יריבתנו ואויבתנו

גירוש השגריר מאנקרה לא היה ”תגובה נחפזת“, אלא מעשה מתוכנן — כמו כל מעשי רג‘פ טאייפ ארדואן בעשר השנים האחרונות. ישראל דווקא יכולה להתנצל, כדי להאט את תכניותיו, אבל אין לה מנוס מלהודות שטורקיה של ארדואן לא תהיה עוד ידידה

"מלחמה עם ישראל?", שואל העתון הלא-קיצוני Milliyet, חמישה בספטמבר (בכותרת המשנה שלו). התשובה המצוטטת היא "לא", אבל העתונות הטורקית עשתה השבוע כמיטב יכולתה להפיח אש. העתון השמרני החשוב 'סבאח' מרח שיירה של ספינות מלחמה טורקיות בראש עמודו הראשון, והודיע על הכפלת כוחו של הצי במזרח הים התיכון. הוא פירסם מפה (הניתנת למטה בהגדלה) של כל הנמלים שבהם ביקר הצי הטורקי ב-2011, מעקבה עד קאראצ'י

פריגאטות ה'בארבארוס' החדישות של הצי הטורקי מתוצרת גרמניה מבטיחות את שלום הים התיכון

כל כך הרבה נמלים ידידותיים

היה צריך להתנצל. אם השותפות האסטרטגית היתה כל כך חשובה — היא היתה חשובה מספיק כדי להכחיש במשך שנים את אופיו של המשטר הטורקי — היה צריך למחות את הרוק, ואת הדם, ולבקש סליחה. הבעתי את הדעה הזו למחרת ההתקפה על ספינת ה‘גיהאד ’נאבי מרמרה‘, וזה אפילו עלה ל‘גלובס‘ בביטול פומבי מאוד של מנוי אחד (שקרא רק את הכותרת).

להתנצל, לפצות, להרכין ראש, לנשוך את השפתיים
המנהיגות הניאו-איסלאמיסטית של טורקיה סומכת על עקשנותה של ישראל, כדי להוסיף ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליה.

ישראל הגומלת על הדמגוגיה נגדה באהבה, בחמלה, באמפתיה, בצער, בצניעות תתנגש חזיתית עם הדימוי […] ישראל המתחרטת תוכל לשנות בן-לילה את סדר היום הבין לאומי. היא לא תיאהב, אבל היא תישנא הרבה פחות. והיא תלמד את ערכה של התאפקות.

בתחבולות תעשה לך דיפלומטיה, ששה ביוני 2010

היה צריך להתנצל, מפני שהתנצלויות הן חלק מן הדיפלומטיה הבין לאומית: לא עניין של צדקנות, אלא עניין של אינטרס עצמי.

ראשי ממשלות יפאניים חוזרים וקדים קידות של התנצלות לכל ארץ במזרח אסיה, שמבקשת אותם להתנצל על מעשי סבא במלחמת העולם השניה. יכול בהחלט להיות שההתנצלויות כנות, אבל הן גם מועילות לעסקים.

כמו שכתב שארל דה גול ביומנו לאחר פגישה עם ראש ממשלה יפאני, לפני איזה חמשים שנה, ”סוכן של ’סוני‘ ביקר אצלי היום“. יפאן לא חיפשה עוד כבוד, היא חיפשה עסקים, והיא מצאה אותם. פעם היא אפילו היתה סיפור ההצלחה הגדול ביותר של זמננו.

לכל הרוחות, אפילו מועמר אלקדאפי הבין לפני שמונה שנים שמוטב לו למחול על כבודו, להתנצל, להסגיר, לשקול פיצויים עצומים לחלק מקורבנות הטירור שלו. בתמורה, לוב הוחזרה אל הקהילה הבין לאומית, הוסרו נגדה הסנקציות, היא קיבלה שפע של השקעות — ו“המנהיג האח“ קיבל פוליסת ביטוח. היא פקעה, מה לעשות, אבל לא מפני שמעניקיה התכוונו מלכתחילה להפר את תנאיה. ככה יצא, כי ככה יוצא לפעמים ביחסים הבין לאומיים. (איך אני מעז להשוות? אני מעז.)

