עכשיו, 1848. אחר כך, אולי, 1849

ההיסטוריה אינה חוזרת, אלא לפעמים ובאופן מוגבל. אבל זו השעה לחזור ולהציץ ב‘אביב העמים‘ הפתאומי והמשכר של אירופה, ולשאול אם גם האביב המזרח תיכוני יסתיים בדיכוי ובמפח נפש

הציור "חירות" של דלאקרואה (Delacroix) אמנם תיאר את מהפכת 1830 בצרפת, שהחליפה מלוכה אבסולוטית במלוכה ליברלית יחסית, אבל הוא התאים בהחלט לרוח אירופה גם ב-1848

חודשים אחדים לפני מלחמת העולם הראשונה, שושלת רומנוב ציינה מלאות שלוש-מאות שנה לשלטונה על רוסיה. עשר שנים קודם, מהפכה עממית אותנטית כמעט גרפה את הרומנובים. אבל ב-1913, ניקולאי השני ואלכסנדרה אשתו התקבלו בהפגנות של התלהבות עצומה באשר נסעו. אלכסנדרה (הגרמניה) האמינה, ש“רוסיה זקוקה להצלפת השוט“. הרומנובים הציעו את מגלביהם: לא בעונג, לא בשמחה לאיד, אלא בתחושה עמוקה של מחויבות.

שלוש שנים אחר כך, במארס 1917, השושלת התמוטטה כמעט מאליה. באמצע התנהלה מלחמת עולם איומה, ומיליוני איכרים רוסיים נטבחו. אף על פי כן, דרגת חוסר הנאמנות למשפחה הקיסרית היתה מפתיעה בארץ כל כך למודת קיסרים. מלחמת האזרחים, שפרצה שנה לאחר המהפכה, לא היתה תוצאה של נסיון לחדש את המלוכה. רוב ”הלבנים“, אויבי ”האדומים“, ידעו שקיסר לא ישלוט עוד ברוסיה.

מה בדיוק, או אפילו בערך, מביא עד פקיעה את החבל הקושר עריץ עם נתיניו? מה מביא אל קיצה את הנאמנות, או אפילו את החיבה? האם יש מדד פקיעה, שעל פיו אפשר לחשב את הקץ? בחוכמה שלאחר מעשה, כמובן יש. דורות של היסטוריונים, מדינאים, עתונאים ומרגלים חזרו וייסרו את עצמם על החמצת הכתובות על הקיר. לסי.איי.אי לא היה מושג קלוש שמהפכה איסלאמית מתרגשת ובאה על איראן, רק חמישה חודשים לפני שהתרגשה; ולא היה לה מושג שסכנה אורבת לעצם קיומה של ברית המועצות עד הרגע האחרון ממש; ולא היה לה מושג שמהפכה עצומת ממדים עומדת לטלטל את העולם הערבי.

למען האמת, אנחנו יכולים להרחיק את עדותנו הרבה יותר: מדוע סוכניה של האימפריה הבריטית לא הצליחו להזהיר אותה מפני רצינות התמרמרותם של נתיניה בצפון אמריקה, ב-1775? ומדוע ללואי ה-16 לא היה מושג שהגיליוטינה מתקרבת (”שום דבר לא קרה היום“, הוא כתב ביומנו, ב-14 ביולי 1789)? ואיך נכשלו משטרי אירופה כשלון כל כך חרוץ בחיזוי המאורעות של 1848?

הם רצו לעשן סיגרים

לא בדיוק. הנסיך מטרניך, הקנצלר של אוסטריה, ידע בהחלט מה עומד לבוא. 16 שנה קודם הוא אמר, כי ”באירופה יש שאלה חשובה אחת בלבד — שאלת המהפכה“. הוא קרא את כל הכתובות על הקיר, אבל לא היה מסוגל לנקוף אצבע יצירתית אחת כדי למנוע את המהפכה. התשובה השגרתית וחסרת הדמיון היתה דיכוי, אבל דיכוי היה יכול לעבוד רק במנות קטנות. היה אפשר להשליך לכלא יחידים, או קבוצות קטנות, ולקוות שכל האחרים יירתעו. לא היה אפשר, לעומת זאת, להשליך אל הכלא את כל וינה, או את כל בודפשט, או את כל מילאנו.

