אלוהים אדירים?

בדמוקרטיות המערביות, הדת המאורגנת נמצאת בנסיגה בלתי פוסקת, אולי סופנית. היש בה צורך? ואם יש בה, האם היא צריכה להשתנות ולהיות רציונלית, או לדבוק בהילת המסתורין? קצת אש-הגיהינום בין כסה לעשור

נשיא גרמניה, כריסטיאן וולף, הוא קתולי, ונבחר מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. אבל ערב ביקורו של האפיפיור הוא יעץ לו לגלות הבנה לצורכיהם של "מיליוני קתולים שנישאו מחדש" (בעתון 'די ולט', היוצא בברלין, עשרים-ושניים בספטמבר). הכנסיה אינה מכירה בתוקף של גירושין. אבל האומנם הכנסיה -- או כל דת מאורגנת -- צריכה להיות מעשית? פרגמטית? לפתור בעיות? או שהמנדט שלה הוא נצחי ולא-משתנה, ומי שלא רוצה שייצא?

עתון עתון ברליני אחר, טאגסצייטונג, הגיב בהרבה פחות רצינות. הרבה פחות. בשעה שעתונים אחרים עסקו בקבלת הפנים המצפה לאב הקדוש במליאת הבונדסטג, טאגס מרח על עמודו הראשון את 'יודה', הנביא הופך-סדר-המלים מ'מלחמות הכוכבים', תחת הכותרת "ראש הדת ('פיהרר-רליגיונס', נשמע לא טוב) בבונדסטג". העתון מביא שבחים מופלגים לחוכמתו של 'יודה' משורה של פוליטיקאים בכירים מספסלי הממשלה, הדורשים שהפרלמנט הפדרלי ינהג ביודה בכבוד. פעם האינקוויזיציה הקדושה היתה מופיעה מייד בשערי העתון. עכשיו זה נוגע לכל כך מעט אנשים -- עד שזה אפילו לא נועז, במיוחד בברלין מעוטת הקתולים

 

היה רגע מעניין במסעו הלא-כל-כך מעניין של האפיפיור לגרמניה בשבוע שעבר. בנדיקט הששה-עשר סר לביקור-המולדת הרשמי הראשון שלו מאז התיישב על כסאו של פטרוס הקדוש, לפני שש שנים. כרגיל במסעות כאלה, האפיפיור חולק כבוד למנהיגים של אמונות אחרות. הוא פוגש את המוסלמים, את היהודים, לפעמים גם אחרים; הוא פוגש מנהיגים של זרמים נוצריים אחרים.

מנהיג פרוטסטנטי הביע משאלה: שהאב הקדוש יואיל להרשות לבני זוגם הפרוטסטנטיים של חברי הכנסיה הקתולית לקבל את ה‘אאוכריסטיה‘, זה הטקס שבו הכומר מאכיל את המאמינים בלחם הקודש, ומשקה אותם בטיפה של יין אדום, זכר לסעודה האחרונה של ישו מושיעם.

סוף סוף, גם הפרוטסטנטים מאמינים באלוהיותו של כריסטוס, אמר המנהיג הפרוטסטנטי לאפיפיור.

האפיפיור לא היסס. לא, הוא אמר, לא ארשה.

אני אינני נושא מתנות אקומניות“, זאת אומרת אלה הנמסרות מזרם נוצרי אחד למשנהו ברוח של סובלנות ושל קבלה. עצם הבקשה, הוא אמר, ”משקפת אי-הבנה של אמונה ושל אקומניות“.

זו היתה שיחה מעניינת מאוד, גם אם לא-רלוונטית לחייהם של רוב הגרמנים. במאה ה-16 או ה-17 היו פורצות מלחמות בעניינים כאלה. לא בזמננו החילוני לתיאבון, המטריאליסטי, האגנוסטי או האתיאיסטי. הנצרות ירדה מנכסיה. רק מיעוט קטן של גרמנים — או אנגלים, או צרפתים, או ספרדים — מבקרים בכנסיה כלשהי, או מתחשבים בציוויי דתם.

עידכון תקופתי?