"שחק לך בשקט, ילד ישראלי", נוזפת בחביבות אמריקה (בדמות פסל החירות), שהדוח האחרון של האו"ם תקוע בכיסה. הילד המשוגע הורג להנאתו ילדים ערביים. הקריקטורה הזו התפרסמה בראש העמוד הראשון של העתון ג'ומהורייט, שהיה בטאונו של אתאטורק, ללמדך משהו מה רחבת-ממדים היא האיבה לישראל בטורקיה. הדימוי של "ילד מופרע" בקע מגרונו של ארדואן, לפני שבוע, ומאז העתונות הטורקית אינה יודעת שובע בשימוש בו. למשל העתון הימני-דתי Haber Turk, משתמש בו בכותרת ראשית, בשבעה בספטמבר. הוא לא היחיד. עצם הדימוי מזכיר להפליא שימוש-לשון של יאסר ערפאת לפני 25 שנה, שבו כינה את ישראל "התינוקת המופרעת של אמריקה".

"ישראל היא כמו ילד מופרע" (או "מפונק". תבורך הבהרה סמנטית מצד דוברי טורקית), מצוטט ארדואן בראש העמוד הראשון של האיסלאמון הזה. גם עתונים חילוניים השתמשו בדימוי בעונג

מוטיב הטירוף הישראלי כל כך נשא חן בעיניהם של עורכי ג'ומהורייט, שלמחרת הם פירסמו קריקטורה המראה חייל ישראלי משוגע, שאש נפלטת מרובהו, כשהוא מציג לראווה את דוח האו"ם, רשיון מיוחד לצאת מדעתו

סדר יומו המהפכני

התנצלות ישראל כי תבוא תתפרש כנראה כטכסיס. אבל התנהגותו של רג’פ טאייפ ארדואן היתה מטוכססת מיומה הראשון.

האיש הזה התעניין מלכתחילה בעניין עיקרי אחד: איך למנוע הפיכה צבאית נגד ממשלתו, ואיך להאריך את שלטונה.

כשלעצמן, שתי המטרות האלה היו לגיטימיות — חוץ מזה, שהן נועדו לשרת סדר-יום מהפכני.

לרוע המזל, מספר גדול מדיי של ישראלים, גם בשירות הממשלתי וגם במיגזר הפרטי, היו מוכנים להאמין שארדואן הוא ”מוסלמי מתון“. ארדואן שיווק את עצמו באירופה כמקביל המוסלמי של ”נוצרים דמוקרטים“. אלה האחרונים נתנו את שמם למפלגות שמרניות מתונות וזהירות, העומדות במרכז חייהן הפוליטיים של גרמניה, של הולנד ושל בלגיה (טוב, טוב, גם של לוקסמבורג. בנות-דמותן מופיעות גם בארצות אחרות, אבל בדרך כלל עם תווית אחרת, כמו ‘מפלגת העם’ של אוסטריה, למשל. מפלגת השלטון הנצחית באיטליה בחצי המאה שלאחר מלחמת העולם השניה היתה קרויה ‘נוצרית דמוקרטית’, אבל חלפה בינתיים מן העולם).

את הטכסיס הזה הכין ארדואן הרבה לפני נצחונו המדהים, ב-2002. הוא עלה על המטוס הראשון למערב אירופה למחרת נצחונו, ממש למחרת, כדי להלך קסמים על הנוצרים-דמוקרטים ועל הסוציאל-דמוקרטים. קיצור-דרך לאיחוד האירופי הוא לא קיבל, אבל הוא צבר את כל נקודות יחסי הציבור שרצה, ועוד יותר.

ארדואן ידע שהוא צריך לנטרל את הצבא. חיזור פומבי נמרץ אחרי האיחוד האירופי היה האמצעי הראשון, מפני שהצבא, שומר גחלת החילוניות, היה מתקשה להצדיק את הפלתה של ממשלה ”פרו-אירופית“, המקבלת הכשר מתינות ממעריציה התמימים, או מעמידי-הפנים, במערב. לניניסטים נהגו לדבר על “שוטים שימושיים” בשירות המהפכה. רשימת השימושיים של ארדואן באירופה ובישראל ארוכה מאוד ומדכדכת מאוד.

אחר כך התחילה החגורה להתהדק סביב מותניהם העבות של הגנרלים. טיפשותו הקיבוצית המונומנטלית של המחנה החילוני איפשרה את הסיבוב הבא, הקריטי לחלוטין: מעצר סדרתי של אנשי צבא ושל בעלי בריתם בחברה האזרחית, כולל עתונאים, ועריכת משפטי-ראווה נגד מתכנני כל מיני קשרים צבאיים.

