כולנו אשמים

אמר אפרים קציר לפני 37 שנה. זאת אומרת, מצב הדעת הוא האשם. תקום-נא ועדת חקירה לבירור מצב הדעת, או ועדת-אמת שבה הפוליטיקאים — לא-נעים להציע — יגידו את האמת


הכשל הלוגי המעניין של ימי השריפה בכרמל שייך לאחד משניים: לראש הממשלה, או למנסח הכותרת הראשית ב’הארץ’. מר נתניהו דוחק במר ישי לוותר על הדרישה להקים ועדת חקירה, מפני ש”הבעיה אינה במסקנות, אלא ביישומן”. גירוד פדחת. קצת קשה להוציא מסקנות אל הפועל מבלי להסיק אותן תחילה. אני נוטה להאמין שזו פרפרזה, גם אם נכנסה בין מרכאות כפולות. (הצעה לתלמיד לתואר שני בלימודי תקשורת או לשון: בידקו-נא את תופעת הכמו-ציטוטים בעתונות הישראלית.)

כך או כך, הדיסוננס הזה הוא ביטוי כמעט-פואטי של מה שאולי מוטב לתאר כ”משבר התרבות של הביורוקרטיה” בישראל (המרכאות הכפולות לא נועדו לציין ציטוט). היא מתקשה לאפיין את בעיותיה, קל וחומר לפתור אותן. שני נערים דרוזיים נפחדים בתא מעצר הזכירו לנו עד כמה חפה מכל ניואנסים היא משטרת ישראל. אם תקום ועדת חקירה לבירור משבר הכבאות, התואיל בטובה להקדיש ישיבה אחת לתהליך שהניב את המעצר ההוא? אולי יהיה צריך להזמין אל הוועדה את סגן השר איוב קרא, כדי שיעשה פרפרזה על קריאתו לתפוס את המציתים “כפי שתפסו את אייכמן”, ולהוציא אותם להורג. הוא לא הציע, אגב, להרוג על המקום ללא משפט.

אמנון אברמוביץ’ טרח ומנה שבעים ועדות חקירה בתולדות המדינה. ברוב הגדול של המקרים לא הועילו חכמים בתקנתם. היה בהן צורך של היטהרות — משהו מעין ריטואל “הפרה האדומה” שציוותה התורה — אבל מעטות הצליחו להעניק פרספקטיבות. כשלעצמי אני חושב שוועדת החקירה על מלחמת לבנון השניה היתה מיותרת מעיקרה. היא הניבה מאמר מערכת ארוך.

ועדות-חקירה, או יחידי-חקירה, מתחילים עם דרגה משוערת של ריחוק ושל חוסר משוא פנים; אבל ברוב המקרים, בין אם זה בארץ ובין אם זה בעולם, החוקרים מפתחים תחושה עמוקה של בעלות לא רק על התוצאות, אלא על עצם התהליך. תהליכים מתארכים, מנדטים מתרחבים, סמכויות משפטיות מנוצלות מעבר לכוונת המחוקק. אנשים ששיקול-דעת תמיד התחרז עם שמם מתפתים לקנאות.

קנאות ברדיפת צדק

האומנם קנאות ברדיפת צדק היא חיסרון? אני חושב שכן. קנאות אינה מידה ראויה בחברה ליברלית, גם אם היא באה בשירות רעיונות ליברליים, כמו ממשל תקין ונקיון-כפיים. בארה”ב, בצרפת, באיטליה, בספרד, בטורקיה וגם בישראל צפינו ב-40 השנה האחרונות בחקירות שכוונתן היתה רצויה, אולי הכרחית, והמשכן היה תוהו-ובוהו ושרירות-לב. החוקרים עצמם נעשו בעלי דבר, שותפים בתהליך פוליטי, ונולד להם סדר-יום.

