תחבולות ספטמבר

ראש הממשלה יכול להשתמש בתקדים יצחק שמיר במדריד, 1991, להשאיר את שר החוץ שלו בבית, ולשאת את נאום ההגנה של ישראל בעצרת האו“ם. הוא יכול להגיד בו משהו שהעולם החיצון לא התרגל לשמוע

עשרים-ותשעה בספטמבר 2010. רק לא ליברמן בספטמבר 2011

לא כל ביקורת על ישראל היא מעשה של ”דה-לגיטימציה“, אבל יש משהו חשוד מעיקרו במניעיהם של מכחישי הדה-לגיטימציה. היא ברורה, היא מכוונת, היא מתרחבת והולכת, היא עכשיו הסיבה והיעד לחלק ניכר של ההתנגדות למדיניות ישראל. תזכורת מועילה שלח לנו החודש העתון הבריטי המהולל ’גארדיין‘, שהיה פעם מתומכיה הנאמנים של הציונות, ונעשה בינתיים אחד האויב המובהקים ביותר שלה במערב.

ה‘גארדיין‘ המודפס חשוב פחות מן ה‘גארדיין‘ המקוון. אתר האינטרנט של העתון הזה הוא מן הנקראים ביותר בעולם, אם אינני טועה אחד משלושת המובילים. הוא פירסם בחמישה באוגוסט פרשנות של דייוויד הרסט (Hearst), כתב מנוסה של העתון במזרח התיכון, כיום כותב מאמרי המערכת שלו בענייני חוץ. כמעט אין צורך להרחיק מעבר לכותרת (אם כי רצוי בהחלט). היא ספק-שואלת, ספק-מכריזה, ”האם כוח-העמידה הערבי יביס בסופו של דבר את הציונות?“ אגב, מר הרסט ממהר לנקוב במקור הערבי של השראתו, המושג ”צומוד“, מן הראשונים במילון ההתנגדות הפלסטינית, די הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה.

מר הרסט מסביר

”אם ישראל תסיים את כיבוש הגדה המערבית, ותרשה לה להתאחד עם עזה, התוצאה תהיה שתי מדינות […] אבל אם תתלווה לזה תנועה לטובת זכויות-אזרח בתוך ישראל, היעד עשוי להיות שונה מעיקרו — מדינה דמוקרטית וחילונית ’למען כל אזרחיה‘, שבה יהודי, נוצרי ומוסלמי יהיו שווי-זכויות. פתרון של מדינה-אחת הוא זה שבו האזרחים היהודים יאבדו את הרוב המובנה שלהם. סוף הציונות, לא פחות“ (ההדגשה היא שלי).

'צומוד', יצירתו של Matt Kenyon, מלווה את תקוותו של דייוויד הרסט ב'גארדיין' ל"קץ הציונות, לא פחות". הקישור לרשימה הזו ניתן למעלה

צריך לנשוך את השפתיים

חגיגיות הטון הזו, עם או בלי כוסית של סקוץ‘, מעוררת את אי-הנוחות האינסטינקטיבית שכל התאנפפות אינטלקטואלית בריטית נוטה לעורר: עודף של חשיבות עצמית, התנשאות ובוז צונן כלפי אלה החושבים אחרת. צריך לנשוך את השפתיים כדי שלא להתפרץ — וזו משימה קשה, במיוחד כאשר מר הרסט אינו טורח לסייג את תובנותיו אפילו במלה אחת המתחייבת מן המאורעות בסוריה.

קוראיו צריכים להאמין, שהמדינה החילונית והדמוקרטית הראשונה במזרח התיכון מאז ומעולם תקום בין הים לירדן, בהשתתפות חמאס והתנועה האיסלאמית של הגליל ושל המשולש, כמו גם של חברי הכנסת הערביים מופקרי הלשון מצד אחד; והימין היהודי הדתי הציוני, והימין היהודי הדתי האנטי-ציוני, והימין היהודי הציוני האנטי-דתי מצד שני. ממה נפשך, אם היהודים והערבים אינם יכולים לסבול אלה את אלה משני עברי גדר תיל, או חומה, או גבול ממוקש — הבה נכרוך אותם יחד באותה המדינה. ואם מישהו יתחרט לימים, תמיד יהיה אפשר לקרוא אותו לסדר באמצעות ספינות-תותחים מלטקיה, או טנקים מדיר א-זור.

