ספיקת כפיים דיפלומטית וכמה הערות מתחסדות חוזרות והופכות את המערב לצופה פסיבי בנסיון של ממשלה להשמיד את אזרחיה, 17 שנה לאחר רואנדה, 35 שנה לאחר קמבודיה. מדוע? התשובה כנראה קצת מורכבת — אבל בהחלט בלתי נסלחת
חוויה לא נעימה אפילו לציניקנים: רודן, אשר שפיותו הוטלה בספק מאז ומעולם, שולח את בנו לטלויזיה, כדי להודיע שהוא ”יילחם עד הכדור האחרון“ נגד בני עמו; ואחר כך מופיע בעצמו, כדי להבטיח שהוא יטהר את ארצו מאויביו, ”בית אחר בית“. גם בהיסטוריה המעוותת למדי של זמננו, קשה להיזכר אימתי נשמעה הכרזת כוונות כל כך בוטה של שליט נגד נתיניו. עיתון בשוודיה הכריז בראש עמודו הראשון: ”הדיאגנוזה — היטלר“.
מועמר אלקדאפי היה שייך תמיד לקטגוריה אחרת. בשנות ה-70 וה-80 הוא מילא את תפקיד האיש הרע בנאראטיב המערבי, בדרך כלל בצדק, אם גם לפעמים במידה של הגזמה. הוא התערב בסכסוכים לא-לו, ושירותי ביון מצאו את טביעות אצבעותיו בפיליפינים, בצפון אירלנד, באפריקה שמדרום לסהרה ומצפון לסהרה, אפילו בים הקריבי. כאשר היה צריך להפחיד צופי קולנוע צעירים, תסריטאי הוליווד הזמינו לובים חורשי-מזימות, כמו למשל בראשון משלושת סרטי ”בחזרה אל העתיד“ של סטיבן ספילברג (לובים ניסו לגנוב אוראניום מד“ר אמט בראון).
ענייני הפנים של לוב, לעומת זאת, עוררו בדרך כלל עניין מוגבל. בתחילת שנות ה-70, קדאפי הנחית על הלובים את ’הספר הירוק שלו‘, אוסף של הגיגים מהפכניים, בהשראתו הברורה של ’הספרון האדום‘ למאו צה טונג. אחר כך, קדאפי הגה נוסחת שלטון דמוקרטית כל כך מקורית, עד ששמה לא ניתן אפילו לתרגום, ולוב התקשטה גם בלשונות זרות בתואר ”ג‘מאהיריה“ (מדינת ההמונים, או משהו). כל זה היה מקור לשעשוע יותר מאשר לדיון רציני.
השבוע חזרנו והתוודענו אל קובץ ההגיגים ההוא. בעתון ערבי בלונדון התפרסמה קריקטורה של קדאפי חובט בבני עמו בכרך ענקי, שעליו מופיעה הכתובת ’הספר הירוק‘. ברחובות טוברוק נראו לובים משולהבים קורעים את הספר לגזרים, או מעלים אותו באש. ייסורי היום-יום של הלובים נעשו פתאום מנת חלקו של העולם.
2,500 דולר ביום
גם השבוע לא ידע העולם החיצון מה לעשות בדיוק בענייניה הפנימיים של לוב. הבית הלבן לא הצליח להחיל על קדאפי את תקדים מובארק. המלים ”עליו לפנות את מקומו“ לא בקעו משום גרון רשמי בוושינגטון, אף כי הנשיא אובמה השמיע סוף סוף גינוי פומבי חריף אתמול לפנות בוקר (ה‘) . כאשר דובר מחלקת המדינה נשאל על נאום קדאפי, באמצע השבוע, הוא השיב בכנות דיפלומטית מרשימה,
”בסופו של דבר ובעיקרו של דבר זה עניין בין ממשלת לוב, בין העומד בראשה, ובין העם הלובי“.
