קו המשווה

שבוע לאחר החדשות על ”אפס מקומות עבודה“, ברק אובמה מתייצב במושב משותף של הקונגרס, כדי לדבר על תרופות חדשות. אבל האומנם יש תרופות כאלה? תרופות מן השמאל לא עבדו באמריקה, תרופות מן הימין אינן עובדות בבריטניה. זה נשמע כמו אמצע שנות ה-30 באמריקה, או תחילת שנות ה-90 ביפאן

היתכן שאנחנו עומדים בעיצומו של שפל כלכלי מינוס הסטטיסטיקה? לפני שסטודנטים במבוא לכלכלה מורחים כתובות גראפיטי על הקיר הווירטואלי, אני מתכוון לצד דמיון אחד: החיסון הטבעי שפיתח השפל של שנות ה-30 נגד כל תרופה שניסו ממשלות דמוקרטיות.

ג‘ון מיינארד קיינז, מקור ההשראה של שרי אוצר ושל בנקאים מרכזיים באמצע המאה ה-20, הבחין בזה עוד ב-1933. שר האוצר של ארה“ב, הנרי מורגנתאו (שכיהן 11 שנה), הודה בזה ב-1937. זו היתה השנה החמישית של נשיאות פרנקלין רוזוולט, האבטלה עמדה על 15%, ושום דבר לא הזיז אותה משם. רק מלחמה מעבר לים חילצה אותה: גיוס של שבעה מיליון גברים לצבא והעמדת קווי-ייצור מלאים לרשותה של תעשיית המלחמה.

שום דבר אינו מזיז עכשיו את כלכלת ארה“ב. בסוף השבוע שעבר, ערב יום העבודה (שהאמריקאים חוגגים בסוף הקיץ, לא באחד במאי), התברר כי בחודש אוגוסט לא נוסף אף מקום עבודה חדש אחד: ”שום דבר, אפס, זילץ‘“, כפי שהואילה להסביר הכותרת הראשית ב‘ניו יורק פוסט‘, טבלואידו של רופרט מרדוק (משמאל). האבטלה אינה משה מסביבות 9% זה שנתיים ורבע. הציון הזה חשוב, מפני שהמיתון בארה“ב הסתיים לכאורה עוד בקיץ 2009, על פי אמות המידה הסטטיסטיות המקובלות. זה המיתון האיום שהתחיל עוד ב-2007, אבל הפך ל“היסטורי“ לאחר התמוטטות לימאן בראד‘רז, החודש לפני שלוש שנים.

ממשל אובמה ניסה את כוחו, ממש בהתחלת כהונתו, בהזרמה של כמעט 800 מיליארד דולר אל המשק. הבנק המרכזי, החייב על פי החוק לשקוד על ”תעסוקה מלאה“, שקד ככל יכולתו: הרבית קצרת-המועד נושקת לאפס. מאחר שזה לא הספיק, הבנק הודיע על רכישה מסיבית של אגרות-חוב ממשלתיות, מהלך השקול כנגד הדפסת כסף.

(הסינים, הרוסים ולא מעט אחרים חשבו שאמריקה מזייפת את כללי המשחק. ריק פרי, המושל הרפובליקני הימני-מאוד של טקסס, הטוען למועמדות מפלגתו לנשיאות, הכריז כי הדפסת כסף היא ”אקט של בגידה“.)

מאחר שגם זה לא עזר, הבנק המרכזי שוקל עכשיו להתחיל לקנות אגרות-חוב ארוכות-מועד של האוצר האמריקאי. זו תהיה הפעם הראשונה מאז ומעולם, שהפדרל ריזרב מנסה להשפיע במישרים ובגלוי על הרבית ארוכת-המועד, זו המכוונת אשראי ומשכנתאות. הצרה היא שהרבית על משכנתאות היא כבר הנמוכה ביותר מאז ומעולם, והיא צוללת אל עומקים חדשים. מחירי הבתים כמעט בכל חלקי ארה“ב לא התאוששו מן המפולת של 2008-2007.

השבוע הודה הנגיד ברננקי שהפתיעה אותו “זהירותו יוצאת-הדופן” של הצרכן האמריקאי בשנתיים האחרונות. כל מאמצי הממשלה והבנק המרכזי לא הועילו: האמריקאים נמנעו מלצרוך במידה המתחייבת כדי לעודד צמיחה.

