הז’לוב והחנון

תרבות-הכוח של אביגדור ליברמן מקרבת אותו אל קצה הגבול של התקדמותו הפוליטית. יוסי ביילין חוזר ומזכיר מה עוללה לו חירשות-הצלילים. פוליטיקאים מחמיצים את ההזדמנות להעמיד פנים לטובת הנצח

שר החוץ של ישראל. קריקטורה בעתון הצ'כי Lidové noviny, שבעה-עשר במארס 2009

שעשועון הריאליטי-טי-ווי של הפוליטיקה הישראלית הסמיך לרגע חולף את אביגדור ליברמן ואת יוסי ביילין. כמובן, ההשוואה עושה אי-צדק לאחד מהם. סוף סוף, מר ליברמן ברא תנועה פוליטית יש מאין, והנחיל לה השגים אלקטורליים יוצאי-דופן; ד”ר ביילין, לאחר שאיבד את מפלגתו, שימש כונס הנכסים של שאריות השמאל הישראלי.

בתחילת החודש העניק מר ליברמן תקווה חדשה ליריביו: הוא יצא מגדרו לחסן את עצמו מפני לגיטימציה. כהונת שר החוץ היתה צריכה להכניס אותו אל טרקליני הבורגנות הוותיקה, ולעזור לו להתקלף מדימוי הגברתן גס-הרוח. אבל הוא ישר כסרגל, על פי שיטתו. הוא אפילו אינו מצליח להדק קשר עניבה אלגנטי סביב צווארו. מה לנו כי נלין על הרטוריקה המופקרת שלו כלפי טורקיה; מה לנו כי נלין על יוזמת מפלגתו לחנוק את “ארגוני השמאל הקיצוני” באמצעות חקירה מדוקדקת של מקורות המימון שלהם.

ד”ר ביילין חזר והזכיר כיצד פיתח את חירשות-הצלילים הפוליטית שלו למדרגת אמנות. זה קרה כאשר פירסם קריאה בוטה לחנינת משה קצב. הוא, ד”ר ביילין, כמעט תמיד אמר דברי טעם. אבל כמעט תמיד הוא הצליח לשוות להם צלילים צורמניים. הוא נושא באחריות כבדה לדיסקרדיטציה של הסכמי אוסלו. הבוז הגלוי שהוא רחש לדעת הקהל דבק במפלגתו באפקט של אנטי-טפלון. לא יועילו לה כל השיפשופים, היא אינה מצליחה להסיר את הכתמים.

רעיון החנינה לאנס המורשע אינו ראוי להטרפה מיידית. אפשר לדון בו לגופו, לאחר מיצוי התהליך. אם הרשעת האנס לא תבוטל, והוא יצטווה להתייצב בשערי מעשיהו, יהיה מקום להרהר — בקול רם, בכנות, בזהירות — אם הושבת נשיא ישראלי מאחורי סורג ובריח תשרת את האינטרס הלאומי. הוא ראוי לשבת שם, אולי ישראל ראויה להושבתו; אבל אולי לא. ודווקא מפני שההצעה באה מפי שר משפטים לשעבר בממשלת שמאל, היא ראויה להאזנה מיוחדת.

אבל מה זה עלה על דעתו של ד”ר ביילין, כאשר נחפז להציע? היתכן שמצב-הדעת שלו הרבה פחות פרוגרסיבי ממה שהיה נדמה במרוצת השנים? היתכן שיש בו קורט של סובלנות כלפי אנסים, או קורט של אי-אמון כלפי נאנסות? מובן מאליו שלא. אבל אם לא, מדוע הוא הרגיש צורך בלתי-מרוסן לעורר את הרושם שיש לו?

התשובה היחידה העולה בדעתי היא חירשות הצלילים שלו. מה טראגית היא החירשות הזו. איש כל כך רב כשרונות, המבורך בחזון ובראיית הנולד, היה ראוי למושב הרבה יותר גבוה מזה שהוא יושב עליו כיום. הוא אינו אברום בורג. בו, בד”ר ביילין, יש ממש. חוץ מזה שהוא נעדר כל יכולת להעריך את מצב הרוח הציבורי. מה חבל.

איזו ביוגרפיה קראת היום?

על מר ליברמן קשה להגיד שהוא נעדר כל יכולת. תהיה הפוליטיקה שלו אשר תהיה, הוא בעל חוש ריח מפותח, הוא הפגין חושים פוליטיים הצריכים לעורר את קנאתו של כל טוען לכתר פוליטי. חוץ מזה שהוא כנראה הגיע סמוך מאוד אל קצה הגבול של התקדמותו.

