רוסיה וסין: עשרים שנה. איזה הבדל, איזו אכזבה

בסוף אוגוסט 1991 התחילה התמוטטות ברית המועצות. שליטי סין למדו את הלקח: דמוקרטיה בלי רפורמות כלכליות היא מירשם לאסון. עשרים שנה אחר כך, איפה רוסיה ואיפה סין — ואיזה לקח איום מותר להפיק

1953: כרזת-תעמולה של המפלגה הקומוניסטית קוראת לסינים להטות אוזן ליועציהם הסובייטיים, וללמוד מהצלחתם הסוציאליסטית. כל השומע יצחק, אם הוא סיני, או יבכה, אם הוא רוסי. המקור: chineseposter.net

צירוף נסיבות הביא את מיכאיל גורבאצ‘וב לבייג‘ינג, במאי 1989, בשיאה של מחאת סטודנטים ענקית. אולי מיליון כבשו את כיכר טיינאנמן. עיר הבירה, ושורה של ערי מחוז, היו שרויות באופוריה של חירות.

המתקן הנועז ממוסקבה היה רשאי לחייך לעצמו בסיפוק. בשורת החופש שלו התחככה עכשיו בחומות העיר האסורה. זקני המשטר הסיני הזכירו לו את זקני המשטר הסובייטי, שהוא הוציא לפנסיה בזה אחר זה. אגב, אם היתה שם אנטיפתיה, היא היתה הדדית בהחלט. גורבאצ‘וב גילם בדיוק נמרץ מה שהצמרת הסינית גמרה אומר למנוע. הוא דהר קדימה מבלי להכשיר את הקרקע. הוא התחיל לאבד שליטה. הוא הרשה לאנשים להביע את דעותיהם הרבה לפני שנתן להם סיבה להיות מרוצים ממשהו.

בשבוע שעבר, גורבאצ‘וב הזקן הסב במסיבת עתונאים ובשורה של ראיונות, כדי להגן על המוניטין שלו. בעשרים-ואחד באוגוסט מלאו עשרים שנה להתמוטטות נסיונם של זקני המשטר להציל את ברית המועצות. ארבעה חודשים ופחות אחר כך, גורבאצ‘וב פינה את לשכתו בקרמלין, הדגל הסובייטי הורד מן התורן בפעם האחרונה, וברית המועצות חדלה להתקיים. הוא היה אולי ראש המדינה היחיד בהיסטוריה, שפרישתו חייבה את פירוק המדינה שבראשה עמד.

מורשתו היתה עגומה מאוד: התמוטטות כלכלית, שהניבה אי יציבות פוליטית, סיימה את הנסיון הדמוקרטי הקצר והמבולבל, והחזירה את רוסיה אל משטר חד-מפלגתי למעשה.

ג‘ו הלך אצל שי

בשבוע שעבר, בבייג‘ינג, לעומת זאת, סין חזרה והציגה את המשוואה הבין לאומית החדשה. סגן הנשיא שלה, שי (Xi) ג‘ינפינג, אירח את סגן נשיא ארה“ב, ג‘וזף באיידן. שי הוא יורש העצר הרשמי של סין, הוא ייטול לידיו את הנשיאות ואת הנהגת המפלגה הקומוניסטית בשנתיים הבאות. באיידן בא למשש אותו, וגם להרגיע את סין. השקעותיה הענקיות באגרות חוב אמריקאיות בטוחות בהחלט, הוא הטעים. ואדרבא, שסין תשקיע עוד, מכל הבא ליד, בכל מה שהיא רוצה; שתבנה בתי חרושת, ותיצור מקומות עבודה בשביל מובטלי אמריקה, אמר באיידן.

ג'ו באיידן באה למשש את שי. (גזיר עתון מ China Daily, יומון ממשלתי בלשון האנגלית, תשעה-עשר באוגוסט)

שי הינהן בראשו. הוא הואיל להגיד, ש“כלכלת ארה“ב איתנה“. זה בדרך כלל מה שהיו אומרים נשיאים אמריקאיים, כל אימת שהבורסה נפלה. עכשיו איש אינו מאמין לדברי הרגעה נשיאותיים. כאשר ברק אובמה ניסה להרגיע, בשידור חי, כמעט לפני שלושה שבועות, גברה מהירות צניחתו של הדאו ג‘ונס. הרגעה משכנעת יכולה לבוא רק מפי הסינים.

