סודאן: הסוף

הארץ הגדולה ביותר באפריקה, וגם במזרח התיכון, מגיעה כנראה אל קיצה. משאל-עם עומד להכריע ביום א’ לטובת פירוקה של סודאן. צדק ייעשה אז עם הלא-מוסלמים של הדרום, קורבנות היסטוריים של דיכוי. לא פשוט: תערובת של איסלאם רדיקלי, נפט, מי נילוס, ואינטרסים סיניים, מצריים, אמריקניים ואפילו ישראליים

"דרום סודאן חוגגת בהתקרב הולדתה של הארץ", מכריזה הכותרת ב'וושינגטון פוסט', תשעה בינואר 2011

דרום סודאן מסומנת כאן באדום, שאר סודאן בחום. המקור: Wikimedia

זה עומד להיות אחד השינויים הטריטוריאליים הגדולים ביותר של זמננו. אם יתממשו הציפיות הכמעט-כלליות, בשבוע הבא, החל מיום א’, במשך שבעה ימים, יצביעו תושבי דרום סודאן במשאל-עם בעד עצמאות. הארץ הגדולה ביותר באפריקה — 2.5 מיליון קמ”ר, גדולה יותר ממערב אירופה — תתפרק.

מאז מלחמת העולם השניה נשמרה בעולם דרגה מפתיעה של נאמנות לסטאטוס-קוו הטריטוריאלי. גם כאשר נולדו מדינות חדשות — על חורבות ברית המועצות, יוגוסלביה, צ’כוסלובקיה — הן קמו בהתאמה קפדנית לגבולות פנימיים: גבולותיהן של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, גבולותיהן של הרפובליקות היוגוסלביות לשעבר (מחוץ לקוסובו). בעצם לא היה כפירוק סודאן מאז התפצלה פקיסטן, ב-1972, ומחלציה בקעה בנגלאדש. אפריקה ראתה משהו מעין זה ב-1993, כאשר אתיופיה ויתרה על אריתריאה. אבל אריתריאה היתה נפרדת עוד לפני שסופחה. סומליה התפוררה, ועל הריסותיה קמו מדינות דה-פאקטו, אבל איש אינו מכיר בקיומן. בחצי מאה של עצמאות אפריקנית, שום ארץ מרכזית לא התפרקה רשמית.

היתה לזה סיבה טובה: מנהיגי הדור הראשון של עצמאות אפריקה חששו, כי כל נסיון לתקן את הגבולות הקולוניאליים יהיה שקול כנגד פתיחתה של תיבת פנדורה.

אפריקה, לפחות מבחינה פוליטית, היא יבשת צעירה מאוד. גבולותיה סורטטו רק משלהי המאה ה-19 ואילך. הם שירתו צרכים מדיניים או מינהליים של מעצמות אירופיות. אף אחת מן המעצמות האלה לא הניחה שהקווים הישרים על המפה (הם נמתחו לעתים קרובות בסרגלים) יציינו יום אחד מדינות ריבוניות. הגבולות היו כמעט תמיד שרירותיים, ולא התיישבו עם היסטוריה, עם תרבות, עם לשון ועם טופוגרפיה.

איך חולקה אפריקה בלי שים לב להבדלים לשוניים ואתניים: מפה מפורטת באתר ה’ניו יורק טיימס’

הבה לא ניגע בהם, אמרו זה לזה מייסדי הארגון לאחדות אפריקה, כאשר נפגשו בפעם הראשונה, ב-1963. הסיכוי היה צריך מלכתחילה להיחשב לקטן מאוד. אירופה לחמה חמש מלחמות עולם (אם נרחיב את ההגדרה, ונכלול שלוש מלחמות ענקיות במאה ה-17, ה-18 וה-19) לפני שמפת הימים האלה נכנסה לתוקפה. באמריקה הלטינית היו שורה של מלחמות אזוריות, ועדיין יש בה סכסוכי גבול עם פוטנציאל מסוכן. הבלקן, הרי הקווקאז, דרום אסיה וכמובן המזרח התיכון עדיין לא החליטו.