מנהיגים פוליטים מפורסמים בחיבתם לביוגרפיות פוליטיות. זה כמעט עניין של ספרות מקצועית בשבילם. ברק אובמה עתה זה הגיח מפגרת סוף השנה באיי האוואי, והבית הלבן הודיע שבמרוצתה קרא ביוגרפיה עבת כרס (כמעט 900 עמוד) של רונלד רייגן. מדוע זה ירצה נשיא של השמאל לנבור בקורות חייו של גיבור הימין? מפני שסודות ההצלחה הפוליטית חוצים גבולות רעיוניים. בנימין נתניהו מפורסם בהערצתו לצ’רצ’יל, והדעת נותנת שהוא עיין באריכות בביוגרפיה של המדינאי הבריטי. הנס של תחייתו, לאחר מפלתו הניצחת בבחירות של 1999, מזכיר קצת (קצת) את חזרתו של צ’רצ’יל מן הישימון הפוליטי. על סדאם חוסיין, להבדיל, אמרו שביוגרפיה של סטאלין היתה מונחת על ארון הלילה שלו.

מר ליברמן? אין לי כל ידיעה על טעמו הספרותי וההיסטורי, אבל אני מנחש שהוא אינו זולל ביוגרפיות לתיאבון. אילו היה זולל, היה לומד, אולי, שגם פוליטיקאים מן הימין יצאו נשכרים מחנופה תקופתית לרגישויותיה של הבורגנות, או לערגותיה של האינטליגנציה. הוא היה לומד, אולי, שגם הפופוליזם הכוחני שלו זקוק למקור של לגיטימיות איכותית; שלא על הכמות לבדה תקום או תיפול תאוות השלטון. זה היה, במידה מסוימת, תפקידם של השמרנים החדשים (“ניאו-קונז”) בתולדות הפוליטיקה האמריקנית: הם היו קומץ של יושבי טרקלין, אבל הם העניקו מהוגנות אינטלקטואלית לרונלד רייגן ולרדיקלים של המפלגה הרפובליקנית.

איזה מזל

איזה מזל שמר ליברמן אינו מבין דקויות היסטוריות כאלה, ואיש מן הסובבים אותו אינו מסוגל לאזן את התמכרותו לכוח אפילו לצרכים טאקטיים. זה כנראה מה שקורה כאשר פרובינציאל סובייטי מגיע אל חממת הימין הישראלי מבלי שניתנה לו ההזדמנות לנשום אויר צח. מפליא עד כמה הוא חושף את כל קלפיו, וחוזר ומביך כמעט כל מי שנמצא טיפה שמאלה ממנו, אפילו טיפה.

הוא כמו יוצא מגדרו לאושש את הטענה שוולדימיר פוטין הוא מקור ההשראה והכיסופים שלו. רק תנו לו הזדמנות, והוא יכונן מדינה אוטוריטרית, שבה יצטמצמו החרויות הפוליטיות. וכי לא זה מה שעשה ולדימיר ולדימירוביץ’? הוא אסר מלחמה על עמותות ליברליות, כדי להבטיח את עצמו מפני “מהפכה כתומה” בנוסח אוקראינה; הוא חוקק חוקים דרקוניים נגד מימון זר של פעילות עצמאית על אדמת רוסיה; הוא ניהל מערכה להבאיש את ריחם של פעילי זכויות אדם; הוא שיסה את משטרת מוסקבה בכל הפגנה קטנטנה.

כן, כמובן, מר ליברמן נאבק על בכורה בימין, ומה זה מעניין אותו בכלל מה חושבים מצביעים מתונים במרכז? או מה חושבים יזמי טכנולוגיה עלית, או אנשי פיננסים באחד העם? התשובה היא שבכורה בימין לא תספיק לו. הוא זקוק עד ייאוש ללגיטימיות מקומית, כדי לזכות במידה של לגיטימיות בין לאומית. גם אם ישראל יכולה למצוא קבלני-משנה לשר החוץ שלה, כדי לנהל מגעים עם ארה”ב, או עם טורקיה, או עם צרפת — היא לא תוכל למצוא קבלני-משנה לראש הממשלה ליברמן.

הוא היה צריך לשקוד עכשיו על פיתוח הלגיטימיות. הוא היה צריך להמיר את הוולגריזמים הפוטיניים שלו במרגליות ובנופת צופים. אבל מר ליברמן פשוט אינו יכול. הוא עומד למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלו, ממש כפי שז’אן מארי לה פן מיצה אותו בצרפת. לימין הלאומני, האוטוריטרי (להבדיל מן הימין הרציונלי, הלגיטימי) יימצא יום אחד נושא דגל אפקטיבי יותר ממר ליברמן. מוטב לקוות שעד אז ימצא גם השמאל הרציונלי נושא דגל אפקטיבי יותר מד”ר ביילין. עד היום ההוא, ימין ושמאל יצטרכו להתנחם זה במומיו של זה.