אין זאת אומרת שלא היו קשרים. תמיד היו קשרים בטורקיה. אבל הנסיון לתאר קשר עצום-ממדים של מדינה-בתוך-מדינה (”המדינה העמוקה“, בז‘ארגון המקומי) לא התקרב כלל אל הוכחה. מטרתו היתה להלך אימים, ולדחוק כל מתנגד פוטנציאלי.

ההתפטרות הפתאומית של כל הפיקוד העליון המחישה את הירידה הדרמטית בכוחו הפוליטי של הצבא -- ואת התחזקות מעמדו של ארדואן. כאן הוא נראה לצד הגנרלים והאדמירלים הפורשים, בעתון הטורקי 'מילייט', שלושים ביולי 2011

ההתפטרות האחרונה של כל הפיקוד העליון, במחאה חסרת-אונים על ציד המכשפות, מילאה את ציפיות ארדואן.

עד כמה שאפשר לראות, הפיקוד העליון של הצבא איבד כל חשק להתערב בפוליטיקה. כשלעצמו, זה טוב. זה טוב, מפני שהרוב הגדול של הטורקים אינם רוצים לחיות בצלו של איום התערבות. אבל הדה-פוליטיזציה לכאורה של הצמרת הצבאית מעניקה מרחב-תימרון כמעט בלתי-מוגבל לארדואן ולמפלגתו, בהתחשב באימפוטנציה הנלעגת של האופוזיציה האזרחית.

ארדואן עושה חוכא ואיטלולא מן האופוזיציה הזו (‘מפלגת העם הרפובליקנית’ שהקים אטאטורק), ואנשיו משווים אותה עם מפלגת הבעת’ הסורית, ואומרים עליה שהיא “הסניגורית של ישראל”.

זה כמובן העלבון החמור ביותר שטורקי יכול להטיח בימים האלה בטורקי אחר. מחוץ לבעל טור אמיץ בעתון ‘הורייט’ — שהעז להזכיר לארדואן, כי מאז 1948 מוסלמים הם ההורגים העיקריים של מוסלמים — אין יותר מקומץ טורקים המוכנים לבקר את ארדואן על ישראל. האופוזיציה מבקרת אותו על הרבה דברים אחרים, לפעמים במלים קשות (“חוליגאנים”, היא קוראת לראש הממשלה ולאנשיו), אבל איבה לישראל היא עניין שהטורקים מאוחדים בו. זה בהחלט אחד ההשגים החשובים שארדואן יכול לזקוף לזכות תשע שנות שלטונו. כמובן, הוא תמיד יכול לסמוך על קשי-העורף של מנהיגי ישראל ועל אטימותם. אבל האטימות הזו לא היתה מניבה תוצאות כל כך דרמטיות, אילמלא היה ארדואן להוט לקצור את פירותיה.

כאש בעצמותיו

עניינים מעטים בערו כאש בעצמותיהם של ארדואן ושל שותפיו יותר מאיבתם לישראל.

עוד לפני שהעפיל אל הפוליטיקה הגבוהה, ארדואן כתב מחזה רווי אנטישמיות. זו אינה אנטישמיות אירופית. זו אנטישמיות הנובעת מן הארס של כתבי האחים המוסלמים. את עקבותיה היה אפשר למצוא בכל רחבי טורקיה שנים לפני ארדואן: בחוברות ובגלויות-דואר, שנמכרו בכל קיוסק, מאיסטנבול ועד טרבזון ועד דיארבאקיר.

ארדואן אינו מעוניין בהתנצלות ישראלית. אדרבא, הוא מעוניין באי-התנצלות ישראלית. מאמר מערכת ב’הארץ‘ הניח השבוע, שגירוש השגריר הישראלי מאנקרה, והורדת היחסים למדרגת מזכיר שני, היו רק ”תגובה נחפזת“, והאשמה נופלת כמובן על ישראל. אפילו ה‘ניו יורק טיימס‘ ראה צורך להיות תקיף יותר בגינוי טורקיה, ולהזכיר את האיום המשתמע של שר החוץ הטורקי להפעיל כוח צבאי נגד ישראל.

התגובה לא היתה ”נחפזת“. היא היתה מתוכננת, כפי שכל מעשי ארדואן בתשע השנים האחרונות היו מתוכננים. הוא עשה חיל בלתי רגיל, הוא המנהיג החזק ביותר של טורקיה מאז אטאטורק. כמובן, יש אצלו לא מעט אופורטוניזם, אבל השיטתיות של מעשיו, כולל הריסת היחסים עם ישראל, מדברת בעדה.

