סולם יעקובוס

איך נעשה התנ“ך רב-מכר היסטורי, ותורגם ל-2,500 לשונות (עוד 4,500 בדרך)? לא בזכות סיירות התפילין של חב“ד, לא בזכות גדולי התורה, לא בזכות משרד החוץ. התנ“ך העברי הוא מסמך פרוטסטנטי, שמיסיונרים נשאו אל ארבע כנפות הארץ. שלמי תודה לנסיך סקוטי, ששמו הלטיני היה יעקובוס. במצוותו ובהתערבותו הבלתי פוסקת, תרגום התנ“ך לאנגלית הושלם בדיוק לפני 400 שנה

יעקובוס, לדוברי לטינית. ג'יימס הששי לסקוטים. ג'יימס הראשון לאנגלים. תודה, ג'יימס

בני זמנו לא הרעיפו מחמאות על צורתו. הוא היה קטן-קומה, עב-מותן, ורידות חולנית עמדה בלחייו; הוא דיבר במבטא סקוטי כבד; הוא היה עצבני וקצר-רוח, התקשה לעמוד במקום אחד, היה מפסיק את בני-שיחו בשיעול כל אימת שפקעה סבלנותו.

הוא דווקא היה די סבלני. הוא חיכה שש-עשרה שנה ויותר למותה של האשה, שערפה את ראשה של אמו. במרוצת השנים ההן הוא היה כדור משחק בידי רוזנים מושחתים. סקוטלנד, שאת כתרה חבש, היתה המלוכה החלשה ביותר באירופה. בעיני האנגלים, הסקוטים היו ”ברברים“.

הוא, ג‘יימס הששי לבית סטיוארט, בקע מרחמה של מרי מלכת הסקוטים, דודניתה של מלכת אנגליה, אליזבת‘ הראשונה.

מרי נמלטה מסקוטלנד עוד לפני שג‘יימס הספיק להיגמל מחלב שדיה. היא מצאה מיקלט באנגליה. הואיל והיתה קתולית, היא איימה ללא הרף על כתרה של אליזבת‘ הפרוטסטנטית, גם כאשר לא ידעה שהיא מאיימת. בסופו של דבר, אליזבת‘ השתכנעה שאין בררה אלא להוציאה להורג. גם כך, אליזבת‘ קיבלה את זכותו של ג‘יימס למלוך על אנגליה אחריה. לה, ”המלכה הבתולה“, לא היו צאצאים משלה.

היא האריכה ימים, הרבה מעבר לתוחלת החיים הממוצעת של זמנה. אנגליה כולה חיכתה למותה, בקוצר רוח גובר. חמש-עשרה שנה קודם, המלכה הבתולה הצילה את ארצה מידי צי מלחמה ספרדי עצום, שרצה להחזיר אותה לחיק הכנסיה הקתולית. היא התחילה לבנות את האימפריה הבריטית. היא כוננה את עליונותה של הכנסיה האנגליקנית. היא היתה פופולרית להפליא. אבל זיקנתה היתה קשה וקפריזית. חשדנותה וקמצנותה האטו את הקצב בארץ דינמית וצעירה, שהיתה להוטה לקבל עליה סיכונים ולפרוץ קדימה.

במותה פרצה אנחת רווחה עמוקה. דין-וחשבון משנת 1603 מתאר חינגה של אלכוהול ומוסיקה בערי מחוז רחוקות, מייד לאחר שהכרוז הודיע רשמית, כי המלכה מתה, יחי המלך. למלך הזה נדרשו שבועות של מסע מפרך, כדי להגיע אל עיר בירתו. איש לא ידע למה לצפות, כאשר ג‘יימס הששי של סקוטלנד הוכרז ג‘יימס הראשון של אנגליה. (הממלכות לא יתאחדו רשמית, אלא 104 שנה אחר כך.)

כיאה למלכים אירופיים, תוארו הרשמי של המלך היה לטיני, Iacobus Rex, ”המלך יעקב“. ימי מלוכתו הם איפוא 
”התקופה היעקובינית“, עם או בלי העי“ן. קצת קשה להגיד עליו שהוא היה ”מלך גדול“. תרומתו החשובה ביותר להיסטוריה האנגלית היא אבהותו: בנו ויורשו היה צ‘ארלס הראשון, המלך האחרון שניסה לשלוט ללא מצרים. הפרלמנט התקומם נגדו, וערף את ראשו מקץ מלחמת אזרחים, ב-1649.

אחר כך, במשך 12 שנה, אנגליה היתה רפובליקה, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה. נכדו של ג‘יימס ונינו אמנם חזרו אחר כך למלוך, אבל אנגליה התקדמה במהירות בלתי-חוזרת אל משטר פרלמנטרי. בית סטיוארט לא האריך ימים.

אותיות של זהב

איך אומרים 'ביבליה' בעברית?

הנה הערה הכרחית על עצם השימוש במושג ’תנ“ך‘. אנחנו כמובן יודעים למה אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו מדברים על כתבי הקודש של היהודים: אוסף הספרים הנפתח בחמשת חומשי תורה ומסתיים בדברי הימים.

איך אומרים תנ“ך באנגלית, או בצרפתית, או בעצם כמעט בכל לשון אירופית? אנחנו משתמשים בצורה המקומית  bible באנגלית, bibel בגרמנית, bibbia באיטלקית, biblia בספרדית, וכן הלאה.

ממילא אנחנו נוטים להניח שגם ההיפך נכון, ו‘תנ“ך‘ הוא התרגום הנאות ל‘ביבליה‘. זה מה שהרשימה הזו עשתה. היא דיברה על ’התנ“ך‘ של המלך ג‘יימס, או של מרטין לותר.

זה לא מדויק, מאוד לא מדויק. ה‘ביבליה‘ כוללת גם את כתבי הקודש הנוצריים, בראש ובראשונה ה’אוואנגליון’, זאת אומרת ארבעת הספרים העיקריים של ’הברית החדשה‘ המתארים את חיי ישו. תרגום ה‘תנ“ך‘ בידי הנוצרים נועד בראש ובראשונה להפיץ את בשורת ישו.

