האיש שאיפשר

הליברליזם של דב יודקובסקי היה עניין של מזג, לא של אידיאולוגיה. אבל הוא היה ממיילדי הפתיחה הגדולה של החברה הישראלית בשנות ה-60. קול המון הכרך לא הפחיד אותו. הוא הסמיך אינטליגנציה וצווארון כחול אל אותו השולחן עצמו

עתונים עבריים היו מגייסים פעם מליצות חגיגיות, כדי לדבר בשבח המתים. כאשר מת אחד העם, ב-1927, הודיעה כותרת ענקית (ב’הארץ’?), “כבה הנר”. כאשר מת ביאליק, שבע שנים אחר כך, הכריזה הכותרת “נדם הכינור”.

למליצות המסולסלות ההן אין עוד מקום בתרבות-הכאילו, היפה והחנון. צריך להודות שממילא התמעטו הענקים הראויים להן. אבל אילו היה אפשר לגייס עוד מליצה רבת פאתוס אחת, היא היתה ראויה לקשט את מצבתו של דב יודקובסקי, דווקא מפני שפאתוס רם היה כל כך רחוק מדעתו.

לפני עשר שנים ויותר שאלתי אותו מדוע אין הוא כותב זכרונות. סוף סוף הוא היה עד-ראיה למה שקוראים “מאורעות מכוננים”, בפוליטיקה, בחברה, בתרבות. הוא השיב, שאין לו עניין בספר של התפארויות ושל הגזמות, שזור בגוף ראשון ובחשיבות עצמית.

ההפסד הוא כולו שלנו.

דב יודקובסקי כמובן לא היה שווה-ערך של אחד העם ושל ביאליק. כוחו של העורך המחונן הזה, אשר מת בשבוע שעבר, לא היה בכתיבתו. קוראי ‘ידיעות אחרונות’ לא הכירו את שמו, אלא אם כן טרחו להתבונן במשבצות הקטנות סמוך ללוגו. שם, במשך שנים ארוכות, הוא נקרא “מרכז המערכת”. הוא אגב שנא את התואר הכמו-טכני הזה. הוא ניתן לו מפני שפורמלית העורך היה ד”ר הרצל רוזנבלום. אבל הכול ידעו מי המוציא-והמביא ב’ידיעות אחרונות’.

הוא היה בראש ובראשונה המאפשר, במובן האנגלי של facilitator. הוא איפשר את הנס העתונאי והתרבותי של ‘ידיעות אחרונות’, מבלי לגרוע כלל מזכויותיו הגדולות של דודנו נוח מוזס. הוא, יודקובסקי, איפשר את עלייתם של עתונאים, שהדלתות הלא-סובלניות של העתונות הישראלית נטרקו בפניהם. הוא היה סקרן, שובב והדוניסט — מעלות יתרות כאשר הן נכרכות בחוכמת חיים, בנסיון, בשאר-רוח ובתרבות.

כור ההיתוך התרבותי

אל תהיה הצלחתו קלה בעיניכם. טבלואידים אינם מוכרחים להיות עתוני ביבים. ‘הארץ’, שהיה לי הכבוד לכתוב בו, נהג לשווק את עצמו כ”עיתון לאנשים חושבים”. אבל אליטיזם אינו מטבע עובר לסוחר, והשראה לאנשים חושבים אינה מוכרחה לבוא מתוך יוהרה מנופחת.

דב יודקובסקי פתח את אכסנייתו לפני הרבה אנשים חושבים, שהעניקו מצידם השראה לאנשים חושבים. מסוף שנות ה-60 ואילך, ‘ידיעות אחרונות’ נעשה כור ההיתוך התרבותי של ישראל, לפחות במובן הזה שהוא היה העתון היחיד שאינטליגנציה ליברלית צעירה בתל אביב קראה יחד עם פועלי צווארון כחול בשכונות ובעיירות.

בשנות ה-60, ‘ידיעות אחרונות’ נעשה מנוע של ליברליזציה בחברה הישראלית. קשה להאמין עד כמה היא היתה שמרנית, מסוגרת, מעוטת חן והומור, זועפת וחסרת סובלנות. היו לה סיבות טובות להיות מה שהיתה — אבל התחילו להינתן לה סיבות טובות להשתנות. דב יודקובסקי לא היה אידיאולוג של שינוי. הליברליזם שלו היה טמפרמנטלי, לא פילוסופי. אבל אני חושב שיתרונו על פני הליברליזם השכלתני של ‘הארץ’ היה מובהק.

אם יום אחד תיכתב ההיסטוריה של השנים ההן, היא תוכל לכלול ביוגרפיה השוואתית של יודקובסקי ושל גרשום שוקן, אשר היה העורך הראשי של ‘הארץ’ במשך 50 שנה ויותר (גם הוא נמנע מלכתוב אוטוביוגרפיה. חבל). ההבדל ביניהם היה זה שבין “קול המון כקול שדיי” ובין “ינסר לו כלבבו קול המון הכרך”.

