”הוא בן הכלבה שלנו“… (ועוד כמה אסוציאציות היסטוריות)

…אמר נשיא אמריקני לפני 75 שנה, כאשר סיפרו לו מה מעולל רודן מושחת בניקרגואה. ביוני 2005 קראה מזכירת מדינה אמריקנית בקאהיר לדמוקרטיה, והבטיחה תמיכה ב“גברים ובנשים האמיצים“ המנסים לכונן אותה. המטוטלת של מדיניות החוץ האמריקנית נעה בין שני ההפכים האלה. איפה היא תעצור במצרים?

 

אסוציאציה, אסוציאציה. השאה של איראן על עמוד השער של 'טיים', ספטמבר 1978. לצידו -- צילום של מפגינים בטהראן מתרועעים עם כוחות הבטחון. בספטמבר 1978 נחרץ גורלו של השאה, כאשר נחיל ענקי של מפגינים מילא את השדרות המרכזיות של עיר הבירה. השאה הפסיד את הרחוב -- ועד מהרה הפסיד את כתרו

  • מה אומרת לכם האסוציאציה ההיסטורית הבאה: מאי 1968, המונים כובשים את רחובות פאריס, הממשלה מאבדת שליטה, הנשיא שארל דה גול נמלט אל יחידות של הצבא הצרפתי בגרמניה; חוזר, לאחר כמה ימים, עורך בחירות בזק לפרלמנט, מנצל את חרדתו של המעמד הבינוני מפני אי-יציבות, ונוחל נצחון מוחץ.
  • ומה אומרת לכם האסוציאציה ההיסטורית הבאה: ספטמבר 1978, המוני איראן מאבדים את הפחד, מאות אלפים נוהרים אל רחובות טהראן בהפגנה הגדולה ביותר מאז ומעולם נגד השאה. השאה המזדקן והחולה מקים ממשלה צבאית. שלושה חודשים וחצי אחר כך הוא נמלט לגלות.
  • מה אומרת לכם האסוציאציה ההיסטורית הבאה: מאי 1989, המשטר הקומוניסטי הנצור בסין מנתק את חיבור הלוויין של רשתות טלויזיה זרות (CNN בראשן. לא היתה עדיין אל ג’אזירה). מסתיימים השידורים החיים של התקוממות הסטודנטים בבייג‘ינג (מיליון מפגינים תפסו אז את כיכר טיינאנמן). ימים אחדים אחר כך, בתחילת יוני, המשטר מזעיק דיוויזיית שריון אל הבירה, ומורה לה לפזר את המפגינים בכל מחיר. המהפכה הדמוקרטית של סין מסתיימת במרחץ דמים.

אגב, האסוציאציה הסינית מעניינת, לפחות באופן אנקדוטי, מסיבה נוספת: שנת 1919.

מאורעות מאי-יוני 1989 בסין היו ההתפרצות הספונטנית הגדולה ביותר של אזרחים סיניים נגד שליטיהם מאז מאי 1919. כיוצא בזה, מאורעות הימים האלה במצרים הם ההתפרצות הספונטנית הגדולה ביותר של אזרחים מצריים נגד שליטיהם מאז אפריל 1919. אז, כמעט לפני 92 שנה, יצאו המצרים לרחובות יום אחר יום, במשך שבועות ארוכים, כדי לתבוע עצמאות מבריטניה. התקוממותם הוטבעה בדם. לפחות 800 מהם נהרגו.

האסוציאציות ההיסטוריות הן בעיקרן רק אסוציאציות. נסיון סיטוני להקיש מן העבר הוא תראפיה עצמית של היסטוריונים חובבים, או של פוליטיקאים שאיבדו את הקשר אל המציאות. זה בעצם סוג מסוים של אסטרולוגיה.

ארה“ב והנעליים של אימלדה

אף על פי כן, מאין לנו כדורי בדולח אחרים, מותר לשוטט בזהירות בדרכי ההיסטוריה. היתכן שארה“ב חושבת עכשיו על הפיליפינים, 1986? בעל ברית ותיק שלה, הנשיא פרדיננד מארקוס, זייף אז את הבחירות, לאחר שרצח את יריבו העיקרי.

