שאלת 700 השנה

התהיה ”דמוקרטיה ערבית“, או שקולו של פוסק הלכה מן המאה ה-14 יוסיף להכתיב את הקצב? זה, אם תרצו, עוד סיבוב במלחמת האיג‘תיהאד נגד הג‘יהאד

השאלה אינה חדשה, לא מצד סגנונה ולא מצד תוכנה — חוץ מזה שהיא מוצגת עכשיו בתחושה של בהילות וגם של בהלה. מומחים של ממש, ומומחים מטעם-עצמם, מנסים את כוחם במה שפילוסופים (והיסטוריונים, סוציולוגים, ואנתרופולוגים) קוראים ”מהותנות“. תיכף נדבר עליה. אבל בינתיים, הנה השאלה המסתורית במלוא עוצמתה: האם ערבים יכולים להיות דמוקרטים?

כלומר, האם חברה פלורליסטית, שומרת חוק, מכבדת זכויות יכולה לצמוח מכיכר תחריר בקאהיר? או שהמהפכה הזו, על ליוויות החן הליברליות האזרחיות שלה, אינה מספקת אלא פלטפורמה לרודן הבא, או לרודנות הבאה? וכמובן, שאלת-השאלות: האם קנאים דתיים מאורגנים ומרושתים יחטפו את אביב-העמים של המזרח התיכון מידי משכילי קאהיר, טירונים בפוליטיקת רחוב ובגיוס המונים?

רוב התשובות מדכדכות לא רק מצד הפרוגנוזה שלהן, אלא גם מצד סגנונן. הצירוף ”ערבים צריכים כוח“ אינו מדאיג רק מפני שהוא סוטה מנורמות של ‘תקינות פוליטית’. הוא מדאיג מפני שהוא פוטר את המשמיעים מן הצורך לחשוב.

”מהותנות“ היא התחליף העברי ל“אסנציאליזם“ (essentialism). עניינה של המהותנות הוא ההשקפה המטאפיזית, שלכל בעל חיים ולכל חפץ יש ”מהות“ בלתי משתנה. זה רעיון שפיתח אריסטו, לפני 2,350 שנה. וריאציות עליו עמדו במרכז הדיון המדעי והפילוסופי מני אז.

מהותנות מודעת ולא-מודעת ליוותה את רוב ההנחות על התנהגות חברתית ופוליטית, אפילו מינית. רעיונות מהותניים הזינו גזענות, אנטישמיות, דעות קדומות. למען האמת, ספק אם היתה לאומיות בלי מהותנות, מפני שכמעט כל תנועה לאומית נטתה לייחס תכונות לעצמה, שהעניקו לה עליונות על פני שכניה או אויביה.

אחת ההתקפות המלוטשות ורבות ההשפעה ביותר על המהותנות, לפחות בזמננו, באה מאדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני מניו יורק. הוא כיוון אותה כלפי אסכולת המזרחנות (”אוריינטליזם“), אשר עיצבה גם שייפה את הבנת האיסלאם במערב מן המאה ה-19 ואילך. חמתו של סעיד בערה בו להשחית דווקא כלפי פסיכולוג ערבי, אשר ”השתעבד“ לאסכולה המזרחנית. הפסיכולוג ייחס את שקיעת הערבים ללשונם. הערבית, הוא כתב, ”נעדרת דיוק“, משופעת ב“ניסוחים מעורפלים“ ומטעימה אסתטיקה על חשבון תוכן.

אף על פי כן, סעיד עצמו הודה, שמן השיג-ושיח בעולם הערבי ניטל ה“איג‘תיהאד“, ההיגיון החריף שייחד את המחשבה המשפטית האיסלאמית, אולי שווה-ערך של השקלא-וטריא התלמודי. ”התוצאה היא“, כתב, ש“חדלנו לראות התמודדות של היחיד עם בעיות העולם המודרני. תחת זאת מושלות האורתודוקסיה והדוגמה“. מצב העניינים הזה, הוסיף סעיד, הוא ”מן האסונות התרבותיים הגדולים ביותר של זמננו“.

הוא כתב את הדברים ב-1977, לפני המהפכה באיראן, לפני פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, לפני עליית האיסלאמיסטים, לפני אל קאעידה.