מרכול טוב מחנות מכולת

הליברליזם של יודקובסקי לא היה מתנשא. ההמון לא הפחיד אותו. מאחר שהנסיבות איפשרו פתיחה זהירה של הדלת, הוא פתח. יודקובסקי היה אופורטוניסט, במובן הטוב של המלה. הוא ניצל הזדמנויות מבלי לנסות לכפות סדר יום. שוקן, שאין בלבי אלא הערצה כלפיו, היה מחוסר גמישות. הוא הרחיק את עצמו מ”קול המון הכרך”, לא רק מנטלית אלא אפילו פיזית. עתונו היה טבוע בחותם מרכז אירופה של שנות ה-20. הוא היה חסיד של דמוקרטיה ליברלית מבלי שהרשה אותה בעיתונו.

האקט הידוע ביותר של יודקובסקי היה סיפוח המחלקה הסאטירית של קפה ‘כסית’. במשך שנים אחדות, שני עמודים וחצי ב”תוספת האדומה” של עתון ערב שבת היו הספקים העיקריים של נון-קונפורמיות בתרבות הישראלית: עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, אחר כך גם סילבי קשת ואהרן בכר, עם חיים וחפר ועם דידי מנוסי. הם היו המקניטים והמדגדגים. בארץ עם ערוץ טלויזיה עוברי אחד, עם רדיו בשליטת פוליטרוקים, עם עתוני ממסד מתאבנים, וכמובן עם שלטונה הנצחי של מפא”י, ‘ידיעות אחרונות’ היה האלטרנטיבה.

היו עוד מרכיבים במישוואה. בן גוריון ירד מן השלטון — וגולדה עדיין לא עלתה אליו. ימי לוי אשכול הקלו על שינויים כאלה. את הקרקע חזר וחרש, בשקדנות ובאומץ לב, אורי אבנרי ב’העולם הזה’. אבל יודקובסקי נתן את הרמקול. כמובן, הוא היה סוחר. הוא רצה להרוויח כסף. הוא הניח שקצת נון-קונפורמיות תואיל למאזן השנתי, ומרכול טוב מחנות מכולת. זה אינו צריך להיזקף לחובתו. אדרבא, אם אפשר להסמיך את הליברלי למשתלם, מה טוב.

השומן והכזבים

במרוצת השנים, לאחר ש’ידיעות אחרונות’ עקף את ‘מעריב’ במהירות רבה, התחיל לנוס ליחו של דב יודקובסקי. בריאותו התרופפה, סבלנותו התמעטה, סלחנותו פחתה. הוא איבד בהדרגה את השליטה על קצב העיתון. הוא חשש שהוא מאבד את מגע הקסם. הופעתם של עתונים עירוניים מצליחים (מבית שוקן) הדאיגה אותו. קריאת התיגר החטופה של ‘חדשות’ (מבית שוקן) הדירה שינה מעיניו. העמוד הראשון של ‘ידיעות אחרונות’ התקרב להידמות למה שהוא עכשיו — מה שעורר אצלו אי-נוחות, אבל לא הניב וטו.

ביוגרף של יודקובסקי יצטרך לדון במידה של יושר בשנות השקיעה ההן. שיאן הפאתטי היה הקפיצה אל ‘מעריב’, בשליטתו קצרת-הימים של רוברט מקסוול. קרן הלייזר של יודקובסקי לא יכלה לחגורת השומן והכזבים של מקסוול. הוא התפתה למראית-העין של כסף ושל כוח, כולל המשימה שהטיל עליו מקסוול להנחיל את נוסחת ההצלחה של ‘ידיעות אחרונות’ ל’דיילי ניוז’ של ניו יורק. עמוס שוקן, שהובא לפגישה עם מקסוול, סיפר אחר כך כי יודקובסקי התנהג בה כמעט כמו באטלר אנגלי לפני אדוניו.

הקרע ב’ידיעות אחרונות’ לא הוסיף כבוד לאיש מן הקורעים. מה חבל שאיש-מעלה כיודקובסקי לא קיבל את הקרע באופן פילוסופי, וירד מן הבמה בחיוך מנצחים. אבל מומיו הנתונים אינם גורעים מזכויותיו. הם רק מעניקים להן את הפרופורציות הראויות. הוא לא היה “הנר” של אחד העם, הוא לא היה “הכינור” של ביאליק. אי אפשר להגיד על שירת חייו ש”באמצע נפסקה”. אבל הוא החלב שבזכותו בוער הנר, הוא היה הקשת הפורטת על הכינור. התגלמו בו התכונות שאילו דבקו בחברה הישראלית היו מנחילות לה מתינות ופרגמטיות, מעניקות לה סובלנות, מנמיכות את הדציבלים הצורמניים שלה, ומוסיפות לה חן. גם כך, הוא הנחיל, הוא העניק, הוא הנמיך, הוא הוסיף.

