קו המשווה

עם סימנים של האצה בפעילות הכלכלית ועם בורסה גואה, הנשיא אובמה רושם הצלחות לא צפויות. הוא עובר אל “המרכז”, ומוצא שם סיכוי של תחיה פוליטית בסוף שנה איומה ונוראה

השנה מתקרבת והולכת אל סיומה באקורדים קצת מפתיעים של אופטימיות. הבורסה בוול סטריט חוזרת אל רמתה מלפני משבר הפיננסים העצום של ספטמבר 2008. קצב הצמיחה של כלכלת ארה”ב עדיין אינו מזכיר את ההתאוששויות הגדולות של תחילת שנות ה-80 ושל אמצע שנות ה-90, אבל ניתנים סימנים של האצה.

השבוע שמענו כי ברבעון השלישי של השנה נרשמה צמיחה של 2.6%, בשיקלול שנתי. זו קפיצה ניכרת לעומת 1.7% ברבעון השני. נתוני הרבעון השני הקלו על מבקרי הנשיא לתאר את מדיניותו הכלכלית ככשלון חרוץ. ה’וול סטריט ג’רנל’ אפילו כתב אז מאמר מערכת תחת הכותרת המלגלגת “התאוששות 1.7”, ללמדך שבעצם אין כלל התאוששות. זה קרה בסמיכות זמנים לבחירות לקונגרס, ומפלגתו של הנשיא נחלה בהן תבוסה ניצחת.

בפעם הראשונה מאז התחלתה הנומינלית של “ההתאוששות”, בקיץ 2009, כלכלנים מתנבאים עכשיו שחברות ותאגידים יתחילו “לשכור עובדים חדשים במלוא המרץ” בתחילת 2011. קצת מאוחר מדיי בשביל המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים, אשר תפתח את 2011 בהעברת פטיש היושב ראש לידי הרפובליקנים, ותיסוג אל שוליים של קריאות ביניים ושל חוסר חשיבות. אבל אולי לא כל כך רע בשביל הנשיא אובמה, ובוודאי לא כל כך רע בשביל מיליוני אמריקנים מחוסרי עבודה.

אסטרולוג, לא כלכלן

לאורך כל 2010, האבטלה היתה תקועה סמוך ל-10%, כמעט מבלי להשתנות. גם עכשיו, הציפיה היא שהיא לא תרד לרמתה שמלפני המשבר אלא אולי בעוד שנתיים או שלוש, אם בכלל. יש כל כך הרבה נעלמים — ממשבר האירו, עבור דרך הבועות-לא-בועות בסין, המשך באנומליות של שוקי המתכות והמינרלים וסימני ההאמרה במחירי הנפט, דרך הסכנה לשלומן הפיננסי של מדינות ושל ערים בארה”ב, וגמור בהתייקרויות של מחירי מזון בכל העולם — עד שתחזית ל-2011 מצריכה אסטרולוג, לא כלכלן.

אף על פי כן, שבשבת הרוחות של הבורסה מלמדת על בטחון גובר. וול סטריט דילגה בהצלחה על המשוכות הפסיכולוגיות של הסתיו, והגיבה על נתונים ממשיים של הכנסות בדוחות רבעוניים. כנראה עדיין אין מקום לחזור על הזהרתו של אלאן גרינספן, ב-1996, מפני “עליצות לא-רציונלית”. התאגידים מרוויחים כסף, והם מוסיפים לשבת על תילים של מזומנים. הדעת נותנת איפוא שהם יעשו שימוש בכסף בשנה הבאה. שניים מענקי וול סטריט, גולדמן-סאקס ומורגן-סטנלי צופים עכשיו צמיחה של ארבעה עד ארבעה אחוזים וחצי בשנה הבאה. צמיחה כזאת אמנם תצליח לחלץ סירות מן השרטון.

כיוצא בזה, גם מניותיו הפוליטיות של הנשיא רשמו עליה לא-צפויה בימים האחרונים של חודש דצמבר, כאשר רחובות וושינגטון התחילו להתרוקן, ותשומת-הלב הציבורית והפרטית פנתה אל חגי סוף השנה הנוצרית.

דצמבר המהולל

בשתי שנותיו הראשונות בבית הלבן, הנשיא לא הצליח אף פעם אחת לגייס תמיכה דו-מפלגתית באיזושהי יוזמת חקיקה. והנה בדצמבר הוא גייס תמיכה כזאת בשלוש יוזמות מרכזיות. לא עניין טבעי. המושב האחרון של הקונגרס, בשלהי שנת בחירות, הוא בדרך כלל מאורע שקט ומשעמם. צירי קונגרס וסנאטורים מתהלכים בפרוזדורים כמי שכפאם שד, ללא כיוון וללא חשק. חלקם אורזים את מיטלטליהם לקראת פרידה, אם מפני שפרשו ואם מפני שהובסו.