איבן תאיימיה חוזר

מה היה אומר סעיד על המאורעות בקאהיר? ההיה מתאר אותם כ“תחיית האיג‘תיהאד ושקיעת הג‘יהאד“? האם היה מרחיק ואומר, שסוף סוף סרה מן הערבים קללת איבן-תאיימיה? זה האחרון הוא פטרונם הקדוש של כל הג‘יהאדיסטים. הוא חי לפי 700 שנה בטורקיה של ימינו. שם, בעיר מארדין, על גבול סוריה, הוא פסק, כי ראוי לצאת למלחמת-קודש לא רק נגד כופרים ועובדי-אלילים, אלא גם נגד ממשלה מוסלמית שאינה שומרת אמונים לדין מוחמד.

איבן-תאיימיה התכוון למונגולים, כובשי המזרח, שזה מקרוב התאסלמו, אבל הוסיפו לקיים את מערכת חוקיהם הטרום-איסלאמית. הדואליות ההיא היתה מסוכנת. היא התקרבה, מבלי להתכוון, אל ההשקפה הנוצרית (“לאלוהים אשר לאלוהים, לקיסר אשר לקיסר”). אבל הפאתווה של מארדין העניקה השראה לאוסף של קנאים אלימים בזמננו, החל מרוצחו של אנוואר א-סאדאת, המשך באוסמא בן לאדן וגמור בחמאס. השייח‘ ממארדין הטריף את רעיון הממשלה החילונית. נזקו היה כל כך גדול, עד שמלומדים ומורי-הלכה מכל רחבי האיסלאם התכנסו לפני תשעה חודשים במארדין, כדי לציין את יום השנה ה-700 לפאתווה — ולבטל אותה.

אבל האם ההלכה ממארדין היא באמת בת ביטול? זאת אומרת, היתכן חילון של ממש בחברה הערבית? בלעדיו אין מנוס מלחשוב את סיכויי עלייתה של דמוקרטיה ליברלית למוגבלים.

הפעם האחרונה שבה רעיונות של חילון ושל הפרדת דת ממדינה ניסרו ברצינות במרכז החלל הציבורי במצרים היתה לפני שמונים שנה ויותר. ב-1925, חכם הדת עלי עבד א-ראזק פירסם ספר, שהתחיל מלחמת תרבות. שמו היה ”איסלאם ויסודות הממשל“. הוא טען בו, כי אין שום סימוכין בקוראן לאחדות הדת והמדינה. הימים היו ימיה הראשונים של מצרים העצמאית (פחות או יותר, פחות מיותר), ימי הזוהר של לאומיות ליברלית עם השפעה מערבית ניכרת. זמן קצר קודם הורד אחרון הסולטנים מכסאו בטורקיה, ולאיסלאם לא היה עוד ”ח‘ליף כל המאמינים“. הרבה מאוד ערבים לא ידעו את נפשם. עבד א-ראזק יעץ להם להירגע, מפני שאין צורך בח‘ליף, מעולם לא היה צורך, ובכלל מי זקוק לעריץ מרושע.

הספר ההוא, כמו גם כתביו של הסופר המהולל טהא חוסיין, הוציאו מכליו מורה צעיר בעיר איסמאעיליה, ששמו היה חסן אל-בנא. ב-1928, בהיותו בן 21, הוא הקים את ”אל איחוואן אל-מוסלימון“, הלוא הם האחים המוסלמים. אל-בנא מת על הגרדום, 21 שנה אחר כך. עבד א-ראזק חי עד זקנה מופלגת, וכיהן פעמיים כשר לענייני הקדשים בממשלת גמאל עבד א-נאצר. עכשיו, בכיכר תחריר, בנא וראזק חוזרים ומתייצבים זה מול זה.

האצה, לא האטה

קל לראות מדוע עבד א-ראזק אינו מועמד טבעי לנצחון. לפי מיטב ידיעותיי איש מן המפגינים אינו מניף עותק של ספרו. רפורמה ליברלית של האיסלאם אינה סמוכה אל ראש סדר העדיפויות שלהם. משטר מובארק העדיף ליצור ישימון פוליטי בתחום הרחב שבינו ובין האחים המוסלמים. עכשיו הוא מבטיח לחזור ולפתוח אותו. אבל אין זה מספיק שהמשטר מכריז, כי הוא יעניק חופש התארגנות וחופש דיבור.