ואם השיחה אינה צריכה לעניין את רוב הגרמנים, מדוע אני מטריח את הקורא הישראלי בהתקדש חג? התשובה נוגעת לעצם האמונה באשר היא: מה שיעור הגמישות של אמונה עתיקה, רבת מסורות ורבת תקנות? מה שיעור הפתיחות שלה? באיזו מידה, אם בכלל, היא צריכה להתאים את עצמה לזמנים המשתנים? האם הדוקטרינות שלה הן נצחיות, או שהן צריכות עידכון תקופתי?

ואיזה סוג יחסים צריכה אמונה דתית לפתח, אם בכלל, עם אמונות אחרות?

באמריקה, שהיא גם דתית וגם רבת-דתות, יש לשאלה הזו הרבה יותר חשיבות מאשר ברוב המקומות. אבל יש לה תוקף גם במקומות אחרים, בייחוד בארצות ובחברות שקווי התפר הרופפים שלהן מוגדרים באופן דתי.

ספינת הקתוליות מיטלטלת על הגלים, והאפיפיור מזהיר מפני הסכנות האורבות לה: מרקסיזם, ליברליזם, תאוות בשרים, אתיאיזם, מיסטיציזם, סינקרטיזם... על עמוד השאר של עיתון בברזיל (עשרים-וארבעה באפריל 2005, מייד לאחר בחירת האפיפיור). ברזיל היא דוגמא מצוינת לבעיותיה של הכנסיה. יש בברזיל רוב קתולי, עדיין, אבל התפשטות מסיבית של זרמים פרוטסטנטיים חצי-מיסטיים מאיימת על מעמדה של הכנסיה

שקיעת הדת המאורגנת באירופה, תחילה בהשפעת המהפכה הצרפתית ואחר כך בהשפעת מלחמת העולם השניה, חידדה את השאלות האלה. האם נסיגת הכנסיה הקתולית מחייבת אותה לחזר אחרי המאמינים, להרחיב את דלתות הכניסה כדי להגדיל את נתח השוק שלה? או שהכנסיה צריכה להישאר במקום שייחד לה כריסטוס: בראש הצוק?

את השאלה הזו אפשר לנסח באופן אחר: האם הדת המאורגנת היא תוצאה או סיבה? זאת אומרת, האם היא ביטוי של אמת קבועה, או שהיא צריכה לשקף הבנה מתפתחת של העולם? היש טעם לעמוד על דוקטרינה בת אלף, או אלפיים, שנטבעה כאשר הדת גוננה על מאמיניה מפני כל מה שלא ידעו ולא הבינו?

ואם הדת המאורגנת תסכים לעגל קצוות ולרכך איסורים, האין היא מוותרת בזה על הילת המסתורין ההכרחית לקיומה? האם לא ינוס ליחה של דת בסנדלים ובחולצה פתוחה, ללא מעשי-נס וללא התגלויות מיסטיות? האם רציונליזציה של אמונה דתית לא תפקיע ממנה את הסיבה העיקרית לקיומה: הטעמת הנשגב?

נסיונות הסתגלות של אמונות, או של זרמים בתוך אמונות, לא הניבו נצחונות בכיכר השוק. הכנסיה האנגליקנית, למשל, סבלה בשנים האחרונות דימום ניכר, גם באנגליה, גם בצפון אמריקה, גם באפריקה. אנגליקנים שמרנים עזבו אותה במחאה על קבלת הומוסקסואלים לעמדות כהונה בכירות. ברוב המקרים המדווחים הם ערקו אל הכנסיה הקתולית.

הכנסיה הקתולית עצמה מאבדת המוני מאמינים באמריקה הלטינית. הם מעדיפים את התרוממות הרוח הרטורית של כל מיני זרמים פרוטסטנטיים, בייחוד אלה המכונים ”כריזמאטים“, שתפילות ימי א‘ שלהם כוללות מעמדים של אקסטזה פיזית.