התנצלות אולי תשבש קצת את תכניותיו. עכשיו אפילו קל יותר להביע אותה, מפני שחוקרי האו“ם סמכו את ידיהם על עצם זכותה של ישראל לפקח על מי עזה. אבל ההנחה המדריכה את אהוד אולמרט, כשהוא פוטר את מנהיגי טורקיה מחשד של איבה (”אני מכיר אותם“), קלוטה מן האויר: לא יתכן חידוש של ”הברית האסטרטגית“, מפני שטורקיה אינה רוצה לא ברית ולא אסטרטגית. סיכויי חידושה שקולים כנגד סיכויי חידושם של יחסי ישראל עם צרפת של דה גול ב-1967. הוא סיים את היחסים המיוחדים עם ”ידידתנו ובעלת בריתנו“ (המלים ההן בקעו מגרונו) לא מפני שהיא ”ירתה את היריה הראשונה“ במלחמת ששת הימים, אלא מפני שהוא הגיע עוד קודם למסקנה שקשרים הדוקים עם הערבים ייטיבו לשרת האת האינטרסים של צרפת.

”יודעים איך להרוג“

אל השיקול האינטרסנטי נוספת כמובן הפתולוגיה של ארדואן ושל תנועתו כלפי ישראל. נוספת גם דוקטרינת ”אפס בעיות עם שכנינו“, שמכוחה טורקיה מקווה למעמד הגמון במזרח התיכון.

הקו הישר אל ההגמוניה קצת התעקם. ארדואן, שהטיח בשמעון פרס בדאבוס, שווייץ, בינואר 2009, ”אתם יודעים יפה מאוד איך להרוג“, קצת מתקשה לחזור על המלים האלה בפומבי כלפי בשאר אל אסד; אפילו לא לאחר שהצבא הסורי הפגיז טריטוריה טורקית, כדי לפגוע בפליטים שביקשו מיקלט מעבר לגבול. יש לארדואן עכשיו קצת בעיות עם איראן. הבדלנים הכורדים מעניקים אפילו לטורקים את ההזדמנות להראות שהם ”יודעים יפה מאוד איך להרוג“.

אם יש קצת מהמורות בדרך אל ‘ניאו-עותומניזם’, היעד לא השתנה. יהירותו וכוחניותו של ראש ממשלת טורקיה רק התחזקו, תוצאה של שלושה נצחונות סוחפים בבחירות לפרלמנט ומונופוליזציה של עמדות הכוח. הערגה אל סדר טורקי חדש במזרח התיכון, Pax Turkica, מפעמת בארדואן. לפני 1923 לא היה אלא סדר טורקי, או למען הדיוק עות’מאני. לא היתה מדינה טורקית, לא היה עם טורקי. בחצר הסולטן, הלוא הוא ח’ליף כל המאמינים, “טורקי” היה שם גנאי לאיכרים נחשלים מאנטוליה. הגמוניה אימפריאלית משערי ים סוף עד שערי וינה היתה סיבת-המדינה, raison d’État.

האב המייסד, מוסטפא כמאל 'אטאטורק', עדיין מרוח על כל קיר, אבל הוא היה מתקשה להכיר את הרפובליקה שיסד

אטאטורק חזה על בשרו את תוצאות ההתיימרות האימפריאלית. הוא לחם בשירותה, באומץ ובהעזה, בימי מלחמת העולם הראשונה. אבל הוא ראה כיצד היא מקרבת את ארצו אל כיליון. כאשר יסד את הרפובליקה, הוא חרת על דגלה “שלום מבית ושלום מחוץ“. הוא ויורשיו נמנעו מלהתערב בסכסוכים לא-להם, אפילו כאשר הוענק להם פיתוי של התרחבות טריטוריאלית, ואפילו כאשר הסכסוכים נגעו לגורלם של טורקים אתניים מעבר לגבול.

העידן ההוא התחיל להסתיים ב-1974, עם ההתערבות בקפריסין. מבלי לדון בצדדיה המוסריים והרגשיים — טורקים אמנם דוכאו וקופחו בידי הרוב היווני — ברור למדי שההתערבות ההיא פתחה תיבת פנדורה. למרבה האירוניה, ראש ממשלה ממפלגת אטאטורק הנהיג אותה, כשלצדו עומד סגן ראש הממשלה האיסלאמיסטי הראשון מאז אטאטורק. האיסלאמיסט הזה היה פטרונו של ארדואן. המלחמה ההיא העמידה גנרלים “כמאליסטיים” (זה המושג הרגיל בטורקיה לתאר את חסידי מוסטפא כמאל אטאטורק) לצד פוליטיקאים סוציאל-דמוקרטיים, ניאו-איסלאמיסטים וקוואזי-פשיסטיים.