מה שעשרים שנה יכולות לעשות.

רוסיה? היא עכשיו יצואנית של חומרי גלם, אשר שלומה הפיננסי הוא תוצאה כמעט בלבדית של מטוטלת מחירי הנפט בשוקי הסחורות העתידיות. היא אמנם מוכרת מטוסי-קרב לוונצואלה, וכורים גרעיניים לאיראן, אבל התווית ”יוצר ברוסיה“ אינה מופיעה על מוצרי צריכה במערב. מה בכל זאת היא מייצאת בהצלחה? אוליגרכים, ללונדון ולתל אביב. הם אוהבים לקנות עתונים (ליברליים, אם אפשר), בתים וצוללות.

”חוליגאנים“, אמר פוטין

קפיטליזם מושחת ורפה-שכל מנהל את רוסיה, מזייף את כללי המשחק לטובת מעטיו, ונאחז בשלטון באמצעים של הפחדה ושל דמגוגיה פופוליסטית. האיש החזק, ולדימיר פוטין, אוהב להצטלם בחצי גוף ערום כדי להראות את קיבורות הזרוע, בדרך כלל כשהוא אוחז רובה או חכת-דיג. הוא גם אוהב לדבר בגסות על אמריקה ועל המערב. האמריקאים, הוא אמר זה לא כבר, הם ”חוליגאנים“ בכלכלה העולמית. יש להם בעיות, אז הם לוחצים על הכפתור, ומדפיסים עוד דולרים, והופכים את העולם על ראשו.

אין שום דבר פגום בעצם הביקורת. היא לגיטימית בהחלט. הרבה אמריקאים מבקרים את הבנק המרכזי שלהם על מדיניות ההזרמה שלו. אבל ראש ממשלת רוסיה יכול להרשות לעצמו לירות מן המותן, מפני שהוא לא חשוב. לכלכלה הרוסית היתה יותר השפעה על העולם ב-1911 ממה שיש לה ב-2011.

סגן נשיא סין, לעומת זאת, צריך להתנהג באופן אחראי, מפני שהוא חשוב — וארצו חשובה. הניגוד הזה אומר כמעט הכול על הדרך שעברו שתי המעצמות הקומוניסטיות של 1991.

וולודיה עושה שרירים. האמת היא, שרוסיה היתה חשובה ב-1911 הרבה יותר ממה שהיא ב-2011

לסינים היתה תכנית. לרוסים לא היתה. הסינים התחילו רפורמות כלכליות ב-1978 בזהירות, זעיר פה זעיר שם. הם בחנו אותן באזורים מוגבלים, לפני שהתחילו להרחיב. אמנם צופים חיצוניים נדהמו ממהירות התעוררותה של סין, אבל זו היתה מהירות לא-מהפכנית. האור והחמצן שהוכנסו לחדריה של סין לא מוטטו את הקירות.

המפלגה הקומוניסטית הסינית ויתרה על רוב יעדיהם של מייסדיה. היא אינה מניפה עוד ברצינות דגלים של שוויון ושל אי-תלות בזרים. היא אינה מסורה עוד לרעיון של בעלות על כלי הייצור. לעומת זאת, היא מסורה לחלוטין לשמירת אחדותה הטריטוריאלית של סין ולקיום יציבותה החברתית. מאי-יוני 1989 לימדו אותה באיזו מהירות היא עלולה לאבד את השליטה.

היא כוננה איפוא מדינת משטרה פאראנואידית, הממהרת לדכא כל רמז של נון-קונפורמיות. השבוע שמענו שהיא הוציאה אל מחוץ לחוק שירים של ליידי גאגה, שלא נמסרו מראש לאישור צנזוריה. אלוהים אדירים.

מדינת המשטרה הזו אינה ראויה לאהדתנו, אבל אי אפשר שלא להודות כי היציבות נשמרה.

”מה רצית? שנשלח טנקים?“

אומרים שלסובייטים היתה תכנית דומה. יורי אנדרופוב, ראש הקג”ב, משטרת הבטחון הידועה לשימצה, נעשה מזכ“ל המפלגה הקומוניסטית ב-1982. הוא ידע יותר מעמיתיו מה נואש מצבה של המדינה הסובייטית. הוא רצה, כנראה, להתחיל רפורמות זהירות מבלי לוותר על השליטה. אבל זה קשה כאשר אתה מחובר לדיאליזה. אנדרופוב מת 15 חודשים לאחר שנכנס לכהונה.