אקסטאזה, בבקשה

בין יהודי אמריקה ראינו בשנות ה-70 וה-80 ביטויים ניכרים של אכזבה מן האופי הליברלי של הזרם הרפורמי, ובמידה מסוימת גם של הקונסרבטיבים (”מסורתיים“). הריטואל הדתי נעשה מתוקן מדיי, משעמם מדיי, חד-גוני וחזוי. אנשים צעירים, במידה שהיו זקוקים לאלוהים, התקשו למצוא אותו בבתי הכנסת של הרפורמה הקלאסית. על ברכי האכזבה הזו נולדה פרקטיקה דתית שניתן לה הכינוי 
’חסידות חדשה‘ (’ניאו-חסידיזם‘). שירה, ריקוד, מעשיות חסידיות שימשו בעירבוביה, לצד מחנות התעוררות אינטנסיביים. התשוקה אל האקסטאטי והמסתורי היא חלק הכרחי של החוויה הדתית.

מספר לא מבוטל של יהודים באמריקה ויתרו כמעט מעיקרה על יהדותם, לאו דווקא לטובת הנצרות של הרוב, אלא לטובת זרמים שהם בינתיים שוליים, או שוליים יחסית, כמו למשל בודהיזם. יהודים הם כיום מן הפעילים הבולטים בגירסה האמריקאית של איסלאם סופי (=צופי), זה המעצבן את האחים המוסלמים ואת אל קאעידה מפני שהוא מוסיף ”חידושים“ (מלה איומה בלקסיקון שלהם) לפרקטיקה המוסלמית. למשל? מוסיקה, ריקודים, משוררים, יין (לפעמים).

החיפוש אחר מסתורין הביא כל מיני אנשים, מהוליווד עד יפו, אל חיק הסאיינטולוגיה. הוא הביא רבים אחרים, מאדונה ושאר נסיכים, אל חיק ה‘קאבאלה‘ (הדגש על ההברה השניה), שפעם היו קוראים ’קבלה‘, במילרע. חב“ד, להבדיל (באמת), התקרבה להפליא לפרוש מן הזרם המרכזי של היהדות כאשר הכריזה על ”מלך המשיח“, ורמזה לפחות על מסתורין.

את הקריאה הזו להרמוניה דתית אפשר למצוא על פגושי מכוניות בארה"ב. אבל אם כל הדתות אותו דבר, ואם האמת יחסית, אז מי צריך אותן?

דת בריאה, דת חולה

ויליאם ג‘יימס, הפילוסוף הגדול של הדת, שמת לפני 101 שנה, הבחין בין ”הדת של בעלי הנפש הבריאה“ ובין זו של בעלי ”הנפש החולה“. לקטגוריה השניה הוא ייחס ”תיאולוגיה של אש-הגיהינום“, לראשונה הוא ייחס אופטימיות, אמונה בטוב. בעיניו, האופטימיות הזו הניבה את הנצרות הליברלית, ובישרה את נצחון הבריא על החולה.

אפשר למצוא לא מעט נוצרים, גם יהודים, גם מוסלמים, המתאימים להגדרת ג‘יימס. קצת קשה להגיד שהם מדברים אל לב ההמון. הכנסיה הקתולית, שבה פתחנו, ניסתה בשנות ה-60 מינון מסוים של ליברליות. באמריקה הלטינית התפתחה בה מגמה פוליטית וחברתית רדיקלית, שניתן לה השם ”התיאולוגיה של השיחרור“. הליברליות שיפרה את היחסים בין הכנסיה ובין היהודים, למשל. אבל היא לא התקרבה כלל לבלום את שקיעת הכנסיה באירופה של החילוניות הגוברת.

האם דת יכולה להיות ליברלית? היש מקום לדת, אם היא סובלנית? זאת אומרת, האם דת יכולה להודות בערך הסגולי של דתות אחרות? האם היא יכולה להכיר בלגיטימיות של ביקורת על דוקטרינות-היסוד שלה? האם אלוהים יכול להיות יחסי?

אם הוא יכול להיות, אז מה הטעם בכלל? אם אלוהים אינו מעניש, ואינו סולח; ואם מצוותיו ניתנות לאימוץ סלקטיבי; ואם הביקור בבית הכנסת או בכנסיה הוא רק אקט קהילתי וחברתי, אז בשביל מה כל זה?

