משק כנפי ההיסטוריון

איך הפך מיכאל הרסגור להיסטוריון הבית של גלי צה“ל, לפני 36 שנה, ואיך ניסה קצין חינוך ראשי להוריד אותו. זכרונות פרטיים על האופטימיסט חסר התקנה ורב-הסתירות שמת בשבוע שעבר

מיכאל הרסגור כתב הרבה, הרבה מאוד. עבודת הדוקטורט שלו, בסורבון של פאריס, החזיקה, אם אינני טועה, שבעה כרכים. הוא היה אחד הזרים המעטים, שהאוניברסיטה הרעיפה עליהם את התואר docteur d’État (”דוקטור של המדינה“). לימים, הממשלה הסוציאליסטית ביטלה את התואר הזה, אולי מפני שנדפו ממנו ניחוחות מעמדיים.

איש לא היה מוכן לפרסם את עבודת הדוקטורט של הרסגור, מה שעיכב את הפרופסורה המלאה שלו באוניברסיטת תל אביב. גם כך הוא הוקפץ מעמדת מורה לפרופסור-חבר בן-לילה, מעשה ידיו להתפאר של צבי יעבץ, הקיסר המיתי של החוג להיסטוריה.

מאז הדוקטורט בפאריס, מיכאל הרסגור לא חדל לכתוב. למרבה העצב, את האוטוביוגרפיה שלו מעולם לא כתב. הוא מת בשבוע שעבר מבלי להשאיר אחריו את הסיפור המוסמך.

איש לא השפיע על נעוריי העתונאיים והאינטלקטואליים יותר ממנו. אני מרשה לעצמי להגיד שמילאתי תפקיד לא מבוטל בהנחלתו לתרבות הישראלית. הסיפור שלהלן אינו עליי, אלא עליו, ועל מה שהיתה ישראל בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-20.

הגעתי אל גלי צה“ל בתחילת האביב של 1975. זה היה הזמן שבו העולם המערבי התבונן בחרדה בפורטוגל. המהפכה הדמוקרטית שלה (למי שרוצה אסוציאציות מצריות) גלשה במהירות מסחררת בכיוון טוטליטרי. הימים היו ימי המלחמה הקרה, וּפחד נפל על המערב מפני השתלטות קומוניסטית על אירופה.

חיפשנו מומחה. לא היה. נצטוויתי אפוא לטלפן אל המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולשאול. מזכירתו של פרופ‘ יעבץ התלבטה, וּלבסוף הציעה שאתקשר עם מיכאל הרסגור.

איש בגלי צה“ל לא שמע את שמו. ”רגע אחד“, אמר מישל בטלפון, ”אני רוצה להאזין לשידור הרדיו מליסבון“.

אנחת רווחה בקעה מחזהו של העורך. מישהו המאזין לרדיו מליסבון — לא היתה אז טלויזיה בכבלים, לא היה אינטרנט — בוודאי מוסמך לדבר על פורטוגל. שלחנו את הנהג במכונית ה‘כרמל דוכס‘ הצבאית המהוללת לאסוף את מישל.

הוא היה איש קטן ועגלגל, חסר צוואר כמעט לחלוטין, שמבע עיניו הפשיר כל קֶרַח. הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, נדיב וסלחן. והוא גילה לי את סודו הגדול: הוא התאהב בפורטוגל. כך נולד הרומן בין גלי צה“ל לבין מישל. הוא נעשה היסטוריון-הבית. הוא הדריך אותנו בשבילי המהפכה הפורטוגלית המסובכת להחריד, ואחר כך בשבילי האֵֵירו-קומוניזם (איטליה וצרפת).

“פינת הרסגור”

בין נערי גלי צה“ל ונערותיה, ׳הרסגור׳ חדל בהדרגה להיות שֵם, ונעשה מושׂג. מחלקת החדשות היתה דחוקה אז בשלושה חדרים וחצי בתחתית הבניין הישן ביהודה הימית.