תקופת מעבר ארוכה נחוצה לאופוזיציה הלא-איסלאמיסטית כדי להשתמש בחירויות האלה, ולארגן חלופה של ממש לאיחוואן. התינתן תקופה כזאת? מציאות מהפכנית היא בדרך כלל זמן של האצת תהליכים, לא של האטתם. ממילא, יש סיבות מעטות לצפות להופעתה של חברה אזרחית דמוקרטית. אבל טעות תהיה להיקלע למצב רוח ”מהותני“, ולהניח כי כל מה שהיה הוא שיהיה.

אמנם נכון שבתי סוהר הם האקדמיות היעילות ביותר להכשרת מהפכנים, לשם תפיסת השלטון של מחר. שבועיים בכיכר מרכזית, גם אם הם אינטנסיביים מאוד, אינם יכולים להשתוות. אף על פי כן, פרופסור טורקי-אמריקאי באוניברסיטת יוטה כתב זה לא כבר ספר אופטימי על סיכויי הדמוקרטיה בארצות מוסלמיות. הוא פתח אותו בציטוט מן הקוראן. הנה תרגומו מאנגלית,

”ואמנם, אללה אינו משנה את מצבם של בני האדם עד שהם משנים את מה שבתוכם“.

אולי יש דרך אחרת, ואולי היא תצא מתחריר.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו.

זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי, ובוודאי אין טעם להשאיר כתובות עם כתובת דואל בדויה.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

17 Responses to “שאלת 700 השנה”

  1. מאיר אברמוביץ הגיב:

    מסקרן לדעת לאור הקורה במצרים האם תנועה כזו יכולה לפעול בסוריה שהיא רודנות חילונית או בסעודיה שהשליט נבחר האל.
    לדעתי השוני במדינות אלו שבינתיים לא קורות מהפיכות היא שהאזרחים לא סובלים מעוני כמו רוב תושבי מצרים.
    דוגמא נוספת חוסר עוני אלא עושר מוגזם שקיים במדינות המפרץ גם כן לא מקוממות תושביהן לכיוון דמוקרטיזציה של המדינה.

    • יאיר הגיב:

      העוני בסוריה גרוע כמו במצרים, אולי אפילו יותר גרוע. אבל המשטר הסורי מעך ביסודיות רבה (הרבה יותר מבמצרים) את האופוזיציה, נשען על שסעים עדתיים (שלדת המשטר היא עלאווית בניגוד לרוב האוכלוסיה שהיא סונית), ובעל תמיכה בין-לאומית שלא תנסה למנוע ממנו לירות במפגינים.

      כך שלא נראה לי שהסיכוי גבוה במיוחד – בד”כ כשמשטר דיקטטורי מוכן לירות הוא מנצח, וכשמפגינים פוטנציאליים יודעים זאת מראש הם לא יוצאים לרחובות.

  2. עידו לם הגיב:

    עם כל הכבוד, ואין הרבה, סעיד היה חגב, שרק רפי שכל מהשמאל הפאסודו אינטלקטואלי העריצו אותו. כל איש סביר יכול לדעת בזמן אמת שכתביו הבלים ונעדרים היגיון או כנות ויושר, ברנרד לואיס מבחינה אינטלקטואלית הוריד אותו על הברכיים ויותר מזה אנחנו יודעים היום שהצדק היה איתו בצורה כמעט מוחלטת.

  3. רני הגיב:

    גם אני מאמין בברנרד לואיס וחושב את אדוארד סעיד לשרלטן. רציתי בהזדמנות זו לומר כמה דברים ירתר ארציים. חלקם עובדה מוחלטת, לא מחשבות נבונות וחכמות.
    שתי המדינות המוסלמיות הכי חזקות כלכלית וצבאית, הכי תרבותיות הכי הכי בכלל בכלל, רוסקו. עירק ומצרים היורשות של מסופוטמיה ומצרים של העולם העתיק הוכו מכה ניצחת ולא יוכלו להעמיד צבא למלחמה במשך הזמן הנראה לעין. בעירק טענתי ברורה. במצרים רוב הנשק היעיל הנו של ארה”ב והתשתית החברתית כלכלית לא תאפשר יציאה למלחמת תנופה עם סיכוי להכות מישהו, בכל מקרה, בודאי לא בזמן הקרוב.
    תמיכה במלחמת גרילה, “התנגדות” קדושה בודאי, אכן זה צריך להפחיד כל ישראלי. הבסיס בסיני למלחמת גרילה כבר הולך ומוקם בימים אלו, לא בכדי מיהרה ישראל לאפשר העברת צבא מצרי לסיני, הפעם בודאי, וזה לא נאמר, להגן רק על מובלעת שרם-אשייך.