בשנותיה הראשונות של אפריקה נעשו כמה נסיונות לשנות גבולות. הראשון היה בקונגו הבלגית לשעבר, כאשר חבל קטנגה ניסה לפרוש. בסוף שנות ה-60 ניסו בני עם האיבו לפרוש מניגריה. התוצאה הטראגית היתה מלחמת אזרחים, שמתו בה אולי מיליון בני אדם. כמעט כל ארצות אפריקה והרוב הגדול של מדינות העולם תמכו ב”שלמותה הטריטוריאלית” של ניגריה.

בסודאן עצמה פרצה מלחמה ימים אחדים לאחר שקיבלה את עצמאותה מבריטניה, ב-1956. השבטים הדרומיים — נוצרים ומאמיני דתות אפריקניות — לחמו במשך 17 שנה. ב-1972 הם חתמו הסכם שלום תמורת אוטונומיה מוגבלת. 11 שנה אחר כך, הממשלה הערבית בחארטום חזרה בה. היא כפתה את חוקי השאריעה. מלחמה חדשה פרצה, והיא נמשכה עד 2005. נאמר אז על אדמת הדרום, שהיא “אינה יכולה עוד להכיל את המתים”. אולי שני מיליון נספו. במרוצת המלחמה השניה, אלפי נשים ונערות נמכרו לעבדות.

חילונית ודמוקרטית? לא כאן

הסכם השלום השני במלחמות דרום סודאן נחתם לפני חמש שנים. הוא היה יוצא דופן. בפעם הראשונה בתולדות אפריקה הוסכם, כי לאוכלוסיית מיעוט תינתן האפשרות להכריע באופן דמוקרטי, אם היא רוצה לשנות את הגבולות הקולוניאליים, ולצאת החוצה.

קצת קשה לרדת אל סוף דעתם של חותמי ההסכם. אחד מהם, המנהיג הכריזמטי של הדרום, ג’ון גאראנג, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטה אמריקנית, נספה בתאונת מסוק מייד לאחר החתימה. השני, הרודן הצבאי של סודאן, חסן אל בשיר, מבוקש על ידי האינטרפול, בחשד של  פשעים נגד האנושות, על התנהגותו כלפי מורדים לא-ערביים אחרים בסודאן, הדארפורים.

על גאראנג אומרים, שהוא דווקא רצה מדינה סודאנית מאוחדת, ובלבד שהיא תהיה רב-לאומית וחילונית. הוא לא היה מוכן להסתפק בביטול השאריעה בדרום הלא-מוסלמי. הוא רצה שהיא תבוטל בכל מקום. יורשו, סאלבה קיר (Kiir), עם הרבה פחות כריזמה וחזון, רצה מלכתחילה מדינה עצמאית. נראה שהחיפושים אחר מדינה חילונית ודמוקרטית במזרח התיכון יימשכו עוד זמן רב.

מנהיג דרום סודאן סילבה קיר בדרך לעצמאות. גזיר מן העתון הצרפתי 'ליבראסיון', שלושה בינואר 2011. אגב, הוא באמת חובש מגבעת רחבת תיתורת. היא אולי נעשית אופנתית באפריקה, לפחות בין מנהיגים נוצריים. נשיא אוגנדה, יוארי מוסווני (Yoweri Museveni), חובש מגבעת כזאת; גם נשיא ניגריה, גודלאק ג'ונתן

את האיבה בין דרום לצפון לא המציאו שליטים אירופיים. יש לה היסטוריה ארוכה ומצמררת. ההגמוניה הערבית-מוסלמית בסודאן היתה כרוכה עוד מתחילת המאה ה-19 באינטרסים המסחריים של סוחרי עבדים. הדרום היה כר הפעולה העיקרי שלהם. ב-1869 דיווח שליח בריטי, כי כל הדרום

היה לשממה. האוכלוסיה נמלטה. אין בנמצא אף כפר אחד. זו התוצאה הוודאית של מה שעוללו הסוחרים מחארטום. הם חוטפים את הנשים ואת הילדים לעבדות, והם שודדים והורסים כל מקום שבו דורכת כף רגלם. (Sir Samuel Baker, מצוטט ב New Encyclopedia of Africa, כרך רביעי, בערך Slavery)