כאשר הוכנה הטיוטה הראשונה לקומת חדשות, נכללה בה פינת-ישיבה לאורחי המחלקה, לפני כניסתם לאולפן. ”כאן“, אמר אילון שליו, מי שיצר במידה רבה את מחלקת החדשות, ”כאן תהיה ’פינת הרסגור‘“.

זה לא היה פשוט. חודשים אחדים לאחר שהתחלתי להתמכּר להרסגור באה פקודת קצין חינוך ראשי להפסיק את השתתפותו. הסיבה היתה חברותו במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק“י), כאשר היתה שלוחה סטליניסטית, אנטי-ציונית של מוסקבה.

כולנו היינו פקודיו של קצין חינוך ראשי, וצבא אינו דמוקרטיה.

המאבק להסרת האיסור התנהל, על אש קטנה, במשך חודשים. מישל מעולם לא ידע עליו, עד יום מותו. אל נכון, זה היה שובר את לבו. האיסור הוסר זמנית, וחזר והוטל, וחזר והוסר, עד ששִגרת הרסגור וּנעימות שיחתו שמו קץ להד הלא-נעים הזה של המקארתיזם.

אני זוכר ששאלתי את הרסגור מדוע חיכה שבע שנים לאחר ”הנאום הסודי“ המפורסם של חרושצ‘וב על חטאי סטאלין, כדי להסתלק מן המפלגה. ”חשבתי שתתחיל בה דמוקרטיה פנימית“, הוא השיב.

זו היתה תשובה לא-משכנעת. חברות במפלגה היתה שקולה כנגד השתייכות לכת משיחית קנאית, התחלה מעניינת בשביל מי שבילה את חצי המאה הבאה של חייו ברטוריקה אנטי-דתית קיצונית. הוא אמר שבשביל מאמיניו, אלוהים שקול כנגד מלך אבסולוטי, וזה עניין שחברה דמוקרטית אינה יכולה לקבל (הוא סיפר, שחדל להאמין באלוהים ביום שבו הפשיסטים הרומניים הוציאו להורג את הוריו, ב-1940).

כשלעצמי נטיתי לחשוב שהוא מגזים. חשבתי שבקיאותו העצומה בהיסטוריה של צרפת וּבתרבותה מפתה אותו קצת יותר מדיי לסגל לעצמו את הטונים של הרדיקלים ברפובליקה השלישית. מלחמה היתה כרותה להם נגד הכנסיה, מפני שהכנסיה אמנם היתה כול יכולה, וזממה מזימות אנטי-דמוקרטיות. ישראל, חשבתי, אינה הרפובליקה השלישית. עכשיו אני בטוח קצת פחות.

אוטובוס מס’ 25

הרסגור היה מדייאוואליסט, זאת אומרת מומחה לענייני ימי הביניים. אבל מהיותו חסיד של ”היסטוריה טוטלית“ (מבית מדרשו של כתב העת הצרפתי המפורסם Annales), הוא לא היה מסוגל להסתגר בכוך.

כאשר הגיע אל ליסבון, כדי לצלול אל כתבי יד מן המאה ה-13, נתקל פתאום בדרמה מהפכנית בת-זמנו. הוא הסתער על המאה ה-20 בתיאבון ניכר, וּפירסם אחר כך ספר יפהפה בצרפתית על המהפכה הפורטוגלית. תורגם גם לעברית ב‘עם עובד‘.

הרסגור התגורר אז בדירה קטנה וּצנועה בבת-ים. הוא היה נוסע לאוניברסיטה מדי בוקר באוטובוס מס‘ 25. זה היה מסע של שעה וחצי בכל כיוון. הוא החליט להקדיש אותו, במשך חודשים ארוכים, ללימוד הלשון הפורטוגלית. הוא אהב כרטסות, והעתיק אפוא חלקים ניכרים של התרגום הפורטוגלי של התנ“ך, מלה לכל כרטסת. הוא היה תוקע את הכרטסות בכיס חולצתו, וּמשנן.

