הדיפלומטיה של האמפתיה

ישראל צודקת אינה מצריכה ישראל צועקת. במאבק על אהדה בעולם המערבי, ישראל צריכה לסגל לעצמה טון חדש: יותר מהורהר, יותר ביקורתי. היא אינה צריכה לחשוש להנמיך את קולה, להבין את ייסורי זולתה, ואפילו לבקש סליחה מפעם לפעם

גליון ערב יום הכיפורים, 'גלובס', ששה באוקטובר 2011

 

 

תלונה רבת-ימים של ישראלים על מנהיגים ערביים היא, שפיהם ולבם אינם שווים; שהם מדברים לשון אחת לנתיניהם, ולשון אחרת אל העולם החיצון. אחת המשימות החשובות של נספחי הסברה בנציגויות ישראל בחו“ל היתה להפיץ תרגומים של העתונות הערבית; להראות למשל מה אומר יאסר ערפאת לאוזניים פלסטיניות על מטרותיו ועל שיטותיו.

זו היתה ביקורת חשובה, מפני שהיא היתה נכונה. התפתחות המדיה מקילה על הפצת הבשורה הזו. בזכות ממר“י ואחרים, העולם למד לקרוא ערבית. אי אפשר עוד להעמיד פנים מתונות כלפי חוץ בשעה שהפנים הפונות פנימה מפיקות שנאה ואלימות. כמובן, האביב הערבי מפיק אותן פנים עצמן פנימה והחוצה, ומי יודע איך ייראו הקיץ והסתיו.

טעם של אירוניה יש איפוא בתלונה הבאה על מנהיגים ישראליים: פיהם ולבם שווים; הם מדברים לשון אחת לבוחריהם, ואותה לשון עצמה אל העולם החיצון. אין צורך להפיץ את תרגומיהם. אין צורך להדריך את הקורא בהבנת הניואנסים של עמדותיהם. אין להם ניואנסים. הם רוצים לדבר ‘דוגרי’, מלה שראש הממשלה הואיל לכלול בנאומו בעצרת הכללית.

אפילו כאשר הם פותחים את פיהם לדבר אנגלית, הם נשמעים אותו הדבר. לא על העושר הלשוני אני מדבר, האנגלית של ראש הממשלה עולה בהרבה על העברית שלו, מצד שימושיה ומצד דקדוקה. אבל התוכן וההדגשות, המוסיקה והאינטונציות, באים מאותו מצב-הדעת עצמו.

לפחות סקר דעת קהל אחד (ב‘הארץ‘, לפני ראש השנה) הראה כי רוב הישראלים סמכו את ידיהם על הנאום, או לפחות על הכתוביות העבריות שלו בשידור חי.

”קיצוניות בהגנה על החירות“?

אמנם הרוב קובע בדמוקרטיה, והרוב הזה יחזור כנראה ויבחר את הקואליציה השלטת בישראל בעוד שנתיים. אבל הרוב נוחים להתרשם, תמיד נוחים להתרשם. האימפולס הפטריוטי הנערץ כשלעצמו מביא אותם לתמוך בראש ממשלתם. כשהם חושבים שנעשה להם אי-צדק משיעור כלשהו, יש להם עניין מוגבל בטענה שלא הכול צריך להיאמר תמיד, אפילו כאשר הוא נכון.

בארה“ב היה פעם מועמד לנשיאות, חצי-יהודי, ששמו היה בארי גולדווטר. הוא היה שמרן רדיקלי. הרפובליקנים בחרו בו למועמדם ב-1964, והוא נחל מפלה איומה. אף על פי כן, חסידיו האמינו, שהוא פתח את העידן השמרני בפוליטיקה האמריקאית, ומחלציו הפוליטיים יצא רונלד רייגן.

בנאומו בוועידת מפלגתו הוא אמר מלים שהרעידו כל נים שמרני:

”קיצוניות בהגנה על החירות אינה חטא, ומתינות ברדיפת צדק אינה מעלה“.