הרוחות הרעות לא יחזרו עוד אל התיבה, אבל ארדואן — שלמרבה העניין דווקא ניסה לסיים את סכסוך קפריסין בשנות כהונתו הראשונות — הוא התוצאה. האומנם הוא תוצאה בלתי-נמנעת? מי יודע.

חוץ מהתנצלות לצורך יחסי-ציבור, אין לישראל עוד בררה אלא להכיר בזה שטורקיה, ”ידידתנו ובעלת בריתנו“, היא עכשיו, ביתר שאת, יריבתנו ואויבתנו. אין זאת אומרת שצריך לירות בה, או לנתק איתה את היחסים. עם אויבים אפשר לנהל גם מלחמה קרה, שאולי יום אחד גם תסתיים בהפשרה. אבל העמדת פנים לא תועיל עוד לאיש. מדינית, אסטרטגית וצבאית, טורקיה אמנם אבודה.

באותו עניין, באתר הזה

אהבות אסטרטגיות (אחד-עשר בינואר 2010)

“ישראל מסכנת את שלום העולם”, מכריז ראש ממשלת טורקיה, בפעם המי-יודע-כמה, ומבטיח להתייצב נגדה. לא נעים לאבד ידידים. עוד פחות נעים לאבד בעלי ברית. אבל אין עוד מנוס מלהודות שטורקיה אבודה. במזרח התיכון של מחר היא תהיה יריבה פעילה

שמענו את האויב, והוא מדבר טורקית (ארבעה ביוני 2010)

רג’פ ארדואן הצליח סוף סוף להשחיל את עצמו למשוואת עזה. באדיבות ממשלת ישראל, עזה היא עכשיו הג’וקר במשחק הקלפים שלו, מבית ומחוץ. הרפתקנות, כוחניות ויהירות הן עכשיו סימני ההכר של מנהיגותו

בתחבולות תעשה לך דיפלומטיה (ששה ביוני 2010)

ראש ממשלת טורקיה אינו רוצה התנצלות. לא באמת. הוא רוצה רשיון לשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימיות של ישראל. זו הסיבה שצריך להציע לו התנצלות. דרמטית, מלאה, גלויה. על הדמגוגיה הארסית שלו צריך להגיב באהבה, בחמלה, בצניעות. אם זה המחיר — כדאי לשלם

אמפתיה עכשיו (שמונה-עשר בדצמבר 2010)

ישראל סובלת מגרעון קריטי. איש אינו רוחש לה עוד אמפתיה. ייסוריה, היסוסיה, פחדיה אינם מובאים עוד בחשבון. סיבה אחת חשובה היא שהיא אינה רוחשת אמפתיה לאיש. הפתרון (החלקי) הוא הסגנון

יוני 1911 (שלושה ביולי 2011)

הקיץ לפני מאה שנה התחיל המזרח התיכון להתייאש מהבטחות אביב העמים העות’מאני. מתחבקי 1908 מירקו חרבות: ערבים, טורקים, בולגרים, יוונים, ארמנים ויהודים כבר לא היו אחים ”תחת שמי התכלת“. כעבור מאה שנה ואביב עמים חדש, כל כך הרבה דברים נראים אותו דבר

 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 Responses to “יריבתנו ואויבתנו”

  1. ori hippo הגיב:

    גם במצריים וגם בטורקיה אנחנו משמשים בימים אלו כשסתום לחץ מכיוון שלא התנצלנו. כמה מלים בטון צבוע עם דמעות בצל מהמנהיגים שלנו היו יכולות להקהות את העוקץ.

    ששים שנה אנחנו בשכונה ולא מבינים את המנטליות. אולי מנהיגינו בונים על כך שבמוקדם או מאוחר ארדואן לא יחמיץ הזדמנות להסתבך בתוך המשפחה כמקובל אצלם: סוריה, איראן, ירדן, ואולי בקפריסין או בתלונות על היחס של האירופאים למהגרים טורקים.

    טורקיה בדרך לכבוש את אירופה עם מהגרים, וקראתי שהתחזית לקנדה בעוד 50 שנה שהשפה המדוברת ביותר השניה שם אחרי סינית ולפני אנגלית תהיה טורקית.

  2. אהרון קנכט הגיב:

    כמה נכון.

    לכל אורך דרכו ארדואן פעל לניתוק הקשר עם ישראל.