הסתלקותו מן המטריאליזם ההיסטורי דמתה במידת מה להסתלקותם של לא מעט אינטלקטואלים צרפתיים, אלה שניתן להם השם הקיבוצי ׳הפילוסופים החדשים׳ (nouveaux philosophes): אנדרה גלוקסמן, ברנאר-אנרי לוי ואחרים.

הרסגור סיגל לעצמו את ביקורתם הגוברת של הפילוסופים החדשים על העולם השלישי, שבשנות ה-60 וּבתחילת שנות ה-70 היה יעד לרומנטיזציה בין המשׂכּילים הרדיקליים של מערב אירופה. הוא גם התייחס בחשד עמוק לטענות הקומוניסטים המערב-אירופיים שהם תיקנו את עצמם, ועלו על דרך דמוקרטית.

זה היה זמן מעניין וּמותח, כאשר היה נדמה שהקומוניסטים עומדים לנצח בבחירות באיטליה, ולתפוס את הבכורה בשמאל הצרפתי. הקורא עכשיו ימשוך בכתפיו, אבל אלה היו שאלות חובקות-עולם, ושבוע אחר שבוע — בין איסורי השידור — הייתי מזמין אותו אל המיקרופון להסביר לאן צועדת אירופה. הוא לא תמיד היה עקיב בתחזיותיו, אבל תמיד היה מרתק.

שלמה בן עמי, תלמידו וִידידו, הסביר כעבור הרבה שנים, ש“הפוליטיקה של מישל היתה פשטנית, כמו אצל פוסט-קומוניסטים“. ד“ר בן עמי היה אז מרצה זוטר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, והמיקרופון של גלי צה“ל, שהצבתי לפניו לעתים קרובות, היה אקט התוודעותו הראשונה אל הציבור.

אני מודה שלא הבנתי בדיוק למה התכוון בן עמי ב“פשטנות פוסט-קומוניסטית“, אבל אני זוכר שהוא הקל ראש בִּבחירותיו הפוליטיות של הרסגור עוד בשנים הרחוקות ההן. ב-1977, למשל, הרסגור התפקד בד“ש, תנועתו של יגאל ידין, והצביע לטובתה בבחירות לכנסת התשיעית (אני מודה ללא גאווה שאף אני עשיתי כן: התפקדתי והצבעתי). ”זו בדיחה“, הגיב בן עמי כאשר שמע מפי.

בן עמי, כמו גם תלמיד וידיד אחר של הרסגור, אלי בר נביא, עשו את דרכם אל השירות הציבורי. בן עמי נעשה שגריר בספרד, באמצע שנות ה-80; בר נביא היה שגריר בצרפת בשנות ה-90. שניהם הסתגלו בקלות לצילינדר, ובן עמי פיתח קריירה פוליטית, שהביאה אותו בסופו של דבר עד תפקיד העוצר במשרד החוץ, בחודשי גסיסתה של ממשלת אהוד ברק.

הרסגור מעולם לא התקרב אל מעמד של אחריות או של השפעה, אם כי בשבילו אולי היה מקום ליצור כהונה מיוחדת של ’היסטוריון ציבורי‘, לא כדי לשרת דעות פוליטיות, אלא כדי לחנך ישראלים לאהבת היסטוריה.

ב-1978, כאשר מנחם בגין כלל שני יועצים משפטיים בפמליה שלקח אתו אל פסגת קמפ דייוויד, הרסגור אמר לי: ”במקום לקחת שני עורכי דין, מוטב שייקח היסטוריון אחד“. לשון אחר: מוטב שיניח ללגליזמים החוזיים (שהיו מעלים את חמתו של אנוואר א-סאדאת), ויתרכז יותר במשק כנפי ההיסטוריה.

זו עצה כל כך נפלאה, ולא נס ליחה. ראש ממשלת ישראל הנוכחי הוא אמנם בנו של היסטוריון ענק-קומה, אבל לעתים קרובות מדיי נדמה שמשק כנפי ההיסטוריה הוא מכלל הצלילים שאוזניו מתקשות להכיל.

