הפריימאריז של הכסף

שלושים ביוני הוא הזמן המסורתי בפוליטיקה האמריקאית לצילום מצב לקראת הבחירות לנשיאות. עדיין לא סופרים קולות, אבל סופרים את הכסף. השורה התחתונה ברבעון השני היא אולי הכותרת הראשית

המעטפה מהנהלת המפלגה הדמוקרטית נחתה בדיוק בזמן, ביום האחרון של חודש יוני. מה חבל שהיא היתה מיועדת למר אדוארד פוגרטי ולרעייתו

היואילו האדון והגברת אדוארד פוגרטי לתרום כאוות נפשם, מ-25 דולר עד 100 דולר, או כל סכום אחר (עד 30,000)? זה הזמן

"אני מעריך את תמיכתכם הנמשכת", חותם הנשיא במו ידו האלקטרונית -- ומערים בזה על חוקי מימון הבחירות, המגבילים את תורמיו הישירים ל-5,000 דולר בשנת בחירות

אם יוני מסתיים, ואם זו השנה שלפני שנת בחירות לנשיאות בארה“ב, זה הזמן לדבר על כסף. על הרבה כסף.

והשאלה היא, כמה כסף אסף כל טוען לנשיאות עד סוף הרבעון השני של השנה. הנסיון מלמד אותנו, שהתשובה על השאלה הזו היא הסימן המוקדם המובהק ביותר על זהותם של המנצחים בבחירות המקדימות בשתי המפלגות הפוליטיות הגדולות.

כרגע איש אינו מטיל את זהותו של המנצח הדמוקרטי בספק: ברק אובמה יהיה מועמד מפלגתו. השאלה המיידית על הכסף נוגעת איפוא לתוצאות ההתמודדות בתוך המפלגה הרפובליקאית. זה מעניין מפני שהמירוץ הארוך לבית הלבן הוא הספורט של הפוליטיקה, גביע כל הגביעים; וזה מעניין שבעתיים, מפני שלא היה נשיא פגיע כברק אובמה לפחות מאז ג‘ורג‘ בוש האב, ב-1992. זה האחרון היה הרפובליקן היחיד מאז השפל הגדול של שנות ה-30, שלא הצליח להיבחר לתקופת כהונה שניה.

מאז התחילה להתגבש המערכת הדו-מפלגתית בארה“ב, בערך לפני 180 שנה, רק ששה נשיאים לא הצליחו להאריך את המנדט שלהם (הסטטיסטיקה הזו נוגעת לנשיאים שנבחרו לפחות פעם אחת). ב-120 השנה האחרונות, רק דמוקרט אחד נכשל (ג‘ימי קרטר). הסקרים מראים, שברק אובמה עשוי בהחלט להפסיד בשנה הבאה. זה אומר, לכאורה, שהרפובליקאים להוטים יותר להשתתף, להצביע — ולתרום.

גם אם הנשיא אובמה יכול לסמוך על מועמדות מפלגתו, בין השאר מפני שאיש אינו מתייצב נגדו, כמות הכסף שהוא אסף עד 30 ביוני תלמד אותנו באיזו מידה הוא יצליח לחזור על ההצלחה הארגונית היוצאת מן הכלל שהקפיצה אותו מאלמוניות לנשיאות. במערכת הבחירות של 2008, הסנאטור הזוטר ממדינת אילינוי אסף 750 מיליון דולר, הרבה מזה בתרומות קטנות על האינטרנט. עכשיו מדברים על מיליארד דולר.

לא, אי אפשר

האם אפשר לקנות בחירות באמריקה? לא, אי אפשר. שלוש דוגמאות מפורסמות של חצי המאה האחרונה, כולן אצל הרפובליקנים: נלסון רוקפלר (שלוש פעמים בשנות ה-60), האיש ששם משפחתו התחרז עם כסף; ג‘ון קונולי (1976), מושל טקסס לשעבר, שישב לצד ג‘ון קנדי במעמד ההתנקשות; פיל גראם, הסנאטור האולטרה-שמרני מטקסס (1996). לראשון היה כסף מזמן שבקע מרחם אמו. לשניים האחרונים היה יתרון מכריע באיסוף תרומות. לא עזר לאיש מהם. היו דוגמאות נוספות.