הרבה אופטימיות, אבל גם קצת ”אש-הגיהינום“: היהודים הסמיכו אותן זו לזו, בין כסה לעשור. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

14 Responses to “אלוהים אדירים?”

  1. יוסי דר הגיב:

    תודה,
    הרב ש”ך אמר פעם שמכל הדתות שבעולם – הדת הכי קרובה ליהדות היא חב”ד…

    ואפרופו יחס בינדתי, מעניין לציין שליהודי מותר להתפלל במסגד (ולפעמים אפילו מומלץ – ראה כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4015902,00.html )
    מה שאולי אומר שלא פסה תקווה.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין, יוסי. אני חושב שפסיקתו של הרב היתה נדחית מעיקרה על ידי חכמי דת מוסלמיים.

      אני נזכר בחשש האיום שהתעורר בין מוסלמים בטורקיה שמא האפיפיור יישא תפילה (פרטית!) באייה סופיה, לפנים הקתדרלה המפורסמת של ביזנטיום, אשר הפכה למסגד לאחר נפילת קונסטנטינופול בידי העות’מאנים, באמצע המאה ה-15. הוא היה צריך להבטיח שלא יישא תפילה, אפילו לא בלחש.

      אני לא הייתי ממליץ על הנחת תפילין במסגד, גם אם המסגד הזה נמצא בנל תעופה גרמני או צרפתי. נדמה לי שפיקוח נפש דוחה אפילו תפילין.

  2. רני הגיב:

    קודם לכל, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך.

    מילא, יסורי האפיפיור בגרמניה, צליבה אמיתית אין כאן. קראתי ונהנתי וחשבתי על הנצרות במקומות הולדתה.

    בסוריה, הנוצרים בצרוף לעלאווים הנם התומכים המובהקים של אסד. בלבנון כנראה רוב הנוצרים, מלבד אלו שמהגרים בורחים, תומכים בנסראללה ובחיזבאללה.

    הפלסטינים? מי יודע מה בליבה של חנאן אשראווי. עזמי בשארה שמוצא עכשיו “מקלט לילה” בנסיכויות המפרץ הקפיטליסטיות מוסלמיות, אחרי שאמר מה שאמר בגנות אסד, מוצא עצמו קרח מכאן ומכאן וגם מכאן. גם נוצרי גם אתאיסט, גם שמאלן גם פלסטיני גם אינטלקטואל אמיתי שצריך להתחנף לשייח’ים מוגבלים. איך הפך לאומן ערבי חילוני לנוצרי הנודד? פלאי המטריאליזם הדיאלקטי.

    הנה הארכיבישוף החדש של הכנסיה המרונית-קתולית בלבנון רק חזר מצרפת ונוסע לארה”ב, בוודאי יפגוש עיתונאים בארה”ב, ותוכל לראות-לשמוע אותו מתפתל ומתעקם, מתרץ ומסביר. בדרך, בלבנון ובצרפת, כבר הוציא אמירות בזכות אסד הסורי, החיזבאללה הלבנוני וכמובן בגנות ישראל.

    אפילו ג’ונבלאט, הכי גמיש שבין הפיאודלים הלבנונים, כבר נזהר בלשונו יותר.

    הנה אני קורא בבלוג נידח בלבנון, שבאיראן עומדים להוציא להורג מוסלמי שהתנצר, לא שמעתי או קראתי על כך במקום אחר.

    כאן במזה”ת הגמישות, ההסתגלות, ההסתתרות, ההתחפשות של הכנסיה הנוצרית הגיעו לשיאים נשגבים.

    ועדיין כשאתה רואה, בצילום!, את הנשים הנוצריות בדמשק שהמבוגרות ביניהן דוברות ארמית סורית, שפתו השניה ( אולי הראשונה?) של המושיע מקבלות את הלחם והיין במיסה, אתה יודע שיש אמונה גם בדברים הנסתרים.

    אתה חושב, בהזדמנות זו, מחשבות חילוניות על מקורות היחס לשירים, שירי האוכל של הצדיק, אצל החסידים היהודיים. איזה עולם מסובך. איזה בעיות נוראות וקשות ניצבות לפני האפיפיור שירחם האל.

    ושוב, שנה טוב וגמר חתימה טובה (מסתרי החתימה היהודית) לך ולכל מה ששלך ולכל מה שיקר וחשוב לך.