זהירות, אוליגרכיה

הפוסט-קומוניזם של הרסגור, תהיה אשר תהיה משמעותו, היה טבוע בחותם של אופטימיות. הוא האמין בעתיד הציוויליזציה המערבית. ”מדע השקיעה“, כפי שכינו אותו אחדים, עורר אצלו חיוך סלחני. הוא היה מונה את תחזיות השקיעה של מאתיים השנה האחרונות, ומזכיר שהן הופרכו בזו אחר זו.

אבל אין זאת אומרת שהוא חשב את הדמוקרטיה המערבית למושלמת. אדרבא, הוא האמין שהפוליטיקה המערבית נפלה בידי אוליגרכיות. אני נזכר איך התפעם מן הגילוי הקוריוזי, שמנהיג סוציאליסטי באיטליה (אנטוניו ג‘וליטי) היה נכדו של ראש הממשלה החשוב ביותר של איטליה לפני עליית מוסוליני (ג‘ובאני ג‘וליטי). קשרי-דם וייחוס משפחתי עמדו בדרכה של של מֶריטוקרטיה, הוא טען. הוא היה מוצא הרבה טביעות אצבעות שושלתיות בממסד הפוליטי הישראלי של זמננו.

הרסגור חשב שנוסחת ההצלה של חֵרויות המערב מחייבת ביזור רדיקלי של השלטון; כל כך רדיקלי, עד שיש להניח לרשויות מקומיות להכריע אפילו בענייני חוץ. הוא אפילו יצר ”איזם“ בשביל הרעיון הזה, על יסוד שורש יווני עתיק, ואני מצטער להודות שאינני זוכר את המלה. אשר לעצם הרעיון, אולי עוד יבוא זמנו.

מִרשמיו הרדיקליים לשיפור הדמוקרטיה לא הפריעו לו להשתעשע בנוסטלגיה מלוכנית. יום אחד השאיל לי בחגיגיות רבה ספר על תולדות בית סבויה, שיש לו היסטוריה מתועדת בת אלף שנה, וּמחלציו יצאה משפחת המלוכה האיטלקית. הוא התיידד עם צאצא של נפוליאון השלישי, שישב בחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב.

הוא התוודע, אם אינני טועה, לטוען לכתר הצרפתי, הרוזן מפאריס (לבית אורליאן). הוא סיפר בהתרגשות כיצד הרוזן, בהיותו צעיר מאוד, תִכנן להמליך את עצמו על צרפת לאחר תבוסתה לגרמניה הנאצית, ב-1940. הוא עמד להימשח למלך בקתדרה אפופת ההוד המיסטי של ריימס (Reims), והאמין שהַשְכינה עצמה תגן עליו.

הרסגור טען, שגנרל דה גול, הנשיא הקיסרי של הרפובליקה החמישית, שקל ברצינות לחדש את המלוכה בצרפת, אחריו, וּלהניח את הכתר על ראשו של הרוזן מפאריס (כפי שהרודן פרנקו,  להבדיל, החליט שנסיך בורבוני יהיה יורשו, והמלוכה תתחדש לאחר מותו. ספרד יצאה נשׂכּרת מאוד מחידוש המלוכה).

מלכים וּנסיכים מילאו תפקיד פעיל בילדותו של הרסגור. אביו היה חייט לבתי המלוכה של אירופה. בהיותו זאטוט ישב הילד על ברכיה של ציטה, הקיסרית האחרונה (הגולה) של אוסטריה.

ברגע של בדיחוּת-דעת (כנראה) הוא אפילו הציע לכונן מלוכה (חוקתית, אני מניח) בישראל. מי יחבשו את הכתר? הוא הציע לבחור את המלך משורות משפחת אברבנאל המפורסמת. מסורת אצל האברבנאלים, עוד מימי ספרד ופורטוגל, שהם צאצאיו הישירים של דויד המלך.

שבלולים במונטריאול, סיכת דיזראלי, ערב-רב

הרסגור סירב לטוס. הוא עלה על מטוס בפעם הראשונה ב-1979, בדרך אל שנת שבתון באוניברסיטה הצרפתית של מונטריאול (”לא ידענו שהישראלים מדברים צרפתית כל כך יפה“, אמרו לו מארחיו). עד אז, במסעותיו לאירופה, הוא תמיד הפליג באוניה. ”אם אטוס“, הוא אמר בספק רצינות, ספק קריצה, ”לא אוכל להבין את הקצב של ימי הביניים“.

