רגע של ספרדית

האקדמיה ביטלה אותיות, פסיקים ונקודות, ועוררה ויכוח רב-יבשתי: האם צריך להגיד ללשון מה לעשות? התשובה, בקיצור: כן, בהחלט

המהדורה הראשונה של המילון הספרדי הגדול, 1726. הגיע הזמן לעדכן

המתח היה ללא נשוא. 500 מיליון אוהדים עקבו בדריכות אחר החלטות חבר השופטים. זו היתה התמודדות-איתנים. ספק אם נראתה דוגמתה מאז הסתער האביר בן-דמות-היגון, דון קיחוטה דה למנשה, על טחנות הרוח של אנדלוסיה.

המוקדמות היו במדריד, ב-5 בנובמבר. ההכרעה נפלה בגוודלחרה, ב-28 בנובמבר. הרשימה הזו נכתבת תחת הרושם המכביד של אי-ידיעה. אבל הקוראת אל-נכון כבר יודעת את התוצאות, בייחוד אם היא מעלעלת מדי בוקר בעמודי התרבות של העתון הקורא לעצמו ‘הארץ’, או בספרדית ‘אל פאיס’.

זה היה המשל. והנמשל: האקדמיה המלכותית הספרדית, הסמכות העליונה בכל ענייני השפה והספרות, ערכה בנובמבר שתי ישיבות, אחת בעיר הבירה של ספרד, השניה בעיר הקיט של מקסיקו. בראשונה היא גיבשה המלצות, בשניה היא אימצה אותן. היא החליטה לנער את האל”ף-בי”ת הספרדי משיממון בן חצי-מילניום, לשמוט שתי אותיות, ולשנות מעיקרם כללי תעתיק של מלים זרות.

תארו לעצמכם, שתי אותיות פחות. אנחנו עדיין מנסים להתאושש מהסכמת האסטרו-פיזיקאים לשלול את התואר “כוכב לכת” מפלוטו. הוא הורד למדרגת “כוכב ננסי”. והנה עכשיו מודיעים לנו יורשי סרוואנטס עלי-אדמות ש ch ו ll אינן ראויות עוד למעמד של אותיות. נשיא ונצואלה, הוגו (מבטאים “אוגו”) צ’אווס, התבדח בישיבת ממשלתו שמעתה ואילך הוא יהיה הנשיא “אווס”.

רוב השינויים באים שעל מנת להקל, או כך לפחות מסבירה האקדמיה הספרדית (ההסבר משתרע על פני 800 עמוד). אבל הרעיון ש”קומץ של אנשים בחדר ישיבות רחוק” יכפו כללי כתיב ותעתיק על חצי מיליארד בני אדם עורר עתון חשוב במקסיקו להכריז, “ארץ עצמאית גאה אינה יכולה להסכים לזה”; ולשאול, “האם ארה”ב היתה מסכימה לתכתיבים מאנגליה על אופן השימוש באנגלית?”

“המהלך הטבעי”

בערך חמישית מדוברי הספרדית עלי אדמות מתגוררים במקסיקו. זו כנראה הסיבה שההחלטה הפורמלית הוכרזה בגוודלחרה. אבל הביקורת אינה רק על הגיאוגרפיה. היא מכוונת בראש ובראשונה למעמדה של האקדמיה, “משטרת הלשון” בפי מבקריה.

האם לשון זקוקה ל”משטרה”? מה הטעם להפקיע את התפתחותה הטבעית של הלשון מידי דובריה, מידי כותביה, מידי סופריה ומשורריה — ולמסור אותה לידי “קומץ אנשים בחדר ישיבות מרוחק”? האין זה מובן מאליו שהמהלך הטבעי ירחיק את הלשון אל גבהים לא ידועים, או לפחות ידרדר אותה אל תהומות עמוקים?

בארץ מתפרסמים מפעם לפעם פמפלטים ספרותיים, המשמיעים את הטענה הזו במלוא התוקף. ב-1972 הופיע מילון הסלנג המהפכני של דן בן אמוץ ושל נתיבה בן יהודה, נעשה רב מכר, ופלש לחדרי מורים ולמערכות עתונים. הוא היה שנון, חכם, ערוך היטב. הוא היה תשובה מזהירה ואפקטיבית לתרבות המחמירה של “רגע של עברית” (לא הרגע של ימינו, שהוא נעים ומחייך וטוב טעם, אלא רגע קדמון, לפני 30 שנה, שנזף ועיקם חוטם).