    אינני מאמין שהתנצלות הייתה עוזרת אך בודאי לא הייתה מזיקה.

    וחכמינו באיוולתם לא רק שלא התנצלו אלא אף החריפו בהתנהגותם ובהצהרותיהם.

    מבהיל לראות כמה ארדואן וליברמן דומים.

  3. גולדבלט משה הגיב:

    למעשה אין מחלוקת שהתנצלות אם הייתה אפשרית הייתה אולי דוחה מעט את מה שצפוי היה לקרות ממילא. האימפריאליזם העות’מאני המודרני ימצא התנגדות לא רק מצד ישראל ,סביר להניח שתהיה לו התנגדות גם מקרב חלק ממדינות ערב ולא פחות גם באירופה (יוון). התנצלות בנסיבות שנוצרו (להבדיל מהתנצלות על מאורעות רחוקים או היסטוריים שגם היא בעייתית-הטורקים לא יתנצלו על הטבח בארמנים] משמעה הקרנת חולשה ופחד (זו באמת הסיבה שקדאפי התנצל). אסור לנו היום להקרין חולשה כזו, כי בעלי ברית אפשריים צופים בהתנהלותנו.

    בעיקרון אני מקבל את הקו האחראי של ישראל, אולם חשוב היה שישראל תבהיר כי תגן על אינטרסים חיוניים שלה גם בכוח, וכי לא שינתה את מדיניותה ביחס לסגר בעזה, ובוודאי שתגן — אם יידרש, בכוח — על האינטרסים שלה בשדות הנפט. גם תרגילים צבאיים ואויריים מופגנים בים התיכון יכולים לעזור.

    זו השכונה שבה אנו חיים ולצערי ישנם רבים בתוכנו שלא הפנימו עדיין את המציאות.

    • גולדבלט משה הגיב:

      תיקנת את המונח למונח השגור “האימפריה העות’מאנית” אבל זו לא שגיאה לכתוב עוסמאנית-למיטב ידיעתי זהו המינוח המקורי

      • יואב קרני הגיב:

        לא, אין זו שגיאה, אני עצמי נסיתי את האיות הזה במרוצת השנים. אבל האיות המקובל בארץ הוא “עות’מאני”, גם בספרות גם בעתונות, והאחדת כתיב נחוצה להמעיט בלבול.

  4. יוסי דר הגיב:

    אכן להתנצל,

    בפני הכורדים על שסייענו לטורקים ללכוד את אוצ’לאן,

    ועל שסיפקנו לטורקים נשק מודרני להרוג בכורדים.

    בפני הארמנים, על ששימשנו כלי עזר בידי הטורקים בהכחשת השואה הארמנית.

    עוד לא מאוחר.

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט, יוסי. אבל ההתנצלויות האלה צריכות לבוא מעומק הלב, מפני שיש להן סיבה ממשית. ההתנצלות לטורקיה שהצעתי היא דיפלומטית, ונועדה לקדם אינטרס עצמי.

  5. עומר לביב הגיב:

    מעניין כרגיל, אבל מקריאת המאמר שלך הגעתי למסקנות הפוכות לגמרי. אם, כמו שאתה טוען, ואני מסכים לגמרי, לארדואן יש תוכנית אב (שישראל, אגב, לא עומדת במרכזה, אלא היא רק אמצעי אחד מני מספר), והוא גם אינו מעוניין בהתנצלות, ההתנצלות לא הייתה משפרת את יחסי הציבור שלנו ולא הייתה מסייעת בקידום היחסים עם טורקיה אלא הייתה – אם בכלל – מעכבת בקצת את תהליך ההסלמה עם טורקיה עד למשבר הבא, שיגיע בקרוב מאוד כך או כך.

    יתרה מזאת, ארדואן לא דרש רק התנצלות – ואסור לשכוח את זה: הוא דרש בנוסף גם פיצויים (שישראל מוכנה לתת) ופתיחת הסגר על עזה – תנאי שארדואן יודע שישראל לא יכולה למלא. בעניין זה כדאי לקרוא גם מאמר של גיא בכור מהימים האחרונים, שבו הוא מציע מנגנון אספקה אזרחית לעזה, בהסכמת ישראל, שתצא מטורקיה לאחר בדיקה ישראלית או של נאט”ו. ברור שהצעה כזו תכניס את טורקיה למילכוד.