    • חיים הגיב:

      רני – פרספקטיבה מעניינת. הערה קטנה – משפחת ג’ונבלאט היא דרוזית ולא נוצרית.

      • יואב קרני הגיב:

        מצטרף אל דעתך, אכן, פרספקטיבה מעניינת מאוד של רני, היודע הרבה על הרבה דברים; מה שאפשר להגיד כמובן גם על חיים. השתתפותם כאן מחכימה ומועילה.

        נדמה לי, חיים, שרני השווה את תגובת ג’ונבלאט לעמדת המנהיגים הנוצריים בלבנון דווקא מפני שהוא, ג’ונבלאט, אינו נוצרי, ומפני שהוא ניסה לתקן מסלול בשנה האחרונה ולהתקרב אל סוריה. הנה כי כן, אף כי הנוצרים המארונים טעמו כל כך הרבה ייסורים מידי סוריה, נראה שהם איבדו את החשק להוסיף ולהתנגד לה.

        ראינו את זה עוד לפני כמה שנים אצל הארכי-אופורטוניסט מישל אעון, עכשיו אנחנו רואים את אצל הפטריארך המארוני בכבודו ובעצמו. אגב, גולה מארוני תקף אותו השבוע בחריפות בעמוד האדיטוריאלי של ה’וול סטריט ג’רנל’.

        • חיים הגיב:

          תודה על ההארה יואב. האמת שקשה להיות מופתעים משינויי הנאמנות התכופים במזה”ת, זאת לא תופעה חדשה ולא ספציפית למדינה או קבוצה. כנראה שאלה חלק מכישורי ההשרדות שנרכשו במשך שנים ארוכות של שלטון זר.

  3. ori hippo הגיב:

    תודה רבה.

    לצערי אינני מסוגל לתרגם את העסיסיות של המאמר לאנגלית. רבים מחבריי הנוצרים היו נהנים מאוד לקרוא אותו.

  4. ingrid הגיב:

    אם כבר גהינום, אז להבות האש חייבות להיות גבוהות. ואם גן עדן- הפירות עסיסיים ומתוקים מדבש. דת חייבת במיסתורין ומיסטיקה לנפש, אחרת קוראים לה מדע. לכל הממסדיים הדתיים בעולם יש רכוש ואינטרסים פוליטיים חזקים באותו חבל ארץ שבו הם נמצאים, ולכן הדיון בתופעה צריך להיות נפרד מתחום האמונה.

  5. דני פ הגיב:

    “עצם הבקשה”, [האפיפיור] אמר, ”משקפת אי-הבנה של אמונה ושל אקומניות“.

    יש כאן הדגמה של העיקרון הפיטרי. מי שהצליח להביס אנשי דת בויכוחים תיאולוגים, ושמר בהצלחה על חומות הדוגמה הקתולית, אינו מתאים בהכרח לתפקיד של מנהיג המאמינים. קודמו גם הוא היה שמרן, וודאי לא היה מכניס שינויים בסדרי המיסה, אך לפחות היה מסוגל להביע אמפתיה ולא היה נשמע כמו פרופסור טרחן.

    אני בהחלט מקבל את ההיגיון שאתה מציג כאן – דת שאינה דורשת הקרבה וציות ממאמיניה, אין לה ערך, ולכן יכול להיות שספציפית כאן האפיפיור צודק. בשביל הפרוטסטנטים אין כאן כל בעיה – היצע הכנסיות הוא עצום, וכל אדם יכול לבחור בכנסייה המתאימה לו על פי נטיות ליבו – בארה”ב תחום הכנסיות דומה לשוק קפיטליסטי חופשי. התוצאה היא שבארה”ב הדת פורחת בעוד שהמונופולים הדתיים של אירופה נמצאים בשקיעה.

    הקתוליות לעומת זאת מתיימרת להיות זהה בכל העולם, ולקלוע לטעמה של האנושות כולה. בראשה עומד אדם אחד ולכן היא נעדרת מרחב פעולה.