אף כי התנ“ך היהודי הוא בהחלט ’ביבליה‘, ה‘ביבליה‘ הנוצרית אינה תנ“ך. שימוש הלשון ”התנ“ך הנוצרי“ הוא בעצם די טיפשי, אלא אם כן נשמיט את הגרשיים שבין נו“ן לכ“ף ,ונעמיד פנים ש“תנך“ היא מלה אחרת. אפשר אם רוצים.

לחלופין, אפשר להגיד ’ביבליה‘ לשם הקיצור, או “כתבי הקודש הנוצריים” לשם הדיוק.

אף על פי כן, ג‘יימס-יעקובוס זכה בחיי נצח. אפשר להגיד עליו שהוא היה ממייסדי העולם המודרני. שנת 2011 עומדת בסימן חגיגת יובל רב-יבשתית, המתחילה במלים King James. זה כבוד המורעף על מעט מאוד אנשים שחיו בתחילת המאה ה-17. שמו של ג’יימס חרות באותיות זהב על התרגום המפורסם ביותר של התנ“ך. הוא יזם אותו, זמן קצר לאחר שעלה על כס המלוכה. התרגום הושלם בדיוק לפני 400 שנה.

תנ“ך? תרגום? עולם מודרני?

אין פה כלל הפרזה. חמישה מיליארד עותקים נמכרו מאז 1611. הם שינו את מצב הדעת של ארץ אחת, אשר שינתה אחר כך את מצב הדעת של הרבה ארצות, עד שנעשתה הקיסרות הגדולה ביותר והמצליחה ביותר בדברי ימי האדם. הקיסרות עצמה אמנם עברה מן העולם, אבל טביעות אצבעותיה ניכרות כמעט בכל פינה של כדור הארץ. לשונה היא כלי-ההידברות חסר התחליף של 200 ארצות. תרבותה הפוליטית הונחלה כמעט לכל הארצות הדמוקרטיות.

התנ“ך של ג‘יימס היה חשוב לא פחות מצי מלחמה מפואר ומכוחה הפיננסי של ה’סיטי’. אנגליה, אחר כך בריטניה, ולימים גם אמריקה, לא הגיעו אל מעמד של מעצמות-על רק מכוח החרב. המעצמות האנגלו-סאקסיות פיתו את העולם, מפני שייצגו תרבות, אמונה ומערכת אידיאלים. התנ“ך של ג‘יימס העניק כיוון, מסגרת ותחושת ייעוד.

איך תרגום של תנ“ך יכול לעשות את כל זה? קודם כול מפני שהתרגום הזה היה הרבה יותר מתרגום. הוא חולל דמוקרטיזציה של כתבי הקודש, ובמובן הזה איפשר דמוקרטיזציה של חיי הפרט ושל חיי המדינה. הוא נעשה הזמנה להשכלה וללימוד עצמי. במשך דורות, הוא היה הספר היחיד בבתיהם של רוב דוברי האנגלית. הוא גם השפיע על לשון הדיבור והכתיבה.

האנגלית המודרנית עומדת בסימן המלך ג‘יימס. איתו התחילה הסטנדרטיזציה של הלשון. בזמן שבו העברית נכנעת לאינטרנט ומוותרת על סטנדרטים, קל לשכוח שלא יכלה להיות השכלה בלי לשון מתוקנת ומוגדרת. הכתיב האנגלי היה פרוץ לכל רוח, מלים היו מאויתות על פי הקפריזה או על פי השמיעה. נסיונות להבין את מכתבי המלך או המלכה היו מצריכים מאמץ וניחוש.

המהדורה הראשונה של תנ"ך המלך ג'יימס, 1611. כל כך הרבה השתנה, כולל הלשון האנגלית

מלאכת מחשבת של חוסר-מחשבת

המערב של הזמן ההוא פשט צורה ולבש צורה במהירות מסחררת, בקשר ישיר עם המצאת הדפוס, באמצע המאה ה-15.

בתחילת המאה ה-16, תשעים שנה לפני תנ”ך יעקובוס, הואץ פתאום מהלך ההיסטוריה. מוסכמות מובנות מאליהן התערערו בן לילה. התקוממות התחילה בתוך הנצרות נגד מרות האפיפיור וכמריו. היא התפשטה כמאכולת אש על פני מרכז אירופה וצפונה. הונחו היסודות למפה המודרנית של אירופה.

התעוררות דתית ליבתה אש, אשר תשתולל כמעט ללא הפסקה קרוב למאתיים שנה. היא תניב שלוש מלחמות עולם, עוד לפני שהתחילו לקרוא להן בשם הזה. חלקים של אירופה יהיו לשממה.

מן היום הראשון, התנ“ך היה נשק פוליטי מן המעלה הראשונה. הדרישה לפתוח את דפיו לפני ההמונים איימה על מעמדן של אליטות. עד הזמן ההוא, הקריאה בתנ“ך חייבה ידיעה מעמיקה של אחת הלשונות ה“קלאסיות“, יוונית או לטינית. כדי לפתוח את התנ“ך לתועלת ההמונים, היה צריך לתרגם אותו ללשון ההמונים. ברוב המקומות היה צריך לברוא את הלשון הזו, מפני שאף כי היתה קיימת בדיבור-פה, כמעט לא היתה קיימת בכתב.

ראשון המתרגמים של התנ“ך בעידן הדפוס היה המורד הגדול ביותר של המאה ה-16, אולי של הרבה מאוד מאות. הוא היה נזיר גרמני, ושמו היה מרטין לותר. הוא ידע כמובן לטינית, היתה לו ידיעה ביוונית, הוא ידע קצת עברית. התרגום שלו היה מלאכת מחשבת של חוסר-מחשבת. הוא לא התעניין במיוחד ביפי הסגנון והצורה. הוא לא ניסה לשוות לגרמנית שלו ניחוח תנ“כי. הוא רצה רק להבטיח שהתרגום יהיה מדויק — וכל קוראיו יבינו את האמור בו.

