קו המשווה

ציר הקונגרס הצעיר מצפון המערב התיכון של ארה“ב מנהיג עכשיו את הגייסות הרפובליקניים במאבק היסטורי על ניהול הפיננסים של אמריקה. בטווח הקצר — אולי כבר בסוף השבוע הזה — תיסגר הממשלה הפדרלית מחוסר כסף. בטווח הארוך, רייאן רוצה לרוקן אותה ממזומנים, ולכווץ אותה לממדיה משנת 1951. ”האם אובמה עדיין קיים?“ שואלים בשמאל המתוסכל

”כמה חבר‘ה כאן נשואים?“, שאל השבוע הנשיא ברק אובמה את באי העצרת שערך במדינת פנסילווניה. ”מתי היתה הפעם האחרונה שבה השגתם בדיוק מה שרציתם? זה לא עובד ככה. צריך להתפשר“.

נישואיו של נשיא ארה“ב עם המפלגה הרפובליקנית בקונגרס אינם וולונטריים. ציבור בוחרים נרגז כפה אותם עליו בנובמבר שעבר, כאשר הנחיל תבוסה נחרצת למפלגה הדמוקרטית בבחירות לבית הנבחרים, והקטין את הרוב שלה בסנאט. את המהפך ההוא איפשרה התקוממות אלקטורלית חוץ-מפלגתית, אשר התחילה בקיץ 2009, חצי שנה לאחר השבעת אובמה לנשיא. הרקע שלה היה התנגדות לתפיחה האסטרונומית בהוצאות הממשלה — ולרפורמות בריאות עצומות-ממדים שהנשיא ומפלגתו יזמו.

לא היה קשה לשער שרוב רפובליקני בבית התחתון של הקונגרס בוושינגטון יהיה קצר-רוח ושש אלי-קרב. המטאפורה שבחר הנשיא — פשרות בחיי נישואים — אינה משאת-נפשם של שמונים-ושבעה צירים רפובליקניים (מתוך 242 של מפלגתם). הם מזהים את עצמם עם ”מסיבת התה“, תנועה רדיקלית שהתחילה להתפשט על פני אמריקה בקיץ 2009. כמו ”מסיבת התה“ המקורית, נגד הבריטים, ב-1773, גם המסיבה הזו להוטה להפיל ממשלה רחוקה (יחסית) ויהירה, המתערבת בחייהם הרבה יותר מדיי, ומטילה עליהם מסים כבדים (לטעמם).

השעון מתקתק בוושינגטון. אם הוא יגיע לחצות הלילה של יום ששי מבלי שתושג פשרה בין הנשיא ובין הרפובליקנים בענייני תקציב, ממשלת ארה“ב תתחיל לסגור את שעריה. ביום שני הבא יצטוו 800,000 עובדי ממשלה להישאר בבית. החוק אינו מרשה להם אפילו להתנדב. כבר ביום שבת ייסגרו כל המוזיאונים הציבוריים בוושינגטון (חצי מיליון אמריקנים עמדו לבקר בהם, בימי הפריחה המרהיבים של עצי הדובדבן, ראו-נא עדות מצולמת בנפרד). גנים ציבוריים ושמורות טבע יינעלו בכל אמריקה, אנשים יחדלו לקבל החזרי מס, שכרם של אנשי צבא לא ישולם (משלב מסוים), דרכונים לא יונפקו.

הואיל ובארה“ב יש ביזור ניכר של סמכויות בין מדינות ובין ערים, הרוב הגדול של האמריקנים לא ירגישו בסגירה, לפחות בימים הראשונים. אבל סביר להניח, שהחיזיון הזה יחזק את דעתם, שהמערכת הפוליטית שלהם אינה מסוגלת עוד להניב תוצאות; שהיא ”שבורה“, כמו שהאמריקנים אומרים. 2012, שנת הבחירות לנשיאות ולקונגרס, כבר נראית באופק. מי יודע מה יקרה.

