הימין האמריקאי יוצא נשכר כל אימת שהשאלה הזו מעסיקה בוחרים, שנמאס להם כבר. ולמי לא נמאס כבר השנה, עם צמיחה כלכלית המתקרבת לאפס. חוץ מזה שמזג האויר מזכיר לאמריקאים, שהם דווקא רוצים ממשלה גדולה, שתהיה בכל מקום, ותעשה כל דבר
מעמד מיוחד במינו, שכמעט נשכח: 1999, ג‘ורג‘ בוש הבן, מושל טקסס, עושה את צעדיו הראשונים במערכת הבחירות לנשיאות. ידיעותיו במה שהאמריקאים קוראים ”מדיניות ציבורית“ מוגבלות למדי. זקני המפלגה הרפובליקאית, שהקדימו למשוח אותו, סידרו שיעורים פרטיים בשבילו. המומחים החשובים ביותר של המפלגה בכל מיני תחומים שמו את פעמיהם לאוסטין, עיר הבירה של טקסס, כדי למלא את פערי הידע של המושל.
שיעור אחד היה בענייני בטחון לאומי. המורה היה דב זקהיים, לשעבר בינוני-בכיר במשרד ההגנה של רונלד רייגן, מן האינטלקטואלים היהודיים המבטיחים של המפלגה. ”דב“, שאל המושל בוש, ”בשביל מה אנחנו בכלל צריכים צבא?“ (army, שתרגומו המדויק יותר באנגלית אמריקאית הוא ”חיל יבשה“.)
שתיקה קצרה ונבוכה נפלה על מורי המושל, בהם פול וולפוביץ, שיהיה מס‘ 2 במשרד ההגנה של בוש, ויהיה הראשון שיקרא לנשיא לפלוש לעיראק. אבל הם התעשתו עד מהרה, והצליחו להסיק מסקנות מחמיאות מן השאלה הזו: המושל אינו מהסס להפשיט את הבעיה המורכבת ביותר מכל שכבותיה, עד שהוא נוגע בגלעין הקשה.
מעניין שהאנקדוטה הזו לא נעשתה נכס צאן ברזל של הפוליטיקה האמריקאית. היא נמסרה בכתבה ב‘וושינגטון פוסט‘ כמעט לפני 12 שנה. יריבי בוש בתוך מפלגתו ומחוצה לה לא השתמשו בה נגדו במערכת הבחירות של שנת 2000. בהתחשב בזה שהוא ניצח בזכות הבדל של קצת יותר מ-500 קולות במדינת פלורידה, אולי שימוש בסיפור היה משנה את התוצאות. בפלורידה יש יותר אנשי צבא מאשר ברוב מדינות ארה“ב.
המכנה המשותף הנמוך ביותר
אף על פי שמספר לא מבוטל של אינטלקטואלים הגיעו אל הנשיאות, ובוודאי מילאו תפקידים בכירים בקבינטים נשיאותיים, הפוליטיקה האמריקאית אינה מקום טוב בשביל אינטלקטואלים ובשביל רעיונות מופשטים. לעתים קרובות, אולי קרובות מדיי, מנצח בה מי שהצליח לכוון אל המכנה המשותף הנמוך ביותר — המועמד שקילף את סדר היום מכל שכבותיו, עד שהגיע אל ”הגלעין הקשה“. זה קורה גם בשמאל וגם בימין. בעונה הפוליטית הנפתחת בשבוע הבא (תאריך מסורתי, מייד לאחר פגרת ”יום העבודה“), זה קורה בעיקר בימין.
אולי לא באלה המלים, אבל בהחלט באלה הצלילים, בחלל מנסרת השאלה ”בשביל מה אנחנו בכלל צריכים ממשלה“. בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית, הכיוון החד-משמעי הוא ימינה. זה קורה תמיד בבחירות מקדימות — רפובליקאים פונים ימינה, דמוקרטים פונים שמאלה, בחיפוש אחרי הפלח האקטיבי של מצביעי כל אחת מן המפלגות — אבל הפעם זה קורה במידה עוד יותר מובהקת. אולי לא ראינו רדיקליזציה כזאת מאז 1976, כאשר רונלד רייגן התקרב להביס את הנשיא המתון מדיי של מפלגתו, ג‘רלד פורד, ושינה את פני המפלגה לבלי הכר.