הלך הזרזיר אצל הקומסומולייץ: מר ליברמן מחפש מטריה בשביל “מבצר ישראל”

מי חשב שדפים של עתון ישן טובים רק לדגים? שבועיים הצהיב עתון מוסקבאי, עד ש’הארץ’ חיטט בו ומצא ראיון עם שר החוץ של ישראל. חזון אביגדור הקפיץ את קוראיו ממקומם. אבל תרגומו לעברית החסיר את הקטע החשוב ביותר בו: אין טעם לדון בשלום כל זמן שערביי ישראל מוסיפים לבגוד. שר החוץ של ישראל הודיע בפומבי על סיום תהליך השלום. איזשהו תהליך שלום. תהליך השלום שלא פסק זה ששים שנה, באופן כזה או אחר. עכשיו התחיל באמת עידן ההרפתקה הגדולה. איך אמר השבוע מלך ירדן? ברוכים הבאים ל”מבצר ישראל” (23 באפריל 2009)

PW ליברמן

בי-דאבליו בותה, האיש האחרון שניסה להציל את האפרטהייד, מת ביום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים. פי-דאבליו היה מומחה מאין כמותו לאיומים אסטרטגיים. הוא גמר אומר להגן על עמו מפני “ההסתערות הכללית” של הקומוניסטים ובעלי בריתם. סופו שהוא גונן על עמו מפני המציאות. דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו לליברמן. הנה כי כן, הציפורן הפראית חזרה וצמחה אל תוך הבשר (30 באוקטובר 2008)

מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל (‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

23 Responses to “הז’לוב והחנון”

  1. רועי מיל הגיב:

    כולי תקווה שמיצה את יכולותיו האלקטורליות.

    אבל מה אם אתה טועה בהערכה שלך? מה אם מתנחלים, רוסים ואדישים יתאחדו תחת איווט לייבוביץ’? אינטליגנציה היא דבר שאפשר להחליף וליצור יש מאין, כפי שהנסיון הסובייטי מלמד.

    • יואב קרני הגיב:

      לא אמרתי שהוא מיצה את הפוטנציאל שלו, אלא שהוא מתקרב למצות אותו. אני חושב שבנסיבות הקיימות הוא יכול לגדול במקצת, אולי אפילו להשתוות לליכוד (כפי שאמנם קרה בבחירות של 2006). אבל אינני חושב שיש איזושהי אפשרות שהוא יוכל להתייצב בראש ממשלת ימין.

      אינטליגנציה בוודאי תיווצר (יש אינטליגנציה דוברת רוסית התומכת במר ליברמן), ואם ימין רדיקלי יהיה בשלטון זמן ארוך מספיק הוא יהפוך בהדרגה למרכז, ויזכה בלגיטימציה.

      האנלוגיה הסובייטית מעוררת אצלי רגשות מעורבים. הבולשביקים יצאו לחסל מעמד, והצליחו במידה רבה. התוצאות הרי הן חרותות על דברי הימים של שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. מלחמת הבולשביקים נגד הבורגנות ונגד המעמד הבינוני הבריחה (או חיסלה פיזית) את טובי רוסיה ואת המבריקים שבה. היא השרתה בינוניות קונפורמית, היא שיתקה אותה דינמיות התלויה באינדיבידואליזם. במידה לא מבוטלת רוסיה משלמת את המחיר עד עצם יום הזה.

      מה יקרה אם המעמד הבינוני המשכיל החילוני של ישראל יחליט שמוטב לו לגדל את ילדיו בקליפורניה, או בטקסס?

  2. עופר הגיב:

    יואב שלום

    ליברמן אינו זקוק ללגיטימציה של יושבי הטרקלינים, נהפוך הוא הוא נבנה ע”י יציאה נגדם, ולכאורה נגד מערכת ההון-שלטון שדעתה שלטת בתקשורת אף כי היא מייצגת מיעוט אלקטורלי זעיר.
    דווקא מי שנהנה מלגיטימציה טרקלינית כמרידור נמוג ואיננו.

    לכאורה, משום שגם הוא נהנה לפחות עפ”י הפרסומים בעיתונות מהון זר שהשלטון מביא עמו.