מטרניך לקה בתכונה מפורסמת של עריצים מזדקנים: הוא היטיב לראות את התמונה הגדולה, אבל התקשה להבחין בפרטים. הוא לא העלה בדעתו להשיא עצה של התאפקות לחיל-המצב האוסטרי בצפון איטליה. ביום הראשון של 1848, תושבי מילאנו ערכו שביתת עישון במחאה על מסי טבק. החיילים האוסטריים הגיבו בעישון פומבי של סיגרים, ונשפו את העשן בפניהם של הולכי רגל איטלקיים. אחד המקומיים משך את הסיגר מפיו של אוסטרי. פרצה קטטה, הצבא ירה, ששה נהרגו, והמהפכה האיטלקית החלה.

תחת הרושם של החדשות מאיטליה, ההיסטוריון אלכסיס דה טוקוויל התייצב במליאת הפרלמנט בפאריס, והכריז,

”אני מאמין, כי אנחנו שרועים על הר געש… האומנם אינכם חשים שהאדמה חוזרת ורועדת באירופה? האומנם אינכם מרגישים שרוח המהפכה עומדת באויר?“

היסטוריון מפורסם אחר, פרנסואה גיזו, היה ראש הממשלה. הוא הגיב בלעג, כמו הרוב הגדול של חברי הפרלמנט.

המהפכה התחוללה בדיוק חודש וחצי אחר כך. מפקד חיל המצב בפאריס יעץ למלך לפרק את הבריקדות בכוח. המלך היסס. הוא ציווה על קציניו ”לשאת ולתת“ עם מקימי הבריקדות לפני שהם יורים בהם. המלך נפטר בינתיים מן ההיסטוריון גיזו, ומינה תחתיו את ההיסטוריון אדולף תייר (Thiers) — הצרפתים לקחו ברצינות את היסטוריוניהם — ותייר דחק במלך לצאת מפאריס, ולשסות בה את צבאו הסדיר. זה בדיוק מה שהוא, תייר, יעשה 33 שנה אחר כך נגד הקומונה הפריזאית. המלך לואי פיליפ, בניגוד לדודניו הבורבוניים, לא חשב שיש לו זכות אלוהית לשלוט בכל מחיר. הוא חתם על כתב ויתור, ונמלט לאנגליה.

אמנם טלגרף ורכבת עמדו אז בחיתוליהם, אבל החדשות התפשטו על פני אירופה כמאכולת אש. מפקד המשטרה בווינה הבטיח לקנצלר מטרניך שאין לו מה לדאוג, ”כאן לא פאריס“, הוא אמר 163 שנה לפני שסייף אלאיסלאם אלקדאפי הכריז, ”כאן לא תוניס או קאהיר“. שבועיים אחר כך, מטרניך נמלט להולנד, ואוסטריה חדלה להיות מלוכה אבסולוטית.

הזמן “להתגודד יחד”

הקסם המטאפיזי של המהפכה עצר את נשימתו של כל איש צעיר ביבשת, וגם של הרבה לא-צעירים. סטודנט צעיר בגרמניה, קרל שורץ, כתב על הרגע ההוא,

”היתה לנו הרגשה עמומה שכוחות טבע אדירים השתחררו, שרעש אדמה מתגלגל, וזה גל-ההדף הראשון שלו. אינסטינקטיבית, התגודדנו יחד“.

האינסטינקט הזה של צעירים מרדניים ”להתגודד יחד“ הילך אימים אז, והילך אימים מאז, על כל עריץ. מעמד ההתגודדות הוא זה שבו אוסף של יחידים מגלים את כוח הקולקטיב. קשה לשבור אותו, כפי שיורש העצר של לוב בוודאי שם לב.

עוד לפני שהסתיים חודש מארס 1848, כמעט כל עריץ קטן וגדול באירופה (היו הרבה מאוד קטנים) הבטיח להעניק חוקה דמוקרטית לנתיניו. התחוללה פריחה חסרת תקדים של התאגדות חופשית ושל עתונות חופשית. לא היה רעיון ליברלי מדיי בשביל בני הזמן ההוא. כיוצא בזה התחילו לנסר באויר גם רעיונות אנטי-ליברליים מעיקרם, שבבוא היום יחשיכו את אירופה.