והנה ראו זה פלא, המושב הזה השלים חקיקה בעניינים הרי גורל, בהסכמה רחבה. העניין הראשון היה פשרה על מסים. הנשיא הסכים להאריך בשנתיים את תוקפן של הקלות מס מ-2001, אשר הפחיתו באופן שווה את מסיהם של כל האמריקנים, עניים כעשירים. הדמוקרטים רצו להנמיך את התקרה, ולהאריך את ההקלות רק בשביל בעלי הכנסות נמוכות יחסית. הרפובליקנים השיבו שהם יכשילו את כל העיסקה אם תהיה תקרה.

הנשיא חרק שיניים, ויתר על תקרה, אבל קיבל את הסכמת הרפובליקנים להזרמה של כמה מיליארדי דולרים למשק במה שהוא ואנשיו כינו “המרצה-זוטא”. הימין הרפובליקני התעצבן, והצביע נגד. אבל בשביל הנשיא זו היתה תוצאה אידיאלית: אם השמאל שלו ואם הימין שלהם מתנגדים, פירושו של דבר שהוא יכול לטעון למקום טוב באמצע. והאמצע — זאת אומרת פוזה של עמידה במרכז, כמתווך בין שני קצוות — הכרחי לחלוטין לכל תקווה של בחירה מחדש ב-2012.

פרשן שמרני רב השפעה, צ’ארלס קרותהאמר, מבקר חריף של הנשיא, כתב כי אם הוא יחזור וייבחר יהיה אפשר לייחס את נצחונו לפשרה ההיא בענייני מסים.

בשני העניינים האחרים, הנשיא פשוט ליהטט. הוא גייס די רפובליקנים, כדי להסיר אחת-ולתמיד את ההגבלות על שירות צבאי של הומוסקסואלים; והוא גייס מספר מפתיע של רפובליקנים, כדי לאשרר את האמנה לצמצום נשק גרעיני (“אסטרטגי”) עם רוסיה. בתחילת דצמבר נראו סיכוייהם של שתי החקיקות קטנים עד מבוטלים.

הנשיא כינס ביום ד’ מסיבת עתונאים קצרה, לפני שמשפחת אובמה נמלטה מן הצינה הארקטית של וושינגטון אל איי האוואי. הוא התענג בגלוי על הניגוד בין המסיבה הזו ובין המסיבה הקודמת, למחרת השפלתו בבחירות לקונגרס של תחילת נובמבר.

אם בתחילת נובמבר היה עליו להצטדק, להכות על חטא, ולהבטיח שיפורים — הנה הפעם הוא היה ארוז בנייר עטיפה חגיגי של שיפור עצמי. האין זה בדיוק מה שרצה הבוחר? שאל-לא-שאל הנשיא. הבוחר רצה שיתוף פעולה בוושינגטון, פשרות לצורך הסכמה והתקדמות — וזה בדיוק מה שהוא קיבל.

דרומה ומערבה

מה רצה הבוחר באמת, קשה לדעת. מספר ניכר של חברים חדשים בשני בתי הקונגרס מגיעים לוושינגטון ברוח קרב. הם אינם מציעים יד מושטת וטון פרגמטי, כי אם להיפך: התנגדות נחרצת כמעט לכל רצונותיו של הנשיא. אפילו המנהיג המתון יחסית של הסיעה הרפובליקנית בסנאט לא התאפק, ואמר מייד לאחר הבחירות, כי מטרתם העיקרית של הרפובליקנים היא להוציא את ברק אובמה מן הבית הלבן בעוד שנתיים.

הצלחות הנשיא בימים האחרונים לא הועילו למגמה הזו — אבל הרפובליקנים יכלו להתנחם בתוצאות מיפקד האוכלוסים. המיפקד נערך אחת לעשר שנים (מאז 1790). נתוניו התפרסמו השבוע, והם אישרו את המגמה הנמשכת של נדידת אוכלוסיה דרומה ומערבה.

זו נטיה לא טובה בשביל הדמוקרטים. מדינות הנוטות להצביע בעדם — ניו יורק, פנסילווניה, אילינוי ומישיגן — יאבדו מושבים בקונגרס לטובת טקסס, אריזונה, נוואדה ופלורידה, הנוטות להצביע בעד הרפובליקנים. השינוי הזה יגדיל את ייצוגן של מדינות רפובליקניות בחבר-האלקטורים, שבאמצעותו נבחר הנשיא.

שום דבר כמובן לא ישנה את העובדה שברק אובמה יישב בבית הלבן לפחות עד ינואר 2013. אבל מערכת הבחירות הבאה לנשיאות כבר נמצאת בשלביה הראשונים. היו זמנים בארה”ב שבחירתו החוזרת של נשיא היתה כמעט מובטחת. הזמנים האלה חלפו. ענן של אי-ודאות יהיה תלוי בשמי וושינגטון בשנתיים הבאות.

This entry was posted on שבת, דצמבר 25th, 2010 at 1:11 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.