קצת קשה להתווכח עם המלים הנשגבות ההן. אבל אין הן מובנות מאליהן. לא כל דור זקוק לווינסטון צ‘רצ‘יל, או לרונלד רייגן. חולשת דעת אינה האלטרנטיבה היחידה לאגרוף קמוץ. נחישות דעת יכולה לקבל ביטויים הרבה יותר מתוחכמים ושווים לכל נפש, או לפחות להרבה יותר נפשות, ממה שנתן ראש הממשלה בנאום ההגנה שלו בעצרת האו“ם.

לרוע המזל, זה לא עובד

ישראל מתגוננת. היא תמיד מתגוננת, אפילו כאשר היא מתקיפה. היא מתגוננת באגרסיביות, לפעמים באגרסיביות מיוחדת, מפני שיש לה מירווח טעות קטנטן. זה צריך להיות נהיר לכל מי שמתבוננים במפה ללא משוא-פנים. תהיה דעתם אשר תהיה על הציונות ועל אופיה של ישראל, הם חייבים להודות שגבולות ישראל אינם מאפשרים לה לסגת לקו הגנה שני. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג מהלומה ראשונה. היא ניצלה מתוצאות המהלומה הראשונה ב-1973, רק מפני שסיני והגולן הפרידו בינה ובין החזית.

ישראל אינה מתחכמת, כאשר היא אומרת שאינה יכולה לקבל עליה את הסיכון של טילי חמאס בגדה המערבית. לרוע המזל, זה לא עובד. ישראלים נושכים בצדק את שפתיהם, ומאבדים את החשק לנהל דיאלוג ענייני עם העולם החיצון. אבל כך בדיוק הם מפסידים בזירה הבין לאומית.

ההפסד הזה נוגע כיום בעיקר ליחסי-ציבור. חרם הסחר וההשקעות על ישראל מוגבל בינתיים לארגונים קיקיוניים במערב; החרם האקדמי כואב יותר, אבל בינתיים אינו משפיע על כוח היצירה של האקדמיה הישראלית. אין זאת אומרת שמצב העניינים הזה לא ישתנה. אצבע ישראלית כי תלחץ חזק מדיי על ההדק, מפקד מקומי כי ייאחז פאניקה, פוליטיקאי חסר רסן כי יאבד את שארית עכבותיו, יעמידו את ישראל בפינה הבין לאומית.

היא תתקשה להתנחם במחיאות הכפיים של יהודים ניו יורקיים ביציע. אנחנו יודעים שישראל פופולרית בניו יורק. עצרת האו“ם, אמר ראש הממשלה, יכולה להחליט שהשמש זורחת במערב. כלפי זה אפשר להגיד, שניו יורק יכולה להחליט ברוב גדול שהפלסטינים נמצאים על הירח. הקרב באו“ם אינו קרב על אהדתם של תורמי המגבית היהודית.

המורשת שריחה הובאש

עמית חריף כתב לי, כאשר שמע את נושא הרשימה הזו, “כישלונה של הדיפלומטיה הישראלית? על מה אתם מדברים? זו הצלחה פנומנלית, כל מדינה אחרת שהיתה מותקפת כך – בין אם בצדק או בין אם לא – כבר הייתה מנודה מחברת העמים“. יש בזה משהו. ישראלים יתקשו לקבל את זה, אבל העולם האריך את רוחו עם ישראל הרבה יותר ממה שעשה במקרים מעוררי-מחלוקת אחרים. זה קרה מפני שבדמוקרטיות המערביות יש עדיין מישקע ניכר של רגשי אשמה וגם של אהדה.

ישראל עושה שימוש — לגיטימי בדרך כלל, פחות לגיטימי לפעמים — ברגשי האשמה האלה. אבל ישראל אינה יכולה לסמוך על התארכותם. הם נדחים מפני רגשי אשמה אחרים. הדמוקרטיות המערביות השתנו, לא רק כלפי ישראל.

באירופה התפתחה הערכה חדשה, ביקורתית, לפעמים הרסנית, של ההיסטוריה הלאומית. מורשת שעוררה פעם גאווה מעוררת עכשיו בושה, שלא לומר תיעוב. פטריוטיות, גם אמונה דתית, איבדו את תוקפן. זה ניכר במיוחד באנגליה, זה מובן מאליו בגרמניה, אבל זה קורה גם בארצות אחרות. עקבות השינוי הזה ניכרים פחות בארה“ב, וזו גם הסיבה העיקרית שהנסיגה במעמד ישראל שם חמורה פחות.