    לא הייתי מבטל את ליברמן. הוועדה לחקירת מקורות המימון של אירגוני “זכויות האדם” עתידה לפתוח תיבת פנדורה של מעורבות פטרודולרים ואירופאית בפוליטיקה הישראלית במסווה של פעילות חברתית/תרבותית, מעורבות שהושתקה שנים רבות וממצאיה יהיו נשק רב ערך במאבקו של ליברמן נגד “יושבי הטרקלינים”, שחלקם נהנו מקרן שפע זו. חלקם האחר יגיבו נגד המפלגות שנהנו מהכספים, כפי שהציבור הישראלי הגיב נגד נגד נסיונותיו של ממשל אובמה ללחוץ באופן ישיר על נתניהו.

    הועדה תעזור גם בהמשך מיצוב מעמדו של ליברמן כמי ש”אינו נותן הנחות” לגדולים וחזקים ממנו וכמי ש”פיו ומעשיו שווים”.

    מכיוון שנראה שבמערכות הבחירות הבאות העבודה צפוייה להיעלם, ולבני איבדה נקודות ציבוריות רבות, נראה שההתמודדות על ראשות הממשלה לאחר נתניהו תערך בין שני יוצאי הפריפריה, מופז העולה מפרס שלא התקבל לבה”ד 1 עקב מבטאו וליברמן העולה מרוסיה הגר בהתנחלות.

    נקודה אחרת למחשבה היא מה היה קורה אילו קלינטון היתה מאזינה להערכותיו של ליברמן בדבר סיכויי המהלכים שיזמו היא והנשיא בפוליטיקה המזרח תיכונית, הערכות שהתגשמו אחת לאחת ושלא ניתן להצביע (לפחות לא באופן ישיר) על ליברמן כמי שהכשיל מהלכים אלו.

    אם חקירות המשטרה לא יבשילו לפסק דין כדאי להקשיב לאיש למרות היותו ז’לוב ובעל מבטא רוסי בולט.

    • יואב קרני הגיב:

      כן, לא יכולת להתאפק מלרחם על מר ליברמן, הנרדף על “מבטא רוסי בולט”.

      ההשוואה שעשית בינו ובין דן מרידור אינה ממין העניין. למרידור היתה, כדבריך, “לגיטימציה טרקלינית”. אבל לא היה לו כל בסיס תמיכה עממי. הטרקלינים אינם תחליף לקולות בקלפי. הם מספקים, לעומת זאת, את עשרת המושבים (מספר שרירותי, אני מודה) המבדילים בין אופוזיציה לשלטון. הם מספקים את העטיפה הנחוצה לפוליטיקאים, כאשר הם מגיחים מן החפירות הפוליטיות, ומנסים לנהל מדיניות-חוץ.

      אני מציע לך לעיין בדוגמא המעניינת — שאולי אכתוב עליה בקרוב — של הונגריה. ראש ממשלה ימני כוחני, שנחל נצחון עצום ממדים בבחירות, וכתש את השמאל, עומד עכשיו על הכוונת האירופית. הסיבה: הוא ניסה מייד להחיל נוסחות שלטון אוטוריטריות גסות, כדי להבטיח את נצחיות שלטונו, ולהשתיק יריבים פוליטיים. התגובה באירופה היתה כל כך נרגזת, והאפשרות של סנקציות משפטיות היא כל כך ממשית, עד שראש הממשלה הזה — ידיד ומעריץ של ודימיר פוטין — מנסה עכשיו להינצל מידי עצמו.

      האינסולאריות של הימין הישראלי — זאת אומרת, ההתבוננות המתמדת פנימה, והפחד מפני החיצוני והזר — מקבלת כמובן את הביטויים האנטי-אינטלקטואליים שהם לחם-חוקו של מר ליברמן ולחם-חוקם של חסידיו. מי צריך את “יושבי הטרקלינים”, מי צריך את השמאלנים הבוגדים, מי צריך אפילו את הימננים הבוגדים (מר ליברמן מתלונן עכשיו על דיירים ותיקים של הימין הפוליטי הרציונלי, המתייצבים נגד נסיונו לצמצם את החרויות הפוליטיות. הוא מתכוון אל נכון לדן מרידור ולמאיר שטרית. זה האחרון הודיע שישתתף בעצרת להגנת החרויות בתל אביב הערב, מוצאי שבת, חמישה-עשר בינואר).

      אתה מקווה שחלק מיושבי הטרקלינים יחברו אל מר ליברמן, כאשר ייוודעו להם פרטי “מעורבות הפטרודולרים” לטובת אירגוני “זכויות אדם” (שאתה מקיף כמובן במרכאות, ואולי התכוונת להוסיף מרכאות בתוך מרכאות סביב המלה “אדם”). אולי. אבל אולי נראה את ההיפך: התקוממות של המעמד הבינוני הפטריוטי, הלא-שמאלני-בהחלט, נגד הנסיון הגס לשלול חרויות אזרחיות.

