מה לא, בעצם. מעמד בינוני מתקומם כמעט בכל מקום, מישראל ועד הודו ועד סין. פקעה סבלנותם של מאוכזבי העשור ומרומיו. ארה“ב מתכוננת ליום השנה העשירי של 11 בספטמבר בסימן קיטוב פוליטי אולי חסר תקדים. הטוען המוביל לנשיאות אצל הרפובליקאים הזהיר את הנגיד כי אם ”ידפיס כסף“, הוא יהיה אשם בבגידה במולדת
מראות ירח אוגוסט. במרכז, מושל טקסס ריק פרי. משמאל למעלה, סינים מפגינים נגד השחתת האקולוגיה שלהם. משמאל למטה, אוהלי רוטשילד. מימין למעלה, הודים מפגינים נגד שחיתות. מימין למטה, לונדון בלהבות. קולאז' מאת תמר מצפי, על יסוד צילומים של רויטרס, 'גלובס', שמונה-עשר באוגוסט 2011
”מה זה חודש אוגוסט הזה?“, פתח השבוע אלאן בלאיינדר רשימה בעמוד האדיטוריאלי של ה‘וול סטריט ג‘רנל‘. בלאיינדר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרינסטון, לשעבר המשנה לנגיד האמריקאי, התכוון לצפיפות הלא-שכיחה של דרמות פיננסיות בשיא הקיץ: ההורדה של דירוג האשראי מבית S&P, וההתחייבות חסרת התקדים של הבנק המרכזי להימנע מלהעלות את הרבית עד סוף 2013.
זה מספיק בהחלט, כדי להפוך את אוגוסט מזמן קלאסי של ‘עונת מלפפונים’ לבית חרושת לחדשות. אבל את השאלה הרטורית ”מה זה חודש אוגוסט הזה?“ אפשר להרחיב ללא קושי. אוגוסט לא נועד לדרמות, אלא אם כן מתפתחת במרוצתו מלחמת העולם הבאה (1939), או מתמוטטת במהלכו האימפריה הסובייטית (1991. היום, יום ששי, 19 באוגוסט, הוא יום השנה העשרים לקשר-הנפל הקומוניסטי נגד מיכאיל גורבצ‘וב, שניסה למנוע התמוטטות ונמצא מחיש אותה).
”חודש אוגוסט הזה“ הוא באמת קצת יותר מדיי. במרוצתו, משברים מערכתיים עצומי ממדים מטלטלים את מערב אירופה ואת צפון אמריקה; מלחמות אזרחים, או לפחות מלחמות של עריצים נגד אזרחיהם, מטלטלות את המזרח התיכון; המעמד הבינוני הישראלי מדהים את עצמו, את סביבתו ובמידה גוברת גם את העולם החיצון; המעמד הבינוני האנגלי מאבד את בטחונו העצמי בשעה שנערים מחוברי-פייסבוק משתוללים ברחובות לונדון; המעמד הבינוני של הודו יוצא בהמוניו אל הרחובות, כדי למחות על שחיתות; המונים — כנראה בינוניים — ממלאים את רחובותיה של עיר נמל סינית גדולה, במחאה חסרת תקדים על חטאי המשטר נגד איכות הסביבה; ומערכת הבחירות לנשיאות בארה“ב שולחת אותות ברורים, שהיא תתנהל בחודשים הבאים בצד הימני-מאוד של המפה הפוליטית.
כמה שאוגוסט 2001 היה שקט
צריך להודות שהקשר בין המרכיבים האלה הוא נסיבתי מעיקרו, חוץ מזה שנובע ממנו רמז, שפקעה סבלנותם של מאוכזבי העשור הראשון של המאה ה-21. לא עשור קל, כידוע לדייריו. אולי לא היה אוגוסט שקט מאוגוסט 2001. הוא נמשך 40 יום, והסתיים באחד-עשר בספטמבר השחור. בעצם לא אוגוסט בלבד הסתיים אז, אלא במידה רבה העולם שבו חיינו.
איזה הבדל בין תחילת עשור ובין סיומו: אוגוסט-ספטמבר של 1991 הניבו תקווה גדולה, שדמוקרטיה מערבית תתבסס בכל איזור היבשה שבין ולדיבוסטוק לליסבון. ציפיה ריאלית בהחלט שררה ל“דיבידנדים של שלום“, מפני שלא היתה עוד מלחמה קרה, ולא היו עוד אויבים טבעיים. ספטמבר 2001 שם קץ לאופטימיות ולציפיות.