מארקוס שלט בפיליפינים זו השנה ה-20, יחד עם אשתו אימלדה, מלכת יופי לשעבר, בעלת אוסף ענקי של נעליים. המונים מילאו את הרחובות בדרישה שיתפטר. חלק מן הצבא התקומם נגדו. ארה“ב תמכה באופוזיציה, דרשה ממארקוס לוותר, והסדירה את יציאתו לגלות. הוא בילה את ימי חייו האחרונים באיי האוואי.

"בן הכלבה שלנו" אצל נשיא ארה"ב. רודן ניקרגואה סומוסה מסב לצד פרנקלין רוזוולט במכונית השרד של הנשיא, וושינגטון, 1939. הוא ושני בניו שדדו את ניקרגואה. הוא הכניס אותה למשל אל מלחמת העולם השניה, כדי שיהיה לו תירוץ לצרף חוות בבעלות גרמנים אל תיק הנדל"ן שלו. השושלת התקיימה כמעט 50 שנה (המקור: ארכיון המגזין 'לייף' עלי-רשת)

מה לעשות בבעלי ברית, כאשר המשך שלטונם עלול להזיק לאינטרסים של ארה“ב ושל המערב? האם צריך לשמור להם אמונים, ברוח מימרתו המחוספסת של פרנקלין רוזוולט, ”הוא בן כלבה, אבל הוא לפחות בן הכלבה שלנו“?

רוזוולט אמר את זה ב-1936 על נשיא ניקרגואה, אנאסטאסיו סומוסה גרסיה. לא היה ספק מה חושב רוזוולט הליברל על סומוסה הברוטלי והמושחת. אבל שלטונו התיישב עם צרכיה הפוליטיים והכלכליים של ארה“ב. סומוסה הצליח להקים שושלת. שני בניו שלטו אחריו, עד 1979. מחיר תמיכתה של ארה“ב בשושלת סומוסה היה כבד: מהפכה מרקסיסטית הפכה את ניקרגואה לאויבת של ארה“ב, והכתימה את שמה בכל אמריקה הלטינית.

היו לארה“ב עוד ”בני כלבה שלנו“ במרוצת השנים, כמעט בכל יבשת. היא עיקמה את חוטמה, ועשתה איתם עסקים. ג‘ון קנדי ניסה לשנות את את הפרקטיקה הזו, לפחות באמריקה הלטינית, באמצעות תמיכה בתנועות סוציאל-דמוקרטיות, שהוא קרא “המערך לטובת הקידמה” (Alliance for Progress). הנסיון לא האריך ימים מעבר לקנדי. גם כך, קנדי לא גילה אותה פרוגרסיביות ביבשות אחרות.

קרטר, רייגן, בוש השני

ג‘ימי קרטר, בסוף שנות ה-70, עשה נסיון רציני להשתית את מדיניות החוץ של ארה“ב על שיקולים של זכויות אדם. הוא הכריז, כי ארה“ב לא תאמץ עוד אוטומטית כל רודן, רק מפני שיבטיח להיות אנטי-קומוניסט. ואמנם הוא פנה עורף למשפחת סומוסה, הוא הבטיח חילופי שלטון דמוקרטיים ברפובליקה הדומיניקנית, הוא ביקר את הכת הצבאית הברוטלית בארגנטינה. בחלק אחר של העולם, הוא איפשר אמברגו צבאי בין לאומי על דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. לעומת זאת, הוא ניסה לשמור אמונים לשאה של איראן.

הימין האמריקני ביקר בחריפות את קרטר, וחשב את מדיניותו לנאיבית ולמזיקה. תחת רונלד רייגן, ארה“ב חזרה לשקול את האינטרסים שלה עם הרבה פחות סנטימנטליות וצדקנות.

מעשה אירוניה, דווקא ממשל ג‘ורג‘ בוש הבן חזר לפחות אל הרטוריקה של קרטר, בייחוד בארבע השנים האחרונות של נשיאותו. מזכירת המדינה שלו, קונדליסה רייס, נשאה נאום תקיף בקאהיר ביוני 2005, שבו אמרה, בין השאר:

”במשך 60 שנה, ארה“ב חתרה ליציבות במזרח התיכון על חשבון הדמוקרטיה — ולא השיגה אף אחת מהן.

”עכשיו אנחנו הולכים בדרך שונה. אנחנו תומכים בשאיפותיהם הדמוקרטיות של כל בני-האדם.

