מה משותף לפינסק ולשרברניצה? 8,000 ביום אחד

הגנרל הסרבי מלאדיץ‘ עומד למשפט בין לאומי על טבח שרברניצה, 1995. החודש לפני 70 שנה, מאות מלאדיצ‘ים התחילו עשרות שרברניצות, באקט הפתיחה של שואת יהודי אירופה. הזכרון — והאסוציאציה

מלאדיץ' על ספסל הנאשמים בהאג השבוע. (טיפול פוטושופ לצילום טלויזיה)

האם מחוות ההיטהרות של סרביה ראויה לאמון? נשיא סרביה הגיש בתחילת החודש את הגנרל הנמלט מלאדיץ‘ לבית המשפט הבין לאומי בהאג. הוא חשוד בפשעי מלחמה בבוסניה במחצית הראשונה של שנות התשעים.

הפרק שמלאדיץ‘ מייצג טבע אות קלון על מצח הסרבים. בשנות התשעים, ספק אם היתה שנואה מסרביה בכל העולם. וזה לא שהעניין הסרבי היה משולל כל יסוד. אדרבא, היה היגיון בטענת הסרבים שאי אפשר לפרק את יוגוסלביה למרכיביה האתניים, ובאותה השעה להשאיר על כנם את גבולותיה השרירותיים של בוסניה. זו האחרונה היתה יוגוסלביה בזעיר-אנפין.

הסרבים, אבוי, סבלו מעודף רחמים עצמיים. דבקו בהם גם הרגלים נפסדים שאנשים נוטים לזהות עם ההיסטוריה והפוליטיקה של איזור הבלקן. הם חשבו לפי תומם, אם תום היה ממידותיהם, שאפשר לשחוט 8,000 גברים ונערים מוסלמים (בשרברניצה), ולצאת מזה בשלום. הם רק רצו לשלוח מסר. הם לא הצליחו להבין את האסוציאציות המיידיות שמעשיהם יעוררו. סוף סוף, איך אפשר להאשים אותם בנסיון לרצח-עם, כאשר הם היו מן הקרבנות הגדולים של נסיון כזה במרוצת מלחמת העולם השניה?

אירופה ואמריקה לא היו מוכנות לחזור ולעמוד מנגד. אלי ויזל, שבארה“ב שמו מתחרז עם השואה, נסע אז אל בוסניה, התבונן במוסלמים מוכי-הרעב במחנות הריכוז הסרביים, והכריז שהוא רואה בעיני רוחו את אושוויץ ואת בוכנוולד. שרברניצה סיימה את מסע הדמים של הסרבים. התערבות צבאית של נאט“ו גררה אותם אל שולחן המשא-ומתן, והם הכירו בחריקת שיניים באחדותה של בוסניה העצמאית. לסרבים של בוסניה ניתנה אוטונומיה, אבל הם יכלו כנראה לקבל אותה גם מבלי להכתים את שמם הטוב בדם.

שש-עשרה שנה לאחר שרברניצה, ממשלת סרביה מכירה באחריותה ההיסטורית והמוסרית, ושולחת את מלאדיץ‘ אל הוודאות של מאסר עולם. יהיו מניעיה אשר יהיו, היא מקבלת עליה סיכון לא מבוטל. היא אולי תשלם את המחיר בבחירות הבאות. זה בדיוק מה שלא עשתה ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה שש-עשרה שנה, או עשרים-ושש שנה, לאחר שרברניצה שלה.

היינריך הנאמן והביצות

צירוף נסיבות מסמיך את אקט ההיטהרות הסרבי לתחילת השואה של יהודי אירופה. החודש לפני 70 שנה התחילה סדרה ארוכה של שרברניצות. יהודים אמנם נרצחו עוד קודם, תחת הכיבוש הנאצי של מערב פולין. אבל ההשמדה השיטתית, המתוכננת התחילה רק עם ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות, עשרים-ואחד ביוני 1941. הצלחות הגרמנים היו מסחררות. עד רדת הסתיו הם רכשו נכסים טריטוריאליים עצומים: מזרח פולין, הארצות הבלטיות, ביילורוסיה (כיום, בלארוס), חלקים של רוסיה גופא, ורוב אוקראינה. יותר מחצי מניינה של יהדות אירופה היה נתון עכשיו לרחמיהם.

כיכר השוק של פינסק. צילום מ-1938, נעשה על ידי משלחת של סטודנטים גרמניים ב"מסע לימודים בפולין". בזמן ההוא, ערב השואה, היו בפינסק בערך 35,000 יהודים. כמעט כולם נרצחו בין אוגוסט 1941 לדצמבר 1942. נמצא בארכיון יד-ושם

בעקבות הטנקים של הוורמאכט באו האופנועים של יחידות החיסול הניידות, האיינזאצגרופן. עוד לפני אושוויץ, עוד לפני שהשמדת היהודים עברה אל פסים תעשייתיים, המחסלים הניידים של האס.אס הרגו כמעט שני מיליון יהודים במו ידיהם, או במו ידיהם של משתפי פעולה מקומיים. השואה הידנית ידועה בעיקר בזכות באבי יאר, גיא הריגה בקייב, ספטמבר 1941. אבל בנות-דמותה של באבי-יאר היו מפוזרות על פני כל מרחב היבשה שבין הים השחור ובין הים הבלטי.