ה‘וושינגטון פוסט‘ ציטט (ביום ד’) בכיר ללא-שם במחלקת המדינה. האנונימי הטעים עד כמה חשוב לעמוד בסדר התקין של הדברים.
”הצעד הראשון הוא לפנות אזרחים אמריקניים ממקום הסכנה; הצעד השני הוא לתעד במלואן את הפרות זכויות האדם המתרחשות שם. הצעד השלישי יהיה לנקוט פעולה הולמת בכפוף לחוקינו“.
הניסוח הזה טעון דה-קונסטרוקציה, כדי לנסות לברר איזה חלק שלו מבורך בדרגה יותר גדולה של קהות-חושים ושל ציניות.
מה אפשר לעשות כלפי לוב, חוץ מאשר להכריז מלחמה? אפשר למשל להטיל עליה הסגר אוירי, כפי שארה“ב עשתה בצפון עיראק ב-1991, כדי למנוע מסדאם חוסיין לטבוח את הכורדים. אפשר להצניח אספקה למורדים במזרח לוב, ולהגן עליהם מפני תותחי הצי של קדאפי. אפשר לדרוש בחומרה מממשלות אפריקניות למנוע גיוס של שכירי חרב בתחומיהן. על פי ghanaweb.com, שמועות באקרה בירת גאנה מעמידות על 2,500 דולר ביום — כן, ביום — את השכר המוצע לגאנאים מיומנים תמורת התגייסות אל ליגיון קדאפי. לפי אותו אתר הרשת, מודעות בעתונים בניגריה ובגיניאה מציעות שכר של 2,000 דולר ביום.
השטן הידוע והמלאך העלום
ההיסוס האמריקני עדיין לא הוסבר ברצינות, וכבר עורר ביקורת מימין. יתכן שהוא מורכב יותר ממה שנראה. אולי יש מקום להשוות אותו להתנהגותה של ארה“ב בעיראק, לאחר נצחונה המוחץ במלחמת כוויית (1991). היא אמנם עודדה את העיראקים למרוד בסדאם חוסיין, אבל לא נקפה אצבע כאשר סדאם עשה למורדים השיעיים מה שקדאפי מנסה לעשות בימים האלה למורדיו. האמריקנים יכלו לאסור על סדאם להשתמש במסוקים, וזה לבדו היה משנה את המצב.
הנשיא בוש האב, בניגוד לבנו, היה חף כמעט מכל שיקול של מוסר ושל אתיקה במדיניות החוץ. הוא היה פרמגטיסט עד כאב, שנטה להעדיף ”את השטן הידוע על פני המלאך העלום“, כפי שאומרים באנגלית. הוא ידע, כי הפלת סדאם תיצור ואקום ענקי. הוא לא היה מוכן למלא את הוואקום בעצמו (”מה יכולנו לעשות? לכבוש את בגדאד?“, הוא שאל לימים), והוא לא רצה להסתכן במילויים אחרים. אבא היה האנטי-הרפתקן המובהק. הוא רצה אפילו שברית המועצות תוסיף להתקיים, מפני שהתפרקותה תיצור יותר מדיי אי-ודאויות.
איך כל זה מתקשר עם לוב?
את חוסני מובארק היה אפשר להאשים שמנע התהוות של חברה אזרחית — עם מפלגות, עם תנועות, עם עמותות ועם עתונות חופשית. היעדרה הקל על האחים המוסלמים לתבוע בכורה. אבל במצרים היו ניצנים של חברה כזאת, עם דרגה מסוימת של חופש. בלוב פשוט אין שום דבר, אף לא ניצן אחד.
האפשרות שהיא תתפרק לגורמיה — לשבטיה, לחמולותיה, לאזוריה — אינה בדיה של סייף אלאיסלאם אלקדאפי, בכורו של השליט. ג’וניור הזהיר, כי לוב בלי אביו תהיה ”סומליה חדשה“. ללוב אין מסורת לאומית ממשית. החוויה הקולקטיבית היחידה שלה, חשובה כשלעצמה, היתה לפני שמונים שנה, במהלך ההתנגדות הכושלת לכיבוש האיטלקי. אז התלכדו שבטי המדבר סביב עומר אלמוחתאר, שנתפס לבסוף והוצא להורג (ראו-נא את המסגרת למטה, “שאגתו של ארי המדבר”).