…“כאן, במזרח התיכון, התהליך המיוחל של שינוי דמוקרטי מתחיל לקרום עור וגידים. מיליונים תובעים חרות לעצמם ודמוקרטיה לארצותיהם.

”לגברים ולנשים האמיצים האלה אני אומרת היום: כל הארצות החופשיות יעמדו לצידכם בשעה שאתם מממשים את ברכות חירותכם“.

האידיאליסטים נשכו את שפתיהם

זה היה ביוני 2005. חצי שנה אחר כך, מצרים ערכה בחירות יותר חופשיות מן הרגיל. התוצאה היתה הפגנת-כוח מרשימה של האחים המוסלמים, שמועמדים הקשורים בהם זכו ב-88 מושבים בפרלמנט (מתוך 454). מפלגת השלטון של הנשיא מובארק גרפה רוב גדול, אבל למעטים היה ספק שהאופוזיציה היתה מנצחת בתחרות הוגנת.

חודש אחד אחר כך, תחת לחץ אמריקני, בחירות דמוקרטיות נערכו ברשות הפלסטינית. התוצאה היתה מדהימה: נצחון מוחץ של חמאס.

האידיאליסטים בממשל בוש נשכו את שפתיהם. מאותו הזמן ואילך הם נטו להעדיף את ”בני הכלבה שלנו“. למרבה ההפתעה, כך ממש נהג גם ברק אובמה. כאשר אובמה נשא נאום בקאהיר, בתחילת נשיאותו, הוא הבטיח שארה“ב לא תנסה לכפות את מוסדותיה הדמוקרטיים על איש.

השבוע אין לו בררה. כאשר מהפכה פוליטית חסרת תקדים מתחוללת בעולם הערבי, ואבני-דומינו מאיימות ליפול מן החוף האטלנטי ועד ים סוף, ארה“ב אינה יכולה לשמור אמונים למשטרים מתמוטטים. הרטוריקה האמריקנית של הימים האחרונים היתה מרשימה בבהירותה. הנשיא אובמה הכריז בנאומו על מצב האומה בשבוע שעבר, כי ארה“ב מתייצבת לצד העם התוניסאי ”נגד הרודן“. מצרים עדיין היתה שקטה, אבל המסר היה ברור. גם הנשיא, גם מזכירת המדינה הילרי קלינטון (עוד לפני המאורעות במצרים), נקטו טון כמעט חסר תקדים בהתבטאויותיהם הפומביות: הם דורשים שינוי דמוקרטי במצרים. מה בדיוק הם אומרים למצרים על קו הטלפון הבטוח, זה דבר אחר.

לא בטוח כלל שהנשיא מובארק, או מפקדי צבאו, זקוקים לתמיכה חיצונית בשלב הזה. מצרים אינה ניקרגואה. אם המשטר יחליט לדכא את ההתקוממות, וגם יצליח, חטאיו ייסלחו לו במוקדם או במאוחר. העולם החמיץ פנים כלפי סין לאחר דיכוי הסטודנטים ב-1989, אפילו הטיל סנקציות מוגבלות. החרם נמשך כמה חודשים. סין גדולה מדיי וחשובה מדיי. אפשר להעניש לאורך ימים רק ארצות קטנות וחלשות, או לפחות ארצות עוינות לחלוטין. מצרים אינה אחת מהן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו.

זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי, ובוודאי אין טעם להשאיר כתובות עם כתובת דואל בדויה.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 Responses to “”הוא בן הכלבה שלנו“… (ועוד כמה אסוציאציות היסטוריות)”

  1. מאיר אברמוביץ הגיב:

    מהניתוח אפשר ללמוד שאי אפשר לחזות את התוצאה של התקוממות.

  2. נמרוד ברקין הגיב:

    1919 הייתה שנה מהפכנית במלוא מובן המלה, אולם היא נשכחה מהתודעה כי מהפכותיה נכשלו כולן. ההיסטוריון הישראלי ארז מנלה מתאר את אירועי השנה הזו בספרו המופלא על 1919 [וגם במאמר הזה, עלי-רשת], ובמיוחד על התקוות שתלו עמים מדוכאים ברחבי העולם בנשיא ארה”ב וודרו ווילסון. האם יכזיב אובמה את ההמונים בכיכר אל-תחריר כמו שעשה ווילסון להמונים בטייאנמן וג’אלינוואלה באג?