במירוץ המתקרב והולך אל שיאו, הנשכר מן הפניה ימינה, לפחות בשלב הזה, הוא ריק פרי, המושל הוותיק של טקסס. הוא מכהן שם זה 11 שנה, מאז ירש את ג‘ורג‘ בוש. מי שחשבו את בוש למועמד ימני שמרני במיוחד יתעניינו לדעת שפרי חושב את נשיאות בוש לכפירה בלתי-נסלחת בעיקרי השמרנות. זאת אומרת, בוש מוחזק אחראי להתנפחות הגרעון בתקציב הממשלתי ולגידול בחוב הלאומי; הוא היה נשיא ”פעיל מדיי“, הן בענייני פנים והן בענייני חוץ. המפלגה הרפובליקאית, שחזרה ונבראה בצלמו של רונלד רייגן לפני 35 שנה, אינה אוהבת נשיאים ”פעילים“, מפני שהם מניבים ממשלה ”גדולה“ הזוללת תקציבים.
וכאמור, ”מי צריך בכלל ממשלה“.
בין קתרינה לאיירין
זו שאלה מעניינת במיוחד, כאשר מגיעה עונת המעבר בין קיץ לסתיו. זה הזמן החצי-שנתי לסופות הוריקאן במזרח ארה“ב ובדרומה. לפני שש שנים בדיוק, סופה אשר כזאת (המטאורולוגים קראו לה ‘קתרינה’) הטביעה את העיר ניו אורלינס, ושינתה את מצב-הרוח הפוליטי. קו ישר נמתח ממנה אל התבוסה הניצחת של הרפובליקאים בבחירות לקונגרס ב-2006, וקו קצת פחות ישר הוביל לנצחון ברק אובמה ב-2008.
האמריקאים גילו אז, שהם מצפים מממשלתם להיות פעילה; שהם רוצים שהיא תאסור מלחמה על איתני הטבע; שיהיו לה צי של משאיות ואלפי עובדי הצלה, ושהיא תוכל לנחות ולהמריא בקלות, לבנות גשרים בן-לילה, להגביה סוללות-מגן כלאחר יד. בקצרה, שהיא תוכל להיות בכל מקום ולעשות כל דבר.
לפני שבוע שררה ציפיה לבת-דמות של קתרינה בחוף המזרחי המאוכלס והעשיר יותר של ארה“ב. ‘איירין’ קראו לה, וחששו שהיא תטביע חלק ממנהטן. מנהטן לא טבעה. דווקא ורמונט, מדינה צפון-מזרחית קטנה על גבול קנדה, שמעטים הניחו את פגיעותה, שילמה את המחיר הגבוה ביותר. איירין חוללה מהומה גם במקומות שלא הטביעה.
הממשלה הפדרלית הוזמנה להתערב לטובת נפגעי הסופה, מושלים ביקשו מן הנשיא להכריז מצב חירום כדי להקל על זרימת מזומנים, המשמר הלאומי הועמד במצב הכן, פקחי טיסה וכמובן חזאים עבדו שעות נוספות. בימי ‘איירין’, ”הממשלה הגדולה“ לא היתה גדולה מספיק.
לוויין — או תרנגול
קריקטוריסט אחד, שפרי מכחולו מתפרסם בעשרות עיתונים בארה“ב, צייר השבוע את חיזוי מזג האויר עם ממשלה גדולה — ובלעדיה (למעלה). כשלממשלה יש תקציבים, לוויין עוקב אחר מזג האויר מן החלל החיצון; כאשר אין תקציבים, את המלאכה עושה שבשבת דמויית תרנגול על גג רעפים.