אף על פי כן, נסו-נא להיבחר לאיזשהו דבר בלי כסף. המערכת הפוליטית משולה לקפיץ אדיר, המשתחרר כאשר בעל הכהונה הפוליטית צריך להתחיל את מסע הבחירות הבא שלו. למען האמת, זה במידה רבה מה שעושים פוליטיקאים אמריקאיים: נבחרים, ומייד מתחילים את איסוף הכספים בשביל הפעם הבאה. זו תוצאה קצת פרדוקסלית של מערכת חוקים, שנועדה להגביל את תפקיד הכסף בפוליטיקה. קביעת תקרה על תרומות — 5,000 דולר מתורם יחיד למועמד לנשיאות — מחייבת מועמדים ליצור רשימה גדולה מאוד של תורמים, ולהקדיש זמן ניכר לחיזור אחריהם.

בנסיבות האלה יש יתרון פתיחה למועמד עשיר במיוחד, מפני שההגבלות בחוק אינן חלות על מימון עצמי. כיוצא בזה, יש יתרון למועמד ממדינה גדולה; או למועמד הנהנה מתמיכה מסיבית של ציבור אתני; או למועמד המזוהה עם אינטרסים ממומנים היטב (מפיננסים בוול סטריט, עבור באיגודים מקצועיים, המשך בבעלות על כלי נשק, וגמור בתמיכה בישראל).

”30 ביוני בשנה שלפני הבחירות“ התחוור במלוא חשיבותו בפעם הראשונה ב-1987. הבחירות של 1988 עמדו להיות ”פתוחות“, זאת אומרת, בפעם הראשונה זה 20 שנה לא השתתף בהן נשיא מכהן. מאחר שלנשיאים מכהנים יש תמיד יתרון פתיחה, השתתפותם מרתיעה מתמודדים כבדי-משקל ומחלישה את יכולת ההתגייסות של האופוזיציה.

ב-1987 היה נדמה לדמוקרטים ששעתם באה, לאחר שמונה שנים של רונלד רייגן הפופולרי. שבעה טוענים זינקו אל הבריכה. התקשורת והרפובליקנים אהבו לכנות אותם בלגלוג ”שבעת הגמדים“, מפני שאיש מהם לא הצליח להתנשא מעל השאר. בסוף יוני 1987 התפרסמה הסטטיסטיקה. המושל האלמוני למדי של מדינת מסצ‘וסטס, מייקל דוקאקיס, אסף הרבה יותר כסף ממתחריו. מאותה השעה, דוקאקיס נעשה הפייבוריט. הוא היה נואם חיוור וחסר השראה, ונפל טרף קל להחריד לתעמולת הרפובליקנים. אבל אופן נצחונו במקדימות של מפלגתו — קודם כול כסף, הרבה כסף, וכמה שיותר מוקדם — לימד את המערכת הפוליטית מהו באמת הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות: לא מדינת אייווה, אף לא ניו האמפשר. אז נולד מטבע הלשון ”הפריימאריז של הכסף“.

מיט והגמדים

הפעם, בפריימאריז של הכסף, המנצח הרפובליקני הוא מיט רומני (Romney), איש עסקים, אשר כיהן תקופה אחת של ארבע שנים כמושל מדינת מסצ‘וסטס. נתונים ראשונים מראים שהוא אסף 35 מיליון דולר. הקרוב ביריביו לא הצליח להגיע לשליש הסכום הזה. סביבו רוחשים מועמדים, שאחדים מכנים ”גמדים“. זו דרכה של התקשורת להבהיר, שהם אינם כריזמטיים, ואינם צחי-לשון; אבל אין זאת אומרת שאין בהם ממש.

הדמיון בין יוני 2011 ליוני 1987 מעורר תקוה במחנה אובמה. הנה כי כן, המועמד היריב העיקרי בא ממסצ‘וסטס, מדינה שרפובליקנים אוהבים לשנוא (שמאלנית מדיי, עם ממשלה הגובה הרבה מסים); יתרונו הוא תוצאה של כסף, לא של פופולריות אותנטית; הוא רחוק מאוד מלהיות מועמד מוסכם, ובחודשים הבאים נחזה ברפובליקנים מקיזים הרבה דם זה מזה; קל מאוד לייחס קיצוניות וחוסר רלוונטיות כמעט לכל יריביו.