לא היה שום דבר בלתי נמנע בהתמוטטות ברית המועצות. אילו הצליחה להחזיק מעמד עוד עשר שנים, ואילו הזמינה חברות מערביות לפתח את שדות הנפט שלה, תוחלת חייה היתה מתארכת במידה ניכרת. אילו היתה נאמנה להרגליה הישנים, והיתה שולחת טנקים אל הרחובות, סביר להניח שהיא לא היתה מתפרקת לגורמיה.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על מיכאיל גורבאצ‘וב. הוא לא היה מנהל מחונן, הוא לא היה פוליטיקאי אפקטיבי, משלב מסוים וקריטי מאוד הוא התחיל להיגרר אחרי המאורעות במקום להנהיג אותם.

אבל תהיה הביקורת עליו אשר תהיה, הרגע הגדול ביותר של שלטונו לא יוכל להיגזל ממנו. זה היה בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה בשלהי 1989, זמן קצר לאחר שהמפלגה הקומוניסטית בפולין ויתרה על מונופול שלטונה. חבר הוועד המרכזי, שהיה במקרה גם השגריר בווארשה, התלונן. ”מה רצית שנעשה“? התריס גורבאצ‘וב. ”שנשלח טנקים?“

מכלל השאלה היתה ברורה גם התשובה. תם עידן הטנקים. משטר שהתרגל להחניק כל ניצן של עצמאות במזרח אירופה בכוח מסיבי, נפרד מן הרעים שבהרגליו. מאחר שלא יכול להתקיים אלא על כידוניו, הקומוניזם הסובייטי הסתיים במהירות עוצרת נשימה.

איזו טרגדיה היא שבחירת גורבאצ‘וב הביאה התמוטטות ובחירת סין הביאה שגשוג. הלקח? משטר אינו יכול להתקיים על כידוניו אלא לפעמים. מה זאת אומרת? מי יודע. ב-1989 לא היינו מנחשים את התוצאות. אפילו לא מתקרבים לנחש אותן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 Responses to “רוסיה וסין: עשרים שנה. איזה הבדל, איזו אכזבה”

  1. ori hippo הגיב:

    כרגיל מהנה מאד. סין כך נראה מנסה לבחור בדרך ביניים בין ברית המועצות, שהתפרקה מחוסר גמישות, ובין המערב הקפיטליסטי, שגילה שכשנותנים למוכשרים-לכאורה לנהל את העולם מסיימים בתוצאות דומות.

    סין, בניגוד לברית המעוצותי היא מדינה די הומוגנית ואין בה יותר מדי הרי געש של לאומים שונים. היותה מדינת משטרה מאפשרת לה לצלוח את המשבר הכלכלי קל יותר מהמערב, ולשנות כיוון מהר יותר עם פחות היסוסי בירוקרטיה. לראשונה בהיסטוריה שלה, סין מתחילה לגלות נטיות קולוניאליסטיות, לחרוג מגבולותיה, ולהתערב במהלכים באפריקה ובמדינות שכנות שהיו בעבר חלק מהגוש הקומוניסטי, אם על ידי הלוואות גדולות או על ידי קשרי כלכלה. בינתיים נראה שהיא מצליחה טוב יותר לא רק מהרוסים אלא גם מהמערביים באירופה ואמריקה.

  2. רני הגיב:

    שלום

    סין מלאה בלאומים שמדברים שפות שונות, לא מובנות הדדית,
    אתוסים שונים, מנהגים שונים ומה לא עוד. מישהו חושב
    שזה אחיד, משום שמאחדת את התרכובת האדירה הזו יד ברזל.

    נזכיר שני מרכיבים מהברזל: דיכוי טיבט, עונש מוות, ונוסיף
    שלישי גורל הפאלונג-גונג, יש עוד מרכיבים.

    בקיצור ולעניין: חופש משחית וחופש מוחלט משחית באופן
    מוחלט. אבל שליטה פוליטית משחיתה, ושליטה פוליטית
    מוחלטת משחיתה באופן מוחלט, צריך איזון עדין.

