במרכזה ׳יחסים אישיים׳ עם ישו כריסטוס ורטוריקה תנ“כית מתלהמת. לא זו בלבד שהאוונגליסטים שומטים את הקרקע מתחת לרגליה של הכנסיה הקתולית, אלא שהם מצליחים להעמיק את חדירתם אפילו אל סין הקומוניסטית. מיליוני סינים שייכים כיום לכנסיות אוונגליסטיות ׳לא רשמיות׳, זאת אומרת כנסיות שהמשטר אינו מכיר בהן. המשטר מתנכל לאחדות מהן , אבל לרובן הוא מניח לנפשן.
מפי חבר באחת הכנסיות האוונגליסטיות בסין שמעתי לאחרונה את הניחוש המעניין, שיום יבוא ואוונגליסטים יהיו מליצי יושר של ישראל בחלונותיה הגבוהים של ממשלת סין. זה סביר יותר ממה שנדמה. סוף סוף, האוונגליסטים הסיניים קוראים לתיאבון את ’הברית הישנה‘, בתרגום לסינית, וּמפתחים אהדה עמוקה לישראלים הקדומים. מטיפיהם אומרים להם, שחובתם האלוהית היא לתמוך גם בישראל בת זמננו.
זה מה שאומרים רוב המטיפים האוונגליסטיים גם בארה“ב.
הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים
אין קושי להראות את הקשר בין תרגום המלך ג‘יימס ובין היחס התיאולוגי לישראל. בשעה שהכנסיה הקתולית העסיקה את עצמה הרבה יותר מדיי בשלילת היהדות, הרבה מן הענפים האנגלו-סאקסיים של הפרוטסטנטיזם פיתחו אהדה לישראל על יסוד התנ“ך.
מיסיונרים פרוטסטנטיים מבריטניה ומאמריקה התחילו את החפירות הארכיאולוגיות בארץ עוד במאה ה-19, בנסיון להוכיח את ההיסטוריוּת של התנ“ך — וּלקדם את מימושה של הנבואה על שיבת ציון (וגם, כמובן, על חזרתו של ישו כריסטוס כדי לכונן מלכות אלוהים עלי אדמות).
מיסיונר בריטי ששמו ווקר הגיע לארץ באמצע המאה ה-19, וכתב על
“הערבים העלובים, הנבערים מדעת, הפראים למחצה, עם כַּפריהם המטונפים וּמאוּרוֹתיהם המגוּנוֹת”. בעיניו, הם לא יכלו להיות “היורשים הראויים וּבעלי הזכויות למיליוני הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים להפליא, שעליהם משלו למופת דויד ושלמה בימי זוהרם”. (מובא מ Weathered by Miracles מאת Thomas A. Idinopulos)
על הכרזות כאלה אפשר להודות לתרגום האנגלי של הברית הישנה. הוא מילא חללים גדולים בתודעה ההיסטורית של אימפריה, שעמדה להתפשט אל המזרח התיכון, ורצתה לדעת מה לעשות בו.
האנגלים והאמריקאים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העדיפו להתעלם מן היהודים שפגשו בעריהם, ולחשוב על נתיני דויד ושלמה. ב-1842 הציע איש-צבא בריטי מבית טוב מאוד, בית צ‘רצ‘יל, להעניק ליהודים מדינה בארץ ישראל. ספק אם היו אז בארץ יותר מ-10,000 יהודים. ציונים לא-יהודים חובבי תנ“ך יישבו בקבינט שיסמוך את ידיו על הצהרת בלפור.
תומס איידיניפולוס, המצוטט למעלה כותב
“כוחה של מסורת התנ”ך המערבית בא לכלל התנגשות חזיתית עם המזרח המוסלמי הערבי, ממש כפי שהאימפריאליזם והקולוניאליזם פגשו בלאומיות אתנית אזורית. הכוחות האלה התפוצצו לבסוף בארץ ישראל בין 1798 [פלישת נפוליאון לארץ] ובין 1948. בכך הם הכשירו את הקרקע לסכסוך הישראלי-ערבי”.
הסטודנט הנלהב האחרון של התנ“ך, אשר יצא מגדרו להיטיב עם צאצאי העברים הקדמונים, היה הנשיא הארי טרומן, ב-1948. הוא היה הראשון שהכיר במדינת ישראל, נגד דעתם החד-משמעית של בכירי יועציו לענייני חוץ. הרב הראשי של ישראל, יצחק הלוי הרצוג, אמר לטרומן שנים אחר כך, כי לתכלית הזו ”אלוהים הניח אותך ברחם אמך“. מסופר, כי דמעות נקוו בעיני טרומן.