סין שונאת “פצלנים”

צדקת עניינם של הדרומיים אינה מוטלת בספק. אבל צדק לבדו אינו יכול להסביר את הסכמת המשטר בחארטום לנוסחת הפירוק. את ההסבר צריך לחפש בחרדה שתקפה את בשיר, כאשר ארה”ב אסרה מלחמה על הטירור. עד 2001, סודאן בהנהגתו נחשבה לסייענית של אל קאעידה. טילים אמריקניים שוגרו נגד חארטום עוד ב-1998. בשיר קיווה, שפיוס עם הדרומיים ישכך את הלחץ עליו. הוא הניח כנראה שיימצא לו מוצא מן הפירוק. יתכן שהוא קיווה לעזרה סינית.

הסינים הם כיום בעלי האינטרס הזרים העיקריים בסודאן. הם צורכים 60% מן הנפט שסודאן מפיקה (בערך 450,000 חביות ביום). רוב הנפט הזה בא מן הדרום, אם כי הוא מזוקק ומיוצא מן הצפון. מלכתחילה הסינים התנגדו לפירוק סודאן, גם מסיבות מעשיות, וגם מפני שפירוק על רקע אתני מעורר אצלם רתיעה אינסטינקטיבית. הם מאמינים מושבעים בשלמויות טריטוריאליות. “פצלנים”, או “פרקנים”, הן המלים הגסות ביתר בעגה הדיפלומטית הסינית. הן משמשות לתיאור הדאלאי לאמה, או מנהיגים מוסלמיים בשינגיאנג, או פטריוטים טייוואניים המעיזים שלא להאמין בקדושת גבולותיה של סין.

אבל עכשיו נראה שסין הסכינה לפירוק. היא פתחה קונסוליה בג’ובה, בירת הדרום. היא עשויה לממן צינור נפט מן הדרום אל נמל בחופי קניה. היא תשמח להיות פטרונית הדרום, והיא לא תתקשה במיוחד לממן פטרונות כזאת. גם ארה”ב מבטיחה עזרה. (הנשיא אובמה אפילו כתב מאמר ערב משאל העם בעמוד המול-אדיטוריאלי רב-היוקרה של ה’ניו יורק טיימס’.) השכנות האפריקניות מדרום לא יצטערו לראות את גבולן עם סודאן נעלם. אוגנדה תמכה במשך שנים רבות במורדים הדרומיים.

אידי אמין דווקא היה סודאני

מה שמביא אותנו לבסוף אל השאלה הישראלית. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, יועצים צבאיים של ישראל סייעו למורדים הדרומיים מבסיסים באוגנדה. איש הקשר העיקרי של הדרומיים באוגנדה היה גנרל אידי אמין דאדא, שמשפחתו באה מדרום סודאן. נשיא אוגנדה בזמן ההוא, מילטון אובוטה, האשים אחר כך את ישראל כי היא היתה בסוד ההפיכה הצבאית שאמין חולל נגדו. הוא, אובוטה, רצה לסיים את העזרה לדרום-סודאנים. ישראל רצתה להוסיף ולאיים על הבטן הרכה של מצרים. התלהבותו של אמין למלחמה בסודאן היתה כל כך גדולה עד שישראל היתה צריכה לצנן אותה. הוא רצה שישראל תספק לו מפציצים ארוכי טווח, כדי שיוכל להטיל פצצות על חארטום. המלחמה הסתיימה ב-1972, לאמין לא היה עוד צורך בישראל, והוא ניתק איתה את היחסים.