שרברניצה אחר שרברניצה היו שם. בין יוני 1941 לדצמבר 1942 הוצעדו קהילות עתיקות אל שוחות שנחפרו מבעוד מועד, ונורו למוות. 8,000, בדיוק כמו בשרברניצה, היה מספר הגברים והנערים היהודיים אשר נטבחו ביום אחד, בחמישה באוגוסט 1941, ליד העיר פינסק, כיום חלק מבלארוס.

משום מה, היינריך הימלר, מפקד האס.אס (”היינריך הנאמן“, היה קורא לו היטלר), גילה עניין אובססיבי בפינסק. אולי זה היה מפני ש“הביצות של פינסק“ היו שם דבר באירופה, ביטוי של פיגור כלכלי וגיאוגרפי, מעיין נובע של סטריאוטיפים אנטישמיים.

הימלר רצה לסיים את הפרק של פינסק בבת אחת. תחילה נאספו כל הגברים גילאי 18 עד 60. נאמר להם שהם יוצאים לעבודות כפיה לכמה ימים, ומוטב שיצטיידו בחבילות מזון. הם חוסלו ביריות מקלעים. יומיים אחר כך נטבחו עוד 3,000. הימלר ציווה על פקודיו להוביל את הנשים ואת הילדים אל הביצות, ולהטביע אותם. אנשיו הודיעו לו שהביצות רדודות מדיי בקיץ, אי אפשר להטביע. לא היתה בררה. 20,000 רוכזו בגטו, וחיכו לתורם. בסוף אוקטובר 1942 הם נורו ונקברו במקום הנקרא, ברוסית, ”הרצון הטוב“. כך ממש.

אלפרד אבנר משך

בדיוק עשרים שנה לאחר תחילת ההשמדה של יהודי פינסק, התביעה הכללית במערב גרמניה פתחה תיק. עשר שנים נמשכו ההכנות למשפט. חמישה ניצולים הוטסו לעיר בראונשווייג, למסוד עדויות. אחת מהם היתה חיה שרמן, בת דודתה של סבתי. היא העידה נגד סגן המושל הנאצי של פינסק, אלפרד אבנר (Ebner). היא היתה בת 15, כאשר אבנר ציווה למשוך ממנה בכוח את יד אחותה הקטנה יהודית, בת חמש. חיה הושארה בחיים כדי לעזור לאביה, חייט מדופלם, שתפר את חליפות הגרמנים. יהודית היתה מיותרת, והיא נשלחה אל השוחות. הורי חיה הוצאו להורג שבעה שבועות אחר כך.

סגן המושל הנאצי של פינסק, אלפרד אבנר, בצילום משנות המלחמה. הצילום שמור בארכיון יד-ושם

המושל אבנר היה בן 59 כאשר עמד למשפט, ב-1971, זאת אומרת מבוגר בשנתיים מגנרל מלאדיץ‘. כל זמן המשפט הוא העמיד פנים שהוא סובל מהסתר-בינה (דמנטיה). מירפאה מקומית נתנה לו אישור בכתב. הוא שוחרר. אחייניתו הצעירה, שהתוודעה לימים לפשעיו, סיפרה שהוא הזדקן בנחת בשטוטגרט, בילה בחיק משפחתו, והיה שרוי בבריאות טובה. כמובן.

הכשלון העצום של גרמניה לטהר את עצמה היה תוצאה טרגית של מציאות פוליטית. האמריקאים והבריטים ניהלו תחילה מערכה מסיבית ל“דה-נאציפיקציה“ של גרמניה. קציני יחידות החיסול של האס.אס, למשל, הועמדו למשפט, הורשעו, והוצאו להורג. אבל ב-1948 הגיעה המערכה אל קיצה. המערב היה זקוק לרצונם הטוב של המערב-גרמנים במלחמה הקרה עם ברית המועצות. ההווה והעתיד היו חשובים מן העבר.

וכך, נאצים ומשתפי-פעולה עם נאצים לא היו צריכים בדרך כלל אפילו להסתיר את זהותם. אחדים הגיעו לעמדות בכירות בממשלה ובצבא. מנהל מחלקת התעמולה של משרד החוץ הנאצי היה הקנצלר השלישי של מערב גרמניה, עשרים שנה לאחר סוף המלחמה. מלאדיצ‘ים היו בכל פינה, והם נהגו לערוך כינוסי-מחזור כדי לציין את אחוות הגיבורים של הימים הטובים ההם.