ישראלים משכילים, או משכילים יחסית, אהבו את מילון הסלנג לא רק בזכות שנינותו אלא גם בזכות המסר של בעליו: אין צורך להקפיד, או לדייק, או למלא אחרי כללים; ולא זו בלבד שאפשר לוותר על סטנדרטים, אלא אדרבא, צריך לוותר עליהם. רשלנות והתכערות נעשו בנות-בית בכל סאלון תרבותי.

כמעט שלושים שנה אחר כך קרא פרופסור ישראלי מאוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה, לוותר על כל העמדת פנים שיש קשר בין העברית המודרנית ובין לשון מקרא ולשון חכמים. הוא חלק שבחים לטבעיותה של הלשון ה”ישראלית”, שאין בה מקרא ואין בה חכמים, אלא היא עגת עילגים, בין אם היא מדוברת ובין אם היא נכתבת ובין אם היא נמסרת טוויטית או SMSית.

מיותר להגיד שהספר הזה, כמו כל פמפלט בשבח הבורות לפניו, נעשה רב-מכר, ונהנה מתשומת-לבם האוהדת של אנשים משכילים. הוא התיישב עם הצורך למצוא הצדקה רעיונית לעצלות.

קומץ אנשים סמוכים אל שולחן באקדמיה רחוקה יכפו את רצונם על חצי מיליארד מדברים? צילום שולחן הישיבות המפורסם של האקדמיה הספרדית במדריד. המקור: אתר הרשת של העתון הספרדי El País

חירות — וניהיליזם

הנה כי כן, אנשים בני-חורין נוטים להתבלבל בין חירות ובין ניהיליזם. מלהיטותם לגונן על החירות — היא בהחלט צריכה הגנה — הם רואים את עצמם נאלצים להגן כמעט על כל חירות. מאחר שהם לוחמים נגד כפיה, הם נוטים לייחס תכונות של כפיה כמעט לכל מה שריח של אחידות נודף ממנו. כביכול, אי אפשר להיות נון-קונפורמיסט מבלי להתנגד לכל צורה של קונפורמיות. אי אפשר להטיף לחופש מחשבה ומצפון מבלי לכפור בכל עיקר.

ברוב המקרים, אבוי, הנון-קונפורמיות מתפתחת לקונפורמיות; המרדנות לובשת ממדים של דוקטרינה; הזכות להתנגד לכפיה הופכת בעצמה לכפיה.

הרעיון שהלשון, כל לשון, אינה זקוקה לסטנדרטים מופרך מעיקרו, אינו עומד בשום מבחן רציני של היסטוריה ושל תרבות.

סטנדרטיזציה של לשונות היתה מאז ומעולם מנוע של ציוויליזציה. בהיעדר סטנדרטים לא היתה השכלה. האחדת כתיב לא היתה צורך קפריזי של יושבי מגדל שן, אלא תנאי ולא יעבור לתקשורת בין בני אדם. האחדת כתיב חייבה כללים של דקדוק ושל הבעה. אין זאת אומרת שכללים עומדים בתוקפם לנצח. לשון אמנם מתפתחת, ולא פעם אקדמיות של לשון אינן מסתגלות במהירות הראויה, ונדחקות אל השוליים. אבל הן ראויות להבנה, מפני שמוטלת עליהן משימה הירואית: למצוא איזון בין ספונטניות רצויה ובין שמירת הקשר של הלשון עם מקורותיה.

העברית המדוברת והנכתבת מתפתחת לה לאיטה אל מעמד של עגת מטבח, קריאולית, פידג’ין-היברו. היא פורקת עול לא מפני שהיא נועזת ושוחרת הרפתקאות, אלא מפני שהיא נכנעה לחלוטין לאנגלית של האינטרנט ושל התרבות העממית, כאילו.

ינשופים וצפרדעים

צריך להודות, שכמעט כל הלשונות נכנעו לאנגלית. פלישתה התובענית אל חייהן היא תוצאה טבעית של הגלובליזציה. אבל אין זאת אומרת שכל תוצאה טבעית היא גם רצויה. משבר הלשונות הוא קודם כול משבר של אסתטיקה. נסיגתן היא ביטוי של כיעור-חוצות; היא פגע סביבתי. אם אפשר ללחום לטובת שיורם של ינשופים מוכתמים או של צפרדעים, מותר גם ללחום לטובת שיורן של לשונות.