      אשר ל”ז’לוב”, ארץ שיריביה במערב (וכמובן במקומות אחרים) טובעים תווית של בריון ושל סכינאי על מצחה, אינה זקוקה לבריון בשר-ודם בהנהגתה.

  3. דני פ הגיב:

    “הוא אינו אברום בורג. בו, בד”ר ביילין, יש ממש”

    אהבתי..

    “בכורה בימין לא תספיק לו. הוא זקוק עד ייאוש ללגיטימיות מקומית, כדי לזכות במידה של לגיטימיות בין לאומית”

    בגדול זה מה שאמרו על שרון. אני זוכר שערב בחירתו היתה דאגה מה יקרה ללגיטימיות של ישראל כאשר תבחר לראשותה של מי שנתפס כפושע מלחמה. ואכן הלגיטימיות של ישראל נפגעה קשות במהלך העשור האחרון, אבל זה לא משנה את העובדה ששרון היה אחד הפוליטיקאים המצליחים בתולדות המדינה. לגבי הקשרים שלו עם האליטה, לא הייתי דואג לו יותר מדי. לגבי עניין המהוגנות האינטלקטואלית, לא ברור לי שזה דבר נחוץ במערכת הפוליטית הישראלית, זה אולי אפילו מפריע.

    “[ליברמן] עומד למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלו”

    הזירה הפוליטית הישראלית היא כה דינמית שאני לא כל-כך בטוח. נראה לי שהבעייה של ליברמן לטפס מעלה היא אותו דבר שעזר לו עד כה – הזיהוי הסקטוריאלי שלו. אולי הדרך הטובה ביותר עבורו לצאת מהזיהוי הסקטוריאלי היא לעמוד בראש סוג חדש של לאומנות שיכול להקיף את כל הציבור היהודי, אינני יודע.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין, דני.

      אמנם היה מקום לצפות ששרון יעמוד לפני מחסום לגיטימיות, לא רק בגלל עברו הרחוק, אלא בגלל התפקיד שמילא בהצתת האינתיפאדה של אל אקצא. גם אצל שרון, דימוי אישי ופוליטי ניזון ממבנה-גוף ומלשון-גוף. והנה, שרון לא הוחרם. מי יודע, אולי אני מפריז בתיאור התוצאות לדימויה של ישראל אם מר ליברמן ירכיב את ממשלתה. אולי אפשר להתרגל לכל דבר. אומות העולם התרגלו במהירות מסחררת ל”סיניור מוסוליני”, שלא היה אלא דמגוג חוצות וסכינאי, אבל אומץ ללא קושי אל חיקה של אירופה (אני מדבר על שנות ה-20, הרבה לפני פלישתו לאתיופיה ובריתו עם היטלר).

      אינני בטוח שמהוגנות אינטלקטואלית, או אולי מוטב בורגנית, מיותרת בפוליטיקה הישראלית. ראה-נא את השתדלותו המיוחדת של מר נתניהו לכלול בממשלתו נציגים של ימין מתון, או של מרכז. ערכם של אנשים כאלה גדול ממשקלם האלקטורלי. הם מבדילים מפלגה פוליטית מתנועת רחוב. אפילו היטלר הבין את זה, במידה מוגבלת ורק באופן זמני, כאשר עשה עסקים עם מפלגות ימין אזרחיות, כלל חובשי צילינדרים בממשלתו הראשונה, ופיזר בכוח את הצבא הפרטי של המפלגה הנאצית.

      (איך אני מעז להשוות? אינני משווה. אני מדבר רק על דינמיקות.)

      באופן קצת מחוספס אני חושב שבעייתו של מר ליברמן היא שהוא מעורר בחילה אינסטינקטיבית אצל חלק לא מבוטל של הציבור. הוא אינו צריך לחשוש מפני התנגדות לדעותיו. אבל תחושת בחילה לא תועיל לו. מה טוב שהוא אינו מסוגל להיפטר ממנה, מפני שהוא זקוק — פוליטית, אולי מנטאלית — לעימות בלתי פוסק. הוא באמת מקיים את החיווי הז’בוטינסקאי המקסים “שקט הוא רפש”.

      אני מתעניין בהרהור שאתה מהרהר על נסיון ליברמן “לעמוד בראש סוג חדש של לאומנות שיכול להקיף את כל הציבור היהודי”. האם אתה מתכוון למלה האיטלקית המתחילה בפ”א רפה?

