הפרוטוקולים של שביעיית ציון

איך אומרים בעברית ישראלית, ”לנין נתן לנו מהפכה, ואנחנו דפקנו אותה“? אומרים, ”לשביעיה יש תכנית מדינית“

זמן קצר לאחר התמוטטות ברית המועצות, שני עוזרים צעירים ויהירים של בוריס ילצין הסבו בקודש הקודשים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, וקראו להנאתם פרוטוקולים של ישיבות הפוליטביורו. לפנים, הלשכה המדינית של המפלגה ניהלה את המדינה. במשטר לא-סובייטי היינו קוראים לה ”הקבינט המדיני“, או אולי ”השביעיה“ (אם כי בה ישבו דווקא ארבעה-עשר חברים מלאים ועוד אחדים שהיו ”חברים מועמדים“).

אלה היו פרוטוקולים מן הימים האחרונים של הסדר הישן, מה שקראו ”ימי הסטגנציה“, הדישדוש, הקיבעון המחשבתי, הקונפורמיות הרת-האסון. מאז תחילת שנות ה-60, וביתר שאת בשנות ה-70, לא היה עוד לפוליטביורו החשק לתקן מסלול בשעת סערה.

הסטנוגרמה, מסוף 1984 או תחילת 1985, כמו נלקחה מפארסה של ואסילי אקסיונוב (הסופר הרוסי הגולה, שהוציא את המשטר מכליו בסאטירה המושחזת שלו). שני העוזרים הצעירים פשוט התפוצצו מצחוק, כפי שרשם עד-שמיעה, העתונאי האמריקני דייוויד רמניק.

בנקודה אחת, זקני הקרמלין עסקו בהדים השליליים של יחסם כלפי אנדריי סחרוב וכלפי אשתו (היהודיה) יילנה בונר. בונר הורשתה לצאת לטיפול רפואי בארה“ב, והשמיעה שם הצהרות שלא נעמו למשטר. מיכאיל גורבאצ‘וב עצמו — שעדיין לא נעשה בזמן ההוא התקווה הגדולה של הליברלים — העיר בעודף חשיבות עצמית, ”לזה בדיוק קוראים ציונות“.

הפרוטוקולים סיפקו הסבר משכנע להתמוטטות המשונה של הקיסרות הסובייטית. מדיוני הפוליטביורו נדפו טימטום, קהות-חושים. שרתה עליהם צחנה מינורית של חדר שחלונותיו לא נפתחו. התארך מעליהם צילה של מהפכה שהכזיבה.

חשמל, ביצות, חלל חיצון

היא עוררה כל כך הרבה תקוות בשעתה, גם כאשר שיטות הפעולה שלה היו נפסדות. נפסדות מאוד. היא הוליכה שולל שלושים או ארבעים שנה לאחר מעשה, גם כאשר ריקבון מוסרי פשה בה. היא נחלה הצלחות ממשיות: היא העניקה חשמל לכפרים נידחים, היא הפיצה ידיעת קרוא-וכתוב, היא ניצחה במלחמה קיומית עצומת ממדים, היא ייבשה ביצות (ואנסה את הטבע), היא שיגרה את האדם הראשון אל החלל החיצון.

עד סמוך להתמוטטותה, כמעט הכול הניחו שהיא בת-אלמוות. ואז, פתאום, הואץ מהלך ההיסטוריה. והיא התנדפה במהירות עוצרת-נשימה. קברניה היו בני הדור השלישי והרביעי שלה, ניניהם המטאפוריים של המייסדים. לפי המסופר, סטאלין אמר, ב-1941, לאחר פלישת הנאצים, ”לנין נתן לנו מהפכה, ואנחנו דפקנו אותה“. הוא הקדים את זמנו. זה קרה בדיוק 50 שנה אחר כך.