    בשורה התחתונה – מאחר שהכיוון שאליו ארדואן הולך הינו ברור, אין מה להתעסק יותר מדי עם ניסיונות לרצות אותו. הטיפול הנכון לטעמי, לפחות מבחינת יחסי ציבור, הוא להתעלם ממנו לגמרי. ברמה האסטרטגית אין ברירה אלא להתכונן לתרחישים גרועים הרבה יותר – הם עוד יגיעו.

  6. אמנון גבאי הגיב:

    אכן מאמר מרתק ומקיף. גם אני כמו חלק מעמיתיי נוטה להגיע למסקנה כי בסביבה “המזרח תיכונית” להתנצלות הרבה יותר חסרונות ברמה אסטרטגית מאשר יתרונות קצרי טווח ברמה הטקטית.

    אנסה להמחיש: בתרבות האסיאנית ומיוחד בזו היפאנית, התנצלות, כמו גם היכולת להתנצל, הם ערך מהותי בפני עצמו. זאת ועוד, התנצלות מפורשת במקרים רבים כחוזקה משמעה “אני חזק מספיק כדי להתנצל”.

    לצערי, התרבות הים תיכונית הפוכה לחלוטין, והתנצלות, במיוחד כאשר היא נכפית בצורה כה אגרסיבית, מפורשת כסימן חולשה, וברוב המיקרים אף מעצימה את התוקפנות ומחלישה את עמדת המיקוח.

    לעניות דעתי (וגם לדעת מיספר טורקים שיצא לי לשוחח איתם על המצב) ארדואן הינו דיקטטור לכל דבר, עם התסמינים ואובדן האוריינטציה שנלווים לתואר בחלק מהזמן. אני מסכים כי ארדואן מנהל את הדברים בצורה לוגית ולפי משנה סדורה, אך לא בצורה רציונלית (לפחות לא הרציונל המעשי, לא אישי, וארוך הטווח בעינים מערביות או אפילו אסיאניות). לפיכך, אקט רציונלי כמו התנצלות על חלקנו, היה מעצים ומאושש את הבנתו ותחושתו כי הדורסנות שבה הוא מתנהל היא הדרך הנכונה להמשיך ולהתנהל כדי להשיג את מטרותיו.

    ברמה האסטרטגית, אין לי ספק כי כל שכנינו מסביב מתבוננים בתשומת לב מירבית המעשה, וגם הם כמו גם ארדואן מצפים לזהות עוד ועוד נקודות חולשה למינוף המאבק.

    הדבר המהותי אף יותר בעיניי הוא כי האנשים אשר אמורים להוביל את המדיניות ולנהל את התהליך מהצד הישראלי (אני במכוון לא קורא להם מנהיגים…) סובלים מליקוי מאורות וחוסר הבנה בסיסי של הסביבה הקרובה שלנו.

    גם אם במקרה זה נעשה מעשה ספציפי שהוא נכון לדעתי, הוא נעשה לאחר טעויות וחוסר עבודה אפקטיבית לאורך ניהול המשבר (כולל אירוע ההשפלה של השגריר הטורקי). הדבר החמור אף יותר הוא, כי דיפלומט מספר אחת של מדינת ישראל מוקצה מחמת מיאוס בכל בירה חשובה בעולם, דבר שסוגר את הגולל על הערוץ היעיל ביותר למתן את המשבר, הוא ערוץ הדיפלומטיה.

    סוף דבר, המזרח התיכון הוא המקום הדינמי ביותר בעולם כיום וכנראה לזמן רב. אינטרסים כמו גם אנשים הנם בני חלוף, ושום דבר אינו מובן מאליו בטווח הזמן, גם לא הגחמות של ארדואן

    אינני בקיא ברזי הדיפלומטיה והפוליטיקה הבין-לאומיים, אך בראיה לטווח ארוך, ועל אף כל המכשולים שרק הולכים ונערמים, נראה לי שהדבר הנכון לעשות הוא להמשיך בדיפלומטיה שקטה, נחושה וחכמה, לא צודקת, לא צדקנית ובוודאי לא מתלהמת.

    בהקשר אופרטיבי זה, אני מייחל למיפנה מנהיגותי שהוא בעיני אף חשוב יותר ממה יעשה ארדואן.

  7. רונן דורפן הגיב:

    דברים מרתקים. אומר רק דבר אחד: לטורקיה יש מנהיג עם קו שהוא מגיע אליו. בישראל קשה לאתר קשר רציף של מדיניות על פני שבוע ימים.