ישראל מזוהה עם המורשת שריחה הובאש. היא יציר כפיו של אימפריאליזם אירופי, שעסק בהנדסה אתנית ובטיהור אתני של עמים ילידים. בניגוד כמעט לכל יצירי כפיו, חיי ישראל התארכו הרבה מעבר לתוחלת חייו. הואיל ורגשי האשמה של עידן השואה פוסחים בדרך כלל על הדור הזה, ישראל אינה נהנית מהנחות. האידיאליזציה והרומנטיזציה שלה הסתיימו זה כבר. אנשים צעירים יתקשו להבין מה גדולה היתה האידיאליזציה, ומה אותנטית היתה החמימות לישראל והדאגה לגורלה.

Sympathy 2.0

ישראל החלושה, שחייה תלויים לה מנגד, עוררה את אהדתם של המונים, למשל ערב מלחמת ששת הימים. פרדוקסלית, ישראל איבדה את האהדה ההיא מפני שהצליחה להישאר בחיים ב-1967. על הצלחתה להשתייר (”סליחה שניצחנו“, קרא לזה אפרים קישון לפני 44 שנה) ישראל אינה חייבת התנצלות לאיש. באהדה ההיא אי אפשר לחזור ולזכות. אבל אפשר לנסות ולזכות באהדה מסוג אחר. בלשון הימים האלה, זו תהיה sympathy 2.0.

אני נמנע כאן מלדבר על תוכן המדיניות. אינני עומד להציע שממשלת ישראל תחליט על נסיגה מלאה לגבולות 1967. אני רוצה להציע, לעומת זאת, שהדיפלומטיה הישראלית תסגל לעצמה טון חדש, מהורהר, כן ובעל ביקורת עצמית. לשון אחר, אני מציע שמנהיגי ישראל ידברו אל העולם החיצון בשפה שבה אין הם מדברים בזירה הפנימית.

אין צורך להזכיר לי שהבעיה העיקרית של ישראל היא מדיניותה, לא סגנונה. אבל אין זה מן הנמנע, שישראל תוכל לתאר את התלבטויותיה בהצלחה רבה יותר אם תשנה את סגנונה. נאומו של ראש הממשלה באו“ם היה איפוא ההיפך ממה שישראל צריכה לעשות בימים האלה. יש מעט מאוד טעם להתייצב בפורום בין לאומי, ולהכריז באוזניו שישראל אינה מתייחסת אליו ברצינות. גם בין אוהדי ישראל, או לפחות בין לא-אויביה, דיבורים כאלה מחזקים את הרושם שישראל יהירה, כוחנית, קשת-עורף, אינה מוכנה להאזין.

ישראל שהיסוס מתגנב אל קולה — לא מפני שהיא אינה צודקת, אלא מפני שהיא מבינה כי אין לה מונופול על הצדק — היא ישראל עריבה יותר לאוזן. ישראל יכולה להנמיך מדי פעם את קולה, להביע הבנה לכאבי זולתה, להכיר בעוול שנצחונה (הצודק) גרם לתושבי הארץ הערביים עוד לפני שקראו להם ’פלסטינים‘; ישראל יכולה להתעניין באופן קונסטרוקטיבי בדעותיהם של מבקריה, לא מפני שהיא עומדת להיכנע להם, אלא מפני שהיא יודעת כי ככה מתנהגים אנשים מבוגרים.

ישראל אפילו יכולה להתנצל מפעם לפעם. פעם קראו לזה ”יורים ובוכים“. נוסחה בכלל לא-רעה. ישראל לא תתפרק משום נשק, אם תזיל דמעה. איפה היינו עומדים היום, אילו עמדה לממשלת ישראל תבונתה הטקטית, והיא היתה מתנצלת לפני טורקיה, ומציעה פיצויים למשפחותיהם של מתי ’מרמרה הכחולה‘? מה לנו הפגיעה המסוימת בגאווה הלאומית, אם התנצלות היתה מקטינה את הפגיעה באינטרסים האסטרטגיים ובמעמד הבין לאומי? אילו ’סליחה‘ היתה משבשת את מזימותיו של טאייפ ארדואן, האם לא היה צריך לבקש אותה?