מה לעשות בשיעורי הזדון והכסילות האלה? אפשר להתפרץ. אפשר לנאץ. אפשר למרוח כתובות גראפיטי על קירות האינטרנט, בעברית או באנגלית. לפעמים צריך לפרוק זעם ולהוציא קיטור. אבל התועלת תהיה מוגבלת.

ב-2002, כאשר ישראל יצאה להרוס את תשתית הטירור של ערפאת בגדה המערבית, אנשי-עסקים ישראליים נאלצו להתמודד ללא הרף עם הודעות על ניתוק קשרי-סחר, בייחוד ממערב אירופה. אני נזכר בזעמו של איש-עסקים אחד, שקיבל מכתב ניתוק משותפיו בקופנהגן. הוא התפרץ בכעס עצום, וגם הפיץ את התפרצותו בכל רחבי האינטרנט. איך אתם מעיזים לשבת בגני טיבולי, ולהטיף מוסר, הוא כתב (אני מסתמך על זכרוני).

למרבה הצער, תגובות כאלה, חוץ ממה שהן מרימות זמנית את רוחו של הכותב, אינן מועילות לעניין שלשמו נכתבו. הן מחזקות את הרושם שישראל היא מצודת-קנאים, בני דמותם של האפריקנרים קשי-העורף והלא-נעימים בדרום אפריקה. בהתמודדות עם דעת הקהל הליברלית העוינת במערב, אולי כדאי לישראל לשקול אמצעים אחרים. אולי כדאי לה להישמע קצת יותר אפולוגטית, לא במובן של התגוננות ושל פחד, אלא במובן של אנושיות ושל אמפתיה. ישראלים החושבים גישה כזאת לחולשה מוזמנים לראות בה תחבולה. מה לנו חוכמה חבוטה יותר מאשר ”בתחבולות תעשה לך מלחמה“. הבה נתחבל, איפוא.

לפלרטט עם הליברלים

ישראל עומדת לפני מבחן קשה מאוד בחודש ספטמבר. הוא עלול להתפתח לקו פרשת-המים, שממנה ואילך מסע הדה-לגיטימציה יצבור תנופה היסטורית, אולי במידה לא-הפיכה. פשוט קשה להאמין שבימים כאלה, גם משרד החוץ וגם המשרד לבטחון פנים נמצאים בשליטתה של מפלגה יהירה, כוחנית ומעוטת-ניואנסים. הכנותיהם של שני המשרדים האלה לקדם את פני הרעה בהכרח מעוררת ספקנות או חרדה.

האומנם אביגדור ליברמן יציג את כתב ההגנה של ישראל בעצרת האו“ם, כאשר תישקל שם ההצעה להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967? האם הוא יישא שם עוד נאום התרסה היסטרי, כפי שעשה בפעם הקודמת, מבלי לשאול את ראש הממשלה, ומבלי להתחשב בדעתו? האין זה מוטב שמר נתניהו ישתמש בתקדים 1991, כאשר ראש הממשלה יצחק שמיר החליט להתייצב בעצמו בראש משלחת ישראל לוועידת מדריד, במקום להעמיד בראשה את שר החוץ שלו, דויד לוי? אגב, מר נתניהו היה אז סגן במשרד החוץ, וניהל את ההסברה הישראלית במהלך הוועידה. צריך להגיד שהוא עשה חיל.