  8. רני הגיב:

    כללית בכלל לא בטוח שעליה מטאורית של טורקיה היא באמת בניגוד לאינטרסים של ארה”ב. ארה”ב מעולם לא לחמה בטורקיה, ובימים הרעים אחרי מלחמת העולם הראשונה אפילו ניסתה למתן את ההתקפה של יון על טורקיה. אחרי מלחמת העולם השניה, ארה”ב בנתה את העוצמה הצבאית הטורקית, וממשיכה בכך. עדיין יש נשק אטומי אמריקאי בטורקיה, במין חצי שותפות. טורקיה גם עוזרת לארה”ב באפגניסטן, בקווקז ובמרכז אסיה (לדאבון לב ארמניה). אולי מכאן הכעס של חלק מהממסד הבטחוני של ארה”ב על נתניהו וישראל. בכל מקרה הממסד הצבאי-בטחוני בארה”ב אינו רואה את מזרח הים התיכון כמו שרואות אותו ישראל וקפריסין (המאוימת בגסות כמו ישראל) ויוון.

    צומחת כאן יריבות איראנית-טורקית, כאשר שנאת ישראל היא כלי של שני הצדדים לנכס לעצמם אהדה ערבית. המפה שהביא בעל הבלוג מדברת בקול רם. זו תגובה טורקית (צי של נאט”ו ! בתמיכת מי? בידע ועידוד של מי?) לנסיונות האיראניים להיכנס לים התיכון. שייט זה מהווה תזכורת למדינות המפרץ, שלפני המון שנים צי טורקי ניסה לדפוק את הפורטוגלים גם בים סוף וגם במפרץ הפרסי — ולא הצליח.

    אמנם יש לי ספק רב אם הטורקים יכולים לעבוד בעיניים על הערבים. יש הרבה שנאה ובוז הדדיים. אבל יתכן שהאספסוף הצעיר בשני הצדדים נקי מכך ולו יחסית. אבל הערבים היו ונשארו כלי משחק. ברנרד לואיס, אחד האנשים שהכי מבינים את המזרח, צופה התנגשות איראנית-טורקית על השליטה במרחב הערבי, הוא אמר זאת לפני המתחולל בסוריה כיום. בעניין זה, כאן לידנו, לא יכול להיות צי טורקי בטוח במזרח התיכון כאשר טילי יבשה-ים איראניים חוסמים את המעבר בין לבנון לקפריסין.

    כרגע אין לצי הישראלי, ללא חיל-אויר, סיכוי מול הצי הטורקי. אבל כל האלקטרוניקה בצי הטורקי היא מנאט”ו. הטורקים בונים אוניות, ויש להם תעשיית נשק טובה. אבל בלוחמה אלקטרונית, בענייני חומרה ותוכנה הם חלשים מאוד. האם נאט”ו תאפשר לטורקים לוחמה אלקטרונית נגד ישראל? שאלה קשה ביותר שתקבע כל גורל התנגשות ימית ( ואווירית!) בין ישראל לטורקיה, לא יכול להיות שכבר לא דובר על כך.

    לדעתי צריך היה להתנצל. בכל מקרה לדעתי — ובדקתי, וגם כתבתי בעבר, לישראל היתה זכות לעצור את ה”נאבי מרמרה”, כך שלא בטוח מה היה אומר בין הדין הבין לאומי בהאג, ויתכן שבהשפעת ביקורתה של האופוזיציה, טורקיה אמנם תלך לשם. אבל אותם חוקים מתירים לספינת מלחמה טורקית לעצור אוניות סוחר בדרך לישראל, בטענות מטענות שונות. או כן, עוד מחדל של הישראלים השוטים המבולבלים והרוצים להיות בסדר, את ניתוח הגוויות של הטורקים היה צריך לעשות בישראל בפיקוח בין לאומי. לדעתי, אם היו עושים כך גם החלק הזה בדו”ח היה נראה אחרת.

    זהו, יכולתי להוסיף אבל זה טוקבק ולא מאמר.

  9. נדב הגיב:

    אכן להתנצל
    בפני עשרות אלפי הפועלים הישראלים שאיבדו את מקור פרנסתם בשנות
    התשעים כאשר ממשלות ישראל, כולן, הניחו לטורקים לייצא אל ישראל
    את סחורתם הזולה במחירי “היצף”, ואף כלי תקשרת לא מחה, אחרי הכל
    מי היו הנפגעים? כמה פועלים קשי יום, אלה תמיד נדפקים, וכמאמר
    השיר “מי שנדפק פעם אחת ישנה סכנה שיתרגל”.

Leave a Reply for גולדבלט משה