החודש ראינו צילום של נשים מוסלמיות משרברניצה צופות בשידור טלויזיה חי מבית המשפט בהאג. פניו של גנרל מלאדיץ‘ התבוננו בהן, מדוכן הנאשמים. הקיר לידן היה מכוסה צילומים של גברים ושל נערים שנורו, לכאורה, בפקודת מלאדיץ‘ (הוא לא הורשע, הוא זכאי להנחת חפותו). חומרת פניהן של הנשים העידה שהן אינן שמחות, אבל לא היה קשה להבחין בשביעות-הרצון. איש לא יעניק למלאדיץ‘ שחרור ממשפט על הסתר-בינה. איש לא ימכור את הצדק של מתי שרברניצה תמורת רווח גיאופוליטי. לא יהיו עוד אלפרד אבנרים. אולי.

 

עוד על חיסול פינסק אפשר לקרוא באתר הזה, הניגון הקדוש של מוישה פימה

ובאתר הרשת של יהודי פינסק בישראל

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

4 Responses to “מה משותף לפינסק ולשרברניצה? 8,000 ביום אחד”

  1. רני הגיב:

    לא התכוונתי לבוא לכאן ראשון או אולי שני אך כך יצא.
    נראה היום, כך חושבים, שהגיאולוגיה והאבולוציה אינן “מתקדמות” בקצב איטי, ככלל אחיד, אלא בקפיצות מדרגה, שינויים מהירים ומשמעותיים תוך זמן קצר ואח”כ מנוחה, כבכול לתת לשינויים להבשיל. כך כנראה ההיסטוריה האנושית וכך כראה אז, לפני 70 שנה ועכשיו. יש איזה קשר מוזר שרק סופר גדול או היסטוריון ענק יכול לתאר בין מה שתואר לעיל, לפני 70 שנה, לבין התפרקות הבלקן לשברי שבבים ולבין מה שכמה תמימים באמת, כמה שוטים מועילים וגם, מה לעשות הם תמיד בשטח, מנוולים גמורים כינו בשם “האביב הערבי”. יש לי ויכוח קשה עם “הארץ” שאני ושכמותי תורמים לקיומו נגד כל הגיון בריא. אבל לפעמים יש פיצוי. קודם אתן תודה מהלב לבני ציפר ואח”כ אצטט את ו”ה אודן בתרגומו של משה דור, מהיום.

    אוגוסט 1968

    המיפלץ עושה כמעשה מיפלץ
    מה שאיש לעשותו אינו נחלץ
    אך פרס אחד לעד הוא לא ישיג
    דיבור, לא שיח ולא שיג;
    על-פני מישור מובס, כנוע,
    בין נואשיו וחלליו תנוע
    ידיה על מתניה, המיפלצת
    ומשפתיה ריר ניתז בשצף.

    אסיים כפי שמסיימים בנורווגית סיפורי ילדים
    עתיקים: סניפ סנאפ סנוטה אבן טיר הר אוטה.
    ובתרגום גרוע מאוד: כלם תם שר הנה הסיפור נגמר

  2. דוד כפרי הגיב:

    מענין שלא הזכרת את הגדוד ההולנדי ששמר על שרברניצה, שהיתה אמורה להיות מקום מקלט למוסלמים. אמנם לא בדיוק נושא הרשימה, אבל רלוונטי. כששואלים אותי אם אני מסכים לכוח או”ם – או כוח חיצוני אחר – שישמור על הפרדה בין ישראלים לפלסטינים, כחלק מהסכמי שלום, אני מזכיר את שרברניצה. גם את דארפור ואת פינוי כוחות האו”ם מסיני ב-1967, אבל שרברניצה יותר בולטת ויותר מרשימה. לב אירופה, תחת עיני העולם המערבי, אף אחד לא יכול להגיד “לא ידענו”. לקח לנאט”ו הרבה זמן להתחיל לפעול ברצינות וזה לא היה קורה אם קלינטון (הנשיא, לא שרת החוץ) לא היה מכריח את האירופאים לפעול.

  3. נתן רועי הגיב:

    א-פרופו פינסק ק”ק : מבצע ברברוסה החל בשחר ה- 22 ביוני 1941 כבליצקריג עם 150 דיביזיות ו-4 מליון חיילים. “רוצח העם” הראשון באירופה של מלחמת העולם השנייה הוא “רוצחה הישיר” של פינסק היהודית- פרנץ מגיל שנגזרו עליו 5 שנות מאסר בשטוטגרט, עוד בשנות השישים. http://www.natanroi.com/?p=851

    ספרות המחקר רואה בו “הדוגמן” הנורא של ראש ג’נוסייד , על פי מה שהגדיר בשנות הארבעים “ממציא” המונח “ג’נוסייד”- ד”ר רפאל למקין. הצער הרב הוא שישראל הרשמית שותקת לנוכח מלדיץ’ כפי שפלשתינה הרשמית שתקה לנוכח ק”ק פינסק גם אחרי שנודעו הפרטים. אומללים היו העדים שנסעו לבראונשוויג ושטוטגרט. אומללים מאד.

Leave a Reply for דוד כפרי