”אל תשאלו את אותיותיה של השפה הלטינית איך לדבר גרמנית“, הוא התריס. ”תחת זאת שאלו-נא את האם בביתה, את הילדים ברחוב, את האיש הפשוט בשוק. התבוננו-נא בתנועת שפתיהם כאשר הם מדברים, ותרגמו על פיה. או-אז הם יבינו אתכם, וישתכנעו שאתם מדברים בלשונם“. לותר רצה ש“משה יישמע כל כך גרמני, עד שאיש לא יחשוד בו שהוא יהודי“ (כמובן, לותר פיתח אנטישמיות ארסית בזיקנתו, והוא רצה לנתק את התנ“ך מן היהודים.)

למשה היו קרניים

זו היתה יכולה להיות נוסחה לגסות, לחיספוס, לעוני לשוני. למעשה, זו היתה התחלת עלייתה של לשון גרמנית מאוחדת ובת שימוש. יתר על כן, זו היתה נוסחה לתרגום התנ“ך בלשונות אחרות. זו היתה בעצם נוסחה לאוניברסליזציה של כתבי הקודש. נפתח השער לתרגומם לכל לשון, קטנה ונידחת כאשר תהיה.

היירונימוס הקדוש הצמיח קרניים למשה, ומיקלאנג'לו העניק להן חיי עולם

למען האמת, את נוסחת לותר ניסח 1,100 שנה לפניו כומר איטלקי, הידוע בשם היירונימוס הקדוש. הוא התיישב בבית לחם בשלהי המאה הרביעית לספירה, ותירגם את התנ“ך ללטינית. הנוסח שלו, פגום כאשר יהיה, משמש את הכנסיה עד היום. הוא ידוע בשם Vulgata. היירונימוס הקדים להבין, וגם אמר, שתרגום טוב אינו תרגום מילולי, אלא תרגום המצליח להעביר את כוונת המקור.

זה בשום פנים לא היה עניין מובן מאליו. הפיתוי להיות ”נאמנים למקור“ מפעם בכל מתרגם עד עצם היום הזה. הוא בוודאי פיעם במתרגמים של כתבי הקודש, מפני שעניין היה להם בטקסטים מקודשים. אצל הנצרות, ”המלה“, או ”לוגוס“ ביוונית, התרוממה למדרגה של עיקר תיאולוגי. אנחנו עוסקים כמובן לא סתם במלה, אלא במלה האלוהית.

אף כי כל המתרגמים הבולטים של התנ“ך מזמן מרטין לותר ואילך אימצו את הגיונו, אין קושי למצוא את עקבותיו של תרגום מילולי מדיי. לפעמים זה מצחיק. זה למשל מקור הקרניים על מצחו של פסל משה מאת מיקלאנג‘לו. ”קרן עור פניו“, מדווח הטקסט המקראי. למשה היו קרניים, תירגם היירונימוס. אבל תרגומים צמודים מעברית הנחילו לאנגלית ביטויים שנעשו נכסי צאן ברזל. ”שעיר לעזאזל“ הניב את scapegoat, יום הכיפורים הניב את atonement, ”ארץ זבת חלב ודבש“ הולידה את flowing with milk and honey, ”השומר אחי אנוכי“ היה ל my brother‘s keeper. יש הרבה מאוד דוגמאות.

האינדיאני רצה שאלוהים ידבר אתו

”התרגום המוסמך“ של התנ“ך לאנגלית, כפי שנקרא תרגום ג‘יימס, הנחיל את ספר הספרים של היהודים לאנושות.

על פי ’אתנולוג‘, יש בעולם כיום 6,909 לשונות. התנ“ך, מקצתו או כולו, תורגם ל-2,355 לשונות. תרגום מלא של התנ“ך קיים ב-414 לשונות. ארגון אמריקאי, הנקרא על שם המתרגם הראשון של התנ“ך לאנגלית (Wycliffe, עוד במאה ה-14), עוסק עכשיו, בימים האלה ממש, בתרגום של התנ“ך ל-1,500 לשונות. הוא מתכנן להשלים את התרגום לכל הלשונות החסרות, כולן עד אחת, עד שנת 2028.

סיפור מעניין מסופר על מייסד הארגון הזה. שמו ויליאם קמרון טאונסנד (Townsend). לפני 93 שנה הוא ניסה למכור עותקים של תרגום התנ“ך לספרדית בגוואטמלה. להפתעתו הוא גילה שרוב התושבים אינם מדברים ספרדית. גוואטמלה היא אחת משתי הארצות היחידות בחצי הכדור המערבי (לצד בוליביה) שבה צאצאי הילידים המקוריים, מה שמכנים לפעמים ”אינדיאנים“, הם רוב האוכלוסיה. מסופר על טאונסנד שהוא פגש יום אחד גוואטמלי דובר לשון הקאקצ‘יקל. ”אם אלוהיך הוא כל כך נפלא“, הקשה לו האיש, ”מדוע אין הוא מדבר בלשוני?“

טאונסנד נכלם. במקום להשיב לו, ”תלמד ספרדית“ (או אנגלית), הוא התחיל לעשות נפשות לרעיון נועז: לתרגם את התנ“ך לכל לשונות אמריקה המרכזית. הוא אסף עשרות צעירים וצעירות, והקים איתם את ”מכון הקיץ ללשונות“ (הידוע בראשי התיבות האנגליים SIL). המכון הזה השלים את תרגום התנ“ך לקאקצ‘יקל עשר שנים אחר כך. מאז, בית הקיבול הגיאוגרפי שלו התרחב והלך, עד שהוא מכיל את כל כדור הארץ. הוא נעשה לא רק סוכנות להפצת אלוהים, אלא גם מעבדה לשונית נדירה. משורותיו יצא למשל גדול חכמי התרגום של זמננו, יוג‘ין נאיידה (Nida), שהעמיד דורות של תלמידים.