שמעתי מפיו, כי במסעו הראשון לליסבון, מפאריס, הוא התכוון לשׂכּוֹר כִּרכרה עם סוסים. אבל היה עליו לקבל אשרת-מעבר דרך ספרד, שהיתה תחת שלטון הרודן פרנקו. הרסגור היה ברשימה שחורה, ולא הצליח לקבל את האשרה. לא היתה לו בררה, אלא לקחת רכבת.

נסעתי לפגוש אותו במונטריאול בקיץ 1980. נקשתי על דלת דירתו מבלי להודיע. בגיל ההוא האמנתי שאנשים אוהבים הפתעות. זה לא היה יום טוב בחייו. אשתו הנאמנה ורבת-החן תמר עתה זה איבדה מעטפה עם כל הכסף שבני הזוג חסכו במונטריאול. הוא קיווה להשתמש בכסף, כדי לשפץ את דירתו בבת-ים. אף על פי כן, פניו אוֹרוּ, הוא נטל את זרועי, והוביל אותי אל מסעדת השבלולים הראשונה של חיי. ביקשתי ממנו לייעץ לי מה לעשות כשאהיה גדול. הוא הודיע לי בדיוק נמרץ את תכניתו. אני חושש שלא עמדתי בה.

שנתיים אחר כך הוזמנתי לראיין את הרסגור בתכנית טלויזיה פופולרית, בערוץ היחיד שהיה אז. הרסגור היה נפלא, רב חן, שופע הומור. אני הייתי נורא ואיום. הביקורת היתה קטלנית, בייחוד ב‘הארץ‘ (הדה בושס).

הרסגור חש לַהגנתי ברוב-אבּירוּת. הוא כתב מכתב למערכת ’הארץ‘ למחות על הביקורת, והזכיר את מנת-חלקו של בנג‘מין דיזראלי בנאום-הבכורה שלו בפרלמנט הבריטי. הוא הוטבע בקריאות לעג. לפני שחזר והתיישב, דיזראלי אמר, ”יום יבוא וקול סיכה נופלת יישמע כאשר אפתח את פי לדבר“ (לא ציטוט מוסמך). הרסגור חזה עתיד מזהיר כזה גם לי. הוא היה הרבה יותר מדיי נדיב. הרבה יותר מדיי. דיזראלי לא הייתי, ואת הסיכה אי אפשר לשמוע — אבל את נאמנותו ואת נדיבותו של הרסגור ברגע ההוא אני מתקשה לשכוח.

הקשרים בינינו התרופפו במרוצת השנים, עד שחדלו. לפני שלוש או ארבע שנים ישבתי בסטודיו של אלכס אנסקי, האיש שאיפשר את הרסגור במשך עשרים שנה ויותר בגלי צה“ל. אני אהבתי את התפקיד הלא-יומרני ורב-החן שאנסקי מילא. סוף סוף, הרסגור היה המרכז, לא המגיש. דיברנו, אלכס ואני, על מישל הבא-בימים, שהתאלמן מאשתו, וצלל אל זִקנה קשה ורבת-חוליים.

היית רוצה לדבר אתו? שאל אלכס. היססתי. אינני בטוח שהוא זוכר אותי. אלכס טילפן. ”זוכר“, אמר הרסגור, ושאל ”מה הוא עושה?“ אלכס השיב מה שהשיב. ”ואיפה הוא מתגורר?“ בוושינגטון, ענה אלכס. ”אֱמוֹר לו אפוא, שהוא כמו העֶרב-רב של יציאת מצרים. מי היו הערב-רב? הם היו היורדים“.

זו היתה הערה קצת מפתיעה מצד איש נעים וּמסביר פנים. אבל היא היתה תזכורת לקנאות נעוריו, וגם תזכורת לאהבת-המולדת שלו.