למצרים יש סיוט רב שנים, ששכניה מדרום יטו יום אחד את מי הנילוס, ויסגרו את הברז המצרי. איום על היציבות בסודאן, כמו גם באתיופיה, מהלך אימים על מצרים. עד הרגע האחרון היא קיוותה למנוע את פירוק סודאן, או לפחות לדחות אותו בכמה שנים. השבוע היא הכריזה שתקבל את תוצאות משאל העם. גם הרודן בשיר הודיע שיקבל, במהלך ביקור ידידותי בג’ובה, בשבוע שעבר. אבל בנפרד, הוא הזהיר כי פרישה דרומית תפטור אותו מכל העכבות. הוא יכונן רפובליקה איסלאמית, שערבית תהיה לשונה הרשמית היחידה. מאות אלפי דרומיים המוסיפים להתגורר בצפון יאבדו את זכויות האזרח שלהם.

מעטים מאמינים שהולדת דרום סודאן תהיה קלה. אם נניח שמשאל העם יושלם בהצלחה, ויכריע לטובת עצמאות, צפויים לסודאן כמה חודשים מסובכים להפליא. שתי המדינות היורשות יצטרכו לפתור בעיות גבול ולהתחלק בנכסים. עושר הנפט לא יהיה שמור לבעליו בלבד. התוכל דרום סודאן להחזיק מעמד? היפנה הצפון בכיוון אסלאמיסטי רדיקלי? הינסו עוד אפריקנים לפרק ארצות לא-טבעיות? היתנופף דגל ישראלי גלוי בג’ובה?

כך או כך, ארץ חדשה נולדת עם אנשים גבוהים מאוד. הדינקה של דרום סודאן תוארו במרוצת השנים כ”ענקים”, במידה גדולה של הפרזה. אבל הם נוטים להיות משכמם ומעלה. נראה עד כמה יצליחו להתעלות.

אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות

לא רק סקרנות היסטורית, אלא צרכים של מדיניות ושל מוסר, מחייבים את ישראל לחזור ולבדוק באיזו מידה עריצותו עקובת הדם של אידי אמין היתה תוצאה של התלהבות ישראלית מופרזת לבצע את המשימה

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 Responses to “סודאן: הסוף”

  1. יובל הגיב:

    מרתק ומאיר עיניים

  2. שרון הגיב:

    מעניין מאוד (כמו תמיד). תודה רבה!

  3. יוסי הגיב:

    מרתק . כל פעם אני מגלה מחדש כמה גדולה בורותי בכל הנוגע לקורותיה של היבשת האומללה הזו

  4. דני פ הגיב:

    תודה על המאמר; אני מסכים עם כל מה שנאמר, מלבד הכותרת. אין סיבה שזה יהיה סופה של סודאן, היא תישאר מדינה רחבת ידיים (וביכולתה גם לשגשג), כפי שמדינה פלסטינית אין פירושה סופה של ישראל.

    בניגוד לסינים, פירוק על רקע אתני דווקא מעורר אצלי סימפטיה אינסטינקטיבית, ויש לקוות שמדינה זו תצליח, אך קשה להיות יותר מדי אופטימי: מבט חטוף בשכנותיה של המדינה החדשה: אוגנדה, קונגו, הרפ’ המרכז אפריקאית, סודאן ואתיופיה מגלה שקשה לדמיין סביבה פוליטית יותר בעייתית.

    • יואב קרני הגיב:

      נקודה מעניינת, דני. האם סודאן מתפרקת, או רק מתכווצת? נדמה לי שאפשר לומר עליה כי היא תחדל להתקיים “בתור שכזאת”. היא מעולם לא חשבה את עצמה למעצמה קולוניאלית בדרום. זה היה חלק בלתי נפרד משטחה, בעיני רוב תושביה, בעיני העולם החיצון.

      כמובן, היא מוסיפה להיות ארץ גדולה מאוד, ובתור שכזאת היא בת-קיימא. אבל גם רוסיה היא ארץ עצומת ממדים. אף על פי כן היא תוצאה של התמוטטות הארץ שהיא היתה השותפת הדומיננטית בה.