נאיידה, אשר מת בחודש שעבר בגיל 96, פיקח אישית על תרגום התנ“ך ל-200 לשונות, כולל תרגום חדש לאנגלית, זה הידוע בכינוי Good News Bible. כמו קודמיו, מזמן היירונימוס ואילך, גם נאיידה דגל בתרגום הכוונה על חשבון הדיוק המילולי. הוא הרחיק לכת עוד יותר, ופיתח את נוסחת ”המקביל הפונקציונלי“.

כדי שיהיה בו ממש, אמר נאיידה על התרגום, הוא מוכרח לעורר את האסוציאציה הנכונה. אם המקרא אומר, ”ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך“, אין שום פגם אם התרגום ללשונות במערב אפריקה ימיר את הלב בכבד, ”ואהבת… בכל כבדך“. יש תרבויות שבהן הכבד חשוב מן הלב. כיוצא בזה, אין טעם להשתמש בדימויים מעולם הצאן והבקר (”צאן מרעיתי“, חוזר ה‘ וקורא לבני ישראל), מפני שיש תרבויות שבהן לכבשים נועד אותו תפקיד שאנחנו מועידים לעכברושים.

כמו המורדים הפרוטסטנטיים של המאה ה-16, גם נאיידה נתקל בהתנגדות תיאולוגית מסוימת מאוד לפישוט המקרא. אם הטקסט התנ“כי יהיה שווה לכל נפש, המאמינים לא יהיו זקוקים עוד לתיווכם של כמרים ושל מטיפים. האומנם בני האדם מוכשרים לשמוע את הבשורה האלוהית בלי עזרה מקצועית?

ג‘יימס שלח את הפוריטאנים

בזמן המלך ג‘יימס היתה תנועה דתית מפורסמת, שניתן לה הכינוי ”פוריטאנים“. בתחילת המאה ה-17, הפוריטאנים קיוו להרוס מעיקרו את הממסד הדתי והפוליטי. הם חשבו שתרגום נועז של התנ“ך יעזור לעניינם, אם יצליחו לייחס את כוונותיהם שלהם לספר הספרים. הם התנגדו לכל סוג של היררכיה דתית, ולא כללו מלכים אבסולוטיים ברשימת ההעדפות שלהם.

עד כאן, אמר להם ג‘יימס הראשון. יהיו לנו מלכים, ויהיו לנו בישופים. הוא עודד את הפוריטאנים לחפש את גן העדן שלהם מעבר לאוקיאנוס. הם הקימו את המושבות הראשונות בצפון אמריקה. צאצאיהם ישליכו יום אחד עלי תה מספינות בריטיות בנמל בוסטון, ויתחילו בזה את שרשרת המאורעות שתסתיים בעצמאות ארה“ב. מעשה אירוניה, התנ“ך של המלך ג‘יימס יהפוך לכלי-הנשק העיקרי שלהם בשורה של מאבקים על דמותה של החברה בת-זמנם.

בכלל, התנ“ך של המלך ג‘יימס ישפיע השפעה דרמטית על ההיסטוריה האמריקאית. את עקבותיו יהיה אפשר למצוא אפילו במסמכים חילוניים למהדרין, כמו הכרזת העצמאות של ארה“ב ואפילו בחוקתה. התנ“ך כמובן ישפיע על הרטוריקה האמריקאית, מלינקולן ועד קנדי ועד מרטין לותר קינג. פוליטיקאי אמריקאי ידוע, מייקל האקאבי, שניסה להיבחר לנשיא לפני ארבע שנים, הביע לאחרונה צער שפוליטיקאים אינם מאמצים ”נקודת השקפה תנ“כית על העולם“.

תרגום המלך ג‘יימס איפשר את התפשטות הנצרות באפריקה ובחלקים של אסיה. מיסיונרים אנגליים וסקוטיים נשאו אותו לשם עוד לפני שיחידות צבא בריטיות הניפו דגלים ותבעו טריטוריות.

התנ"ך של ליווינגסטון, אני מניח? גלאי אפריקה המהולל היה קודם כול מיסיונר בשירות כריסטוס. ציור מן המאה ה-19 מתאר אותו יושב בחברת הפראים וקורא להם מכתבי הקודש. עותק התנ"ך של ליווינגסטון שמור במוזיאון בסקוטלנד, למטה

בימים האלה ממש תרגומי התנ“ך מאפשרים התפשטות מסחררת של נצרות אוואנגליסטית — זו המעמידה במרכזה ”יחסים אישיים“ עם ישו הנוצרי ורטוריקה תנ“כית מתלהמת. לא זו בלבד שהאוונגליסטים שומטים את הקרקע מתחת לרגליה של הכנסיה הקתולית, אלא שהם מצליחים להעמיק את חדירתם אפילו אל סין הקומוניסטית. מיליוני סינים שייכים כיום לכנסיות אוונגליסטיות ”לא רשמיות“, זאת אומרת כנסיות שהמשטר אינו מכיר בהן. המשטר מתנכל לאחדות מהן , אבל לרובן הוא מניח לנפשן.

מפי חבר באחת הכנסיות האוונגליסטיות בסין שמעתי לאחרונה את הניחוש המעניין, שיום יבוא ואוונגליסטים יהיו מליצי יושר של ישראל בחלונותיה הגבוהים של ממשלת סין. זה סביר יותר ממה שנדמה. סוף סוף, האוונגליסטים הסיניים קוראים לתיאבון את ’הברית הישנה‘, בתרגום לסינית, ומפתחים אהדה עמוקה לישראלים הקדומים. מטיפיהם אומרים להם, שחובתם האלוהית היא לתמוך גם בישראל בת זמננו.

זה מה שאומרים רוב המטיפים האוונגליסטיים גם בארה“ב.

הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים

אין קושי להראות את הקשר בין תרגום המלך ג‘יימס ובין היחס התיאולוגי לישראל. בשעה שהכנסיה הקתולית העסיקה את עצמה הרבה יותר מדיי בשלילת היהדות, הרבה מן הענפים האנגלו-סאקסיים של הפרוטסטנטיזם פיתחו אהדה לישראל על יסוד התנ“ך.

מיסיונרים פרוטסטנטיים מבריטניה ומאמריקה התחילו את החפירות הארכיאולוגיות בארץ עוד במאה ה-19, בנסיון להוכיח את ההיסטוריות של התנ“ך — ולקדם את מימושה של הנבואה על שיבת ציון (וגם, כמובן, על חזרתו של ישו הנוצרי כדי לכונן מלכות אלוהים עלי אדמות).

מיסיונר בריטי ששמו ווקר הגיע לארץ באמצע המאה ה-19, וכתב על

“הערבים העלובים, הנבערים מדעת, הפראים למחצה, עם כפריהם המטונפים ומאורותיהם המגונות”. בעיניו, הם לא יכלו להיות “היורשים הראויים ובעלי הזכויות למיליוני הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים להפליא, שעליהם משלו למופת דויד ושלמה בימי זוהרם”. (מובא מ Weathered by Miracles מאת Thomas A. Idinopulos)

על הכרזות כאלה אפשר להודות לתרגום האנגלי של הברית הישנה. הוא מילא חללים גדולים בתודעה ההיסטורית של אימפריה, שעמדה להתפשט אל המזרח התיכון, ורצתה לדעת מה לעשות בו.

האנגלים והאמריקאים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העדיפו להתעלם מן היהודים שפגשו בעריהם, ולחשוב על נתיני דויד ושלמה. ב-1842 הציע איש-צבא בריטי מבית טוב מאוד, בית צ‘רצ‘יל, להעניק ליהודים מדינה בארץ ישראל. ספק אם היו אז בארץ יותר מ-10,000 יהודים. ציונים לא-יהודים חובבי תנ“ך יישבו בקבינט שיסמוך את ידיו על הצהרת בלפור.

תומס איידיניפולוס, המצוטט למעלה כותב

“כוחה של מסורת התנ”ך המערבית בא לכלל התנגשות חזיתית עם המזרח המוסלמי הערבי, ממש כפי שהאימפריאליזם והקולוניאליזם פגשו בלאומיות אתנית אזורית. הכוחות האלה התפוצצו לבסוף בארץ ישראל בין 1798 [פלישת נפוליאון לארץ] ובין 1948. בכך הם הכשירו את הקרקע לסכסוך הישראלי-ערבי”.

הסטודנט הנלהב האחרון של התנ“ך, אשר יצא מגדרו להיטיב עם צאצאי העברים הקדמונים, היה הנשיא הארי טרומן, ב-1948. הוא היה הראשון שהכיר במדינת ישראל, נגד דעתם החד-משמעית של בכירי יועציו לענייני חוץ. חבר יהודי קרוב של הנשיא אמר לו ביום ההוא, כי ”עכשיו נודע מדוע הניח אותך אלוהים ברחם אמך“.

אנחנו נוטים לפעמים לשכוח בזכות מה ובזכות מי נעשה התנ“ך לטקסט אוניברסלי: לא בזכות התפשטותה של הלשון העברית, לא בזכות סיירות התפילין של חב“ד, לא בזכות גדולי התורה, לא בזכות הדיפלומטים המלוטשים של משרד החוץ. התנ“ך העברי הוא מסמך פרוטסטנטי, שמיסיונרים, בדרך כלל דוברי אנגלית, נשאו אל ארבע כנפות הארץ. שמות עבריים מקשטים עיירות בארה“ב, שמות תנ“כיים ניתנים לילדים בזמביה ובניגריה, דימויים תנ“כיים (לפעמים טובים ולפעמים נפסדים) מעשירים את לשון הדיבור בעשרות ארצות.

למי תודה, למי ברכה? למלך ג‘יימס, הלוא הוא Iacobus Rex, שבנה את הסולם לפני 400 שנה. אולי נקרא על שמו איזה רחוב?

מי בכלל מסוגל לקרוא

את הרעיון לתרגם את התנ“ך הגו יהודים, עוד בתקופה העתיקה. והם הגו אותו מפני שמספר היהודים המסוגלים לקרוא את התנ“ך במקור, וגם להבין אותו, התמעט והלך. העברית ירדה מגדולתה כלשון הדיבור של היהודים הרבה לפני חורבן בית שני. לא רק ישו דיבר ארמית, ולא רק שליחיו כתבו מכתבים ביוונית.

התרגום הראשון היה כמובן זה המכונה ’תרגום השבעים‘, או ’ספטואגינט‘, מעברית ליוונית. האגדה אומרת שהמלך היווני של מצרים הושיב 72 מחכמי היהודים באי סמוך לאלכסנדריה, במאה השלישית לפני הספירה, וציווה עליהם לתרגם. השראה אלוהית עמדה להם, וכולם הגישו אותו נוסח עצמו.

זה היה התרגום שעמד לעיניהם של אבות הכנסיה הנוצרית 400 שנה אחר כך. מחלוקת פרצה אז בתוך הכנסיה אילו ספרים בדיוק ראויים להיכלל ב“קאנון“ של כתבי הקודש. בישוף ששמו היה מארקיון קרא לכנסיה לנתק את ’הברית החדשה‘ מן ’הברית הישנה‘, מפני שלא יכלו לבוא מידי אותו האל, ואי אפשר ליישב את בשורת האהבה והסליחה של ישו עם בשורת הנקם והעונש של אלוהי היהודים.

אילו נענתה לו הכנסיה הנוצרית, התנ“ך העברי היה יוצא לגלות, והופך למסמך יהודי בלבדי. הכנסיה דחתה את קריאת מארקיון, גם נידתה אותו. תרגום השבעים הוסיף לעמוד במרכז חייה, והיה מקור ההשראה של כל תרגום לכל לשון. למען האמת, התרגום הזה גם הקל על הרבה יהודים להבין את התנ“ך ולפרש אותו.