את נאום ישראל בעצרת האו“ם צריך לשאת ראש הממשלה, והוא צריך לעשות כן בחן ובמתק-שפתיים. הוא יודע שהעצרת אינה הקונגרס של ארה“ב. הוא יכול לפלרטט איתה, לדבר על לבה, להסכים איתה מבלי להסכים איתה. הוא יכול להפגין מידה שהעולם החיצון לא התרגל בזמן האחרון לייחס לישראל: הבנה לכאבי זולתה. היא אינה צריכה להצדיק אותם, היא אינה צריכה לשקול התאבדות; אבל היא יכולה לדבר על ההבנה העמוקה שהיא רוחשת לייסורי הפלסטינים ולמאוויי העצמאות שלהם.

לא לגנוב את הכותרות

קצת קשה להאמין שנאום כזה ישנה את המישוואה בעצרת. אבל העצרת אינה הכתובת היחידה. נאום כזה עשוי להשפיע על דעת הקהל הליברלית במערב, אפילו על אלמנטים מסוימים של דעת הקהל הערבית והמוסלמית; לא רבים, אבל מסוימים.

ישראל צריכה להתאמץ במיוחד בחודש הבא שלא לגנוב את כותרות המזרח התיכון מן ה‘שביחה‘, כנופיות הסכינאים של משפחת אסד. עריצי המזרח התיכון וסוכני איראן מחכים בקוצר רוח למעידה דרמטית של ישראל. הרבה מאוד לא תלוי בה. אבל לא מעט תלוי בהחלט. משימה דחופה היא להפקיע את המונופול על מילון הדיפלומטיה הישראלית מידי אביגדור ליברמן ודני אילון, אם גם רק לשעה קואליציונית קלה. מה לעשות במילון הסדר הציבורי של יצחק אהרונוביץ‘, זה עניין נפרד.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

14 Responses to “תחבולות ספטמבר”

  1. ori הגיב:

    אם חודש המלפפונים נראה כפי שהוא נראה, חודש ספטמבר עלול להיות גולת הכותרת מכל המקבילים ב 10 השנים האחרונות.

  2. גיל הגיב:

    אני מסכים עם הדברים שלך. כפראפרזה על אמרתו המפורסמת של בן-גוריון, אנחנו היום קרובים יותר למצב שלא חשוב מה יאמרו היהודים, חשוב מה יעשו הגויים.

  3. עמנואל ילין הגיב:

    מה שדעת הקהל הליברלית רואה זה את ישראל מקבלת בברכה ואפילו בהתלהבות את גלן בק, שונאת את “חוסיין אובמה” אוהבת את ג’ורג’ וו. בוש, ומייחלת לאיזה ריק פרי או מישל בכמן בבית הלבן.

    עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים שיעשו דה-לגיטימציה.

  4. דרור הגיב:

    ספטמבר כקו פרשת מים היסטורית? מאוד ייתכן, למרות שקצב האירועים המסחרר במזרח התיכון מחד והמערכת הפוליטית הבצורה העיקשת (או שמא החירשת) מאידך יכולים למסמס גם את ספטמבר. אבל יותר מכל, נראה שספטמבר היא קזינו שאיש אינו יכול באמת לחזות – רק להמתין ולראות מה יעלה בגורל.

  5. ori הגיב:

    יש כיום שיא במספר היהודים בסנט ובקונגרס, 12 בסנט 25 בקונגרס, כולם, למעט אחד, דמוקרטים. איך זה יסתדר עם הבחירות הבאות עלינו?

    לריק פרי יש נסיון רב והצלחה כמושל טקסס גם בעת קשה, והמדיניות הכלכלית שלו בטקסס הפוכה נזו של אובמה, הדעות שלו במישור הישראלי דומות לאלו של ליברמן. מה בדיוק הבעייה בנשיא שמרן? מאחר שאנחנו בתחילת מערכת הבחירות הוא נוטה כמקובל להכריז הכרזות ימין קיצוניות, הוא יתמתן בהכרזות ככל שנתקדם כדי למשוך את המרכז הרפובליקני.

  6. רני הגיב:

    לדאבון לב צודק עמנואל ילין. כשאתה רואה ושומע חלק משרי ממשלת ישראל תמיד מתגנבת המחשבה הרעה שאם בעוד כך וכך שנים נשמע או נקרא שפלוני או אחר היו סוכנים זרים לא נופתע, בהחלט לא. האחרים? שוטים? מטומטמים?