”דרכה של אמריקה אל השגשוג“

הוויכוח עכשיו הוא שולי יחסית. השבוע מתווכחים רק על כמה עשרות מיליארדי דולרים. הרפובליקנים רוצים לקצץ מייד ששים-ואחד מיליארד דולר מן ההוצאות השוטפות. הדמוקרטים מציעים שלושים-ושלושה מיליארד. באמצע השבוע עלה מספר נוסף, 40 מיליארד, שאולי ממנו תצמח הפשרה. זה כמובן הון עתק בכל ארץ, אבל בכלכלה הגדולה ביותר בעולם, 61 מיליארד הם רק ארבעה אחוזים מן הגרעון החזוי בתקציב (1.65 טריליון דולר, או 1,650 מיליארד).

גם את תושג פשרה מבעוד מועד, והממשלה לא תיסגר, עימות פוליטי היסטורי ממשמש ובא. השבוע התייצב נושא הדגל של העימות הזה במרכז הזירה הפוליטית. הוא ציר צעיר בבית הנבחרים, בן 41,שמו פול רייאן, והוא בא ממדינת וויסקונסין בצפון המערב התיכון של ארה“ב. הוא פוטוגני וטלגני, שחור בלורית, רהוט, ידען מופלג בענייני מדיניות ותקציבים. רייאן רוצה לחולל שינוי כל כך מרחיק לכת באופן שבו אמריקה מנהלת את הפיננסים שלה, עד שאפשר לראות בתכניתו מהפכה פוליטית וחברתית (הוא קורא לה ”דרכה של אמריקה אל השגשוג“). רייאן רוצה להחזיר את רמת ההוצאות הממשלתיות לשנת 1951, במספרים יחסיים כמובן.

ארצות טוטליטריות הנחילו לעולם את הרעיון של כלכלה מתוכננת לפרקי-זמן קצובים. ”תכנית חומש“ היתה ההמצאה הסובייטית, הנאצים הסתדרו עם ארבע שנים. תכנית רייאן נוקבת בתאריכי-יעד רחוקים הרבה יותר, כמו 2025, או 2050, או 2062. אם תצא אל הפועל, במרוצתה יישחטו הפרות הקדושות ביותר של מדיניות החברה בארה“ב. לא זו בלבד שיוכנסו קיצוצים רדיקליים בכל ההוצאות שלא-לצורכי-בטחון, כולל חינוך, אלא שגם הביטוח הלאומי והביטוח הרפואי לקשישים ולמעוטי-יכולת נועדו להתכווץ באופן דרמטי, או אפילו לעבור הפרטה. אגב כך תונמך תקרת המס מ-35% ל-25%.

שום פוליטיקאי אמריקני לא ניסה את כוחו בתיקונים כל כך רדיקליים מבלי למצוא את עצמו סמוך מאוד אל השוליים הסהרוריים של מפלגתו. זה אולי יקרה גם לרייאן, בייחוד אם סקרי דעת הקהל ישכנעו את חבריו למפלגה כי תאבונו ההיסטורי של הינוקא מוויסקונסין עומד לגבות מחיר אלקטורלי כבד. אבל כרגע רייאן הוא יושב ראש ועדת התקציבים רבת הכוח של בית הנבחרים. לטוב או לרע, הוא ינהיג את מפלגתו בהתגוששות עם הנשיא אובמה על חוק התקציב הבא.