עוד שלושה יהודים תירגמו את התנ“ך ליוונית, כל אחד בנפרד, במאה השניה והשלישית לספירה. במאה השלישית בא תרגום התורה המפורסם של אונקלוס לארמית, ותרגום יונתן של ספרי הנביאים לארמית. הרב סעדיה גאון, בגלות בבל, תירגם חלקים של התנ“ך לערבית במאה העשירית.

רש"י השתמש במאות מלים צרפתיות בפירושיו -- ואגב כך גם הציל אותן מתהום הנשיה. צרפת גמלה לו בבול דואר ב-2005, במלאות 900 שנה למותו

גדול מפרשי התנ“ך, רבי שלמה יצחקי (רש“י), התגורר בעיר הצרפתית טרואה (”טרויש“). הוא עמד בקשר עם סביבתו הלא-יהודית, גם דיבר צרפתית של זמנו. הוא השתמש בערך ב-3,000 מלים צרפתיות, באותיות עבריות וגם באותיות לטיניות, ללמדך באיזו מידה התמעטה יכולתם של משכילים ויודעי ספר לפענח את הטקסט המקראי. אגב, זו היתה מתנת רש“י לבלשנות הצרפתית. פרשנויותיו הן המקור הכתוב היחיד להרבה מן המלים ההן.

(אגב, יש דעה שלעבודת הפרשנות של רש”י היתה השפעה עקיפה על הרפורמציה של מרטין לותר. לפי Dictionary of Jewish–Christian Relations, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג’ (2005), עבודת רש”י — שהיתה מכוונת במידה רבה נגד הנצרות — העמידה בספק חמור את הפרשנות הנוצרית המסורתית של התנ”ך העברי. עקבות רש”י וגם פרשנים אחרים, כמו הרד”ק ואבן-עזרא, ניכרות בכתיבה נוצרית מן המאה ה-14 ואילך. לותר, גם אם לא הכיר את רש”י, הושפע מן הכתיבה הזו, והגיע למסקנה שרק פגישה בלתי-אמצעית עם הנוסח המקורי תיישב את הספקות.)

היתכן שאנחנו מתקרבים אל היום שבו יהיה צורך אובייקטיבי לתרגם את התנ“ך לעברית מודרנית? זה כמעט מובן מאליו. סוף סוף, חכמינו אמרו לנו ש“דיברה תורה בלשון בני אדם“. זאת אומרת, היה זמן שבו קוראי הטקסט לא התקשו להבין אותו. הקושי הגובר להבין דחק את התנ“ך מחיי היהודים במשך מאות שנים. ספרות הפרשנים תפסה את מקומו. זה היה תהליך טבעי, מפני שהעברית התרחקה והלכה ממקורותיה המקראיים.

כאשר סופרי ההשכלה ומשורריה התחילו כתיבה עברית חילונית, באמצע המאה ה-19, הם פנו אל התנ“ך. אליעזר בן יהודה כתב בעברית מקראית. אבל זה היה נסיון לא טבעי. נדפו ממנו ריחות של נפטלין. כאשר הופיעה עברית מודרנית היא היתה, באופן בלתי נמנע, קרובה הרבה יותר אל לשון התלמוד, גם מצד דקדוקה וגם מצד אוצר המלים שלה.

מאז, התהום לא חדלה להתרחב. ילדים ישראליים תמיד התקשו לקרוא את התנ“ך, והקושי הזה אינו פוחת.

הילד העברי הראשון

לא היה קל למצוא יודעי עברית מדופלמים בתחילת המאה ה-17, בייחוד כאשר תרגום התנ“ך נועד לשרת את צורכי הכנסיה, וממילא יהודים לא יכלו להיכלל בין מתרגמיו.

המלך ג‘יימס לא נתן רק את שמו לתהליך התירגום. הוא היה שותף, מנחה ומנהל. הוא בחר את המתרגמים, והנחה אותם בעניינים של תיאולוגיה ושל פוליטיקה. הוא חילק אותם לשש ”חבורות“, בששה מקומות גיאוגרפיים שונים. על כל חבורה הוטלו משימות תרגום. בווסטמינסטר, למשל, תרגמו את התנ“ך העברי מחמשת החומשים עד מלכים ב‘; בקיימברידג‘ תירגמו את תהילים ואת דברי הימים; באוקספורד תרגמו את ישעיהו ואת ירמיהו, וכו‘.

כל מה שאנחנו יודעים על מהלך התירגום בא ממקור אחד בלבד: ג‘ון בויס, מרצה ליוונית באוניברסיטת קיימברידג‘, אשר הוזמן להשתתף בחבורת המתרגמים של ספרים חיצוניים. הוא כתב בערך עשרים עמודים של רשימות על מהלך הדיונים בחבורתו. ממנו אנחנו יודעים על הטמפרמנט, על הקצב ועל רגשות אישיים.

בויס עצמו מעניין לא פחות מרשימותיו. אף כי הוא מתואר כ“מרצה ליוונית“, בויס היה ילד פלא רב-לשוני. הוא נולד ב-1560, והיה הבן היחיד של הוריו שלא מת בילדותו המוקדמת. הם נהגו בו כדרך שנוהגים בחרסינה יקרה. שני הוריו היו חובבי תנ“ך מושבעים, והילד גדל בלשונות הקלאסיות. ביוגרפיה קצרה שלו אומרת, כי בהיותו בן חמש כבר היה מסוגל לקרוא את התנ“ך בעברית. בהיותו בן שש היה מסוגל לכתוב בעברית.

לא ברור כמה ילדים יהודיים בזמן ההוא היו מסוגלים לקרוא ולכתוב עברית. אולי ג‘ון בויס, ולא איתמר בן אב“י, ראוי לתואר ”הילד העברי הראשון“.