באוגוסט 2001, ארה“ב היתה מעצמת-על לא-מעורערת. היא אמנם נמצאה בהאטה כלכלית, וליקקה את פצעי התפקעותה של בועת הטכנולוגיה. אבל לאחר שלושה תקציבים מאוזנים רצופים נראה בעליל שהיא מכניסה סדר בענייניה הפיננסיים. באוגוסט 2011, ארה“ב היא כמובן מעצמת-על, אבל מעורערת מאוד, עם שיתוק כרוני בתהליך קבלת ההחלטות שלה, עם משבר פיננסי המאיים על האשראי שלה ואפילו על המטבע שלה.
כמו ג‘ורג‘ מרשל?
השבוע הסבו מזכירת המדינה ושר ההגנה בפורום אקדמי חשוב בוושינגטון, כדי להרהר בקול רם. שר ההגנה, ליאון פאנטה, שזה מקרוב התמנה, הזהיר מפני הפגיעה הממשמשת ובאה ביכולת ההגנה של ארה“ב בגלל הקיצוצים העצומים המתוכננים בהוצאות הבטחון. מזכירת המדינה הילרי קלינטון גילתה, שמקור ההשראה ודגם החיקוי שלה הוא אחד מקודמיה המהוללים ביותר, גנרל ג‘ורג‘ מרשל. הוא היה מזכיר המדינה זמן קצר יחסית, בסוף שנות ה-40, אבל הספיק להניח את אבן-הפינה של האחדות הצפון-אטלנטית: תכנית מרשל לשיקום הדמוקרטיות האירופיות מהריסות מלחמת העולם השניה.
מה מאוד היא היתה רוצה לעשות מעשה מרשל בדמוקרטיות החדשות והשבריריות, העולות להן לאיטן בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. מה חבל שאי אפשר, אמרה קלינטון, מפני שאין לאמריקה המשאבים. כך ממש אמרה, ולא צוטטה בהרחבה ובהבלטה כמעט בשום מקום. מעט מאוד אמריקאים יחלקו עליה.
מה היה קורה אילו התשובה ”אין כסף“ היתה ניתנת לג‘ורג‘ מרשל ב-1947? אלוהים ישמור. אירופה היתה נצבעת באדום טוטליטרי, וארה“ב היתה חוזרת ומתקפלת אל מצודת התבדלותה המסורתית. חייו של איש מקוראי הרשימה הזו לא היו נראים אותו דבר, אילו נראו בכלל.
במישאל לא מחייב אבל רב-משתתפים של המפלגה הרפובליקאית במדינת אייווה בתחילת השבוע הגיעו ראשונים שני טוענים לנשיאות, החושבים שלממשלה לא נועד תפקיד פעיל בחיי אזרחיה. במקום השני, במרחק של 151 קולות בלבד מן המקום הראשון, התייצב ציר קונגרס קשיש ממדינת טקסס, רון פול (Paul), המנסה את כוחו זו הפעם השלישית. הוא תמיד היה המועמד האקסצנטרי, לא יותר מהערת שוליים. הפעם, הרעיונות שהוא מביע סמוכים מאוד אל הנורמות החדשות של מפלגתו. אחד הרעיונות האלה הוא שארה“ב תחזיר מייד את צבאותיה מעבר לים, אפילו באמצע הקרב. הוא כמובן רוצה לבטל מעיקרו את סיוע החוץ.
“היינו עושים לו משהו מכוער“
זה לא יקרה. רון פול לא יהיה מועמד מפלגתו. איש מן הטוענים האחרים לא הציע לחזור אל הבדלנות של המאה ה-19. לעומת זאת, הרפובליקאים התקרבו בשבועות האחרונים אל עמדת פול בעניינים אחרים של המאה ה-19. פול הוא אויב מושבע של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי המורכב מאוד של ארה“ב. קצת קשה להאמין, אבל לאמריקה לא היה בנק מרכזי ב-137 השנה הראשונות של קיומה. הבנק קם לבסוף ב-1913, ערב המלחמה שהעניקה לארה“ב את הבכורה הפיננסית, הצבאית והפוליטית בעולם.