  4. אהרון ק. הגיב:

    הלוואי וצדקת באמירתך כי הגיעה לקיצה היכולת האלקטורלית בגלל התעלמות מהשכבה “המהוגנת והאינטלקטואלית”. מנשבות כאן רוחות רעות, ובמיוחד נגד אותה שכבה והרושם הוא שהיא עומדת להישטף ולהימחק בנחשול הכוחני שהוא מוביל.

    הרוב הוא רוב…

  5. יוסי דר הגיב:

    הסמיכות שבין ליברמן וביילין היתה לקצת יותר מאשר “לרגע חולף” (אם כבר מדברים על חירשות הצלילים של ביילין).

    ראה כאן:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=687235

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, יוסי. שכחתי את האפיזודה ההיא. אכן, הדברים מדברים בעדם. אגב, יוסי שריד ניהל פעם פלירט דומה עם בני בגין. 

  6. דוד כפרי הגיב:

    לביילין כריזמה שלילית גדולה אפילו משל פרס, עד כדי כך שהדרך הבטוחה ביותר להתנקש ברעיון כלשהו היא לגרום לביילין לתמוך בו פומפבית. כגודל תמיכת ביילין, כך גודל הסלידה הציבורית.

    ולהיפך: מי שרוצה לדחוף רעיון פוליטי כלשהו, או אדם או ארגון, צריך לוודא שביילין לא יביע תמיכתו בו, בשום צורה, מקום או מדיום.

    וזה באמת עצוב, כי ביילין באמת אדם מוכשר ומשכיל בצורה בלתי רגילה – רק שבמקרה הזה, זהו “עושר השמור לאדם לרעתו”. אף שמאלן עוד לא הזיק לשמאל הישראלי כמו יוסי ביילין.

  7. דני פ הגיב:

    המילה פאשיזם היא אולי טובה ע”מ להשמיץ יריבים, אני היא לא עוזרת לנו להבין מציאות פוליטית. כאשר אנשים אומרים פאשיזם הם בדר”כ מתכוונים “אלמנטים של פאשיזם” שלרוב אינם ייחודיים לפשיזם (סתימת פיות, מיליטריזם, פולחן נעורים וכיו”ב). אולי זה בגלל שההיסטוריה של הפשיזם קצרה למדי, ולא כ”כ ברור מהו הארכיטיפ של משטר פשיסטי, להבדיל ממשטרים דמוקרטים או קומוניסטים שהם מאופיינים היטב. בכל אופן אני לא אוהב את המילה פאשיזם.

    אם יש לליברמן סוג חדש של לאומנות, זהו הורדת הדגש מנושא המקסימליזם הטריטוריאלי, והגברת יסוד האנטי-ערביות. הערבוב של א”י השלמה לאומיות וליברליזם בתנועה הרביזיוניסטית תמיד היה לא הגיוני – ניתן לראות זאת בדעותיו של משה ארנס היום. גישתו של ליברמן נעימה פחות אך במובן מסוים הגיונית יותר.

    ליברמן מנסה כבר זמן ארוך למדי לחדור לציבורים חדשים; בבחירות 2003 רץ בשותפות עם האיחוד הלאומי. לאחר ב-2006 בה פרץ ליברמן והליכוד נחלש מאוד חשבתי שאולי ליברמן יוכל לעמוד בראש גוף מאוחד של הימין החילוני. זה לא קרה, אבל מי יודע, אולי זה עוד יכול לקרות.

    אם מסתכלים על ההיסטוריה הפוליטית של חברות הדומות לחברה היהודית בישראל, כמו הפרוטסטנטים בצפון אירלנד או הלבנים בדרום אפריקה, יש דינמיקה שבה לפני ואפילו בד בבד עם הכניעה למציאות, יש תהליך של הקצנה פוליטית גוברת: על רקע התמתנות מסויימת של הימין המתון עולים כוחות קיצוניים יותר ויורשים את מקומם, למרות שאפילו הם אינם יכולים לשנות את המצב. התהליך הזה הוביל את איאן פייזלי להיות מנהיג צפון אירלנד בשותפות על השין פיין. אם פייזלי, אדם שהיה שם נרדף לגזענות ולקנאות דתית, מדוע לא ליברמן?

  8. אמיתי ס הגיב:

    אוי, כמה שאתה אופטימי.

    אני מניח שאינטלקטואלים מסוגך אמרו דברים דומים גם על היטלר, לפני שעלה לשלטון. גם הוא היה כל כך בוטה שהתייחסו אליו כאל קוריוז.

    לדעתי אין בעתיד הנראה לעין שום דבר שימנע מליברמן להיות ראש הממשלה הבא של ישראל.