    אין היום שום מרכז ערבי שבצילו יוכלו ירדן, לבנון, לוב אפילו סוריה וודאי שמדינות הנפט להסתופף. אין היום בכלל בכלל כל כוח ערבי שמסוגל להלחם עבור הנפט של ארצות ערב. גם אין מרכז תרבותי אידאולוגי שמטבעו חייב להשען על כוחות ממשיים, ראליים נראים.

    אירן ותורכיה חוזרות לשלוט במרחב כפי שהיה לפני מאתיים ויותר שנים. מצרים קודם ועירק אח”כ נותקו מהאימפריה העותומנית בידי כוחות אירופאיים, זה נגמר תם ונשלם.

    בהכרח, דטרמיניזם אמרנו, תורכיה היא היום המדינה הסונית הכי חזקה. תורכיה תמשיך ותתרחק מאירופה ותבנה אימפריה מקומית בסביבה, מסחר, תעשייה, הדרכה צבאית !!! יש לתורכיה תעשייה צבאית בסיסית והיתר יוקם. בסוריה, כורדיסטאן, לבנון, אזריה ומדינות תורכיות באסיה זה כבר פועל. זה משתלם יותר מאירופה וזה יחזק. כאן ושם היא ואירן יחלקו איזורים השפעה. תורכיה תחזיר לעצמה יותר ויותר בגלוי את הנפט העירקי שגזלו ממה האירופאים. תורכיה תהיה יותר מוסלמית. איך יסתדרו תורכיה ואירן ורוסיה והנפט והגז בקוקז? קשה לדעת. חיכוך יהיה.
    לסיכום עמדתי, אני בטוח שיש כבר מישהו בתורכיה שכבר מדבר בגלוי על חידוש הכליפות וגם זה רעיון שייתחזק.
    מה יעשו מדינות הנפט וסעודיה בראשן? יפנו לאירן? לארה”ב? ארה”ב נראיית כמשענת קנה רצוץ. שליטי קאטר כנראה כבר החליטו כי אלגזירה רכושם הפרטי כבר עבדה, לפי הנראה במקרה מצרים, עבור אירן ואולי תורכיה. זה מה שהולך להיות. דימוקרטיה בסגנון הולנד ודנמרק או צכיה ויון? לא.
    עד כאן דעתי. תודה על המקום וההקשבה.

  4. חיים הגיב:

    יואב – תודה על מאמר מעניין ורחב יריעה. האם תוכל לציין את שם הספר אליו אתה מתיחס לקראת הסוף?

  5. רני הגיב:

    מתנצל על החזרה לומר דבר שנשכח ממני.

    ברגע זה, שלוש המדינות בעלות המשקל הצבאי הגדול יותר במזרח הערבי הן טורקיה, איראן וישראל — וכל השלוש אינן ערביות. זו אנומליה כה בוטה, כה משמעותית, אפילו כה מעליבה, שבעצם קיומה יש בה התגרות מתמדת, היוצרת אי השלמה ואי יציבות.

    כבר עכשיו יש תחרות לא כל-כך סמויה של העמדת פנים בין איראן ובין טורקיה מי תשמש החרב הערבית הנאמנה ביותר נגד ישראל. לא ראוי, לא חכם, אפילו מסוכן להתכחש לתופעה הבוטה הזו.

  6. ברנרד לואיס? יש’ך בדיחות, אתה. תיכף תתחיל לנפנף גם בהאנטינגטון, ולפני שנדע מה קורה תרים על נס את פוקויאמה. 😛

    תודה, יואב, על עוד סקירה מרתקת.