דורות רביעיים הם תמיד בעיה. לא טוב לסמוך עליהם, בין אם זה בפוליטיקה, בין אם זה בעסקים. הם נוטים להיות מפונקים, חלשים, מנותקים. מתחוללת אצלם דגנרציה. סאם ברונפמן, המייסד המהולל של קיסרות הוויסקי, לא האמין שסב צריך להוריש עסקים לנכדיו. נזכרתי בחוכמתו הצרופה של ידיד הגנגסטרים היהודי ממונטריאול, למישמע הידיעה, בשבוע שעבר, שנכדו אדגאר ג‘וניור הורשע על סחר במידע-פנים (inside trading), ונידון למאסר על תנאי. סבא לא היה מסתייג מן הפשע. הוא היה מסתייג לעומת זאת מן היוהרה המתפנקת, שהביאה את אדגאר ג‘וניור להמיר את הקיסרות שירש בתעתועי דמיון בהוליווד.

45 עד 50 אחוז

מה שמחזיר אותי אל הנמשל: הלשכה המדינית של ממשלת ישראל, קבינט-הקבינטים, השביעיה;  הדגנרציה של הדור הרביעי למחוללי המהפכה הציונית. ’הארץ‘ דיווח ביום א‘ השבוע על ”מפה למדינה פלסטינית בגבולות זמניים“, ששר החוץ אביגדור ליברמן שירטט. ישראל, דיווח ברק רביד, ”תציע לפלסטינים מדינה על 50% מן הגדה, בלי פינוי ישובים ו[בלי] העברת שטחים נוספים“.

'הארץ', עשרים-וארבע בינואר 2011

”גם בתוך פורום השביעיה“, מוסיף ’הארץ‘ ומדווח, ”מתגברים הקולות לפיהם ישראל לא צריכה להיבהל מהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה במדינה, אלא להפוך אותו להזדמנות“.

בחלום-הביעותים שלי הצצתי אל חדר הארכיון הממשלתי בירושלים חודש או שנה לאחר הקמת המדינה הדו-לאומית. שני דוקטורנטים יהירים, עוזריו של ראש הממשלה ברגותי, קראו את הפרוטוקול של ישיבת השביעיה מאמצע ינואר 2011. הם התפוצצו מצחוק. מר ליברמן פתח, ואחריו ניתחו את המצב הבין לאומי השר ישי והשר יעלון, השר וילנאי (חבר מועמד בפוליטביורו) הוסיף הערכות משלו, והשר ברק הבריק. הם היו מפורסמים באינטואיציות שלהם ובידיעת המנטליות של האויב.

”45 עד 50 אחוז“, אמר ליברמן. ”אני חושב שיספיקו 40 עד 45“, אמר ישי. מישהו הזכיר התנגדות אפשרית של אירופה ושל ארה“ב. ”ציר הרשע“, אמר יעלון. ליברמן אמר שהוא יגייס תמיכה מסיבית בין איי דרום האוקיאנוס השקט. כל קודמיו, הוא התלונן, התעלמו מן הגוש הזה. אבל הוא אורז את המזוודה ונוסע לנאורו, לאיי קוק ולניווה גם. ”ננווה“, תיקן ברק. ”לא, לא, ניווה, באמת“, אמר ליברמן.

הדוקטורנטים של ברגותי מחו את דמעות-הצחוק מעיניהם, גירדו את פדחותיהם, ושאלו זה את זה, ”אבל איך זה יתכן? הלוא אנחנו לא היינו מצליחים ליצור שביעיה כזאת אפילו היינו מנסים“.

הכדור הפורח

מדינה פלסטינית זמנית על 50%? בלי להפסיק התנחלויות? בלי למסור שטחים? צוות מיוחד במשרד החוץ משרטט את המפה בשביל מר ליברמן? ”פעולה מונעת“ (לפי ’הארץ‘) להכרה בין לאומית רחבה במדינה פלסטינית בגבולות 1967? מפת ליברמן תעביר ”לפחות חלק“ מן הלחץ הבין לאומי לצד הפלסטיני?