    • יואב קרני הגיב:

      קוריוז? ליברמן אינו קוריוז. הוא מעורר פחד.

    • מני זהבי הגיב:

      לא נראה לי שליברמן, או אדם אחר כלשהו בעל מבטא רוסי בולט, יהיה ראש ממשלה בישראל של תחילת המאה ה-21. אני לא אוהב את הסטיגמות השליליות הרווחות בציבור הישראלי כלפי יוצאי בריה”מ לשעבר, אבל לפחות במקרה של ליברמן אני מוכן להודות לכך שלסטיגמות האלה יכול להיות תפקיד חיובי כלשהו.

      דרך אגב, עצם “רוסיותו” של ליברמן מעוררת עניין. האיש עלה לישראל בשנות ה-70, כשהיה בסוף שנות-העשרה שלו. קשרי תרבות (במובן העממי, לאו דווקא הרשמי) בין בריה”מ לישראל באותה תקופה היו כמעט בלתי-קיימים. ליברמן הצליח להגיע למקום מכובד באליטה הפוליטית של ישראל (מנכ”ל הליכוד) כבר במחצית הראשונה של שנות ה-90. למה הוא החליט למצב את עצמו כנציג של ציבור יוצאי בריה”מ, ולטפח קשרים עם משטרים אוטוריטריים שקמו על חורבותיה של המדינה ההיא?

      • יואב קרני הגיב:

        על זה אני חולק בהחלט, ומקווה שאין בזה ממש. דעות קדומות על רקע כלשהו אינן מתיישבות עם דמוקרטיה ליברלית. האקצנט הרוסי בעברית, או האקצנט הערבי בעברית, אינו שייך לענייננו. הביקורת שלי על מר ליברמן אינה קשורה במוצאו, אלא בתרבותו הפוליטית. אך ורק.

        שוליות ליברמן בכל מיני מקומות אורבים לכל ביטוי זעיר שמשתמעת ממנו איבה למוצא האתני. הדברים האלה מוצאים אחר כך מהקשרם, מנופחים מעבר לכל פרופורציה, מצוטטים אגב סילוף בעתונים רוסיים, מקשטים אתרי רשת, ומשמשים מערכת גיוס פוליטית. אני מציע לכולנו להיזהר מלהעניק תחמושת לאויבי הדמוקרטיה הליברלית. לא יתכן להפגין לטובת דמוקרטיה כזאת, ובאותה השעה להשתמש בכלים אנטי-ליברליים.

        אני מבקש שההערה הזו תובן כפשוטה. אין בה הצטדקות ואין בה התחסדות. המסר חייב להיות עקיב.

        • מני זהבי הגיב:

          יואב, אני מסכים אתך ברמת העיקרון. הבעיה היא שהמציאות לא תמיד מתיישרת עם עקרונות אידאולוגיים (כולל עקרונות אידאולוגיים של דמוקרטיה ליברלית). כל מה שהצבעתי עליו הוא היבט של המציאות החברתית-פוליטית בישראל — היבט בלתי-ליברלי בעליל — שיקשה על ליברמן להפוך לראש ממשלה. לדעתי, הוא גם מבין את זה בעצמו ובונה את עצמו בראש ובראשונה כמנהיג המגזר ה”רוסי” (המירכאות בכוונה). רמזתי על כך בתגובתי הקודמת, כשדיברתי על פנייתו של ליברמן למסלול ה”רוסי”, שבעיני לא הייתה מובנת מאליה בסוף שנות ה-90. עם זאת, אני לא בטוח שזו הייתה המוטיבציה הבלעדית של אותה פנייה.

  9. יאיר הגיב:

    אני מסכים עם קרני, אבל לא מאותן הסיבות. חוסר ה”מהוגנות” אינו בעיה כלל בבחירות – ויש ציטוט ידוע בענין (“כמה פרופסורים יש? חצי מעברה?”). הבעיה של ליברמן לטעמי היא שלציבור הישראלי יש סטנדרטים מסוימים לרה”מ וליברמן לא מבין שהשתלחות בשמאל (עד כמה שהיא פופולרית ובד”כ מוצדקת) לא מספקת. הבעיה השניה היא שעליה לשלטון אינה פעולה שאדם יכול לבצעלבד.