המהומה שפרצה בעולם הדובר ספרדית גבלה לפעמים בגיחוך, אבל גם עוררה קנאה. עתונים חשובים כתבו על פסיקים ועל סימני קריאה בעמודיהם הראשונים, והקדישו להם מאמרי מערכת. סיקור חדשות הלשון בעמוד הראשון הוא רעיון לא-רע. השאלה מי יערוך את לשון הסיקור של הלשון. אולי אפשר להתחיל בשלוש גירסאות. אחת תימסר כלשון כתיבתה, השניה תימסר לעריכה רגילה, השלישית תימסר לעריכת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

ואז יתחיל הוויכוח. אולי אפילו אפשר להסכים מראש, שלא יורשו להיכנס בו סימני קריאה.

המנהל היוצא של האקדמיה המלכותית הספרדית, ויקטור גרסיה דה לה קונצ'ה, מגיש עותק של כללי הכתיב החדשים בלשון הספרדית לנסיכה לטיסיה, אשת הנסיך פליפה, יורש העצר של ספרד. מן העמוד הראשון של העתון Granada Hoy, שמונה-עשר בדצמבר 2010

  • ראיון (בספרדית) עם ראש האקדמיה הספרדית, ויקטור גרסיה דה לה קונצ’ה (Víctor García de la Concha), לרגל סיום כהונתו, באתר הרשת של ‘אל פאיס’, חמישה בדצמבר 2010. החליף אותו, בששה-עשר בדצמבר, חוסה מנואל בלקואה פרדיסס (José Manuel Blecua Perdices).

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “רגע של ספרדית”

  1. […] שהתפרסמו לאחרונה (רגע של ספרדית, גלובס 2/12/10 [ומה-18/12 גם בבלוגו]) על אקדמיות ללשון ועל התערבותן השרירותית-כביכול […]

  2. איתמרק הגיב:

    מעניין מאוד, כרגיל.

    הבהרות לגבי הרפורמה וטענת-נגד בעניין האקדמיות ניתן למצוא ברשומה שפירסמנו ב”דגש קל” כשהרשומה המקורית עלתה ב”גלובס”: http://wp.me/pzkWR-H2
    עיקרה הוא שנטילת אותה חירות בענייני שפה אינה מעשה מודע, ולכן שונה היא מ”ניהיליזם” רגיל.

    • יואב קרני הגיב:

      איתמר, קראתי בעניין ניכר את הערותיך באתרך המצוין. דקויותיך כל כך דקות, ואויר הפסגות שלך כל כך קלוש, עד שצריך להתאמץ מאוד. וזה כמובן טוב. שמתי לב שנמנעת מלהסביר לקוראיך המתעניינים את מקור המטאפורה על “כפית בעיר דגסטנית אפורה”. אני מניח שנצטרך להתחלק בסוד הכמוס הזה עד אחרון כל הימים. תודה.

  3. דני פ הגיב:

    מעניין שעניין שינוי סדר מילים במילון יעורר ויכוח, הרי איזו חשיבות יש בעולם של היפרלינקים(1) לסדר מילים?

    “האם ארה”ב היתה מסכימה לתכתיבים מאנגליה על אופן השימוש באנגלית?”

    אין אקדמיה לשפה האנגלית, ואולי חבל שאין – האנגלית היא שפה כה לא פונטית שקשה מאוד אפילו לדוברים ילידים לאיית בה. לו היתה אקדמיה כזו אולי היתה רפורמה לשונית מזמן. בכל מקרה, מקובל שבכל ארץ יש קונבנציות איות שונות במקצת (למשל color בארה”ב מול colour באנגליה). במחשב שלי נראה שניתן להגדיר ספרדית של ארגנטינה או ספרדית של ספרד, כך שאין כל בעייה(2).

    1 – אני לא בטוח מהו היפרלינק בעברית (קישורית?), ואיני מבין מדוע צריך להמציא מילה כזו – מה יכולה להיות המטרה מאחורי המצאת מילה “שורשית” במקום מילה בינלאומית למושג חדש לחלוטין מלבד טיפוח ההיבדלות וההסתגרות? אתה מדבר בזכותה של הקונפורמיות ובעד סטנדרטים, ובגדול אני מסכים, אבל טהרנות לשונית אינני יכול להצדיק. בעיני, ניסיונו של אתאטורק לנפות מהתורכית את כל המילים שמוצאן מפרסית או מערבית הוא מעשה של ברבריות.