אנחנו נוטים לפעמים לשכוח בזכות מה ובזכות מי נעשה התנ“ך לטקסט אוניברסלי: לא בזכות התפשטותה של הלשון העברית, לא בזכות סיירות התפילין של חב“ד, לא בזכות גדולי התורה, לא בזכות הדיפלומטים המלוטשים של משרד החוץ. התנ“ך העברי הוא מסמך פרוטסטנטי, שמיסיונרים, בדרך כלל דוברי אנגלית, נשאו אל ארבע כנפות הארץ. שמות עבריים מקשטים עיירות בארה“ב, שמות תנ“כיים ניתנים לילדים בזמביה ובניגריה, דימויים תנ“כיים (לפעמים טובים ולפעמים נפסדים) מעשירים את לשון הדיבור בעשרות ארצות.
למי תודה, למי ברכה? למלך ג‘יימס, הלוא הוא Iacobus Rex, שבנה את הסולם לפני 400 שנה. אולי נקרא על שמו איזה רחוב?
תודה. פוסט נהדר, משכיל ומלמד.
יואב תודה על רשימה נפלאה.
הקריאה גרמה לי התרוממות רוח בהרגישי מבורך ביכולת לקרוא ולהבין התנ”ך בשפת המקור. שפת אנוש המתארת רגשות, חוויות, דעות ורעיונות של בני אדם כמוני וכמוך. אני אוהב לעיין בו ולשוטט בין דפיו בחיפוש אחר השראה. שמח שאיני צריך להיות שבוי ברעיונות אלוהיים הנובעים מהמרות של המרות, פירושים של פירושים ותרגומים של תרגומים, שנכתבו במהלך ההשנים בידי אנשים שהתקשו להבין את המקור.
כבודם במקומו מונח, אך אין כמו תחושת הסיפוק בירידה לשורשם של הדברים.
נחמד לקרוא אותך, למרות שבביתי ספרי תנ”ך בכחמש לשונות, ולמרות שכבר למדתי, לימדתי וכתבתי על הדברים הללו, נכון יותר פרטי פרטים שלהם למשל ב
Vetus Testamentum (זה לא בא לשבח אותי אלא אותך) למדתי כאן דברים חדשים, בעצם הרבה, רק תוספת אחת קטנה על עניין ה”כבד”.
אתה כותב: “ויש תרבויות שבהן הכבד חשוב מן הלב”, לא רק חשוב כמותו ואולי ממנו אלא מרכז התנהגות, הכרה, חוכמה וההבנה. אבל כך כנראה גם אצל חלק מהעברים הקדמונים או השכנים השמיים הרחוקים והקרובים. כך באוגרית, כך הניחוש בכבד במסופוטמיה וייתכן שגם, למשל, בתהילים נ”ז ט,
אולי, לא בטוח נושא לדיון וויכוח, הייתי בודק מה אמר מישל דאוד (Mitchell Dahood) על כך אבל פירושו אינו לפני.
ואשר לרש”י וצרפתית ביניימית, הרבה עטים נשברו, והרבה דיו נשפך, בויכוח מה השתנה במשך הדורות, ביטוי העברית או ביטוי הצרפתית, או כיצד הועתק רש”י במשך הדורות וראה למשל: “פיפרנוטר של רש”י ו Viper Nautre, והדיון כיצד בוטא ה”פיפר” בצרפתית ביניימית במחוזו של רש”י.
מעניין עד מאוד, רני. התוכל אולי להרחיב טיפה את הדיבור על Viper Nautre? לשווא גיגלתי, לא מצאתי רמז על הרשת.
תודה יואב. פוסט מרתק ומרחיב את הדעת.
מר קרני, תודה רבה על פוסט מאלף. טוב שיש אנשים אינטליגנטיים בתקשורת המפרסמים פוסטים ברמה גבוהה.
תודה!
תאווה לחיך!
שנה טובה לך!!!
מרתק כרגיל. כבר יש ניסיון לתנ”ך בעברית מודרנית, http://www.haaretz.co.il/misc/1.1347443
תודה על פוסט מרתק.
ואני לא יכול להימנע מקצת פרסום עצמי (במקום לכתוב תגובה ארוכה):
1. התנך כבר תורגם לעברית מודרנית על ידי אברהם אהוביה, ובשנה-שנתיים האחרונות התנהל על זה פולמוס מסויים (תרבות, פוליטיקה וכו’). כתבתי על זה מעט כאן.