      בריטניה אמנם לא חדלה להתקיים כאשר אירלנד הופרדה ממנה, לפני תשעים שנה. מקסיקו לא חדלה להיות מקסיקו — או אולי מעולם לא היתה מקסיקו — לאחר שאיבדה רבע משטחה לארה”ב, באמצע המאה ה-19. אבל רוסיה ללא אוקראינה? חדלה גם חדלה במובנה הקודם. וספרד, אם תאבד את קטלוניה, תחדל להיות אותה ספרד. טורקיה, אם תאבד את כורדיסטן, תחדל להיות מה שהיתה.

      מה שלא מפחית כלל מרצוני לראות “ישראל חדשה”, לאחר שתשיל מעליה את השטחים. ביום ההוא תיוולד “הרפובליקה השניה”.

  5. יובל הגיב:

    “בחצי מאה של עצמאות אפריקנית, שום ארץ מרכזית לא התפרקה רשמית.”
    האם נמיביה לא פרשה מדרום-אפריקה?

    • יואב קרני הגיב:

      לא. נמיביה מעולם לא היתה חלק מדרום אפריקה. עד 1915 היא היתה מושבה גרמנית, וחבר הלאומים העניק אותה כמנדט לדרום אפריקה. האו”ם חידש את המנדט ב-1948 (בשם “דרום מערב אפריקה”). המנדט נשלל ב-1966, ומאותו הזמן ואילך דרום אפריקה היתה בחזקת מעצמה כובשת, בהפרה של החוק הבין לאומי. היא עצמה מעולם לא סיפחה את השטח, והיה לה מושל מיוחד בו (אף כי בשלב מסוים היא ניסתה להחיל את נוסחת הבנטוסטנים). דרום אפריקה הסכימה לסגת מנמיביה עוד לפני שהתחילה את מהלך הפירוק של מדינת האפרטהייד. נמיביה קיבלה עצמאות ב-1990.

      הגיוני? לאו דווקא. אבל דוגמא מובהקת לכיבוד העיקרון של שלמות הגבולות הקולוניאליים, גם אשר לא היה בהם היגיון.

      • יואב קרני הגיב:

        אגב, אני חייב שתי הערות-שוליים לעניין השלמות הטריטוריאלית: אחת נוגעת לסהרה המערבית, מושבה ספרדית שחולקה בין מרוקו למאוריטניה, לפני שמאוריטניה ויתרה ומרוקו תפסה את כולה. נוכחות מרוקו מנוגדת לחוק הבין לאומי, ויצרה בעיית פליטים חמורה. שניה נוגעת למושבה פורטוגלית עתיקת-ימים שהחליטה להתפצל בעצמאותה: גיניאה-ביסאו ואיי קאבו ורדה, 1974.

  6. רני הגיב:

    כמה הערות.

    דומה שהכל קורה מאוחר יותר מדי. רק בעוד כמה שנים נדע אם סודאן הדרומית עלתה על הרכבת או נשארה בתחנה.

    לנצרות שורשים עמוקים בסודאן. פעם, לפני האיסלאם, היה קו נוצרי לאורך כמעט כל הנילוס מהדלתא למצרים עילית לממלכות נוביה עד חבש. נצרות חזקה, תוקפנית, עשירה הייתה יכולה לעזור בקימום סודאן דרומית. אתוס, מיתוס, היסטוריה ודת הולכים טוב עם כסף כפי שמוכיח הכסף הסעודי, אבל האם תחייה נוצרית תיתכן כיום?

    בכלל, לאור מה שקורה לספיחי המערב ותרבותו, ולנצרות ולנוצרים מאינדונזיה עד מרוקו ועד קוסובו, זו יכולה אולי להיות מכה לפן הרצחני מיליטנטי התפשטותי שבאיסלאם. כאן אירופה יכלה לרמוז, או יותר מלרמוז, לארצות כטורקיה וגם איראן, שעדיין לא תש כוחו של האדם הלבן, אבל הוא כנראה תש.

    תוכנית מרשל אמריקאית, בשילוב כלשהו עם סין, יכולה להועיל בבניין עם וארץ אחרי הרס, אבל היכן מרשל ואמריקה של מרשל והיכן אובמה?