    • יואב קרני הגיב:

      דני, אני מסכים בהחלט עם הניתוח הזה — אם כי יש לי השערה קצת שונה על סיבת ההצלחה של הפרוטסטנטים בארה”ב. אני חושב שההבדל העיקרי הוא היעדר מהפכה צרפתית מחלנת (אבל זה נכון גם בבריטניה, ושם זה לא עזר) ועוד יותר מזה, המקום השונה מאוד שנועד למלחמות העולם בהיסטוריה האמריקאית.

      מלחמות העולם באירופה הבאישו את ריחם של שני דברים: אהבת המולדת ויראת האלוהים. בשמן נקטלו מיליונים. בארה”ב, שתי מלחמות העולם היו קצרות יותר, חסכוניות יותר, מוצדקות יותר פוליטית ורבות-תהילה. הדגל והתנ”ך יצאו פחות או יותר שלמים מהן.

      אין זאת אומרת שאין נסיגה של הדת המאורגנת גם בארה”ב, אבל היא הדרגתית, אזורית (ערים גדולות בשני החופים) ופחות דרמטית. בשנה שעברה היתה אפילו עליה זעירה בנוכחות בתפילות ימי א’ בכנסיות, והיא עמדה על 43%. כמובן, הרבה מן השיעור הזה משקף את הגידול המתמיד במספרי הלטינוס (=היספאנים) בארה”ב, ומסתיר את הנסיגה אצל ה’אנגלוס’.

      אני בהחלט מקבל את דעתך, שריבוי ההיצע בכיכר השוק של הדת המאורגנת בארה”ב מחזק אותה. אבל גם לאירופים נתונה האפשרות לנהור אל כנסיות אוונגליסטיות, או מורמוניות. זה עוד עשוי לקרות. הנה קישור, לא חדש, לרקע על שקיעת הכנסיה באירופה.

  6. יוסי איטח הגיב:

    מרתק ומעורר מחשבה.

    אני חושב שהנהייה אחר דתות “אחרות” (בודהיזם מערבי, “קאבאלה”, סיינטולוגיה) נובעת בעיקר מתוך איזה ניסיון לעבור מדתות שמדגישות את המעשה (התפילה, הקורבן, האיסורים) לדתות שמדגישות את החוויה הפנימית וההתפתחות האישית. זה נשמע כמו התפתחות הגיונית של האינדיבידואליזם המערבי – הדת כעוד דרך להכיר את עצמך .

    ובמקביל, עולה בי שאלה אחרת – האם התגברות הלאומניות האירופאית לאור ההגירה המוסלמית תבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בחזרה לדת “המקורית”? הרי לאומניות היא כמעט הופכית לאינדבידואליזם. הרי הצורך בקהילה, לאור “אויב” חדש, דורש דת קיבוצית, כזו שהופכת אותך לחלק מקהילה מגובשת. האם זה יהיה סימן לשינוי הלך רוח באירופה?

  7. יאיר ק הגיב:

    אתה כותב יפה כרגיל.

    יש דמוגרפים (למשל, פיליפ לונגמן או אריק קאופמן) הטוענים כי קצב הילודה הגבוה של זרמים דתיים שמרניים יחזיר אותם לקדמת הבמה החברתית והפוליטית בעולם מחוץ לאירופה. אם הם צודקים, אפילו אמרותיו של אפיפיור במסע הזוכה להתעלמות מצד רוב תושבי ארצו עלולות להיות בעלות חשיבות לטווח ארוך.

  8. מאיר גוטמן הגיב:

    לאנושות יש כנראה דחף בלתי נשלט לקבל מרות של אלוהות כזו או אחרת. ראו למשל את רוסיה הסובייטית. בעקבות קרל מרקס שטען שהדת היא “אופיום להמונים”, רדף המשטר וקטל פיזית במשך שבעים שנה כנסיות, כמרים ומאמינים. אלו כמעט שלושה דורות! ובכל זאת רק נפל משטר זה והכנסיות פורחות ומלאות מאמינים!

    ליאיר ק.: אינני מאמין לדמוגרפים! לו צדקו, היינו זוכים זה כבר לכנסת שרובה המכריע דתיים וחרדים. קצב הילודה אולי גבוה, אבל רוב הדור מוריד את הכיפה והופף לדתל”ש – דתי לשעבר!

    שנה טובה!

Leave a Reply for חיים