  7. ד"ר וליד נאבולסי הגיב:

    איני יודע מה אדוארד סעיד היה אומר על המאורעות בקאהיר, אך אני די משוכנע מה היה אומר על משפט כגון “תחיית האיג’תיהאד ושקיעת הג’יהאד”“: בורות אוריינטליסטית. “אג’תהאד” פירושו התעמקות, חקירה לעומק, ולא “הגיון חריף”; “ג’האד” – מונח הגזור מאותו שורש של “אג’תהאד”, משמעו מאמץ ולא “מלחמת קודש” כפי שקרני התכוון ורבים כל-כך בבורותם סבורים. מלחמה, מלחמת קודש (מלחמת מצווה של היהודים) היא היבט אחד, ולאו דווקא מרכזי, בדוקטרינת הג’האד.
    אגב, “איבן-תאיימיה” לא דיבר אידיש ושמו אבן תימיה (א’ בחיריק, ב’ דגושה). “קללת אבן תימיה”? “פטרונם הקדוש”? מה כבר יש לומר. בנקודה הזאת לא המשכתי לקרוא.

  8. אריאל ר. הגיב:

    יואב – כמגיב בפעם הראשונה אני רוצה לציין שאני מאוד נהנה מהבלוג שלך, אחד מהמשובחים והמאתגרים שקיימים ברשת (וזה למרות שלפעמיים אני לא מסכים עם חלק ממה שכתוב).

    לעניין התגובה הקודמת יש אולי צדק טכני רק בנקודה אחת: התעתיק הערבי-עברי (המקובל בכתיבה אקדמית) של שמו של המלומד המדובר הוא אכן “אבן תימיה”. אגב, לפי אותם כללי תעתיק הוא מאיית לא נכון את שמו שלו! (צריך להיות “נאבלסי” – בלי האות וו).

    בכל מקרה, נסיון להתמודד עם טיעון דרך חיפוש טעויות טכניות הוא רדוד מאוד במקרה הטוב ואנטי אינטלקטואלי במקרה הגרוע, ומעבר לך בכתיבה עיתונאית מקובל להשתמש בתעתיק פונטי.

    לגבי הנושא לגופו – אפילו אם מקבלים את הטענה של תהליכי דמוקרטיזציה המתרחשים בעולם הערבי, אפשר להניח שהם “חצי אפויים” ולכן אין בהם בשורה רבה לאתגר המיידי במצרים ולוואקום הקיים. אפשר היה להתפתות ולחזות מגמה בכיוון של תורכיה (בתקופה הפרה-ארדואנית), “דמוקרטיה בפיקוח צבאי”, אך במצרים לא קיימת המסורת הרעיונית הכמאליסטית שתתמוך במצב זה לאורך זמן.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, אריאל.

      לעניין התעתיק הפונטי של שמות זרים. זה עניין המעסיק אותי הרבה מאוד שנים, עוד מנעוריי ממש, כאשר עבדתי בעריכה ובתרגום בדסק חדשות, ולא היה קץ לחיבוטים ולהתלבטויות. אני זוכר למשל איך התייסרה העתונות העברית באמצע שנות ה-70 באיות שמות פורטוגליים, בימי המהפכה של פורטוגל, שהעסיקה את העמודים הראשונים של עתוני העולם במשך חודשים. מה עושים ב H הפורטוגלית, ומה עושים ב J וב S וב RR. אחר כך היתה בעיית התעתיק של שמות סיניים (לפני רפורמת התעתיק שהנהיגו הסינים עצמם בסוף שנות ה-70, וגם אחריה‪(‬.

      כללית, העברית הניחה שמותר לה להעניק פירושים פונטיים שונים לאותה אות, אם היא נובעת מלשון אחרת, ואם היא נהגית אחרת. אין כידוע כל עקיבות בהגיית J באנגלית, בצרפתית, בספרדית, בפורטוגלית, בגרמנית. במובן הזה העברית נוהגת כמו הרוסית. האורטוגרפיה הקירילית היא רשיון לפונטיזציה של שמות זרים, או של מלים זרות.

      העברית התקשתה יותר בתעתיק של שמות ערביים, בגלל הקירבה הפונטית ובגלל הדמיון בשיטת האל“ף-בי“ת. כאן, הדחף היה להישאר נאמנים למקור. התעתיק המדעי העברי של שמות ערביים נאמן לחלוטין, מסיבות מובנות. אבל כל נסיון להחיל את התעתיק המדעי על הכתיב הפופולרי יצריך פיקוח מדעי על הכתיב, ויכביד ללא נשוא על הקוראים. האומנם כל צד“י ערבית צריכה צד“י עברית, גם כאשר הגייתה כסמ“ך? האומנם נאצר וצופי, או נאסר וסופי? וכדומה.