אכן, המשבר הזה פיתח חיסון טבעי נגד כל תרופה.

”הדרשן הלאומי“

ביום ששי, ב-2 לפנות בוקר (שעון ישראל), הנשיא ברק אובמה עלה על דוכן הנואמים במליאת בית הנבחרים בוושינגטון, כדי לדבר על סידרה חדשה של תרופות.

מפעם לפעם, נשיאים נושאים נאומים באוזני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. הזדמנות שנתית קבועה מעניק להם הדוח על מצב האומה, הניתן בתחילת השנה. אבל רק לעתים רחוקות מאוד נשיאים מטריחים את הקונגרס ואת האומה, כאשר העניין על הפרק אינו נוגע למלחמה או לבטחון לאומי.

נשיא אמריקאי של תחילת המאה שעברה, טדי רוזוולט, אמר, כי עוצמתו הגדולה ביותר של נשיא אינה נובעת מסמכויותיו החוקתיות, אלא מהיותו ”הדרשן הלאומי“. הוא מחזיק בידיו מגביר-קול, האומה מאזינה לו, והוא מעצב את סדר-יומה. אם זה היה נכון בעידן שלפני רדיו וטלויזיה, עוד לפני שהומצא המיקרופון, זה נכון קל וחומר מאה שנה אחר כך. הנשיא ביקש איפוא את מגביר-הקול, כדי לדבר על יצירת מקומות עבודה.

קשה להיזכר אימתי נאום של הנשיא עורר פחות התרגשות מן הנאום הזה. משקיף חריף על הפוליטיקה האמריקאית, צ‘ארלי קוק, העריך השבוע שהאמריקאים חדלו להאזין לנשיאם, או שהם קרובים מאוד ללחוץ על כפתור ההשתקה (mute) בשלט-רחוק שלהם. הסקרים האחרונים מתחרים זה בזה בחדשות רעות לברק אובמה. 40% או פחות נותנים אמון במנהיגותו הכלכלית, 70% ויותר חושבים שאמריקה ”מתנהלת בכיוון הלא-נכון“, רוב מוחלט או יחסי סבוריםשאין הוא צריך לחזור ולהיבחר בשנה הבאה. אגב, רוב גדול של הנשאלים מחבבים את הנשיא, אבל נוטים להסכים עם טוען רפובליקני לנשיאות, מיט רומני, ש“לאובמה פשוט אין מושג מה לעשות“.

הנשיא קרא לקונגרס לאמץ חבילה של קיצוצי מס, של השקעות בתשתית ושל סיוע למובטלים בערך כולל של 447 מיליארד דולר. זה שנים מדברים בארה“ב על הצורך הדחוף לשקם גשרים וכבישים, נמלי תעופה וים, בתי ספר ומוסדות ציבור. זה מה שעשה פרנקלין רוזוולט לפני 80 שנה, והעניק לאמריקה כמה מסכריה ההידרו-חשמליים המפורסמים ביותר.

הרפובליקנים, השולטים בבית התחתון של הקונגרס, הגיבו בנימוס. “רעיונותיו של הנשיא ראויים לעיון”, אמר יושב ראש בית הנבחרים ג’ון ביינאר, שהוא הרפובליקן החשוב ביותר בוושינגטון (ליושב ראש שמורה הסמכות הבלבדית לקבוע את סדר היום, ולהחליט אילו חוקים יידונו במליאה). הנימוס הזה הוא תוצאה משוערת של פגרת הקיץ. צירים רפובליקניים חזרו למחוזות הבחירה שלהם במהלך אוגוסט, ושמעו תלונות מבוחריהם על המבוי הסתום שבו היתה שקועה וושינגטון מאז תחילת השנה, כאשר רוב רפובליקני חדש נטל את השליטה בבית הנבחרים. קצת קשה להאמין שהנימוס יאריך ימים, או יניב תוצאות של חקיקה. אבל את זה עוד נראה.