    לא ברור.

  7. אני לא מבין למה כולם כל כך מפחדים מ”דעת הקהל העולמית”. מה הם כבר יכולים לעשות? האם אירופה תסתכן בדחיקת מעצמה גרעינית לפינה והפיכתה לסוג של מצדה? האם הם לא מבינים שהפעם אם אנחנו הולכים, כוללללם הולכים?

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, אלכס. ואיך בדיוק אתה חוזה את מהלך הדחיקה? באיזה שלב לפי דעתך ישראל תשגר את טיליה הגרעיניים, ולאן? מה בעיניך יהיה שווה ערך של “אנחנו הולכים”? וכשאתה מקיף את “דעת הקהל העולמית” במרכאות כפולות, האם אתה עושה כן מפני שאינך חושב אותך לדעה? או לדעה עולמית?

      • אלכס מהכרמל הגיב:

        שלבים אפשריים במהלך דחיקתה של מדינה לפינה:
        1. סנקציות קלות.
        2. סנקציות חמורות.
        3. אולטימטום צבאי.
        4. פלישה.

        אצלנו זה ייעצר איפשהו בין הסנקציות הקלות לחמורות, במקרה הגרוע ביותר, במידה והמערב ינהג בצורה רציונלית.
        ובבחירה בין חרמות של דייגים נורווגיים לבין מדינת חמאס ביו”ש, אני כנראה אבחר לוותר על ההרינג, אף על פי שהוא טעים ביותר.
        “דעת הקהל העולמית” משתקפת אלינו דרך התיקשורת העולמית, אשר לא מבטאת את דעת הקהל העולמית האמיתית. הרי אם ניקח את התקשורת בארץ, אפשר יהיה לחשוב שלמרצ ולעבודה יש 80 מנדטים ביחד. לעולם פשוט לא איכפת. הם יוצאים לעבודה, חוזרים מהעבודה, ואנחנו מעניינים אותם כמו שאותנו מעניינת גרוזיה או דרום קוריאה.

  8. יוסי דר הגיב:

    תיקון: צ.ל. שביחה (ולא שביבה שזו תנועת נוער).

    המשטר הסורי משתמש בדיכוי המהומות במשת”פים מקרב הכפרים, ה”שִבּיחָה” (شبّيحة מילה שמשמעותה בריונים רחבי כתפיים ומקבילה ל”בָּלטַג’יָה” بَلطجيََّة בריוני המשטר הישן במצרים.

    נלקח מכאן:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4081266,00.html

  9. יאיר הגיב:

    זו בקשה די מוזרה, לבקש מישראל לא להפקיע את הכותרות מצד אחד ומצד שני לשלוח את ראש הממשלה במהלך שלא יכול אלא לקבל כותרות ראשיות בכל עיתון ותחנה המכבדים את עצמם. ואם התעמולה הערבית מהווה דוגמה, אזי עדיף לישראל להיות דוגמטית ולוחמנית פי כמה.

    נראה לי שיש נטיה מובנת לראות את הבעיות של ישראל בתור בעיות הסברתיות, כאשר בעצם המדיניות שלנו לאורך השנים היתה חסרת הגיון והונעה יותר ממחלוקות פנימיות ומאופטימיות חסרת-בסיס מאשר מראיה חדה של המציאות…

    • יואב קרני הגיב:

      אני מסכים בהחלט שבעיותיה של ישראל אינן “בעיות הסברה”, וגם חזרתי ולגלגתי על ההנחה שאפשר “להסביר” את התנהגותה של ישראל. ישראל, לעומת זאת, יכולה לשנות את הטון היהיר שיסגלה לעצמה (הרבה לפני הממשלה הנוכחית), ולהיפטר מחירשות הצלילים שלה. דיפלומטיה של אמפתיה צריכה להחליף את דיפלומטיית הרחמים העצמיים.

  10. זה נראה כמו קטע מהעיתון של אתמול בבוקר.

Leave a Reply for ori