      או קחו למשל את שמו של הנשיא המודח של מצרים. אני מוצא את עצמי כמעט נבוך למראה ההקפדה על ”מובארכ“. כן, כך כותבים בערבית, אז מה? מלים בעברית אינן יכולות להסתיים בכ“ף פתוחה. תעתיק, מדויק כאשר יהיה, מוכרח להתחשב בכללי ההתנהגות של הלשון שאליה הוא מתעתק. אי אפשר להמציא אותיות.

      זאת אומרת, למען האמת, כבר הומצאו אותיות. למשל צ’, שבה אנחנו משתמשים ב“צ‘רצ‘יל“, או ב“צ‘ארלי“, היא בדויה מלב. אין לה כל אחיזה בהיסטוריה של הלשון. עד שהומצאה (אינני יודע מתי, אולי בשנות ה-20? או ה-30?), ההגה המיוצג באנגלית ב CH (ובאופנים אחרים בלשונות אחרות) יוצג בעברית ב טש, ויש לו שרידים עד עצם היום הזה, כמו למשל ”רוטשילד“ (מדוע בעצם לא רוצ‘ילד?), או “טשרניחובסקי” (צ’רניחובסקי?).

      מאין לעברית כ“ף פתוחה בסוף מלה, ומאחר שכ“ף סופית אינה יכולה לקבל דגש, אין בררה לדעתי אלא לאיית ”מובארק“.

      עכשיו, לעניין היו“ד הכפולה שנהגתי בתעתיק ”תאיימיה“, מבלי לקבל רשות בכתב מד”ר נאבולסי.

      העברית, בניגוד לערבית, עברה רפורמת כתיב מוגבלת במאה ה-20. האקדמיה ללשון העברית, גם ועד הלשון לפניה אם אינני טועה, תיקנו כללים רציונליים בהחלט של כתיב מלא. הם הכשירו הוספה מבוכרת של אימות קריאה לצורך הקלת הקריאה, וממילא גם לצורך התפשטות ההשכלה. גם אילמלא תיקנו, המילוי היה מתרחש מאליו, מפני שזה היה צורך אמתי של כותבי השפה וקוראיה. לטעמי, המילוי הרחיק לכת הרבה יותר ממה שהיה צריך, וכיער את השפה. יתר על כן, יו“דים התחילו להופיע במקומות שגויים.

      אבל נניח לשאלות של טעם. המילוי האקדמי הוסיף יו“דים אפילו במלים הניתנות לקריאה גם בלי מילוי: ”היתה“ מאויתת עכשיו כמעט תמיד ”הייתה“; ”אשה“ היא ”אישה“ (אף כי ”אישה“ היא בעצם ”האיש שלה“); אפילו ”מלה“ היא ”מילה“ (אף כי ”מילה“ היתה שם נרדף לפין הגברי בספרות ימי הביניים).

      אם אפשר לצקת יו“דים אל מלים עבריות תקניות, כדי להקל את הקריאה, אפשר לעולל את הרעה הזו גם לפוסק ממארדין של המאה ה-14, כדי שהקורא לא יטעה להניח ששמו הוא Timiya. כיוצא בזה, האל“ף ששירבבתי ל“תאיימיה“ נועדה להבטיח שהקורא לא יהגה Tmiya. אכן, כבד חטאי.

      אני מעריך את חרדתו של ד“ר נאבולסי לדיוק התעתיק מערבית, אבל זה באמת אינו עניינו, אלא במידה שהוא משרת את הצורך העמוק שלו בתוקפנות סרקסטית כלפי כל מי שלא ביקש ממנו רשיון כתיבה.

      שימוש האל“ף בפונטיזציה של שמות זרים התחיל אמנם בהשפעת היידיש. שם אל“ף בפתח ייצגה A, ואל“ף בקמץ קטן ייצגה O, ועי“ן ייצגה E. העברית העתונאית של שנות המנדט אימצה אל“ף בשמות זרים לייצוג A, ואל“ף בסגול (שחלפה מן העולם) לייצוג E. אין בזה שום פגם, אלא אולי הפגם האסתטי. אם לשון, העניה באימות-קריאה, משתמשת בכלי-עזר כדי לשפר את ההגיה, היא עושה חסד עם קוראיה.