”האגואיזם של הקורבן“

שראל אינה צריכה להתקרב לשבור את הכלים, כל אימת שהמשחק נוטה נגדה. ישראל צריכה להיות צודקת, אבל אינה מוכרחה להודיע פעם אחר פעם שהיא צודקת. ישראל צריכה קצת יותר להשתדל לפתח פרספקטיבות על מעשיה, להעמיד את עצמה בנעלי זולתה, להתחשב בטראומות של אחרים גם כאשר היא עומדת על התחשבות בטראומות שלה.

הפסיכיאטר האמריקאי פרופ‘ ג‘ון מאק הזהיר פעם מפני

“האגואיזם של מעמד-הקורבן“, שבו אין הקורבנות מסוגלים לחוש כל אמפתיה כלפי ”ייסורים שבהם התנסו אויביה המסורתיים של הקבוצה, אף כי הייסורים האלה עשויים להשתוות לייסוריה שלה, או אפילו לעלות עליהם“.

כוחו של החיווי הזה יפה לכל מקום. פלסטינים מוזמנים לשקול אותו, גם טורקים, אפילו כורדים וארמנים. גם ישראלים, לפחות מפעם לפעם.  אין כימים האלה בלוח השנה היהודי כדי להזכיר את חשיבות הענווה. דיפלומטיה של ענווה ושל אמפתיה אינה מתיישבת עם מצב הרוח הציבורי ואינה מתיישבת עם המזג הפוליטי. אז מה.

באתר הרשת של ‘גלובס’ מופיע תרגום לאנגלית של הרשימה הזו.

 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “הדיפלומטיה של האמפתיה”

  1. חיים הגיב:

    יואב – שוב מאמר מצוין ומעורר מחשבה. אבל, לפי דעתי, מה שאתה מבקש מנתניהו, ליברמן, ברק וחבריהם מנוגד בתכלית לאופי הרוויזיוניסטי בפרט ולזה של הימין בכלל. התלבטות וספקנות הן תכונות המשויכות, בצדק או לא, לשמאל הישן והאינטלקטואלי. הימין משוכנע בצדקת דרכו ולא נותן לעובדות להסיח את דעתו, ולכן התלבטות וספקנות, אפילו מן השפה ולחוץ, לא ייתכנו אצלם.

  2. עמית הגיב:

    אני נוטה להאמין בכישלונו המובנה של כל מו”מ רציני בין הצדדים בהסתמך על רציונל ה-“מינימום-מקסימום” (המקסימום שישראל תציע לעולם לא ייפגש עם המינימום שהפלסטינים יסכימו לקבל).

    לצערי,היסטוריית המשא ומתן מוכיחה זאת – החל מקמפ דייויד 2 בשנת 2000 ועד ההצעה האחרונה של ממשלת אולמרט.

    מכאן,אני גוזר מסקנה כי ההתנהלות המדינית הופכת במידה רבה לכזו העוסקת בסגנון ולא במעשה, וכאן אני נפגש עם התיזה שלך, יואב, ומסכים איתה. אימוצם של יסודות כמו אמפתייה ואיפוק, ורתימתם לתוך ההתנהלות הישראלית, עשוי לפחות להאט את קצב התקדמותו של תהליך בידודה הבין-לאומי של ישראל.

    לגבי הציפייה למהלך של התנצלות ישראלית בפני הטורקים, הרי זה כאילו תצפה שבנימין נתניהו יהפוך לאדליי סטיבנסון וזו , אני חושב , ציפייה לא מציאותית בעליל… גמר חתימה טובה

  3. אלכס מהכרמל הגיב:

    הטון המהורהר לא עובד על אנשים ששונאים. הטון המהורהר יעבוד אולי על שניים וחצי פעילים של J STREET. מול האנטישמים חדורי הקנאה בהצלחתנו יש להציג רק דבר אחד: אצבע משולשת.