ארבעה טריליון דולר פחות

אף כי הוא צעיר, הקריירה הפוליטית של רייאן ארוכה. זו לו תקופת הכהונה השביעית בבית הנבחרים, שציריו עומדים לבחירה חוזרת אחת לשנתיים. הוא היה בן 26 כאשר נבחר בפעם הראשונה. עוד לפני שנבחר הוא שימש עוזר חקיקה לאחד הצירים הבולטים והדינמיים ביותר בקונגרס: ג‘ק קמפ, שחקן פוטבול מן העיר באפאלו, ניו יורק. קמפ פלירטט עם הנשיאות, אבל היה מבריק מדיי, או חסר טקט מדיי, וכשל. הוא האמין בחזון שמרני אופטימי. בניגוד לדורות קודמים של מפלגתו, הוא לא היה מוכן להסתפק בזהירות פיסקאלית של איזון פנקסים. הוא רצה לקרוא דרור לכוח היצירה של אמריקה, בראש ובראשונה באמצעות קיצוץ מסיבי של מסים. גרעונות עניינו אותו קצת פחות. הוא חשב שצמיחה מהירה תקטין את חלקו היחסי של הגרעון בפעילות הכלכלית. איזון תקציב כשלעצמו אינו העניין החשוב ביותר.

רייאן אינו יורש מלא של קמפ. אבל הוא בוודאי מחזיק בדעתו, שמסים הם אבן-הריחיים הגדולה ביותר על צווארה של הכלכלה. תכניתו מציעה להפחית בעשר השנים הבאות את הכנסות הממשלה ממסים בארבעה טריליון (4,000 מיליארד) דולר. בעיני מבקריו משמאל, רייאן מגלה בזה את כוונותיו האמתיות. לדעתם, המניע העיקרי שלו אינו איזון התקציב, מפני שאילו רצה איזון באמת ובתמים לא היה מציע להפחית שביעור כזה את הכנסות הממשלה ממסים. אי אפשר לאן תקציבים רק באמצעות קיצוצים. לפעמים צריך גם להגדיל את ההכנסות. זה מה שעשה ב-1993 ביל קלינטון, הנשיא האמריקני היחיד ב-30 השנה האחרונות שהצליח לאזן תקציבים.

מה רוצה איפוא רייאן “באמת”?

הוא רוצה מה שרוצה המפלגה הרפובליקנית זה שמונים שנה: לשים קץ ל”הממשלה הגדולה“. בהיעדר הכנסות, היא תתכווץ ותלך, עד שתהיה כמעט איבר מדולדל. מעניין לצפות בנאום התשובה שנשא רייאן בחודש ינואר מטעם מפלגתו, בעקבות נאום הנשיא על מצב האומה. הוא נותן שם רשימה של חובות הממשלה כלפי אזרחיה, והן כוללות כמעט בלבדית הבטחת בטחון לאומי ואישי. רק בסוף הרשימה, כמעט כבדרך אגב, באה חובתה של הממשלה ”לעזור“ ליצור רשת-מגן חברתית.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=4J-54MHzWIY&NR=1[/youtube]

הקרב בוושינגטון הוא בעל ממדים היסטוריים, מפני שאי אפשר לטעות בכוונתו של רייאן: הוא רוצה לשמוט את הקרקע מתחת לשמונים שנה של חקיקה חברתית ושל התרחבות הממשלה. על הפרק מונחים לא רק חוקי הבריאות וההמרצה הפיננסית של אובמה; אלא גם חקיקת הבריאות של לינדון ג‘ונסון, מאמצע שנות הששים; והחקיקה הסוציאלית של פרנקלין רוזוולט מאמצע שנות השלושים.

”זה אינו תקציב“, הכריז השבוע רייאן, כאשר הציג את תכניתו, ”זה נס מרד“ (בתרגום חופשי. הוא השתמש במלה האנגלית cause). אין זו הפרזה. רייאן הגיש השבוע מתכון לסיום עידן בפוליטיקה האמריקנית. הוא מאמין שפתח בזה שער לשגשוג. יריביו חושבים שפתח שער להחלשת אמריקה ולהתרת הרקמה החברתית שלה. הם מאוכזבים מן הפסיביות של הנשיא אובמה. ”האם מישהו ראה אותו בזמן האחרון?“, שאל השבוע הרולד מאיירסון, בעל טור שמאלי ב‘וושינגטון פוסט‘. ”האם הוא עדיין קיים?“

This entry was posted on יום שישי, אפריל 8th, 2011 at 9:12 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.