תרופה שמאלית, תרופה ימנית

הנשיא רצה לשאת את נאומו 24 שעות קודם. הוא נאלץ להסכים לדחיה, מפני שהטוענים הרפובליקניים לנשיאות ערכו את ויכוח הטלויזיה החשוב ביותר שלהם עד כה. היו שם שמונה, והם הטעימו את הצורך להיפטר גם מברק אובמה, גם מנגיד הבנק המרכזי בן ברננקי. הם הבטיחו שינויים רדיקליים. המושל לשעבר מיט רומני הבטיח להוסיף 11 מיליון מקומות עבודה בתוך ארבע שנים. איך? הרפובליקנים יבטלו מייד את רפורמות הבריאות של אובמה, יורידו מסים על חברות, יקצצו את הוצאות הממשלה, יסירו הרבה מן הפיקוח על הפעילות הכלכלית…

הם לא הספיקו לשמוע את החדשות האחרונות מבריטניה. שם, קהילת העסקים דווקא מפצירה בבנק המרכזי לחקות את הפדרל ריזרב, ו“ליצור כסף“. תכנית-הצנע של ממשלת הימין-מרכז בלונדון העניקה לפני שנה השראה לימין האמריקני. הכלכלה הבריטית נמצאת בנסיגה, וממשית מאוד היא האפשרות של חזרה למיתון.

שר האוצר הבריטי הודיע השבוע, כי יהיה אשר יהיה, ממשלתו לא תסטה כהוא זה מתכניותיה הכלכליות. היה אפשר לשמוע במלים האלה את קולה של מרגרט תאצ‘ר, ראש הממשלה השמרנית, בדיוק נמרץ לפני 30 שנה. תכנית-הצנע שלה העמיקה את המשבר הכלכלי, וגבר הלחץ עליה גם מתוך מפלגתה לעשות פניית פרסה. תאצ‘ר הכריזה אז, בנאום מחשמל, ”הגברת הזו אינה עושה שום פניה“ (This lady is not for the turn). היא ניצחה בבחירות הבאות בזכות מלחמה מוצלחת נגד ארגנטינה על איים נידחים בדרום האוקיאנוס האטלנטי.

מלחמות עוזרות, מה לעשות. מלחמת ששת הימים סיימה את המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות ישראל עד הזמן ההוא. ראינו איך מלחמת העולם סיימה את השפל הגדול בארה”ב. אבל אם נניח שאין אופציה כזאת עכשיו, מכאובים כלכליים יוסיפו להצריך תרופות כלכליות.

תרופה שמאלית לא עזרה באמריקה, תרופה ימנית לא עזרה בבריטניה. מה יהיה?

להיות יפאנים, אבוי

בסוף חודש יולי, השבועון ’איקונומיסט‘ צייר את הנשיא אובמה ואת הקנצלרית מרקל של גרמניה על עמוד השער שלו עטופים בקימונו (משמאל). הכותרת אמרה, ”הופכים ליפאנים“.

פעם הכול רצו להיות יפאנים, עכשיו כבר לא כל כך. כותרת המשנה הסבירה, ”הפוליטיקה המערבית בשיתוק“. זה מה שקרה ליפאנים לאחר שהתפקעה בועת הנדל“ן שלהם, לפני עשרים שנה ויותר. הם גלשו אל מעגל קסמים דפלאציוני. האמון בכלכלתם התמוטט. איש לא קנה, איש לא השקיע. הם ניסו להוזיל את הכסף עד גיחוך, הם ניסו את כוחם ברפלאציה, הם הורידו מסים, הממשלה שלחה שיקים בדואר. זה לא עזר.

ואף על פי שהימים הגרועים ביותר חלפו, יפאן אינה מצליחה להיחלץ מתוצאות המשבר ההוא. הנס הכלכלי המפורסם שלה הפך לסיוט. בחמש השנים האחרונות היו לה חמישה ראשי ממשלה. לאיש אין מושג מה לעשות.

הסקרים רומזים שלבוחר האמריקני יש אולי שמץ של מושג מה הוא יעשה בנובמבר 2012: הוא והיא יוציאו את ברק אובמה מן הבית הלבן. ואז מה? האומנם יש מוצא, או שפסק-הדין היפאני מרחף על פני אמריקה ואירופה?

This entry was posted on יום שישי, ספטמבר 9th, 2011 at 9:28 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.