זה כמובן פישוט ניכר של הבעיה, אבל זה כאמור מה שעושים בפוליטיקה האמריקאית, לפעמים לטובת הימין ולפעמים לטובת השמאל, ותמיד לרעת הדיוק וההבנה: מפשיטים את הבעיה משכבותיה ומדקויותיה, ומציגים אותה במלוא גלעינה הקשה.
האם זה ישנה בטווח הארוך? קצת קשה להאמין. הלוך הרוח הכללי נוטה חד-משמעית נגד “הממשלה” (עצם הממשלה, לא ממשלה ספציפית), לאו דווקא מפני שהיא בולעת תקציבים, אלא מפני שתקציביה חדלו לתת תוצאות. כאשר ”ההתאוששות הכלכלית“ היא עכשיו לכל היותר עובדה סטטיסטית, וגם זה בקושי (השבוע שמענו, כי התוצר המקומי הגולמי גדל ברבעון האחרון רק באחוז אחד, מספר השקול כנגד שום-דבר), הבוחר האמריקאי מוכן לכלות את זעמו בממשלה.
ואם הבוחר זקוק לסיבות נוספות לשנוא את הפוליטיקאים, ניתנה לו אחת כזאת ביום רביעי השבוע. סכסוך גלוי פרץ בין הנשיא ובין היושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים על המועד המדויק שבו ברק אובמה יישא נאום חשוב על ענייני תעסוקה בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. הנשיא רצה את שבעה בספטמבר, היושב ראש מציע שמונה בספטמבר מסיבות טכניות — אם כי הרוב מניחים שהסיבה האמתית היא שהטוענים הרפובליקאיים לנשיאות עומדים לנהל ויכוח טלויזיה בדיוק באותו התאריך ובאותה השעה.
אם הם אינם מסכימים על התאריך, היתכן בכלל שיסכימו על איזשהו דבר אחר, בייחוד אם הוא כרוך בבשר ובעצמות? אכן, החודשים האחרונים ציינו מטוטלת פוליטית, שבה וושינגטון נעה מדרמה לטרגדיה, מקומדיה לפארסה. השבוע אנחנו עומדים בשלב הפארסה. נראה מה יזמן השבוע הבא.
(עידכון: הנשיא והיושב ראש הסכימו על תאריך. הנשיא קיבל את הצעת היושב ראש. התיפלות והגיחוך של עצם אי-ההסכמה הגיעה אל העמודים הראשונים של העתונים.)
עושה רושם שריק פרי מגלם בצורה הטובה ביותר את המטען הגנטי (המבחיל למדי) של המפלגה הרפובליקנית נכון להיום. נראה לי שהוא בדרך לזכות במועמדות מפלגתו, אלא אם כן, כפי שאמר מושל דרומי אחר, הוא ייתפס במיטתו עם בחורה מתה או עם נער חי.
גם אני שואל את עצמי בשביל מה בעצם האמריקאים צריכים צבא יבשה. האם הם עשו בו שימוש נחוץ ב-65 השנה האחרונות?
כאשר ריק פרי יהיה הנשיא, אולי נראה קצת ערכים אוונגליסטים בהחלטות של המשטר האמריקאי ולא רק שיקולים קרים, ויואב יוכל סוף סוף לראות שלמרות הכל יש קצת החלטות מבוססות על מוסר בפוליטיקה כי אחרת אולי לא היתה ישראל.
הכתבה הזו משתלבת יפה עם “המהפכה מתחילה עכשיו” (עשרים-וחמישה בדצמבר 2010)
יתכן שבעידן בן ארבע השנים של הרפובליקנים נזכה לראות קצת תוהו ובוהו והריסה יצירתית. בעצם הם הביאו אותנו הלום, אפילו ברננקי שנשאר מבוש ישכח שהיה לו אובמה בלתי נראה בדרך בין שני טקסאנים.