המהלומה העצומה שהונחתה בששת השבועות האחרונים על הסטאטוס-קוו במזרח התיכון, מקזבלנקה ועד טהראן, היא כל כך יוצאת דופן עד שאולי אפשר להשוות אותה רק עם ’אביב העמים‘ של 1848 באירופה. הדמיון הוא לפעמים עוצר נשימה, בפרטים הקטנים והגדולים. היסטוריונים שמו לב זה כבר לדמיון בין מהפכות מודרניות. ההיסטוריה אינה חוזרת, אלא לפעמים, ובאופן מוגבל. אבל זה אולי הזמן לחפש עותק ישן של ”רומנטיקה ומרי“ מאת יעקב טלמון (למשל), לקרוא, להשתאות — ובמיוחד להיזכר שבעקבות 1848 באה, הפלא ופלא, 1849. אם השנה הראשונה היתה ’אביב העמים‘, הנה השנה השניה היתה סתיו קודר וצונן במיוחד. השגי 1848 נמחקו, לפחות לזמן מה. רעיון ריבונות העם טואטא אל מתחת לשטיח. מהפכות הוטבעו בדם. צרפת החליפה את המלוכה הכושלת אבל הליברלית יחסית של האורליאנים בדיקטטורה צבאית של הבונפרטים.

בסופו של דבר, פרלמנטים דמוקרטיים יחסית יקומו ברוב בירות אירופה. אבל האופטימיות הנועזת של הנעורים לא תחזור עוד. אירופה תתחיל להתכונן לקראת האקטים של התאבדותה, במרוצת המאה ה-20.

כמה זמן יארך האביב המזרח תיכוני? אולי בטריפולי ובבנגאזי ראינו השבוע קדימון (trailer) של הסתיו הבא. האופוריה של כיכר תחריר נמהלה השבוע בפחד.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

4 Responses to “עכשיו, 1848. אחר כך, אולי, 1849”

  1. יוסי דר הגיב:

    אני קורא ומתייאש.
    מה עם סוריה? למה סוריה מחוץ לתמונה?
    האם כשאסד יאמר: “כאן זה לא מצרים או תוניס או לוב” זה גם יישמע פאתטי?
    למה אביב העמים לא מתפשט לסוריה? הרי בסוריה עילת המהפכה היא ממש אידאלית: מיעוט עלאווי של 12 אחוז שולט ברוב סוני.

    והרי רבים היו בטוחים שאסד הבן הוא חצי דגנרט והוא לא יחזיק מעמד וכו’ וכו’, והנה הוא כבר למעלה מ-10 שנים חזק יותר מאי פעם.

    המסקנה: כנראה שמובארכ וקדאפי וזין אל עבדין לא הפעילו מספיק כלי דיכוי.

  2. יוסי הגיב:

    סקירה מרתקת. משעשע (ואולי קצת מלמד ענווה) לראות כמה הפרדיגמות של המשטרים הטוטליטריים לא משתנות, וכמה אנחנו עדיין לא יודעים דבר על מה שבאמת מניע את ההמונים

  3. מאיר אברמוביץ הגיב:

    מה שקיים במאה ה 21 ולא היה במאות הקודמות זה כלי תקשורת מודרניים כאינטרנט ורשתות חברתיות שמקל על הצד המורד מחד ומקשה על העריץ מאידך .
    ברם הסכנה הגדולה של המאה הזאת היא אנרכיה וחוסר סדר עקב היחלשות השלטון המרכזי גם אם הוא פועל באופן דמוקרטי כמובן שסכנה זו גדלה בארצות חסרות מסורת דמוקרטית.

  4. רני הגיב:

    שלום

    לשאלה איך זה יסתיים: כללית, תהליכי מהפכה בחץ וקשת שונים בקצב, עוצמה ותהליכי הסיום ממהפכה ברובה ומכונת קיטור ב 1848, ואלו שונים מאוד ממהפכה על הבסיס החומרי, תקשורתי, כלכלי (מהירות תנועות הון, למשל), פוליטי ( קיום האו”ם) של המאה העשרים ואחת.