מדינה כושלת בגודל כזה, במיקום כזה, עם עושר נפט כזה ,עלולה לסכן את הים התיכון ואת אירופה. נקל לשער מה יקרה אם המים שבין לוב לאיטליה יתמלאו סירות פליטים. ואקום בלוב יזמין את אלקאעידה, ויגביר את סכנת התפשטותה אל מצרים, אל סודאן ואל מרכז אפריקה.
הוא ביטל את התורה שבעל-פה
קדאפי היה אחרון המהפכנים הנאצריסטיים במזרח התיכון. הוא תפס את השלטון בדיוק שנה אחת לפני מות גמאל עבד א-נאצר. הוא מיזג פופוליזם, מסורות מדבריות ורמזים של איסלאם עם אידיאולוגיה לאומנית, חילונית ואנטי-מערבית. הוא הרס — או אולי לא, עוד מעט נדע — את הסאנוסים, מיסדר צופי (של מיסטיקה איסלאמית), שהיה דומיננטי בלוב מאז סוף המאה ה-19. המלך, שקדאפי הפיל, היה ראש המיסדר.
בשנות שלטונו הארוכות, קדאפי לא חדל להתעלל באורתודוקסיה האיסלאמית, ואפילו הכריז על ”ביטול“ החדית‘, הלוא היא התורה-שבעל-פה של האיסלאם. ב-1988, קאדפי הכריז מלחמה על ‘האחים המוסלמים’, והאשים אותם שהם “הורסים את האומה הערבית”. כמובן, מה לאחים המוסלמים ולאומה הערבית. הם בזים ללאומיות המודרנית. אין זה מקרה שפוסק ההלכה המצרי הרדיקלי יוסף (=יוסוף) אלקרדאווי, שעתה זה חזר מגלות ארוכה, הוציא השבוע פתווה נגד קדאפי.
שום תהליך קבלת החלטות אינו יכול להתעלם מן העובדות האלה. אבל עובדה חד משמעית יש רק אחת: מועמר אל קדאפי מוכן לפתור את בעיותיו הפוליטיות באמצעות השמדה המונית של לובים. 17 שנה לאחר רואנדה, 35 שנה לאחר קמבודיה, המערב יצטרך להחליט בימים הקרובים, אולי בשעות הקרובות, אם יש לו חשק לחזור ולהיות צופה פסיבי בנסיון של ממשלה לעשות ג‘נוסאייד נגד אזרחיה.
אגב, על השאלה אם מישהו חזה את התמוטטות לוב אפשר להשיב במראה-מקום. בידקו-נא את אתר הרשת של ”קרן השלום“ בוושינגטון, שמשימתה היא לדרג ארצות על פי פוטנציאל ההתמוטטות שלהן. לוב מופיעה במקום ה-112, הרבה אחרי ישראל (58), טורקיה (85) ומקסיקו (98).
אחד הפרקים של “הבית הלבן” עוסק בהתלבטותו של הנשיא אם להתערב בסכסוך פנימי בעל מאפיינים דומים לזה של לוב (רודן הטובח בבני עמו כדי להיאחז בשלטון).ההתלבטות באה אל קיצה בסצינה בה הנשיא מזפזפ לו בין ערוצי הטלויזיה כאשר הוא נתקל לפתע במעין סרט אנימצייה ישן על חיילי צעצוע הקמים לתחייה. באותו רגע הוא זוכה להארה כי הדבר הנכון לעשות הוא להתערב צבאית כדי להפסיק את האסון ההומניטרי.
סצינה טלויזיונית נהדרת אבל אני זוכר שחשבתי לעצמי כמה היא לא מציאותית.