ריק פרי צורח מחלונו של אוטובוס הבחירות שלו, "בן ברננקי הוא איש-הרשע!! או שהוא איתנו, או שהוא נגדנו!!!" אלה כמובן פאראפראזות על מטבעות לשון מפורסמים של ג'ורג' בוש הבן. לא מעט אמריקאים מתקשים להאמין, ששלוש שנים בלבד לאחר תום נשיאותו של בוש, המפלגה הרפובליקאית מגישה להם עוד קאובוי מחוספס מטקסס, עם מינימום של ספקות עצמיים ועם מקסימום של התחסדות. קריקטורה שהופיעה ב'הוק איי', עתון במדינת אייווה, ובשורה של עתונים נוספים בארה"ב"
בתחילת השבוע הצטרף טוען חדש אל המירוץ הרפובליקאי, המושל הוותיק והלא-דיסקרטי של טקסס ריק פרי (Perry), אשר ירש שם לפני 11 שנה את ג‘ורג‘ בוש הבן. פרי יצא מייד בהתקפה מרה על נגיד הבנק המרכזי בן ברננקי. הוא הזהיר אותו, שאם ”ידפיס כסף“ בחמשה-עשר החודשים שנותרו עד הבחירות, זה יהיה ”אקט של בגידה במולדת“. אף כי תרבות הדיבור באמריקה הידרדרה בדור האחרון במידה ניכרת, טוענים לנשיאות אינם נוהגים לייחס בגידה במולדת לאישי ממשלה בכירים. סוף סוף, את האיש הזה, ברננקי, מינה הנשיא בוש.
”אם הברנש הזה יוסיף להדפיס כסף“, אמר פרי על הנגיד, פרופסור ידוע לכלכלה, ”אני לא יודע מה אתם הייתם עושים לו באייווה, אבל אנחנו בטקסס היינו עושים לו משהו מכוער מאוד“. ולא יסף. מה ”אנחנו בטקסס“ היינו עושים? טקסס מחזיקה בשיא ארצי של הוצאות להורג של פושעים מורשעים. עונש מוות לברננקי? לא, הוא בוודאי לא התכוון.
זמן קצר לפני ההכרזה על ברננקי, סקר דעת קהל — לפי שעה יחיד — העניק יתרון ברור לפרי על פני כל מתחריו במקדימות הרפובליקאיות. מה יקרה אם הוא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות, וברק אובמה לא יצליח להתאושש עד נובמבר 2012? הנשיא ריק פרי?
רגע של צמרמורת עדיין לא הזיק לאיש בחודש אוגוסט חם וצפוף במיוחד.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
מה רע בריק פרי בימים אלו, אוונגליסט שמרן, חובב ישראל. יהיו לנו 8 שנים קשות ובתקופה כזו צריך מנהיג קיצוני נוקשה.
לארצות הברית היה גם היה בנק פדרלי (National Bank) בשנותיה הראשונות, פרי חזונו של שר האוצר הראשון שלה, אלכסנדר המילטון, שהאמין ב”ממשל גדול”. הבנק “הלאומי” הראשון קיבל זיכיון ל-20 שנה ב-1791. הזיכיון חודש שוב רק ב-1816 ולא חודש עוד בשל הווטו המפורסם של הנשיא ג’קסון בשנת 1836.
אחת הסיבות, אגב, שהיסטוריונים מצביעים עליה למיתון הכלכלי שארה”ב שקעה לתוכו בשנה שלאחר מכן (1837) היא ביטול הפיקוח שהטיל הבנק המרכזי על בנקים מקומיים, פיקוח שהכעיס רבים והביא לתמיכה העצומה בנשיא ג’קסון כמי שיפרק את “המונופול האריסטוקרטי” של הבנק וירחיב כך את השוויון. רטוריקה של שוויון נשמעה טוב, אך בפועל’ שנות נשיאותו של ג’קסון ראו עליה בפערים הכלכליים באוכלוסיית ארצות הברית. אולם למרות שיש מקום רב לבקר את מדיניותו של ג’קסון ולמרות שהבנק מרכזי היה נחוץ לכלכלתה המתרחבת של ארצות הברית בשנים אלו, האמת היא שהוא נוהל בצורה גרועה וסבל מנגע השחיתות.
לא היה גם היה. ל The First Bank of the United States היו כמה תכונות של בנק מרכזי, אבל ההבדלים בינו ובין בנק מרכזי על פי תפיסתנו היו עצומים. למשל, הוא לא היה בעל מונופול על הדפסת כסף. היו לו בעלי מניות זרים. הצ’ארטר שלו פקע ב-1811 (שלוש שנים לאחר שהסתיימה נשיאותו של תומס ג’פרסון), והקונגרס לא חידש אותה. אני מסכים איתך שאילו הייתי כותב מאמרים אקדמיים, היה מקום להוסיף אסטריקס עם ציון קיומו של הבנק הראשון (והשני). אבל העובדה הברורה היא שלארה”ב לא היה בנק מרכזי של ממש עד 1913.
חן חן על נוקדנותך.