    את ישראל לא יחזירו לשם. בודאי שלא נראה שם דגל ישראל, מי רוצה לשים כסף ולהתערב? בעצם לא, ג’נטלמנים לא מתערבים על בטוח. כאן מדברים המים. טורקיה חסמה — אולי “גנבה” תואמת יותר — את המים היורדים דרומה לעיראק וסוריה. זה, ועצירת הגשמים ושינויי האקלים העולמי, הרעו מאוד לסוריה ולעיראק. הפיצוי ניתן כרגיל על ידי הכאת היהודים, כמה זול, קל ונוח וכמה טיפש מי שקונה פיצוי זה. למצרים של נאצר זה לא היה קורה, אבל נאצר מת. כעובדה, רוב רובם של המים הנכנסים למצרים מדרום מנוצלים.

    היו תכניות בריטיות ב1946-9 להפוך את סודאן לאסם מזון. היתכן שתכנית פיתוח בדרום תהיה מיוסדת על אוכל לסין? היא עלולהה לפגוע בסודאן הצפונית ואח”כ במצרים. עוד הפרעונים נלחמו על השליטה במים אלו. יש כבר מערכת הסכמים על ניצול המים. בכל מקרה כדי לתקן, לפצות, לרכוש ידידים דרום סודאן תצטרך לפגין שנאה כלפי ישראל, בודאי אם ייוועצו בסין. איזה סיני בדיוק רוצה שם את ישראל? הפיצוי לערבים על עצמאות יהיה כמו הפיצוי הטורקי לסוריה, לעיראק ולליגה הערבית — וזה יעבוד.

    נקווה לטוב, אבל קשה היום בעולם לכונן ארץ חדשה — ויוכיח מה שקרה לשברי יוגוסלביה ועיראק.

  7. עמית הגיב:

    תחושה שלי שבסופו של יום הקו המנחה ביסוד שינוי שכזה הינו הקו השבטי/האתני.כמובן שלאינטרסים כלכליים (נפט) וגיאופוליטיים יש משקל בלתי מבוטל אבל עדיין יש משהו כה חזק בזהות השבטית המבחינה בין פרטים שלטעמי רק היא מסוגלת להפוך את השינוי לכזה שיתקיים ויחזיק מעמד לאורך זמן.מעניין מה הנטינגטון היה אומר …

  8. הדס הגיב:

    לדעתי, חשוב לשאול האם יש בדלנות מסוג חדש באפריקה. דהיינו, במקום הבדלנות על בסיס אתני שאפיינו את אפריקה עד לעשור הנוכחי, מתחילה מגמה על רקע דתי. האיסלם והנצרות שגם הם תולדה של קולוניאליזם מיסיונרי מתאפשרים לנוכח התחזקותו של האיסלם הקיצוני במזרח אפריקה.

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה מעניינת כלשעצמה — אבל אני חושב שהתשובה היא לא, לפחות עדיין לא. מאבקם של הדרום סודאנים התחיל עוד לפני 50 שנה ויותר. ביניהם יש גם אנימיסטים (=דתות אפריקניות) ואפילו קצת מוסלמים. אידי אמין, שמשפחתו באה מדרום סודאן, היה מוסלמי.

      כאשר יש מחלוקות נוצריות-מוסלמיות, הן חופפות בדרך כלל השתייכויות שבטיות: בניגריה, בחוף השנהב, בצ’אד (בשנות ה-70 של המאה ה-20). הפאקטור העיקרי באפריקה מוסיף להיות שבטי. מנהיגי הדור הראשון חשבו, או לפחות העמידו פנים, שמשטרים חד-מפלגתיים יצילו את אפריקה מן התוצאות של שבטיות. אין קושי לראות את הקשר בין רב-מפלגתיות ובין אלימות אתנית. הדוגמא המובהקת ביותר של השנים האחרונות היתה קניה.

      מכנה משותף דתי לא הציל את הסומאלים המוסלמים ממלחמת אזרחים, ולא מנע איבה עמוקה בין ערבים לשחורים במאוריטניה, למשל. כיוצא בזה, נוצריות לא הצילה את הטוסי של רואנדה מידי ההוטו, ב-1994.

Leave a Reply for יובל