      כמובן, יש בעיה כאשר אל“ף נוספת לצורך הגיה בתעתיק של שמות ערביים, מפני שאל“ף ערבית (אליף) ממלאת תפקיד קונקרטי מאוד של הארכת תנועה, כמו בשם עיר הבירה של מצרים. שם יש אל“ף מפני שההגיה היא ”קא-א-הירה“ (מה טיפשית היא העתונות העברית בארץ המקפידה על ”קהיר“. הרי האל“ף נמצאת במקור). לעומת זאת, אין אל“ף בכתיב הערבי של הפוסק מן המאה ה-14. ”תאיימיה“, ממילא, אינו כתיב מדעי או דקדוקי. אני מודה ברצון, מבלי להתנצל אף כמלוא הנימה.

      רק קנטרנות וזדון יכולים להביא איש אקדמיה להתקפה אישית מיותרת, אגב התעלמות מלאה מנושא הרשימה. אין זה מאוחר מדיי בשביל ד“ר נאבולסי לקרוא את פרקי-אבות, ולהרהר במיוחד ב“אין הקפדן מלמד“. הוראה ללא הארת-פנים, ללא סלחנות וללא אהבת בריות היא סוג של מיזנטרופיה. מה בדיוק מניע אדם משכיל לרצות להקים לו אויבים יש מאין? לאיזה צורך הוא מיידה אבנים ומנסה להלבין פנים? אתמול לא ידעתי את שמו, היום אני להוט לשכוח אותו. מה חבל. צר לי עליו.

  9. דודי ג. הגיב:

    תודה על מאמר מעניין.

    אולי אני מפספס משהו מהותי (מהותני) השאלה “האם ערבים יכולים להיות דמוקרטים” נראית לי מוזרה קצת.

    הרי אם עמים שונים מאד זה מזה יכולים להיות, כל אחד בדרכו, דמוקרטים – למה דווקא הערבים לא יכולים? לפני 200 שנה היו בעולם דמוקרטיות ספורות, וגם הן יכולות להיקרא דמוקרטיות רק בהסתייגויות רבות. מאז, המספר הולך וגדל די בהתמדה, והדמוקרטיה מצליחה להיאחז בעמים שונים, תרבויות שונות ואזורים שונים.

    רק לפני 70 שנה יכלו לתמוה במערב אם הודים, יפנים, טיוואנים, קוסטה-ריקנים או קוריאנים יכולים להיות דמוקרטים, ויכלו כנראה גם לתת סיבות משכנעות למה הם לא יכולים. בעצם יכלו אז גם להסביר מדוע בגרמניה או איטליה העסק הוא חסר סיכוי. אבל הנה, זה קרה.

    לכל תרבות ועם, וגם לערבים, קיימים מכשולים ייחודיים לה בדרך לדמוקרטיה, וקיימים הפתרונות המתאימים. שילוב האסלאם והדמוקרטיה יחייב פתרונות, ויעורר קשיים, אבל הוא אפשרי. אני לא חושב שהפרדה מלאה פורמלית של דת ומדינה היא תנאי מחייב לדמוקרטיה, וגם לא חילון של האוכלוסייה. בבריטניה, לאורך רוב שנות התפתחותה כדמוקרטיה, היו הדת והמדינה כרוכות לבלי הפרד, ורוב האזרחים דתיים במידה כזו או אחרת. (האם זה משנה מאד אם הדת היא אסלאם, נצרות או למשל הינדואיזם?).

    קשה לי להאמין, שההצלחה הגדולה של המשטר הדמוקרטי תפסח דווקא על הערבים. וכשתגיע השעה, ישלפו את עבד א-ראזק מן הספריות, והיסטוריונים ימתחו קו בינו לבין הדמוקרטיות הערביות של המאה ה-21. ללוחות זמנים מפורטים יותר לא הייתי רוצה להתחייב.

  10. דני פ הגיב:

    מאמר מצוין שמסביר מדוע מצרים אינה טורקיה:

    http://blogs.discovermagazine.com/gnxp/2011/02/culture-differences-matter-even-within-islam/

Leave a Reply for מאיר אברמוביץ