הרעיונות האלה מעתיקים את הנשימה. הם כל כך סהרוריים, כל כך מנותקים מכל מציאות, כל כך מופרשים מחיי האיזור והעולם. השאלה כאן אינה מה דעתם של כל אחד מיחידי-הסגולה האלה על שאלת הגבולות. אפשר להסכים עם דעתם, או לחלוק עליה. השאלה היא מה מביא אנשים מבוגרים, יודעי קרוא וכתוב, להניח שהם יכולים לסדר את העולם כולו מבלי שאיש יבחין.

הם יקימו בנטוסטן פלסטיני, עשרים שנה לאחר שדרום אפריקה הודתה בכשלון הבנטוסטנים שלה; הם יסכלו את עצמאותה של מדינה פלסטינית בגבולות בני-קיימא בחודש שבו המשטר הערבי בחארטום קיבל את פרישת הרבע הדרומי עשיר-הנפט שלו בגבולותיו ההיסטוריים; הם יתעלמו מן הפוטנציאל של התקוממות עממית, בחודש שבו המונים איבדו את פחדם מפני אש חיה ורימוני גאז במצרים, בתוניסיה, באלג‘יריה, בתימן, אולי גם בלוב.

בסתיו 1991, כאשר ברית המועצות היתה רחוקה כדי שלושה חודשים ופחות מסיומה, שמעתי מפי סוציולוג ידוע באוניברסיטת מוסקבה את הסיפור הבא. ב-1990 הוא הוזמן לפגישה אצל ראש ממשלת ברית המועצות. האליטה אבדה עצות. מה לעשות כדי לבלום את ההידרדרות? שאל ראש הממשלה את הסוציולוג. ”לוותר על זכויות היתר של מנהיגי המפלגה“, הציע הסוציולוג. אחד הנוכחים, פקיד בכיר במזכירות הוועד המרכזי, האדים מכעס. ”לא, לעולם לא!“ הוא קרא.

”אז הבנתי שהאנשים האלה מרחפים בכדור פורח“, סיפר הסוציולוג. ”הם לא יהיו מסוגלים עוד לחזור אל פני הקרקע“.

הם דווקא חזרו. בהתרסקות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו.

זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי, ובוודאי אין טעם להשאיר כתובות עם כתובת דואל בדויה.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

8 Responses to “הפרוטוקולים של שביעיית ציון”

  1. אודה שלא הצלחתי להבין את האנלוגיות. הפרוטוקולים שתיארת לא מסבירים דבר על התמוטטות השיטה הסובייטית ולכך נדרשים מחקרים רציניים הרבה יותר. גם לא ניתן להאשים תמיד את בני הדור הרביעי בכך שהם נוטים “לדפוק את העסק”. יש אימפריות ששרדו הרבה יותר מארבעה דורות. משום מה בסין הם הצליחו ליצור שינוי בכיוון קפיטליסטי ולהצעיד את סין קדימה- גם מדינות דמוקרטיות לא מעטות בדור רביעי וחמישי עדיין משגשגות כך שהתיאוריה שאולי נכונה לחברות עסקיות משפחתיות לא יכולה להסביר דבר בתופעות היסטוריות,למעט העובדה הידועה שמבנים חברתיים וכלכליים בחלוף הזמן אינם מתאימים יותר למציאות כלכלית וחברתית שונה ומעכבים התפתחות-התיאוריה ידועה- מרקס בנה עליה את עיקרי תורתו ואף על פי כן מי שניסה להתנבא היכן התיאוריה תפעל התבדה .