  4. משה גולדבלט הגיב:

    יש לי ספקות כבדים ביחס לתזה שלך. ישראל מדברת בשתי חזיתות. הראשונה-השכונה האלימה שלנו-המזרח התיכון שבו כל שפה רפה ומתלבטת משדרת חולשה ומזמינה תגובה כוחנית עוד יותר. הזירה השניה היא הזירה העולמית שבה חל שינוי-גם בארצות הברית עם עליית אובמה שהנו מאד אהוד בשל כך גם בזירה האירופית.

    מאידך אני מבחין בסימני השינוי גם באירופה-השפה כוחנית יותר-ראה לוב-קיימת הבנה עמוקה יותר,בחלקים מהציבור והמנהיגות, שהעימות אינו רק ישראל פלשתינאים לא אסלם-עולם שלישי מול העולם הראשון. קיימת הבנה טובה יותר של הרצחנות המוסלמית[יש להדגיש כל הזמן את המספרים-כמה מוסלמים נטבחים בידי מוסלמים]
    יש לישראל בעיה עם התקשורת והחוגים האקדמיים וייתכן שצריך למצוא פתרונות לבעיה זו,אבל אין לראות בהם חזות הכל

  5. אורית שוחט הגיב:

    בסוף נגיע כולנו – והכוונה למי שהיו בשמאל המדיני מטעמי מוסר כל חייהם- לעמדות של ליברמן. זה קרה לי אחרי כישלון ברק-קלינטון ב-2000 כשעדיין ניסיתי בשארית כוחות השכל שלי (הרגש כבר עבר לימין בפיגועי ההתאבדות) לסנגר על הפלסטינים ולומר שברק לא עשה מספיק.
    בסוף נגיע כולנו לליברמן. הנה אפילו אתה שבתור נער נאמת בבית הספר א.ד.גורדון נגד אפרטהייד ת מדבר על טקטיקות של השרדות מול עולם עוין.
    כל מה שנותר לאנשים כמותנו לעשות הוא להגן על עצמנו מפני הלאומנות הדתית שהיא באמת נטולת כל רסן והיגיון, והופכת אותנו לקיצוניים מהחמאס. בגלל שאתה לא גר בארץ אתה לא ער אולי לעובדה שכולם נעשים דתיים במידה זו או אחרת ולכן לא ממש מזדזעזים מ”תג מחיר”.
    חבל מאד שבכל פעם שהיה שמץ של סיכוי להסדר, הוא נפח את נשמתו בטרם בא לעולם. אני רוצה להאמין שזה קרה בגלל יגאל עמיר, או בגלל ערפאת, או בגלל רפול, או בגלל שרון, אבל הלב אומר שזה לא מדויק. הפלסטינים לא מסוגלים להתעלות לדרגת התנועה הציונית בהנהגת בן-גוריון.

    • יואב קרני הגיב:

      אורית, טוב לשמוע את קולך (אורית היתה עורכת בכירה ב’הארץ’, כתבה את מאמרי המערכת, ערכה את המגזין השבועי, כתבה טור, והיתה ממייסדות העתונות האורבנית של קבוצת שוקן).

      אכן, להט נעוריי הצטנן, ספק עצמי תפס את מקום הוודאות; ואני מקווה שנוספה מידה של פיכחון והסתגלות למציאות. אבל הרשימה הזו עסקה רק בזווית אחת, וניסתה למצוא מכנים משותפים עם מי שאינם שותפים לרוב דעותיי המדיניות. באתר ‘גלובס’ באנגלית, שבו התפרסמה הרשימה (היא לא הופיעה באתר העברי), התגובות המאכזבות עוסקות בביוגרפיה שלי ובהעדפותיי הגיאוגרפיות במקום להשיב לי באופן ענייני.

      דעותיי על גבולות העתיד לא השתנו. ההבדל, אני חושב, ביני ובין בעלי דעה דומה בשמאל היא במידת ההבנה שהם ואני מוכנים לרחוש לדעותיהם של רוב הישראלים. אני חושש, בצער, שחלק ניכר של הכותבים מן השמאל מתקשים למצוא אמפתיה כלפי ישראל. מה מאוד הייתי שמח אילו כתיבתם נהגה קצת יותר סובלנות בדעות שהם מתנגדים להן.