מיט רומני צולף. המוביל הרפובליקני התייצב בחזית מפעל פלדה סגור ועזוב בפנסילווניה, כדי להביע זלזול פומבי ביכולתו של אובמה לנווט את המשק האמריקני. הנשיא התייצב בחזית אותו המפעל עצמו לפני שנתיים, וטען שבזכות ההזרמה המסיבית של ימי נשיאותו הראשונים, המפעל ניצל מסגירה, ועובדיו ניצלו מאבטלה. לא בדיוק, אדוני הנשיא. על שערו של עתון מקומי בפנסילוניה, אחד ביולי. (הצילום נערך לצורכי מקום)

הרפובליקנים מנהלים בינתיים תחרות על תשומת לב. אחת לשבוע או שבועיים, הזרקור מאיר את פניו של מועמד אחר. השבוע שעבר היה שייך למישל באקמאן, צירת בית נבחרים ממדינת מינסוטה, ששמרנותה הרדיקלית חיבבה אותה על תנועת ”מסיבת התה“. לתנועה הזו מיוחסת התחייה הדרמטית של המפלגה הרפובליקאית בבחירות לקונגרס בשנה שעברה.

ביומיים האחרונים חזר הזרקור והאיר את פניה של שרה פיילין, מושלת אלסקה לשעבר, גיבורתם של הרבה מאוד שמרנים אויבי ”הממשלה הגדולה“. היא משחקת משחק ארוך, אולי-מחושב-אולי-לא, של התמהמהות לפני זינוק רשמי אל המירוץ. השבוע היא רמזה שהיא דווקא נוטה להצטרף. ברק אובמה יהיה מוכן כנראה ללחוץ את ידיה באופן אישי. מבחינתו, היא תהיה הסחת דעת מצוינת, מפני שהסקרים מראים כי רוב האמריקאים חושבים שאין לה התכונות הנחוצות להיות ”המפקדת העליונה“.

בזמן כתיבת הטור הזה נקש הדוור על הדלת, כדי למסור מכתב אישי דחוף מברק אובמה. המכתב, אני חושש, הופנה אל מר וגברת אדוארד פוגרטי, שאינם גרים כאן, ומעולם לא גרו כאן, לפחות לא ב-50 השנה האחרונות. לא התחלה מרשימה, אדוני הנשיא. הפוגרטים מתבקשים לתרום תחילה להנהלה הארצית של המפלגה הדמוקרטית. זו התשתית הארגונית והפיננסית, הצריכה לשמן את גלגליו של מטה הבחירות הנשיאותי. זו גם דרך לעקוף את ההגבלות על תרומות. יחיד רשאי לתרום 30,800 דולר בשנה למפלגה, הרבה יותר ממה שהוא רשאי לתרום למועמד. יש עוד דרכי עקיפה, כמו למשל מימון בלתי מוגבל ובלתי מזוהה (כן, בלתי מזוהה) לתעמולת בחירות ”עצמאית“.

בשבועות הבאים נחזור אל המירוץ לנשיאות. בחלקים של אמריקה הוא כבר עומד בעיצומו. בחלקים אחרים הוא יתחיל ביתר שאת בספטמבר, כאשר תסתיים פגרת הקיץ. הדעת כבר מוסחת. לפחות לחלק מן הצופים נדמה שהנשיא ויריביו ממשכנים את סדר העדיפויות הלאומי לטובת סיכוייהם האלקטורליים. אבל הקורא הישראלי ימצא את ההערה הזו מאוד לא מיוחדת במינה. האין זה מה שעושים פוליטיקאים תמיד, ובכל מקום?