    איך כל זה מתקשר להצעה למדינה פלשתינאית זמנית לכותב פתרונים. מדוע מדינה על 50% מהשטח טובה פחות מהמצב הקיים-בהנחה שלא ניתן לפרוץ כרגע להסדר קבע? האם הרעיון של הסכמה דה פקטו לפיתרון זמני אינה ריאלית יותר ממו”מ לקץ הסכסוך? אני אפילו לא מצליח למצוא קו שיאפשר אנלוגיה כלשהי קלושה ככל שתהיה-מלבד הטענה שבכל דור ודור אנשים מחזיקים ברעיונות שמתגלים בדיעבד כהזויים ובלתי מציאותיים-אבל רק הזמן מוכיח אילו רעיונות היו כאלו ואילו לא

    • יואב קרני הגיב:

      הנה כמה פתרונים, מר גולדבלט:

      (1) מהפכות אמנם מסתאבות, ההיסטוריה המודרנית חוזרת ומאשרת. הן מסתאבות, מפני שהן מאבדות את הדינמיקה, את ההעזה, את הדמיון וגם את הנכונות להקרבה עצמית של דור המייסדים. הפרוטוקולים של זקני הקרמלין ממחישים את הסתאבותה של האליטה הסובייטית: הם מגלים את דרגת ניתוקה, את הפחד שלה מפני ספק עצמי, את הקונפורמיות שלה ואת טיפשותה, כן, טיפשותה. היא היתה אוליגרכיה קטנטנה שהתבשלה במיץ של עצמה. כאשר גורבאצ’וב התחיל להתיר את הרצועה, חולשתו הנתונה התגלתה פעם אחר פעם. הוא היה נוהג להטיף מוסר לנתיניו, במקום להאזין להם. הוא היה מבלה את זמנו במונולוגים חסרי שחר, ואטם את אוזניו לביקורת קונסטרוקטיבית.

      הרוסים הם שנתנו את האיפיון “סטגנציה” לעשור האבוד של שנות ה-70, תחת ברז’נייב. זו אינה המצאה שלי.

      מצב-דעת אינו המפתח היחיד לשקיעתו של משטר, אבל הוא אחד המפתחות החשובים. ראינו את זה בתנועות מהפכניות אחרות: במקסיקו, בהודו, במצרים (של ימי עבדל נאצר), בסין (של מאו).

      (2) אם סין טוענת עכשיו למעמד של מעצמת-על, אין זה בזכות נאמנותה למהפכה, כי אם בזכות התנערותה מן הדוגמות, הדוקטרינות וההרגלים של המאואיזם.

      כדי שמהפכות — אני כולל את הציונות בקטגוריה הזו — יוכלו להאריך את תוחלת החיים שלהן, הן זקוקות לתיקוני-מסלול רדיקליים. נוסחת תומס ג’פרסון (בעניין אחר) היתה “מהפכה אחת לדור”. הבה נגיד, לא מהפכה, אבל לפחות ריענון דרמטי.

      (3) על הדמיון בין עולם העסקים ובין הפוליטיקה: אכן, זה דמיון חלקי, וכל אנלוגיה היא בהכרח פגומה. אף על פי כן יש צדדי דמיון הנוגעים בייחוד לדינמיקות ולתהליכי קבלה של החלטות.

      (4) למשטרים דמוקרטיים נורמליים אמנם יש סיכוי עדיף להשתייר, מפני שיש בהם חילופי שלטון, ויתכנו תיקוני-דרך עצמיים. ארה”ב היא דוגמא מובהקת, בריטניה תחת תאצ’ר, צרפת תחת דה גול.

      כך או כך, שורה של משטרים דמוקרטיים לא הצליחו לתקן דרך, והסתאבו. אירלנד, למשל, עומדת להוריד מן השלטון בחודש הבא מפלגה היסטורית, בת זמנה של מפא”י, שנהנתה מבכורה בפוליטיקה האירית בשמונים השנה האחרונות. פשוט כלו כוחותיה, והיא הביאה את אירלנד עד פי התהום. הדמוקרטיה האיטלקית, הדמוקרטיה היפאנית, הדמוקרטיה הצרפתית (ערב מלחמת העולם השניה) הגיעו אל דרגה קריטית של סיאוב ושל חוסר אפקטיביות. אולי תהיה לי ההזדמנות לעסוק בזה ברשימה נפרדת.