מזמן בויס ואילך, מסורת של למדנות עברית התפתחה במוסדות אקדמיים פרוטסטנטיים, והגיעה אל שיאה המפתיע באוניברסיטת ייל בארה“ב במאה ה-18. שם נוצרה מובלעת לשונית עברית. נשיא האוניברסיטה בכבודו ובעצמו היה מורה העברית העיקרי, ודרש מתלמידיו להרצות ולכתוב בעברית.

הסמל העברי-לטיני של אוניברסיטת ייל. בשלהי המאה ה-18 היא היתה רשאית לתבוע את התואר "האוניברסיטה העברית"

איזו מין עברית היתה זו, לפני תנועת ההשכלה באירופה, הרבה לפני מילון בן יהודה? קודם כול ברור שזו היתה עברית תנ“כית. אחרת פשוט לא עלתה על הדעת. שנית, מהיותה מנותקת לחלוטין מן הספרות הרבנית ומספרות ימי הביניים, ספק אם דוברי עברית היו מסוגלים להבין אותה. היתה לי פעם ההזדמנות לעיין בעבודות-גמר בעברית שהוגשו בייל בסוף המאה ה-18. כתב היד היה יפה להפליא, המשקלים והניקוד היו מוכרים. הכול נראה עברי מאוד, אבל אני חושש שלא הבנתי כמעט אף מלה אחת.

אגב, על הנשיא הנ”ל של ייל אומרים, כי אהבת העברית בערה במידה כזאת כאש בעצמותיו, עד שהוא הציע להפוך את העברית ללשון הרשמית של ארה”ב. זה היה זמן משונה, שבו הוצעו כל מיני הצעות ללשון לאומית, ואחדות גרסו שעצמאות מדינית מצריכה ניתוק מן הלשון האנגלית. את תוצאות הוויכוח הזה תוכלו למצוא בעיתון ‘זמני יורק החדשה’, שדוברי אנגלית מעבר לים מתעקשים לכנות The New York Times.

השורשים העבריים, הניכרים אפילו בסמל של ייל (ראו את התמונה למעלה), לא מנעו את האוניברסיטה הזו מלהטיל מכסות-קבלה דיסקרטיות על יהודים עד לאחר מלחמת העולם השניה. אהבת התנ“ך והעברית לא הניבו בהכרח אהבת יהודים — לא בייל, ולא בשום מקום אחר.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

17 Responses to “סולם יעקובוס”

  1. עוז הגיב:

    תודה. פוסט נהדר, משכיל ומלמד.

  2. עודד הגיב:

    יואב תודה על רשימה נפלאה.

    הקריאה גרמה לי התרוממות רוח בהרגישי מבורך ביכולת לקרוא ולהבין התנ”ך בשפת המקור. שפת אנוש המתארת רגשות, חוויות, דעות ורעיונות של בני אדם כמוני וכמוך. אני אוהב לעיין בו ולשוטט בין דפיו בחיפוש אחר השראה. שמח שאיני צריך להיות שבוי ברעיונות אלוהיים הנובעים מהמרות של המרות, פירושים של פירושים ותרגומים של תרגומים, שנכתבו במהלך ההשנים בידי אנשים שהתקשו להבין את המקור.

    כבודם במקומו מונח, אך אין כמו תחושת הסיפוק בירידה לשורשם של הדברים.

  3. רני הגיב:

    נחמד לקרוא אותך, למרות שבביתי ספרי תנ”ך בכחמש לשונות, ולמרות שכבר למדתי, לימדתי וכתבתי על הדברים הללו, נכון יותר פרטי פרטים שלהם למשל ב
    Vetus Testamentum (זה לא בא לשבח אותי אלא אותך) למדתי כאן דברים חדשים, בעצם הרבה, רק תוספת אחת קטנה על עניין ה”כבד”.

    אתה כותב: “ויש תרבויות שבהן הכבד חשוב מן הלב”, לא רק חשוב כמותו ואולי ממנו אלא מרכז התנהגות, הכרה, חוכמה וההבנה. אבל כך כנראה גם אצל חלק מהעברים הקדמונים או השכנים השמיים הרחוקים והקרובים. כך באוגרית, כך הניחוש בכבד במסופוטמיה וייתכן שגם, למשל, בתהילים נ”ז ט,

    עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר:

    אולי, לא בטוח נושא לדיון וויכוח, הייתי בודק מה אמר מישל דאוד (Mitchell Dahood) על כך אבל פירושו אינו לפני.

    ואשר לרש”י וצרפתית ביניימית, הרבה עטים נשברו, והרבה דיו נשפך, בויכוח מה השתנה במשך הדורות, ביטוי העברית או ביטוי הצרפתית, או כיצד הועתק רש”י במשך הדורות וראה למשל: “פיפרנוטר של רש”י ו Viper Nautre, והדיון כיצד בוטא ה”פיפר” בצרפתית ביניימית במחוזו של רש”י.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין עד מאוד, רני. התוכל אולי להרחיב טיפה את הדיבור על Viper Nautre? לשווא גיגלתי, לא מצאתי רמז על הרשת.

  4. חיים הגיב:

    תודה יואב. פוסט מרתק ומרחיב את הדעת.

  5. אלכס מהכרמל הגיב:

    מר קרני, תודה רבה על פוסט מאלף. טוב שיש אנשים אינטליגנטיים בתקשורת המפרסמים פוסטים ברמה גבוהה.

  6. אהרון ק. הגיב:

    תודה!

    תאווה לחיך!

    שנה טובה לך!!!

  7. אמיתי ס הגיב:

    מרתק כרגיל. כבר יש ניסיון לתנ”ך בעברית מודרנית, http://www.haaretz.co.il/misc/1.1347443

  8. אורן הגיב:

    תודה על פוסט מרתק.