  3. עומר לביב הגיב:

    מאמר מעורר מחשבה ואף מטריד. האם הכשלונות תחת המדיניות הפרוגרסיבית אכן מחוייבי המציאות? האם הדמוקרטיה משמידה את עצמה אינהרנטית? חסרה פרספקטיבה היסטורית לא של מאה שנה אחורה אלא של משמעות, כדי לבחון את התהליכים שהתחוללו במאה העשרים ומתחוללים גם היום. 

  4. דני פ הגיב:

    נושא חשוב הרבה יותר מאשר ריאליזם או זכויות אדם במדיניות החוץ האמריקאית הוא מדיניות חוץ, המבוססת על התערבות פנימית בענייניהן של מדינות שכנות. אני סבור שארה”ב נוטה הרבה יותר מדי להתערב בעניינים פנימיים של ארצות אחרות.

    זמן קצר לאחר נאום קאהיר של רייס כפתה ארה”ב על ישראל ועל אבו מאזן עריכת בחירות חופשיות ברשות הפלסטינית, שגרר בעקבותיו ניצחון של החמאס. זה היה אחד הצעדים המטומטמים והבלתי נחוצים שעשתה ארה”ב בשנים האחרונות.

    נושא זה מצביע על בעייה מרכזית של התערבות אמריקאית במדינות אחרות בשם הדמוקרטיה: ארה”ב רוצה דמוקרטיה, אך אינה בהכרח מוכנה לקבל את התוצאות. הבעייה חריפה במיוחד במזרח התיכון שבו אנטי-אמריקאיות פופולרית מאוד וגם האיסלם הקיצוני. אני סבור שתיטיב לעשות, לעצמה במיוחד, אם לא תתערב כלל.

    מסקרנת למדי הטענה של המגיב שלפני על כך שב-1919 וודרו וילסון הכזיב במפגינים הסינים בבייג’ינג ואמריצאר. זוהי ראיה מאוד לא קונבנציונלית של ההיסטוריה ודי אנכרוניסטית, הרי ארה”ב אז לא היתה אז מעצמת-על, ובוודאי שלו עמדה להתעמת עם האימפריה הבריטית בדיוק כאשר הציבור האמריקאית שאף לשלום ולנורמליות. אבל אולי במוח הניאו-שמרני כאשר ארה”ב אינה מתערבת בעניינים שאינה שלה היא “מכזיבה את ההמונים”, אינני יודע.

  5. דני פ הגיב:

    נכונותה האידאולוגית של ארה”ב להתערב במקומות אחרים עלולה להביא את בעלי בריתה לחשוב שארה”ב תעזור להן כאשר האמת היא אחרת. כך קרה עם נשיא גרוזיה סאקאשווילי שאימץ מדיניות הרפתקנית נגד הרוסים, וארצו שילמה על כך ביוקר. בזמן המלחמה הקצרה הכריז ג’ון מקיין ש”כולנו גרוזינים”, אך הרטוריקה הזו היתה חלולה – בפועל ארה”ב לא עמדה לעזור לגרוזינים, למרות ציפיותיו של סאקאשווילי. ארה”ב בוחרת את יריביה בקפידה; היא מתערבת רק נגד יריבים שלא יגרמו לה נזק (בצדק מבחינתה). בשאר המקרים (למשל מלחמת גרוזיה, ההפגנות בסין, ההפגנות באיראן) היא נוקטת צעדים רטוריים בלבד, שעוזרים לשפר את ההרגשה, אך לא יותר.

  6. רני הגיב:

    “העובדות, העובדות” (לא ציטטה מתוך ‘לב המאפלייה’ של קונרד…).

    סוריה פי כמה וכמה פחות חופשית, יותר דיקטטורית ורצחנית ממצרים. החודש החזיר הנשיא אובמה את שגריר ארה”ב לדמשק, עשה תרגיל לקונגרס ולסנאט. נושאי נשק סוריים הרגו חיילים אמריקאים בעיראק. חיילים אמריקאים פלשו לסוריה והרגו סורים. סוריה + צ. קוריאה בנתה מתקן גרעיני לא חוקי (זוכרים שבשביל זה פלשה ארה”ב לעיראק?). סוריה עזרה ועוזרת לבנות בסיס צבאי איראני בלבנון, ויחד עם שליחי איראן חיסלה לזמן ארוך את ידידי ארה”ב, והפכה את הדימוקרטיה הלבנונית לבדיחה. הראשונים לקלוט כמה שווה ארה”ב היו אנשי הדשנאק (המפלגה הלאומית הארמנית), שחברו לחיזבאללה. אחריהם קלט את העסק ג’ונבלט, שכפעילות סמלית נאלץ לנסוע לדמשק לנשק את רגליהם של רוצחי אביו. איפה הליכתו של הקיסר הגרמני היינריך הרביעי לקאנוסה — ואיפה דמשק וג’ונבלט. עד כאן תמיכת ארה”ב בדמוקרטיה וכו’.