  2. יוסי דר הגיב:

    מעניין,

    (ואפרופו גבולות ושטחים, האין חשיבות לשאלה איזה משטר נמצא בצד המקבל? כי בשעות האלה ממש מתרוצצות לי בראש מחשבות כמה זמן יעבור עד שניאלץ לכבוש את סיני מחדש).

  3. […] This post was mentioned on Twitter by Gadi Shimshon, Amitai Sandy. Amitai Sandy said: יואב קרני מבריק הפעם במיוחד » הפרוטוקולים של שביעיית ציון יואב קרני בוושינגטון http://t.co/KGf8vep […]

  4. דני פ הגיב:

    “דורות רביעיים הם תמיד בעיה. לא טוב לסמוך עליהם, בין אם זה בפוליטיקה, בין אם זה בעסקים. הם נוטים להיות מפונקים, חלשים, מנותקים. מתחוללת אצלם דגנרציה”

    הראשון שהעלה תיאוריה זו היה המלומד הערבי בן המאה ה-14, אבן חלדון. הוא הצביע על חשיבות המושג ‘עצבייה’ (לכידות חברתית) וטען שהיא חיונית להצלחה פוליטית. מושג זה הסביר, לדעתו, את המחזוריות הפוליטית שהוא ראה בצפון אפריקה, שבה מדי כמה דורות היה שבט כזה אחר מגיח מתוככי הרי האטלס ותופס את השלטון באזורים המתורבתים. לדעתו חברות שבטיות ניחנות בלכידות גבוהה, מה שמסביר מדוע הן מצליחות לכבוש את השלטון, אך ה’עצביה’ נחלשת בדורות הבאים אצל אנשים שגדלו עם רוב עושר ופינוק, והם מפנים מקום לפולשים בעלי ‘עצבייה’, וחוזר חלילה. על פי תיאוריה זו, דווקא אדם כמו ליברמן ואנשיו, שבאים משום מקום, רעבים יותר לשלטון, וע”פ תיאוריה זו צריכים להיות מסוגלים להצליח יותר מאשר “נסיכים” למיניהם.

    באופן אישי אני לא חושב שההסבר הדורי הוא משני לחלוטין כאן. ישראל נמצאת במצב קשה כי היא אבותינו בחרו להתיישב בלב עולם ערבי שאיננו רוצה בנו. בקרב עולם ערבי זה, אפילו הפשרה המוצעת ע”י המתונים הפלסטינים נדמית כבגידה נוראית, כפי שראינו בשבוע האחרון בעקבות חשיפת מסמכי הרשות. בעידן של דמוקרטיזציה ושל היחלשות המערב, רוח הזמן איננה איתנו, בלשון המעטה. אני חושב שאפשר לחשוב על דרכים שונות להשיג פשרה, אך אלו יכאיבו לנו, וכל עוד ניתן הפוליטיקאים רוצים להמנע מכך.

    אפרופו עניין דורות וסין, נתקלתי לאחרונה בערך הבא בוויקיפדיה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Generations_of_Chinese_leadership

    ב-2013 כנראה יעלה לשלטון סגן הנשיא שי ג’ינפינג, “נסיך” במפלגה הקומוניסטית, נשוי לזמרת עם יפיפייה. מעניין מה יוכל לשמור על לכידותו של המשטר הסיני בעתיד.

    • יואב קרני הגיב:

      תענוג צרוף. תודה, דני.

      המחזוריות של עליה וירידה, זריחה ושקיעה, העסיקה מספר לא מבוטל של הוגים בזמן החדש. ברוסיה הייתי חוזר ונתקל בתיאוריה פופולרית הקרויה על שם בעליה, “תיאוריית גומילוב”. בקווים כלליים וגסים, היא משווה את חיי האומות לחיי האדם, ומראה איך הן נמצאות במיטבן בנעוריהן, ואיך בהדרגה נס ליחן.