    2 – מעניין לראות איך הולכת להשפיע המהפכה הדיגיטלית על התפתחותן של שפות. לנושא הזה יש הרבה אספקטים, אך לענייננו ייתכן שהיום יש לתאגיד מיקרוסופט (הבעלים של תוכנת word) חשיבות רבה יותר בעיצוב שפות יותר מאשר אקדמיות לשוניות לאומיות.

    • יואב קרני הגיב:

      כמובן, הציטוט מן העתון המקסיקני על “תכתיב ספרדי”, והשאלה הרטורית על “תכתיב אנגלי” לארה”ב, לא היתה אלא לתפארת המליצה. האקדמיה הספרדית אינה יכולה לחייב איש, הכול וולונטרי; וכמו שציינת, לאנגלים אין אקדמיה בתור שכזאת (אם כי יש “להם” מילון אוקספורד, עם תכונות של אקדמיה).

      אינני מסכים איתך בעניין תחליפים עבריים למלים “בין לאומיות”. מה בין לאומי ב”לינק”? זו מלה, שאפילו אין צורך להמציא לה תחליף עברי, מפני שהוא קיים, “קישור”. כניסה סיטונית של מלים אנגליות בנות-תחליף אינה ביטוי של “בין לאומיות”, אלא של חיקוי. העברית המודרנית שורצת מלים אנגליות, שיש להן תחליפים עתיקים בעברית.

      אטאטורק לא היה היחיד שניסה לנפות מלים זרות מלשון לאומית. אבל שים-נא לב שאת התנגדותו לא עוררו מלים זרות בתור שכאלה. סוף סוף הוא איזרח הרבה מלים צרפתיות בטורקית, הן נהגות כמו הצרפתית, אף כי הן מאויתות פונטית (ומשעשעות צרפתים). הוא התנגד למלים מתרבויות שכנות, שלשונותיהן חדרו אל תחום-המחיה התרבותי של טורקיה, והעמידו בספק את זהותה.

      אטאטורק קיבל עליו משימה כמעט בלתי-אפשרית של המצאת לאומיות טורקית. הוא עשה מעשים הרבה יותר נועזים ושנויים במחלוקת מנסיון לגרש מלים ערביות.

      אליעזר בן-יהודה — שאומרים על אטאטורק כי הושפע ממנו במידת-מה — ניסה לגרש מלים ארמיות מן העברית, גם כאשר פתח את זרועותיו לפני מלים ערביות. הוא ידע שהארמית לא רק חדרה אל אוצר המלים, אלא תפסה בסופו של דבר את מקומה של העברית. הוא חשש מפניה, מפני שהיתה לה חזקה על הלמדנות היהודית, באמצעות לשון הגמרא והספרות הרבנית.

      ואמנם, לשון הכתיבה בימי בן-יהודה היתה רצופה ארמיזמים, עד זרא, אפשר למצוא אותם בספרות של סוף המאה ה-19. יש גם כיום מליצות ארמיסטיות מיותרות בעברית, אם כי משקלן מבוטל.

      חילופי הדברים האלה מזכירים לי רשימה שכתבתי לפני עשר שנים על גלובליזציה ולשונות לאומיות. אולי אחזור ואתן אותה, ואז נוכל להרחיב את השיחה הזו, גם על יסוד נסיונך המקצועי בטכנולוגיה העלית (=הייטק).

  4. ישראל הגיב:

    אני חושב שההוכחה הטובה ביותר לצורך בסטנדרטיזציה של הלשון הן המקומות בהן לא נעשה מאמץ כזה, או שנעשה ניסיון ולא צלח. שתי דוגמות שאני חושב עליהן הן הודו ואפריקה. עד כמה שידוע לי, הודים ממחוזות שונים, לעיתים אפילו מאותו מחוז, לא מסוגלים לתקשר אחד עם השני למעט באנגלית. נסיונות לכפות שפה אחידה במחוזות מסויימים נתקלו בהתנגדות. לפרישת מזרח-פקיסטן\בנגלדש היה גם מימד של כפיה לשונית, עד כמה שאני יודע.

    באפריקה, המצב דומה. תושבי כפרים קרובים מתקשים לעיתים לתקשר. על כתב, אין מה לדבר.

    ניתן להתווכח עם הכלים בהם סין עושה שימוש לכפות שפה האחידה, אך התועלת שהיא משיגה, ברורה.

Leave a Reply for יואב קרני