    האיזון נשבר. גלובליזציה, ביטול סטנדרט הזהב והחופש המוחלט
    להעביר הון ומידע תוך שניות מקצה העולם לקצהו. חופש
    מהגבלות מכס על יבוא מוצרים מארץ לארץ. חופש שניתן
    לכסיל, לאוויל לחורש רע ולמחרחר מלחמה להפצת רעל
    אינטלקטואלי – ראה איראן והאספסוף המצרי – כל אלו
    מסכנים את כל החברות, המנסות לחיות במאה העשרים ואחת.

    גם ישראל בעשרים השנים הראשונות מצאה איזון בין חופש
    ושלטון. אם ישראל העכשווית לא תמצא דרך לרסן ימין
    ושמאל מוטרפים, ובעלי הון ושררה שיצאו מדעתם, ישראל
    בבעייה.

    אבל אם ארה”ב לא תמצא דרך לייצר עבודה ופרנסה
    וניהול תקציבי סביר, ולו גם במחסומי מכס ופיקוח
    על ההון, תנועותיו, צבירתו וחלוקתו — כל העולם הולך
    לקראת אסון.

    הנה סיפור סומליה: אנשים מתים
    ברעב, המערב, לא ארצות ערב, מנסה לעזור. מי שהנשק בידם
    סוחטים הון ושורפים מזון. זה יהיה סמל לעתיד טוב יותר
    לכולנו אם התורמים יכריזו, נתרום לפי תנאינו בלבד. אם
    לא, מותו ברעב, ויעזרו לכם החברים המוסלמים שלכם.

    • ori hippo הגיב:

      סין איננה מלאה בלאומים שמדברים בשפות שונות. 92% מתושבי סין הם לאום אחד,כ 8% — קצת יותר מ 100 מיליון מתוך 1.3 טריליון — הם לאומים אחרים. חלק מהמיעוטים מונים לעיתים אלפים בודדים ללאום. במדינות לשעבר, כמו מונגוליה הפנימית, המונגולים מחזיקים אחוזים בודדים מכלל האוכלוסיה. טיבט היא היחידה שם לטיבטים יש רוב, או קרוב לרוב, אבל גם הם מהווים כ 5-6 מליון איש לא יותר.

      הכול בסין מדברים וכותבים בשפה אחת, מנדרינית. בשל הטלויזיה, אפילו שפות מקומיות כבר לא מוכרות לצעירים. אפילו בחבל קנטון כבר אי אפשר להסתדר עם השפה הקנטונית. לכול יש מנהגים אחידים יותר מאשר למנהגי העדות בישראל, ואמונות זהות למדי, ובהחלט אהבה למדינה.

      הכול, למעט שני מיעוטים זניחים, מעונינים בשלמות סין כמדינה אחת בגבולות הנוכחיים, שהם ברובם בני אלפי שנים. הסיכוי שהם יתפלגו למחוזות עצמאיים קטן מהסכוי שמדינות ארה”ב יתפרקו. האחדות נותנת למחוזות יתרונות כלכליים.

      אין דיכוי בטיבט במובן שהמערב מתאר את זה, טיבט היא אוטונומיה עצמאית למחצה, הדרישה של הסינים היא הפרדה בין הדת למדינה שם, זה הכול. טיבט שייכת לסין לפחות מאז המאה ה-14. הפלנ גונג היא קלט.

      אינני יודע אם היתי מעדיף להיוולד בסין או רוסיה, אך כמבוגר מערבי נראה לי שעדיף לגור בסין של היום מאשר ברוסיה.

  3. רן ש. הגיב:

    תודה עבור הכתבה מאירת העיניים והמאלפת. אשמח לקרוא עוד על תהליך ההתפרקות שעבר על ברית המועצות במהלך 20 השנה שעברו מסיום כהונת גורבאצוב.

  4. אלכס מהכרמל הגיב:

    קשה מאוד לשוות בין שתי המדינות האלה. הן שונות זו מזו במידה כה ניכרת, הן בתרבות השילטון, הן באופי האוכלוסייה והן בכלכלה שזה פשוט בלתי אפשרי להניח ש”רוסיה הייתה הופכת לסין שנייה אם הייתה נוקטת צעד כזה וכזה”.
    בכל מקרה, אם הייתה לי אפשרות להיוולד מחדש ולגור או בסין או ברוסיה, הייתי בוחר ברוסיה, ואני שגם אתה מר קרני.