אומץ ליבם של האזרחים הלובים המתקוממים מתעצם עוד יותר לנוכח שתיקתו הרועמת של המערב. בהוליווד עוד יעשו על זה סרט…
ג’מהוריה = רפובליקה (جمهوية) לעומת ג’מהור = המון, קהל, וכו’ جمهور
חיים, הפעם יואב צודק!
לוב היא לא ג’מהוריה (רפובליקה) כמו מצרים, אלא “ג’מאהיריה” (מדינת ההמונים) – מושג חדש שקד’אפי בכבודו ובעצמו המציא.
יואב, כרגיל אתה מספק את הסחורה!
מ-ר-ת-ק!
פרט קטן אולי יואב יודע את התשובה. בניגוד לרודנים צבאיים אחרים שעלו בסולם הדרגות עד דרגת פידמרשל הרי קאדפי נשאר קולונל
בהתחשב ברקורד הגרוע למדי של ארה”ב בניסיונות ההתערבות שלו במזרח התיכון עד כה, נראה לי שלהתערב בלוב תהיה טעות. אפילו בבלקן, שם הרקורד הוא מעט טוב יותר, שקוע המערב עד הצוואר בתיחזוק מדינה שאינה מדינה (בוסניה) ומדינת גנגסטרים (קוסובו) עד עצם היום הזה.
אם נדרשת התערבות כלשהי, לא ברור מדוע זו צריכה להיות ארה”ב. ישנו האו”ם, ישנה הליגה הערבית, ישנו ארגון אחדות אפריקה, שיכולים לפעול שם ביתר לגיטימיות.
בעיית הפליטים היא בעייה אירופאית; אם האירופאים אינם מסוגלים לגבש מדיניות לא ברור מדוע צריכה ארה”ב להתערב. איטליה, המדינה שתושפע יותר מכל מדינה אחרת מבעיית הפליטים, אינה להוטה לפעול בכוח נגד קדאפי.
בנוסף לכך: המורדים מצליחים עד כה בכלל לא רע והצליחו לשחרר את רוב הארץ ללא עזרה חיצונית. אינני יודע את מספר ההרוגים – וויקיפדיה מציין כמה אלפים – אך בוודאי השימוש במושג “רצח עם” מוגזם?
ייתכן שהסגר אווירי אינו רעיון נורא כ”כ, אך הייתי נמנע ממנו. נאמני קדאפי יכולים לטבוח ביריביהם גם כך ולהעמיד את ההסגר האוירי באור מגוחך, ואז יגבר מאוד הפיתוי להתערב יבשתית אחרת – באנגלית קוראים לזה mission creep.
אינני בטוח כי ההתערבות כן או לא היא במונחים של שחור ולבן מוחלטים. בקו האש יהיו – תמיד ישנם – חפים מפשע בדרגה כזו או אחרת. ואז מה? רמה מסויימת של התערבות, כפי שהייתה בעיראק בזמנו, אכן נדרשת אולם היכן עובר הגבול? האם להוריד כל מטוס שטס לאוויר? ומה אם זהו מטוס המבקש לערוק? כיצד נבחין ביניהם? האם למנוע כל מעבר בגבולות של שכירי חרב – טוב זה ממש לא ישים…
בכל אופן, הדיפלומטיה ללא ספק ממשיכה להיכשל. מה בסדר יומו (העמוס, אין ספק) של אובמה, או אחרים, מונע ממנו מלגנות על בסיס יומי אם לא למעלה מזה, באופן נחרץ וחד משמעי, את מה שמתחולל ומי שמחולל? שהלוא גינוי שכזה לבדו, יכול לתת את הכוח הנפשי למהפכנים בכדי להמשיך.
ובכל זאת, ולמרות הכול, ובסתירה למה שרשמתי בתחילה, אינני יכול לתהות כיצד אובמה הולך לו לישון, כשמול מיטתו ניצב לו פרס נובל לשלום…