      כללית, אני מתקשה לטעון שבדעותיי על הסכסוך ועל פתרונותיו יש עקיבות מלאה. אני חושב שאני מביע דעות מפעם לפעם שלא קשה למצוא בהן סתירות פנימיות. זה קורה לא מפני שאני מפרסם את הטיוטה הראשונה מבלי לקרוא אותה תחילה — אלא מפני שהסתירות אינן נעלמות אפילו מן הטיוטה החמישית.

      אני רוצה שישראל תובן, גם כאשר הדעות שהיא מביעה אינן מקובלות עליי. אני רוצה שהיא תובן מפני שאני חושב שהדעות האלה אינן נובעות מרישעות ומטימטום, אלא הן תוצאה של פחדים ושל טראומות הראויים לדיון ענייני, לא לבוז של ביטול.

  6. יוסי דר הגיב:

    חוששני שאתה מקל ראש בעניין התנצלות מול תורכיה – שמא אתה רואה בכך התעקשות של ישראל על איזה עניין שולי או סמנטי.
    התורכים דורשים מישראל 3 דברים:

    התנצלות (ולא פחות מזה).
    פיצויים.
    ביטול הסגר על עזה.

    על פי הפירסומים ישראל הביעה נכונות להביע צער על ההרוגים וכן לפצות את המשפחות.
    ישראל מסרבת לבטל את הסגר על עזה (ללא קשר לעמדתך האישית בנקודה זו – העניין הזה אינו נתון במחלוקת ברשימתך כאן).

    ההבדל בין הבעת צער לבין התנצלות הוא בכך שהבעת צער מתייחסת לתוצאות של הפעולה על המרמרה (הרוגים וכו’), ואילו התנצלות מתייחסת לעצם המעשה עצמו, ויש בהתנצלות משום הודאה שמעצר המרמרה – גם אילו איש לא היה נפגע – היה מעשה בלתי ראוי ובלתי לגיטימי.
    במילים אחרות, התנצלות מקפלת בתוכה הבטחה שלא לעצור ספינות הרוצות להגיע לעזה בעתיד (כלומר, בעצם ההתנצלות ישראל ממלאת אחר התנאי השלישי של התורכים).
    אם אתה בעד לקבל את התנאי השלישי של התורכים ולפתוח את נמל עזה לכל דיכפין – אפשר להתווכח על כך, אבל כאמור אין זה נושא רשימתך.

    שנה טובה.

    • ori hippo הגיב:

      יוסי שלום, אתה מחמיץ פה משהו. הרעיון הוא לא איך להוכיח שאתה צודק, כולם צודקים. מוצעת פה גישה איך להציג את הצד שלך ולרכוש אהדה, היות וצורת השקפת העולם שונה מבעבר. נקודות זכות שעמדו לרשותנו עלולות להיחשב כיום לחובתנו. ההנהגה שלנו עדיין משתמשת באותם טיעונים שהתרגלה להם בתחילת דרכה הפוליטית.
      אנחנו בפירוש לא למדנו להציג את הבעיה הפלסטינית בצורה שניראה בה טוב.

      אנחנו במצב שהצליחו לנטרל אותנו מהיתרון שלנו בשימוש בשדה הקרב כהרתעה. בעתיד נאולץ להתגונן בצורה שתיראה אלימה ומכוערת מאד בטלויזיה.

      מעניין אותי אם ניתן לנבא איך החמרת המצב הכלכלי בעולם תשפיע עלינו מבחינה מדינית.

  7. אורן הגיב:

    אני רק התקטננות בשוליים לגבי ביבי והעברית שלו (עליה טענת שהיא טובה פחות מהאנגלית). מבין הפוליטיקאים, ביבי הוא אחד הדוברים הרהוטים יותר של העברית (יחד עם יוסי שריד על התחכמויותיו הבילתי נלאות ורובי ריבלין).

    אני זוכר, לפני שנים, טקס בו נשאה דברים שרה נתניהו (למה?!). ביבי ואישים נוספים עמדו ברקע מאחוריה ונראו במצלמה. שרה שגתה בהתאמת מין ומספר, אמרה משהו כמו “שלוש מורים”, ואני ראיתי את ביבי ממלמל בצורה לא רצונית, רק שפתיו נעות וקולו לא נשמע “שלושה”.

Leave a Reply for משה גולדבלט