      כמובן, התיאוריות האלה אינן אלא תיאוריות, ולא תמיד עומדות במבחן. סין קוראת תיגר על התיאוריה, אם כי כמובן אפשר לטעון שמדינת-לאום סינית (אני יודע, זה מצחיק בהתחשב בהבדלים בתוך סין, אבל אלה החושבים את עצמם ל’האן’ מחזיקים 90% של האוכלוסיה) נולדה רק באמצע המאה ה-20, ולפיכך דיני גומילוב חלים עליה.

  5. עופר הגיב:

    מעניין.

    אבל אם ננסה להשליך את האנלוגיה על המהפכה הציונית נמצא שהדור הראשון הוא דור הציונות המדינית מהרצל עד ויצמן.

    הדור השני הוא דור העלייה השנייה-שלישית, שהקים פה חברה בעלת אידאליים סוציאליסטים, והנהיג את ישראל עד שנות ה 60. הדור זה ניסה להגיע להסדר עם המנהיגות הערבית, אך ברגע האמת העדיף את הקמת מדינת ישראל רחבה ככול האפשר ובעלת רוב יהודי ברור על פני סיכוי קלוש להגיע להסדר עם מדינות ערב ללא הקמת מדינה יהודית. הדור הזה זכה במשך שנים רבות באמון העם בזכות הצלחתו בהקמת מדינה חברת רווחה דמוקרטית (לפחות באופן יחסי).

    הדור השלישי הוא הדור שחונך וטופח ע”י זקני מפא”י, בגר במדינה שבדרך, הגיע להנהגה בערוץ הצבאי והחל בנטישת האידיאל הסוציאליסטי, דורם של דיין, פרס, רבין וויצמן. הדור הזה התמקד בעיניני בטחון ומדיניות חוץ, השאיר את התחום הכלכלי חברתי לטכנוקרטים במשרד האוצר, הביא להדרדרות שלא נעצרה עד ימינו בתחומי החינוך, הרווחה והגדלת הפער החברתי. בערוב ימיו ניסה דור זה להשיג את הסכמת מדינות ערב לקיומה של מדינת ישראל משום שהאמין כי בדרך זו יביא לידי השלמת מפעלם של הדורות הקודמים, ויוכל להתפנות לתיקון הנזקים החברתיים ההולכים ומצטברים.

    הדור הרביעי ירש את הנהגת מפלגת העבודה, הוסיף להתמקד בתהליכים מדיניים למרות שהתבררו כדרך ללא מוצא. דור זה הביא את המסר השיוויוני לידי פארסה בנסותו להשמיע אותו ממרומי מגדלי אקירוב.

    נציגו המובהק של דור זה, ברק ,מנותק מספיק מהמציאות כדי לא להבחין שמהרגע שנטש את ספינת העבודה השוקעת עשוייה זו לחזור ולצוף בראשות חברת כנסת, שזו כהונתה הראשונה, רק בגלל שהיא מתמקדת בנושאים כלכליים חברתיים.

    מנקודת מבטי, הניתוק מהמציאות שייך דווקה לאלו המנסים להמשיך בקונספט של שנות השמונים בדבר חלוקה סופית בהסכם של הארץ בינינו לבין הפלסטינים כמזור לכל תחלואי המזה”ת מבלי להבין כי האתגרים בפנים (קריסת מערכת החינוך והפער החברתי) ובחוץ (המשבר הכלכלי העולמי, איראן, האיסלאם הקיצוני, כשלון המשטרים הצבאיים במדינות ערב בהקמת חברה אזרחית מתפקדת) חשובים הרבה יותר מהתעסקות עקרה ב”תהליך”.

Leave a Reply for יואב קרני