    אל ג’זירה משדרת מרשת בבעלות השייח’ של קטר, שלה שייכת גם המדינה. אין מפלגות, אין בחירות, אין פרלמנט, אין חוקי יסוד חוץ מהשאריעה. הנ”ל עלה לשלטון לאחר שסילק ממנו את אביו. כן יש שם גם, כך אומרים, בסיס צבאי אמריקאי. הרשת משדרת תעמולה אנטי ישראלית ואנטי אחרת, סלקטיבית ביותר. אחרי כל הפוצי-מוצי וציקצוק השפתיים, בסופו של דבר היא נוהגת בשליטיה שלה כפי שרשות השידור הצפון קוריאנית נוהגת בראשי המשטר שם. עד כאן עוד דוגמה לתמיכת ארה”ב בדמוקרטיה וכו’.

    אשר למוחמד אל ברדעי, למי שרוצה לזכור, הוא תרם תרומה משמעותית למירוץ החימוש הגרעיני האיראני. לפני סילוקו מווינה, ארה”ב, כמעט בפומבי, התייחסה אליו כסוכן איראני, לדעתי בצדק, לאור העובדות שהיו ידועות כבר אז. האיש חי את רוב חייו הבוגרים מחוץ למצרים. אין לו מפלגה, אין לו בסיס כוח, אין לו מצע מפלגתי, אין איש יודע מה דעותיו הפוליטיות. הוא ינהיג את מצרים החדשה? לאן? ייתן מים זכים, ייתן מקומות עבודה, ייתן רפואה סבירה, ייתן בטחון מרעב? איך? מי ישקיע בתעשיה ובחקלאות? ארה”ב? אירופה? סין?

    85 מיליון איש. כ 70 מיליון בכפרים. עוני, בורות, עולם רביעי. בכל בחירות בסגנון קארטר-עזה יהיה רוב מכריע לאחים המוסלמים. אז בדיוק כמו בהרבה מהפכות תתחיל מלחמה פנימית על חלוקת השלל. האינטלקטואלים? האנשים החושבים? חלק ייתלו, חלק יהגרו, חלק ישלימו וישרתו – כמו באיטליה, גרמניה, רומניה, ספרד וכו’ וכו’.

    מעשי ארה”ב, הפטפטת הבלתי אחראית, ערערו בצורה משמעותית את הבטחון בכל בעולם. זה לא מצחיק בכלל, השוטר התגלה כנפל מפטפט. דברו על הכורדים בעיראק, דברו על ישראל, דברו על הקופטים. ברור לכל בר דעת שקרה דבר מה לארה”ב. מלה, או חוזה כתוב, או שרות נאמן לא שווים כלום. אם רק יימצא תירוץ עלוב, ארה”ב תנעץ סכין בגב כל מי שנתן בה אימון. אובמה נתן בסיס לטענת הכזב של אנשי הקונספירציה שהוא מוסלמי מסתווה, שבא להחריב את ארה”ב והמערב. אני יותר מאמין שהסיבה היא חוסר נסיון, גאוות שווא, יועצים חסרי בינה, והשפעה מתמשכת של חברים באוניברסיטה והכומר ג’רמאיה.

    אבל הנח למזרח התיכון. מה עם עמידה מול סין? מה יהיה כשסין תתחיל לזוז, נניח כדי לתבוע בעלות על אוצרות הגאז של ים סין הדרומי. מה ארה”ב תוכל לעשות? קשה לאיים על מי שאתה חייב לו טריליונים.

    אם נשמע, בעוד חמש שנים, שבפברואר 2011 יפאן, דרום קוריאה, טייוואן ואולי גם סינגפור, הניצבת מול איום מוסלמי משמעותי מצפון ודרום, התחילו ביחד או לחוד לעבוד על נשק גרעיני — האם נוכל לבוא אליהן בטענות?