ולגבי העברית הדבורה לאורך השנים (אצל יהודים ואחרים) יש ספרון של האוניברסיטה המשודרת בשם ‘עברית שפה מדוברת’ שם מביא המחבר (שלמה הרמתי) אוסך דוגמאות לשימוש תכוף בעברית, כולל באקדמיה האמריקאית במאה בשבע עשרה שם נשאו הרצאות והגנו על חיבורי דוקטורט בעברית. נדמה לי שהוא מציין שם גם שהאבות המייסדים שקלו לאמץ את העברית כשפה הרשמית (כי זו שפת התנך [לא הביביליה] וכנראה גם כי זו לא שפת האימפריה). סקרתי את הספר כאן.
וכמובן שנה טובה! (בכל השפות)
תודה, אורן, על ההפניות המועילות מאוד.
אגב, אם תועיל להציץ בתיבה התחתונה של רשימתי, תראה שהזכרתי הן את עבודות-הגמר שהוגשו בעברית, הן את הרעיון לאמץ את העברית כלשון רשמית. שני הדברים האלה באו בהשראת נשיא אוניברסיטת ייל. אבל אינני חושב שלנסיונות העבריים בבתי האולפנה הנוצריים האלה היתה איזושהי השפעה על התפתחות הלשון.
אופס. בטעות דילגתי על הפיסקה על העברית כלשון רשמית. הפסקאות הראשונות בתיבה הן אלו שהזכירו לי את הספרון המדובר.
ואגב כותרת הפוסט שלך – בשער מהדורת קינג ג’יימס שנמצאת לי על המדף מודפס הציור – חלום יעקב (אצלי מודפסת גירסה אחרת של הציור, הנמצאת במוזיאון של קליבלנד לאמנוות יפה, שבה יש גם סולם עץ.)
תמיד חשבתי שזה סתם ציור תנכי, ובעקבות הפוסט אני מבין שאולי יש לו גם סיבה יעקובינית.
מעניין מאוד. לא ידעתי על הסולם בציור, כאשר נתתי את השם. השם ניתן על משקל שמותיהם של חיבורים מדעיים בימי הביניים, בייחוד אצל היהודים, שבהם מוסמך שמו של המחבר אל שם עצם, כמו “שער”, או “פתח”, או “בית”.
יואב, תודה רבה
משכיל ומחכים
תענוג לקרוא
תודה, תודה על מאמר מאלף!
ושתי הערות:
א. מייחסים לשאול טשרניחובסקי (ןאודה לאימות או הפרכה) את האמרה “תרגום הוא כמו אישה! או שהיא יפה או שהיא נאמנה!” וטשרניחובסקי היה מתרגם בחסד…
ב. ואיכה אוכל להשוות איכות? ראו לדוגמה
והשוו לתרגום שהוא הנושא למאמר זה:
הראשון פואטיקה, השני פרוזה משעממת!
(אגב, “ארץ בעולה” זכתה לתרגום של “Beulah land”. ניסיתי פעם להסביר לחבר מורמוני אמריקאי מה המשמעות המילולית של צמד זה. הייתם צריכים לראות את הבעת פניו…)
יואב, תענוג לקרוא! תודה רבה!
יואב, כמו תמיד פוסט מענין.
נקודה אחת משכה את תשומת ליבי..
קשה לי להסכים עם צורת תיאורך של התושבים/ מקומיים. “פראים” היא כנראה נקודת מבט, ולקבוע (או לחזור על תיאור של) מי בעל תרבות ומיהו המחוסר תרבות, לטעמי לא ענינית.
גילוי אפריקה? מהולל? היום למזלנו כולנו יודעים שאף אחד לא גילה שום דבר שלא היה גלוי. חוץ מהמלכים עם שרביט ביד אחת ותנך בשניה שהבינו את מקור הרווח ללא השקעה – כך שאין אני רואה כאן שום דבר מהולל.
תודה על תשומת לב ושנה טובה ומלאת פוסטים מרתקים
תודה, שרי.
תנוח דעתך, אין לי כל אהדה לתסביכי העליונות של הקולוניאליזם, שהסבו כל כך הרבה נזק לאפריקה ולחלקים אחרים של העולם. בשמה של העליונות הזו נעשו מעשי עוול והשפלה, והתרחש ניצול ברוטלי. היו לקולוניאליזם גם צדדים חיוביים, לפחות בחלק מאפריקה, בחלק מן הזמן. אבל כל אימת שכתבתי עליו השתדלתי להבהיר את דעתי, שנזקו היה רב מתועלתו.
ההסבר שנתתי לציור המתאר את ליווינגסטון קורא מן התנך שלו באוזני “הפראים” לא היה אלא זה: הסבר לציור, על פי כוונת המצייר.
אבל טוב שהערת, מפני שנתת לי את ההזדמנות לחזור ולהבהיר.