    אילו היה עושה את מפלגתו למפלגה אמיתית אולי היה יכול הוא לתת מצגת יותר טובה לציבור. בכל מקרה, בסופו של דבר הוא יצטרך לעבור את הליכוד ואת נתניהו כדי להגיע לכסא הרה”מ ואיני רואה כיצד הוא עושה זאת כרגע. כמובן, זה תמיד מסוכן לתת תחזיות בפוליטיקה הישראלית, ועם הרקורד שלי, אולי זה הרגע עשיתי את ליברמן לרה”מ…

  10. אהרן ר. הגיב:

    שמח להצטרף לאבחנת ביילין לעומת בורג, אך שאלה לי גם לאחר קריאת שאר ההפניות: האם דעתך על ביילין זהה למה שכתבת כאן לאחר הבחירות האחרונות לקונגרס, היינו שאליטה פוליטית אסור לה להתנשא על ההמון אלא לחתור לכבוש אותו? האם ישראל וארה”ב זהות כאן? אתה מכיר את ספרו של הופשטטר על האנטי-אליטיזם באמריקה? ממליץ?

    (איני יכול להתאפק מלשון הרע על בורג, בביקורת על ספרו “לנצח את היטלר” ב”הארץ ספרים”, כתב יעקב שביט כי הביביליוגרפיה המשתקפת בספר מהווה את סך כל רבי המכר והשערוריות של עשרים השנים האחרונות…)

    אשר לליברמן, דומני שהמעירים פספסו קצת בהבנת דבריך. הם הבינו שאין לו סיכוי להתמודד על הנהגת הימין הישראלי, בעוד אתה התכוונת שאין לו סיכוי לראשות הממשלה. הדוגמא הטובה ביותר עשויה להיות כמובן התמודדות נתניהו בין הצלחותיו ב-1996 וב-2009 ובין כשלונו המחפיר ב-99.

    ועל הונגריה כתוב גם כתוב, מה הבלוג הזה אם לא הרחבת אופקים תוך הנגדות והשוואות היסטוריות על פני צירי הזמן.

    • יואב קרני הגיב:

      מניח שהתכוונת לספרו של הופסטטר על “אנטי-אינטלקטואליזם באמריקה”. זה מספרי היסוד של המחשבה הפוליטית בזמננו, ואני ממליץ בחום. מעורר מחשבה — ומעורר אסוציאציות. מתחייבים בנפשם הם הפוליטיקאים, בייחוד מן השמאל הליברלי, המתעלמים מן האימפולס האנטי-אינטלקטואלי בכל חברה דמוקרטית. יוסי ביילין, שפעם התפרנס ממדע המדינה, בוודאי מיטיב להכיר את המחשבה הזו — אבל כמעט יצא מגדרו שלא להפיק ממנה לקחים.

      אשר להונגריה, היא תגיע בקרוב. תודה על העניין.

  11. רני הגיב:

    הכל נכון. אבל, הנה ליברמן הולך להיות הפוליטיקאי הראשון בשנים האחרונות ש”מכניס אותה לדתיים” בעניין הגיור בצה”ל. על מה שלפיד האב פטפט ורעש ולא עשה כלום, הנה ייתכן שליברמן יצליח להכריח את הדתיים לעשות דבר מה שהם לא רוצים, ובנושא דתי מובהק ! גיור.

    גם זה שווה כמה קולות בקלפי.

    • יואב קרני הגיב:

      כן, גם הרודנים הטוטליטריים של המאה ה-20 היו אויבים מרים של הדת. אני מודה שאינני מתרשם.

  12. עופר הגיב:

    אני רק הערה קטנה…

    אהרון – עקב העלמות השמאל בישראל ההתמודדות על מנהיגות הימין היא המאבק על ראשות הממשלה….

    ולא נותר איפוא אלא לחכות להונגריה והזווית האמריקאית בראיית המתרחש טוניס.

  13. עמית הגיב:

    ליברמן הינו סימפטום לבעייה ולא הבעייה עצמה.בפוליטיקה הישראלית שלאחר 1995 יש ואקום מנהיגותי קבוע, להוציא אולי את הקדנצייה של אריאל שרון, שיזם והטביע חותם לטוב או לרע.

    ליברמן, המצליח לנסח מסר פשוט וברור, הפונה למכנה משותף רחב, ממלא את הואקום הזה בהצלחה מבחינתו. אבל אני מסכים עם יואב, כי בסופו של דבר המסר הליברמני, קליט עד כמה שיהיה, עדיין נעדר תקווה. אנשים, סליחה על הרומנטיקה, זקוקים לתקווה, מפני שתקווה הינה מפלטם של השואפים לנורמליות. מול קונפליקט מורכב כל כך כמו זה שבינינו לבין הפלסטינאים, השאיפה לנורמליות היא אולי הדבר היחיד שמשותף לרובנו ולרובם (כן,לרובם).

Leave a Reply for מני זהבי