בארה”ב עניין רגיל הוא שתובעים — פדרליים, מחוזיים, מדינתיים — הופכים את חקירותיהם קרש קפיצה לקריירה פוליטית. באיטליה, שופט-חוקר לשעבר הוא מנהיג של מפלגה פוליטית. בספרד, בית המשפט העליון היה אנוס להתערב לאחר שנים ארוכות, כדי לשים קץ למסע-האגו של שופט-חוקר (צירוף מסוכן של סמכויות, האופייני לארצות בעלות “קודקס נפוליאון”).

בארה”ב אין מחסור בפורומים של חקירה. ועדות קונגרס חוקרות, באופן רציני, בהדרכת משפטנים, בהתאמצות לאובייקטיביות. עניינים גדולים מאוד, הנוגעים למשל לבטחון הלאומי, נמסרים לידי ועדות-חקירה המכונות “דו-מפלגתיות”, מפני שהמושבים בהן מחולקים שווה בשווה בין דמוקרטים לרפובליקנים. ההנהגה הפוליטית רואה בדרך כלל צורך לציית, או להעמיד פנים שהיא מצייתת.

רובן הגדול לא עלו יפה. אחת המפורסמות שבהן, לבחינתם של מאורעות אחד-עשר בספטמבר 2001 (בהנהגת מושל רפובליקני לשעבר וציר קונגרס דמוקרטי לשעבר), הציעה רפורמה בקהילת המודיעין של ארה”ב. הרפורמה הניבה חיכוכים, אי-התאמות ושורה של מחדלים. במשך זמן מה, היושב ראש וסגנו הפכו את עצמם לשדולה פעילה לטובת מסקנותיהם.

בימים האלה ממש עומדת ועדת חקירה דו-מפלגתית — בהנהגת סנאטור רפובליקני לשעבר וראש סגל של הבית הלבן בימי ביל קלינטון — להגיש המלצות דרמטיות לאיזון התקציב של ארה”ב. המסקנות מתעכבות, מפני ששני יושבי-הראש עדיין לא הצליחו לגייס רוב בוועדה. זה לא מנע מהם להדליף לעתונות את טיוטת המסקנות, להיות מליצי יושר שלהן ולהתערב בתהליך הפוליטי.

האימפריאליזם התביעתי של חוקרים יחידים (זאת אומרת, בעלי סמכות יחידה בסגל של עשרות או מאות) שיכנע את המערכת הפוליטית לשים להם קץ. פעם אחר פעם במשך 35 שנה, חוקרים סירבו לרדת מן הבמה, הרחיבו את חקירותיהם הרבה מעבר לכתבי-המינוי שלהם, הוסיפו לחקור שנים אחרי המאורע שהניב את מינויים. הם הטילו צל ארוך על סביבותיהם, הבריחו אנשים טובים מן השירות הציבורי, ובדרך כלל לא השיגו כמעט ולא כלום.

משקפי תלת-מימד

מה צריך איפוא לעשות בשריפה הגדולה? לא צריך קתרזיס לאומי. איש אינו זקוק למאמרי-מערכת ארוכים בחתימת שופטים. קנאותו של מבקר המדינה מעוררת אי-נוחות, הוא נעשה בן-פלוגתא בוויכוחים ציבוריים במקום להגביל את עצמו לחוות דעת. אין זה מעניינו להשתדל לטובת מסקנותיו. קצת שיקול דעת של ד”ר נבנצאל לא היה מזיק לשופט בדימוס לינדנשטראוס.

אולי צריך לשאול דפוס חקירה, שהתפתח בהשראת דרום-אפריקה, ונוסה כבר בשורה של ארצות: ועדת-אמת. אנשי-ציבור יוזמנו להופיע לפניה, כדי להכות על חטא, לא כדי להתפלמס או להצטדק, מפני שוועדת-האמת לא תוסמך לערוף ראשים.