  5. דני פ הגיב:

    עלייתה הכלכלית של סין היא במובן מסוים דבר טבעי לגמרי. בימי הביניים לא נפלה סין בדבר מאירופה. עקב גילוי אמריקה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית נפתח פער בין המערב לשאר העולם, אך הוא הולך ונסגר, במיוחד ע”י עמי צפון-מזרח אסיה, שתרבותם מתאימה להצלחה בעולם המבוסס על השכלה ועבודה קשה.

    הסינים שלא חיו תחת שלטון קומוניסטי – בטיוואן, בהונג קונג, בסינגפור ובפזורה הנרחבת בדרום מזרח אסיה – כבר הדביקו את המערב. כך גם דרום קוריאה וכמובן יפאן. וייטנם, ששייכת לאותו מרחב תרבותי, דומה לסין בשיעורי הצמיחה המטאוריים שלה.

    במובנים מסויימים סין כבר עולה על המערב: בשנים האחרונות הקימה סין מערכת רכבות מהירות שללא ספק יזניקו את הכלכלה ואיכות החיים – ממשלת ארה”ב מסוגלת לצאת למלחמות, ומסוגלת לתת כסף לבנקאים, אך להקים תשתית מפוארת שתקדם את הכלכלה – זאת היא אינה מסוגלת לעשות.

    האסון שניחת על רוסיה נראה לי חורג מהמורשת האיומה של השיטה הכלכלית הקומוניסטית, ונראה כנובע ממשבר לגיטימציה. הקומוניזם ברוב העולם נשען על הלאומיות – אפילו בתוך ברית המועצות עצמה, האליטות השולטות ברפובליקות הנחשלות בקווקז ומרכז אסיה יכלו להצדיק את הקומוניזם כמסגרת שמאפשרת “בניית אומה” – אליטות אלו נשארו במידה רבה על כנן: בסין ובקזחסטן, בוייטנם ובאזרביג’אן.

    היו מדינות שבהן הקומוניזם מעולם לא נהנה מתמיכה אותנטית: במדינות הלווין של מזרח אירופה ובמדינות הבלטיות היה הקומוניזם גורם זר, והפטריוטיות החדשה היתה כלפי מדינות דמוקרטיות הפונות מערבה. אך בלב האימפריה – ברוסיה בבלארוס ובאוקראינה – התחולל משבר לגיטימציה מוחלט, ובהיעדר נורמות וסולידריות בסיסית, כפראפרזה על צ’רצ’יל, מעולם לא נשדד רכוש רב כל כך מרבים כל כך, על-ידי מעטים כל כך.

    • יואב קרני הגיב:

      נדמה לי, דני, שאולי הרחקת טיפה לכת במידת ה”מהותנות” (=אסנציאליזם) של טענותיך. אינני חושב שתשעה קבין של חוכמה ירדו על צפון-מזרח אסיה. שקיעת יפאן רומזת על זמניות ההצלחה.

      כך או כך, השגי המערב אינם תוצאה של שקדנות, אלא של אינדיבידואליזם ושל העזה אינטלקטואלית. יש במערב ביקורת ניכרת על הנחת התקדמותה של סין. מקצתה נרמזה גם בהערות מחכימות של אורחיי באתר הזה. עיקרן הוא שההשגים המספריים אינם משקפים התקדמות שוות-ערך של יצירה ושל חידוש. אם זה אמור בסין, זה אמור קל וחומר בווייטנם, שיש בה עוד פחות חופש מאשר בסין.

      בימי הביניים — אינני צריך להזכיר לך — ארצות האיסלאם לא זו בלבד ש”לא נפלו” מאירופה, אלא עלו עליה בהרבה. אז מה? אירופה הרחיקה מאוד לכת בהתקדמותה מאז ימי הביניים (גם אם שמטה לבסוף את הקרקע מתחת לרגליה במלחמות עולם ובהשמדות-עמים). סין צריכה לעשות הרבה יותר מאשר להשתוות למדע האירופי. עליה לפתח רוח של חופש. יש לא מעט סינים המבינים את זה.

      • ori hippo הגיב:

        לדעתי המשפט של דני “תרבותם מתאימה להצלחה בעולם המבוסס על השכלה ועבודה קשה” קולע ומשקף את המצב בסין, וייטנם וכן גם בהודו. התמתנות המשטר והשתפרות המצב הכלכלי יצרו מצב שקל יותר להמונים להשיג חינוך ולמצוא מקומות עבודה טובים וחוזר חלילה.