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

3 Responses to “הפריימאריז של הכסף”

  1. גיל הגיב:

    לדעתי, לאובאמה יש יתרון אדיר ואלא אם כן יקרה משהו מאוד דרמטי הוא גם ינצח. במשך יותר מחצי שנה הרפובליקנים יאכלו אחד את השני ויספקו הרבה נשק תעמולתי לדמוקרטים. לכל אחד מהמועמדים יש בעיות ושלדים פוליטיים. רומני למשל, יצטרך להסביר את ביטוח הבריאות שהוא נתן לתושבי מסצ‘וסטס ואיך זה שונה ממה מהרפורמה של אובאמה. פיילין לא תרוץ כי החיים הטובים בתור מגיבה סדרתית קורצים לה מדי. גם לרפובליקנים מתחיל להמאס ממנה.

    המצב הכלכלי לדעתי ימשיך להשתפר, ואם האבטלה תרד בעוד כמה אחוזים אז יהיה בלתי אפשרי לנצח את אובאמה. הוא אולי קצת חיוור כנשיא, אבל אין שני לו בקמפיינים וגיוס כספים, וכבר יש לו יתרון מאוד גדול בכמות הכסף על פני כל מועמד אחר.

    לרפובליקאים יש גם בעייה מבחינת האלקטורלים. העלייה במספר ההיספאנים היא לרעתם, ואמירות כמו של מקיין על השריפות באריזונה שהן כתוצאה ממהגרים לא חוקיים לא עוזרות.

  2. ידין הגיב:

    יואב,
    שתי שאלות שהייתי שמח לשמוע מה התובנות שלך לגביהן. האחת, האם בחירה של מיט רומני, תביא לריצה של מועמד שלישי, עצמאי ושמרני. השאלה הזו תהיה רלוונטית כמובן, מהכיוון השני, אם מישל באקמאן תיבחר.
    השניה, אם מיט רומני ייבחר, ובהנחה שלא יהיה מועמד שלישי, האם הסיכויים שלו לנצח את אובמה אינם טובים יותר משל כל מועמד רפובליקאי אחר (מאלה שרצים כרגע), דווקא בגלל שהוא יוכל לקבל את קולות ה”דמוקראטים של רייגן”? האם הרפובליקאים השמרנים יעדיפו לשבת בצד ולתת לאובמה להיבחר לכהונה נוספת ובלבד שלא להצביע עבור מועמד רפובליקאי שאינו שמרן מספיק (ומורמוני, רח”ל)?

    • יואב קרני הגיב:

      ידין, אני נוטה להסכים איתך שמיט רומני הוא כנראה המועמד הטוב ביותר שהרפובליקאים יכולים להציג בשנה הבאה, מפני שהתמודדותו תקל עליהם להעמיד את הכלכלה במרכז, ולמשוך את קולותיהם של “העצמאים”. אלה האחרונים הם הנתח האלקטורי הגדל והולך, על חשבון סיווגים מפלגתיים מסורתיים. נהירתם המסיבית אל מחנה אובמה איפשרה את בחירתו ב-2008. עריקתם המסיבית — שהסקרים אמנם רומזים עליה — תוכל להחזיר רפובליקאי לבית הלבן. מקובל להניח, שלעצמאים אין עניין בנושאים המעניינים את האגף הרדיקלי של המפלגה הרפובליקאית, כמו ההתנגדות לנישואים חד-מיניים, המערכה נגד הפלות מלאכותיות, תפילות בבתי הספר וכדומה. לעומת זאת, רפובליקאי פרגמטי, המסוגל לשכנע אותם שהוא “מבין בכלכלה”, עשוי להביא אותם לאקט הנדיר הזה של חיסול נשיא (פוליטית, לא פיזית כמובן).

      האם מועמדות רומני תשכנע שמרן רדיקלי להתייצב כמועמד עצמאי? קצת קשה להאמין, בהתחשב בנסיבות, בהתחשב בלהיטות הימין לסלק את אובמה. לעומת זאת, יש ציפיה כללית עכשיו שמושל טקסס, ריק פרי, רדיקל ימני על פי כל אמת מידה, יחליט להצטרף למירוץ בתוך המפלגה הרפובליקאית. זה יטלטל את המפלגה, מפני שהוא יוכל לטעון לרקורד נדיר בענייני תקציב ותעסוקה (עיין נא בידיעה הזו, המתפרסמת היום, שלושה ביולי, ב’וושינגטון פוסט’).

Leave a Reply for ידין