אכן, יבש הדיו (מליצה או לא מליצה? הוא היה מוחק אותה מייד.)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to “האיש שאיפשר”

  1. חגי נהיר הגיב:

    דב יודקובסקי הנהיג ב”ידיעות” רשימה (בלתי כתובה) של אישים הנהנים מחסינות מפני ביקורת. השמות התחלפו אך העיקרון נשאר: אין לכתוב ב”ידיעות” מלה רעה על מי מהאישים הכלולים ברשימה. האישים הללו היו במעמד שיכול להזיק לאינטרסים המסחריים של “ידיעות” (למשל: שר האוצר בשל השפעתו על זיכיון הטוטו שהחזיק “ידיעות”). משום-מה, שיר ההלל של יואב קרני על יודקובסקי משמיט את הפרט החיוני הזה, השופך אור בלתי סימפטי על מחוייבותו של יודקובסקי לתרבות ולאתיקה עתונאיים.

    • יואב קרני הגיב:

      דב יודקובסקי לא היה קדוש. אבל במותו אנחנו עושים מאזן, שוקלים צדדי זכות וצדדי חובה. אני חושב שאין קושי לראות לאן נוטים המאזניים. ביקורתך מועילה, ואני מקווה שביוגרפיה רצינית של יודקובסקי תעסוק בה ובשכמותה. אני אינני היסטוריון של העתונות הישראלית, לא למדתי את חיי יודקובסקי ולא עיינתי במסמכיו. הרשימה שכתבתי כאן אינה מלאה ואינה ממצה. אבל היא בהחלט מבטאת את דעתי על תרומתו הגדולה ביותר.

  2. nachum הגיב:

    איפשר את עלייתם של עתונאים–just this. but for this we all must say a big THANK YOU dov!

  3. חגי נהיר הגיב:

    אין לי בעיה עם דעתך על תרומתו של יודקובסקי לעתונות. יש לי בעיה עם השמטת רכיב מרכזי בתפישה העתונאית של יודקובסקי – רכיב פסול מעיקרו שתרם במידה רבה מאוד להצלחה המסחרית האדירה של “ידיעות”. אותו איזון בין צדדי חובה וזכות שדיברת עליו צריך לבוא לידי ביטוי בטקסט. ה”רשימה סודית” של יודקובסקי (ויורשיו בעתון) משקפת את מניעיהם העיקריים – עשיית רווחים. אין פסול בריווחיות כל עוד אין היא באה על חשבון עקרונות מקצועיים ואתיים.

    • מאיר אברמוביץ הגיב:

      מה שיואב קרני מדגיש זה את הנוסחה שמכילה את הכמות המירבית של קוראים לעיתון שלחיבורה אחראי דב יודקובסקי.
      ציון השיטה של רשימות שחורות אינה חדשה וייחודית לידיעות.העיתונים המפלגתיים גם הושפעו מאינטרסים שהיה בהם משקל פוליטי אידיאולוגי ובמידה פחותה הארץ.
      גם מעריב הגיע לשיא כוחו תוך שימוש בקשרים עם השלטון לצורך קבלת ידיעות בלעדיות שחיזקו את כוחו הן בריבוי קוראים והן בפירסום מודעות.
      לסיכום הסקירה של קרני מדגישה בצדק את הייחודיות של יודקובסקי בדברי הימים של העיתונות הישראלית.

  4. מאיר אברמוביץ הגיב:

    רציתי להדגיש שגדולתו של דב יודקובסקי היא יישום בפועל של פורמט של עיתון שפונה לכל אדם שיכול להתחבר לחלק מהעיתון שמעניין אותו.

    מול ידיעות אחרונות עמד לא רק העיתון לאנשים חושבים, אלא בעיקר ‘מעריב’ והעיתונים המפלגתיים כ’דבר’, ‘על המשמר’, ‘הצופה’, ‘למרחב’ ואחרים.

    ‘מעריב’ של שני העשורים הראשונים של המדינה היה העיתון המרכזי והעיקרי, שבו האליטות השונות — אנשי ממשל, שופטים ופקידות בכירה — היו מקור המידע העיקרי לעיתון. ‘ידיעות אחרונות’ היה עיתון של רכילות ושל סקופים זניחים, שדומה למה שהוא היום.

    גדולתו של דב יודקובסקי שהחל מסוף שנות הששים ‘ידיעות אחרונות’ הפך לעיתון המרכזי, ככלי מתווך בין השלטון לעם, ולא רק ”לאנשים חושבים”.

  5. צור שפי הגיב:

    “כינוי החיבה” של כפולת העמודים בימי שישי שעוטרה במסגרת אדומה, ובה הצטופפו עמוס קינן וכל המופלאים האחרים, היה “פתחלנד”.

Leave a Reply for יואב קרני