    אפשר בהחלט שהמהפכה בלוב תסתיים מהר, יש נפט, ויש כסף וקרדיט בעולם. כל שלטון שיעלה יוכל בקלות להאכיל את מספר התושבים הקטן. אם יעלה שם דיקטטור חכם, כשליטים המוחלטים של קטר, עומן וסעודיה, הוא יוכל בקלות לשחד את האזרחים ולתת להם מראית עין של חופש, אין בלוב כל צורך אמיתי ביד שליטה קשה. הלוואי ותעלה שם לשלטון דימוקרטיה ליברלית, מיובאת מאירופה, ואז יאפשרו אוצרות הטבע והקירבה לאירופה לבנות שם עולם אידיאלי של רווחה, חופש דעות, שיוויון, אחווה, ידע ומה לא עוד, כסף לזה לא יחסר. להרגשתי, כמו שהיה מי שדאג לפרק את עיראק, וכך להקל על ניצולה, יש סיכוי שמישהו עשוי לקדם רעיון כזה בלוב, כמו שניסו בניגריה למשל.

    בתוניסיה כבר רואים סימני אנרכיה, שם תעשיית התיירות חייבת לחזור מהר וכן היצוא של מינרלים ומוצרים חקלאיים, בעיקר שמן זית. תרומה צרפתית יכולה לעזור, אבל גם אם מספר התושבים קטן, אין כל אפשרות כלכלית לשחד אותם. גם לא ניתן במהירות להאכיל ו/או למצוא עבודה. אם יימשך אי הסדר זה ייגמר רע, קשה לנחש כמה רע. אבל הסכומים הנדרשים לסייע לממשלה “הגונה” משקמת מצויים בתחום היכולת של אירופה. היה טוב לראות תכנית סיוע כזו מתחילה לפעול שם, זה לפחות יקטין את זרם הפליטים לאירופה. האם יתכן שבמאמץ מתוחכם יתגברו על טירוף הגלובליזציה וחלק מהיצוא הסיני לאירופה יוחלף במוצרים מסובסדים מתוניסיה?

    במצרים המצב רע. יש להאכיל 80 מיליון איש. למצרים אין דרך לשלם עבור המזון הזה, פשוטו כמשמעו. אין שדות נפט חדשים ואין עודפי נפט וגז גדולים באמת. כעובדה, הגז לישראל אינו זורם. זו אמירה קשה להון הבין לאומי ולכל נסיון להשקיע במצרים. הקצינים ידעו למה הבטיחו קיום חוזים בין לאומיים, בודאי לא מתוך אהבת ישראל. החקלאות בזבזנית במים ואדמה, ולא יעילה, וצריך הרבה ידע והון לשיפורים וזמן הרבה זמן. התיירות? האם יש היום הרבה תיירים בעירק? השביתות במפעלים — צודקות ככל שיהיו — פוגעות ביצוא ויש מי שישמח למלא את כל הזמנות שהמצרים לא ימלאו. ההון שברח ממצרים וחלקו ייעצר בשוויץ (גם מזה הבנקים השווצרים ירוויחו ) לא ימהר לחזור למצרים אם בכלל.

    במצרים שורר מצב דמוי-סין: טבח טיינאנמן — או רעב. צריך סדר, וצריך תוכנית סיוע אדירה בסגנון תכנית מרשל. אבל ארה”ב כבר לא שם. חלק מהמפגינים המצריים חושבים כנראה שניתן להוריד לחם ועבודה ב SMS, הם טועים. לדעתי, בהיעדר סדר ישתרר מצב הרה-אסון. הדבר הסביר ביותר הנו שלטון דתי צבאי, כאן צודק בעל הבלוג ואחרי “אביב העמים” הייתה עליה של דת וצבא באירופה. זה אומר שהרבה מהצעירים הלא דתיים והרבה משכירי היום, הקופטים והאינטלקטואלים יתאכזבו, נקווה שיקחו זאת בקלות.

Leave a Reply for יוסי