    ואני לא יכול להימנע מקצת פרסום עצמי (במקום לכתוב תגובה ארוכה):

    1. התנך כבר תורגם לעברית מודרנית על ידי אברהם אהוביה, ובשנה-שנתיים האחרונות התנהל על זה פולמוס מסויים (תרבות, פוליטיקה וכו’). כתבתי על זה מעט כאן.

    ולגבי העברית הדבורה לאורך השנים (אצל יהודים ואחרים) יש ספרון של האוניברסיטה המשודרת בשם ‘עברית שפה מדוברת’ שם מביא המחבר (שלמה הרמתי) אוסך דוגמאות לשימוש תכוף בעברית, כולל באקדמיה האמריקאית במאה בשבע עשרה שם נשאו הרצאות והגנו על חיבורי דוקטורט בעברית. נדמה לי שהוא מציין שם גם שהאבות המייסדים שקלו לאמץ את העברית כשפה הרשמית (כי זו שפת התנך [לא הביביליה] וכנראה גם כי זו לא שפת האימפריה). סקרתי את הספר כאן.

    וכמובן שנה טובה! (בכל השפות)

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, אורן, על ההפניות המועילות מאוד.

      אגב, אם תועיל להציץ בתיבה התחתונה של רשימתי, תראה שהזכרתי הן את עבודות-הגמר שהוגשו בעברית, הן את הרעיון לאמץ את העברית כלשון רשמית. שני הדברים האלה באו בהשראת נשיא אוניברסיטת ייל. אבל אינני חושב שלנסיונות העבריים בבתי האולפנה הנוצריים האלה היתה איזושהי השפעה על התפתחות הלשון.

  9. אורן הגיב:

    אופס. בטעות דילגתי על הפיסקה על העברית כלשון רשמית. הפסקאות הראשונות בתיבה הן אלו שהזכירו לי את הספרון המדובר.

    ואגב כותרת הפוסט שלך – בשער מהדורת קינג ג’יימס שנמצאת לי על המדף מודפס הציור – חלום יעקב (אצלי מודפסת גירסה אחרת של הציור, הנמצאת במוזיאון של קליבלנד לאמנוות יפה, שבה יש גם סולם עץ.)

    תמיד חשבתי שזה סתם ציור תנכי, ובעקבות הפוסט אני מבין שאולי יש לו גם סיבה יעקובינית.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין מאוד. לא ידעתי על הסולם בציור, כאשר נתתי את השם. השם ניתן על משקל שמותיהם של חיבורים מדעיים בימי הביניים, בייחוד אצל היהודים, שבהם מוסמך שמו של המחבר אל שם עצם, כמו “שער”, או “פתח”, או “בית”.

  10. יעקב הגיב:

    יואב, תודה רבה
    משכיל ומחכים
    תענוג לקרוא

  11. מאיר גוטמן הגיב:

    תודה, תודה על מאמר מאלף!

    ושתי הערות:

    א. מייחסים לשאול טשרניחובסקי (ןאודה לאימות או הפרכה) את האמרה “תרגום הוא כמו אישה! או שהיא יפה או שהיא נאמנה!” וטשרניחובסקי היה מתרגם בחסד…

    ב. ואיכה אוכל להשוות איכות? ראו לדוגמה

    “בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהוּ וָבהוּ, וְחשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.”

    והשוו לתרגום שהוא הנושא למאמר זה:

    In the beginning God created the heaven and the earth. And the earth was without form, and void; and darkness upon the face of the deep. And the Spirit of God moved upon the face of the waters.

    הראשון פואטיקה, השני פרוזה משעממת!

    (אגב, “ארץ בעולה” זכתה לתרגום של “Beulah land”. ניסיתי פעם להסביר לחבר מורמוני אמריקאי מה המשמעות המילולית של צמד זה. הייתם צריכים לראות את הבעת פניו…)

  12. דרור שניר הגיב:

    יואב, תענוג לקרוא! תודה רבה!

  13. sheri הגיב:

    יואב, כמו תמיד פוסט מענין.

    נקודה אחת משכה את תשומת ליבי..

    התנ”ך של ליווינגסטון, אני מניח? גלאי אפריקה המהולל היה קודם כול מיסיונר בשירות כריסטוס. ציור מן המאה ה-19 מתאר אותו יושב בחברת הפראים וקורא להם מכתבי הקודש. עותק התנ”ך של ליווינגסטון שמור במוזיאון בסקוטלנד, למטה)

    קשה לי להסכים עם צורת תיאורך של התושבים/ מקומיים. “פראים” היא כנראה נקודת מבט, ולקבוע (או לחזור על תיאור של) מי בעל תרבות ומיהו המחוסר תרבות, לטעמי לא ענינית.

    גילוי אפריקה? מהולל? היום למזלנו כולנו יודעים שאף אחד לא גילה שום דבר שלא היה גלוי. חוץ מהמלכים עם שרביט ביד אחת ותנך בשניה שהבינו את מקור הרווח ללא השקעה – כך שאין אני רואה כאן שום דבר מהולל.

    תודה על תשומת לב ושנה טובה ומלאת פוסטים מרתקים

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, שרי.

      תנוח דעתך, אין לי כל אהדה לתסביכי העליונות של הקולוניאליזם, שהסבו כל כך הרבה נזק לאפריקה ולחלקים אחרים של העולם. בשמה של העליונות הזו נעשו מעשי עוול והשפלה, והתרחש ניצול ברוטלי. היו לקולוניאליזם גם צדדים חיוביים, לפחות בחלק מאפריקה, בחלק מן הזמן. אבל כל אימת שכתבתי עליו השתדלתי להבהיר את דעתי, שנזקו היה רב מתועלתו.

      ההסבר שנתתי לציור המתאר את ליווינגסטון קורא מן התנך שלו באוזני “הפראים” לא היה אלא זה: הסבר לציור, על פי כוונת המצייר.

      אבל טוב שהערת, מפני שנתת לי את ההזדמנות לחזור ולהבהיר.

Leave a Reply for עודד