הוא היה מן האנשים המעניינים ביותר שנראו אי פעם באקדמיה הישראלית, ואני מתפתה להגיד שהוא היה מן האנשים המעניינים ביותר שנראו בארץ. עכשיו יהיה בשׂרו לרימה, כפי שהוא חזר והבטיח לי, כאשר הייתי שואל אותו על האפשרות — רק אפשרות, פרופסור, רק אפשרות — של חיים לאחר המוות. אין, הוא אמר, בוא נדבר על משהו קצת יותר מעניין.

22 Responses to “משק כנפי ההיסטוריון”

  1. גיל הגיב:

    יואב, אלו סיפורים נפלאים ואני חושב שאתה קצת מצטנע. מבחינתי, אתה ממשיך דרכו של הרסגור אם כי בכתיבה ולא בדיבור. מעטים האנשים שיש להם רוחב ידיעה היסטורית כמו שיש לך והיה להרסגור ומצליחים לקשר בין אירועים וזמנים שלכאורה נראה שאין קשר ביניהם. חשוב מכך, היכולת לספר סיפור כשהעובדות היבשות משולבות בו היא נדירה. הלוואי שהיית כותב ספרי לימוד להיסטוריה (האם הרסגור כתב ספרים כאלו? אם לא, זה חבל מאוד).

  2. ארנון הגיב:

    לזכותם של גל”צ, יאמר שלאחרונה הם עמלים על דיגיטיזציה של הארכיון שלהם, ונכון לעכשיו יש להם גם פיד rss של חלק מהתוכניות.

    מצורף קישור לכמה מהתוכניות של הר סגור:
    http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=62678

    נקווה שבהמשך הם יעלו את כל הארכיון לרשת וישימו אותו בiTunes כדי שיהיה אפשר לשמוע באייפוד…

    מאמר מעניין.

  3. אילן תלמוד הגיב:

    הרסגור אמר גם בערוב ימיו שהוא לא מתקשר עם “יורדים” בחו”ל. חרף חכמתו, שנינותו וידענותו המופלאה, המודלים בבסיס עבודתו או פעילותו הפוליטית היו , איך לאמר, פשטניים ונוקשים מאד. עושר הפרטים המדהים היה פיצוי על כך. אדם משכיל, מורה בחסד, מספר סיפורים מחונן. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

  4. נינה רמון הגיב:

    יופי של סיפור. מרגישים את אהבתך אל האיש המיוחד הזה. (-:
    תודה

  5. אמיתי ס הגיב:

    פוסט מעניין כרגיל.
    כבוד.

  6. גיל אחר הגיב:

    טור מרתק, תודה. הפצתי הלאה.

  7. מאיר אברמוביץ הגיב:

    נהנייתי לקרוא זכרונות מתקופת גל”צ שלך תקופה שאותה אני זוכר כנער.
    לגבי הר סגור נראה לי שקביעותיו בנושאים היסטוריים פוליטיים היו תמיד חד משמעיות ללא גווני ביניים או ספק בקביעותיו .
    כמו בן נראה לי שהשתעשע יתר על המידה בשאלות היפוטטיות של ” אילו” .

  8. […] This post was mentioned on Twitter by Amitai Sandy and Gil Engelstein, fake bb. fake bb said: RT @amitaisandy: יואב קרני על הרסגור. נהדר. » משק כנפי ההיסטוריון יואב קרני בוושינגטון http://t.co/NpyQiLW […]

  9. נאה מאד דרשת ש”אם כי בשבילו אולי היה מקום ליצור כהונה מיוחדת של ’היסטוריון ציבורי‘, לא כדי לשרת דעות פוליטיות, אלא כדי לחנך ישראלים לאהבת היסטוריה.”

    בדומה לכך, ביום שהוא נפטר כתבתי כדלהלן:

    “היום נפטר פרופסור מיכאל הרסגור, מלומד דגול, איש מצוין, רודף דעת ומפיצה ברבים, אוהב את ההיסטוריה ומקרבה אל הבריות. יהי זכרו ברוך.