סוף סוף, הבעיה אינה מה ביקש או דחה אלי ישי, הבעיה היא מבנית ומערכתית. בראש המדינה הדינמית והמשגשגת הזו עומדים פוליטיקאים מעוטי דמיון, שגם משקפי תלת-מימד לא ישחררו מקיבעוני מחשבה. איך אפשר להסביר באופן אחר את החלטתה המהירה של ממשלת נתניהו, ביום ששי בבוקר שלאחר השריפה, לרכוש שמונה מטוסי-כיבוי? אם היה אפשר להורות במהירות כזאת על רכישת צי כל כך גדול ויקר, מדוע הצעה לרכוש שני מטוסי כיבוי היתה צריכה לעבור בכל מיני תיבות-דואר ביורוקרטיות במשך שבועות, מבלי שנמצא לה טוען ומבצע?

משונה ביותר, גם מאלפת, היתה התערבותו של ראש הממשלה לשכירת הסופר-טנקר מחברה פרטית אמריקנית. ראש הממשלה ציווה על רל”שו לבדוק בגוגל (או בבינג?), והכול התגלגל במהירות מרשימה. כולנו חייבים תודה ליוזמתו של ראש הממשלה. אבל האומנם אין למר נתניהו סגל יועצים ועוזרים, היכולים לבדוק את גוגל שלא על פי פנייתו? אם ראש ממשלת ישראל צריך לרדת לרמה מבצעית כל כך נמוכה, מה זה אומר על תיפקוד המערכת? וכמה זמן נשאר לו בדרך כלל להרהורים אסטרטגיים?

כרמל בוער, שרה נתניהו, עוגה צהובה

יום אחד בתחילת השבוע שלאחר השריפה, כאשר קונטרסיהם הקדמיים של העתונים זלגו רכילויות פוליטיות, איראן הודיעה שהצליחה למצוא פתרון מקומי להעשרת אוראניום. זו היתה אגב הכותרת הראשית הגדולה ב’לוס אנג’לס טיימס’ באותו היום. התקשיתי למצוא את עקבותיה ב’ארץ’, למשל, אפילו לאחר 24 שעות. בעל כורחי אני נזכר ששבוע ופחות לפני מלחמת יום הכיפורים, בסתיו 1973, העניין המדובר ביותר בעתונות הישראלית היה מחלוקת מחודשת על רצח ארלוזורוב. ערב השריפה בכרמל, וערב-ערב ההודעה על ה yellowcake האיראני, כתבים פוליטיים הקדישו עמודים שלמים לשרה נתניהו.

משבר השיטה, משבר התקשורת, משבר האחריות אינם עניין לציד ראשים. “כולנו אשמים”, הכריז הנשיא הלא-פוליטי ורב-התמימות, פרופ’ אפרים קציר, למחרת המחדל של יום הכיפורים. כמה התנגדות עוררה ההכרזה ההיא, וכמה שהיא היתה נכונה. מצב הדעת הניב את יום הכיפורים, לא טעויותיהם הקונקרטיות של פוליטיקאים ושל גנרלים. הבה נקים איפוא ועדת פילוסופים, תיאולוגים, פסיכולוגים, סופרים ומשוררים לבירור מצב הדעת.

(פורסם ב’גלובס’, תשעה בדצמבר 2010)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

2 Responses to “כולנו אשמים”

  1. אלון לקח הגיב:

    “ועדות אמת” נוסח דרום-אפריקה לא יצלחו בישראל בגלל הטמפרמנט הישראלי: ישראלים אינם מסוגלים להודות בטעות. הם לעולם אינם טועים; הטעות היא תמיד של מישהו אחר. למשל, אנחנו הורגים פלסטינים, אבל הפלסטינים הם האשמים בכך שהרגנו אותם.

    גם חקירות בנוסח החקירות שמתנהלות בקונגרס האמריקאי לא יצלחו אצלנו, משום רמתם הירודה של הפרלמנטרים הישראלים – גברים ונשים נבערים ברובם, עילגים, ובעיקר נטולי יושרה. המחוייבות למפלגות – וישראל משופעת במפלגות וברסיסי מפלגות – לא תרשה להגיע לחקר האמת אם האמת תכתים את המפלגה.

    ועדות חקירה, או חקירות מן הסוג שמנהל לינדשטראוס (חרף תאוות הפירסום הפתולוגית שלו) הן חיוניות.

Leave a Reply for אלון לקח