    לסיום, נחזור לאל-ברדעי. מערכת ההדלפות הזליגות והפרסומים סיפרה לנו — איזה שקר מופלא — שהכול שקוף. שהגרדיאן ואל ג’זירה וכל היתר לא משלמים למדליפים, ולא מפרסמים באופן סלקטיבי, ולא משמידים את היתר. איך זה שעד הרגע הזה איש בוושינגטון לא פירסם את התיקים על אל-ברדעי. ואם אין תיקים כאלה, אז באמת יש לכולנו בעייה.

  7. גיל הגיב:

    כרגיל, מאמר מעניין.

  8. ישראל הגיב:

    אני חושב שמאמר זה ומאמרך המצויין על סין שניהם נוגעים בשאלתו הרטורית של ירמיהו הנביא, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה.

    נראה שבעולמנו, “לעשות את הדבר הנכון”, כפי שאובמה אוהב להתבטא, לא מבטיח כלל הצלחה או פרס כלשהו. הרי נניח שמובארק יצליח לשרוד, התייצבותה המוסרית והצודקת של ארה”ב לצד המצרים תעמוד לה לרועץ, ומי יודע מה תהיינה התוצאות. כנ”ל לגבי סין, האם יש סיבה להניח שיתרונה המוסרי של ארה”ב כמדינה דמוקרטית וחופשית יותר, יעמוד לה בסופו של דבר? הרי עם טיפה יותר מזל (מבחינתה), אפילו גרמניה הנאצית היתה מנצחת במירוץ אל הפצצה.

    אגב, שמעתי פעם על בני משפחה שישבו לארוחת ערב אי שם ברוסיה כשברחוב התחוללה מלחמת אזרחים. לפתע נשמעו מהרחוב קריאות שמחה וניצחון. קם האב ממקומו והכריז: תודה לאל על ניצחוננו. שאלו הבן, מה זאת אומרת? מי ניצח? השיב האב, אנחנו ודאי ניצחנו; מי ניצח יחד איתנו נדע בבוקר.

  9. חנן כנאפו הגיב:

    “לעומת זאת, הוא ניסה לשמור אמונים לשאה של איראן.”

    מר יואב קרני, האם אתה רציני כשאתה אומר זאת? גימי קרטר ניסה לשמור אמונים לשאה? אולי בעולם מקביל, אך בפירוש לא בעולמנו.

    קרטר עשה הכול בכדי להשפיל ולבזות את השאה. הוא תקף את השאה על דיכוי המתנגדים לו ועל חוסר הדמוקרטיה באיראן. הוא סירב לאשר לשאה להגיב ביד קשה ולתוכנית לרצוח את חומייני עם נחיתתו באיראן

    אם לזה אתה קורא לשמור אמונים, אינני רוצה לדעת למה אתה קורא להפקיר חבר ובעל ברית.

    אין ספק כי שלטונו של השאה לא היה דמוקרטי, והוא לא היה מקבל את אות חסיד זכויות האדם, אולם המשטר הנוכחי באיראן גרוע אף יותר ממשטר השאה ביחסו לאזרח האיראני ובמתן זכויות לנשים ומיעוטים.

    פרט לאי הדיוק בנוגע לשאה אתה נוגע בנקודה חשובה, לפעמים הבחירה אינה בין טוב לרע אלא בין רע לגרוע, ולפעמים הדבר הנכון לעשות הוא לא לעשות כלום. לא להפקיר בעל ברית מזה שלושים שנה ולתמוך בהפגנות עקב איזה אידאל מערבי של דמוקרטיה. ראינו איך זה נגמר בעזה, בעירק ובאפגניסטן ואלא רק דוגמאות מהשנים האחרונות.

    לפעמים יש לי הרגשה כאילו הקולוניאליזם עוד לא נגמר, ומנהיגי המערב עדין מנסים לכפות את האידיולוגיה שלהם (גם אם זאת אידיולוגיה של חופש ודמוקרטיה) על הפרימיטיבים והברברים במזרח התיכון באפריקה ובאסיה. שהרי כל מי שאינו רומאי (או אמריקני ובעל ערכים אמריקנים בקונסטלציה המודרנית) הוא ברברי.

Leave a Reply for רני