  10. אבשלום אליצור הגיב:

    זוכר היטב את התוכנית ההיא!
    התלמיד בחליפת שלושה חלקים והמורה בחולצת “אתא.” דיאלוג מהפנט בכל רגע. קינאתי בשניכם.
    ובעניין הסיכה הנופלת – באיזה גיל אמרת החל הרסגור להפציע?

    • רועי הגיב:

      מצטרף לאבשלום לגבי הסיכה.

      • יואב קרני הגיב:

        אנגלי מהוקצע (אינני) היה מחייך, מרכין ראש, ואומר You are too kind, far too kind.

        שכרי על הפסד הסיכה הוא הרווח הגדול של קוראים מתעניינים, משכילים, דעתנים ומנומסים.

        תודה, אבשלום ורועי.

  11. יהודה בלו הגיב:

    שוחחתי עם פרופ’ הר-סגור לפני נסיעתי לווינה באמצע שנות ה-90, והחלפנו דברים אודות שמעון ויזנטל. אחר כך שתקתי והוא דיבר. הוא אמר שמלחמת העולם השנייה היתה התקופה המשמעותית ביותר בחייו. הוא סיפר על הרוע המוחלט שהשתלט על אירופה בזמן ההוא, ועל כך שזאת היתה הפתעה גמורה מבחינתו שאותו הרוע הובס בתוך שנים אחדות. הוא לא ציפה לכך, לדבריו. הקשבתי לתוכניות שלו פעמים רבות, אך המילים הללו עודן חקוקות בזיכרוני היטב. מי שהכיר את האיש הדגול הזה גם לא ישכח את הניצוץ התמידי בעיניו – ניצוץ ששילב סקרנות, ספקנות והחלטיות באותה נימה. הוא היה בוחן את אנשי שיחו באמצעות אותו ניצוץ, כמו מבקש להרתיע אותם מפני כושר שיפוטו של ההיסטוריון או של ההיסטוריה.

    ספרו האחרון הוא ‘רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים’. קניתי אותו כחודש ימים לפני הסתלקותו, והוא מומלץ לכל חובב אסטרטגיות וטקטיקות צבאיות. הוא גם מרחיב ומפרט מהי השפעת הפוליטיקה והמדיניות עליהן.

    יואב, תודה על הדברים החשובים שכתבת לזכרו.

  12. יאיר דקל הגיב:

    יפה מאד כתבת על איש יפה מאד.

  13. יוסי דר הגיב:

    איש מרתק.
    בדרך כלל יצא לי לשמוע אותו באוטו.
    היה כיף לנהוג איתו.
    אולי כדאי שגל”צ יחשבו על מכירת דיסקים שלו.

  14. אחת העם הגיב:

    תודה רבה על רשימה מעניינת ויפה מאוד.

  15. צור שפי הגיב:

    רשימה מרגשת על איש נדיר. מצטרף לתודות.

  16. אהרן ר. הגיב:

    אכן רשימה יפה וראויה למנוח. אין גם מקום מתאים יותר מאשר האתר כאן, כדי להצדיע למוקירי ההיסטוריה ומחבביה.

  17. שמעון זילבר הגיב:

    העליתי מספר גדול של שיחות של מיכאל הרסגור – בהנאה:
    https://www.dropbox.com/
    User: ejik25@gmail.com
    Password: Harsgor (case sensitive)

  18. Aviezer Tucker הגיב:

    Yes, this was Harsgor.
    My most memorable moment with him was a quarter of a century ago when I was walking in the corridor at Gilman with a friend who was smoking. Harsgor passed us and told my friend that he should not smoke. “Yes, I know , it is bad for my health,” answered my friend. “No, this is not about your health, “answered Harsgor, “Smoking may lead to religio.”

    Aviezer Tucker
    New York

  19. אבידה גדולה.
    אחת התכניות האהובות שהיו ברדיו.
    אין הרבה מומחים שבעזרת התשוקה למקצוע עוררו כל כך הרבה סקרנות בריאה.

Leave a Reply for אהרן ר.