        בארצות הברית חינוך אקדמאי זמין, אלא שהאמריקאים לא מתלהבים מהשכלה. כבר דורות אחדים שהאוניברסיטאות שם מלאות ב”אמריקאים” חדשים מווייטנם והודו. בכתות של מדעים מדויקים יש בקושי ילידי ארה”ב. אם נתבונן על הצמיחה שם חלק לא מבוטל ממנה נעשתה על ידי מהגרים דור ראשון-שני, דור שלישי חסר דמיון ליצירה חדשה.

        במזרח יש שקדנות וטייוואן, סינגפור והונג קונג הן קנה מדה ודוגמה טובה למה שסין מכוונת אליו. אתה לא יכול להקטין את ערך האינדיבידואליזם שם, ההסטוריה המודרנית של סין הוכתבה על ידי חופן של אנשים, כולם הגיעו מכפרים קטנים. על הפריצה הכלכלית ושינוי קו המחשבה של מאו חתום כמעט בלעדית דאנג שאופינג. סין כיום משלבת עבודה קשה בהנהגה טובה.

        אני לא מבין את ההערה שלך על השגים מספריים שאינם משקפים התקדמות שוות ערך. זה מה שנחשב ולא סוג השלטון. לטעמך דמוקרטיה היא הדבר העיקרי, יש לא מעט סינים שלא לא יסכימו אתך. סינים חושבים שמשמעת, משטר וציות לחוקים יובילו אותך רחוק יותר מאשר הבלגן שנקרא דמוקרטיה מערבית, ובוודאי שיעזרו למדינה לצלוח משברים כלכלים.

        • יואב קרני הגיב:

          אני עיין, אם תרצה, בתגובות לרשימה קודמת באתר הזה, נהמתה של אמא נמרה. תמצא שם כמה הערות מעניינות על היחס בין כמות לאיכות במדע הסיני.

          יש גם כמה מראי מקום חיצוניים, כמו למשל אחד מכתב העת Nature על היקף הפלאגיאטים בעבודות מדעיות באקדמיה הסינית. רשימה אחרת מתארת את הצלחות המדע הסיני כ”אחיזת עיניים”.

          • ori hippo הגיב:

            תודה, מהנה ומאלף.

            במדינות בהן לגיטימי לרמות את הממשל כדי להתקיים, הונאות אקדמיות הן בעייה רצינית. אבל זה מקובל גם בסינגפור והונג קונג, שמעתי על התופעה מחברים מורים זרים באוניברסיטאות במדינות הללו, והמספרים ששמעתי היו קרובים ל 100 אחוז. לדעתי דווקא אצל סינים במדינות ליברליות יש נטיה גדולה יותר להונות את המערכת, ונטיה לחוסר מחשבה עצמאית. המצב הכלכלי שלהם טוב והם חסרי אמביציה. בסין זו תופעה זמנית שתיפתר. הם מטפחים מוכשרים.

            גם “תוצרת יפאן” היתה בזמנו בדיחה לאיכות מוצר ירודה.

            שמעתי על חברות לייצור מוצרי טכנולוגיה עדינים, שהעבירו את הייצור מיפאן לסין, ונאלצו לחזור ליפאן מכיוון שהסינים לא עמדו בדיוק – אלו חבלי צמיחה. מספר תושבי סין פי עשרה מיפאן, כמות המאפשרת יותר גאונים.

            סינים הם אנשים דעתניים מאוד, בפירוש יש רוח של חופש. עם שלטון נכון הם יצליחו במה שברית המועצות לא הצליחה. כמובן שגם שם באיזה שלב יגיע משבר. הטענה שזו מדינת משטרה מוגזמת. הונג קונג ביטלה על דעת עצמה הסכמים שחתמו הבריטים עם הסינים בעת ההחזר, והתנגדה לצנזורה סינית, כשכל מה שהסינים ביקשו זה למנוע הכפשות מופרזות של הפאלן גונג שמנצלים את המדיה. הסינים ויתרו מיד.

            אני שומע מכוהני-דת אוונגליסטים הפועלים בסין כמיסיונרים, בניגוד לחוק (כשבהחלט יכלו לעשות זאת במסגרת החוק), שהסינים עוצמים עיניים.

Leave a Reply for יואב קרני