עלייתו ונפילתו של “הרדיקל העליון”

ברק אובמה שילם השבוע מחיר כבד על דרגה מפתיעה של ניתוק מן המציאות. הוא הקל על יריביו לסרטט את דיוקנו: מהפכן סוציאליסטי, משיח שקר. עכשיו הוא נמלט מוושינגטון העוינת אל דיפלומטיית סילון בין לאומית. יש לו מעט מאוד יסוד לקוות שהוא יתאושש מבעוד מועד לקראת הבחירות הבאות לנשיאות

'הרדיקל העליון: ברק אובמה וסיפור הסוציאליזם האמריקאי שלא סופר'. הדמוניזציה של אובמה מידי הימין האמריקאי הניבה השוואות בינו ובין המנהיגים הטוטליטריים הבולטים ביותר של המאה ה-20. לבעל טור ימני אחד הנשיא מזכיר את שבתאי צבי, משיח השקר. את הספר הזה מצאתי השבוע במקום בולט בחנות ספרים גדולה בפרוור של וושינגטון

אובמה שלא הכרנו: הנשיא המובס, העגמומי, הקצת-מרחם-על-עצמו, במסיבת עתונאים למחרת מפלתה של מפלגתו בבחירות לקונגרס ולמושלי המדינות. זה עמוד השער של עתון במדינת מיזורי, במערב התיכון. מדינות המערב התיכון היו שדה-הקטל הגדול ביותר של הדמוקרטים. בלעדיהן נשיאים אינם נבחרים

איפה ברק אובמה? חפשו אותו באיזה אשראם הודי. נשיא ארה”ב — חבול, מושפל, תשוש ועצוב — שם עכשיו את פעמיו אל הדמוקרטיה המאוכלסת ביותר בעולם. ככה זה הסתדר, אולי לא במקרה, מפני שמסעות נשיאותיים לעולם אינם ספונטניים. יומיים לאחר הבחירות של אמצע-הקדנציה, אשר הנחילו למפלגתו תבוסה איומה, ברק אובמה עושה מה שנשיאים אמריקניים בדור האחרון אוהבים מאוד לעשות: הוא עולה על מטוס-הפעלולים רב-האלקטרוניקה שלו, ועף למקום אחר.

מדיניות חוץ היא הצד הנעים ביותר של הנשיאות האמריקנית. בחו”ל, הנשיא הוא תמיד קיסר, נוכחותו תמיד מחשמלת; הוא תמיד מקרין כוח, אפילו כאשר אין לו.

בהיעדר רוב ברשות המחוקקת, ראש הראשות המבצעת יכול לחתום על “צווים אקזקוטיביים” (הנוגעים לעניינים שלא הוסדרו בחקיקה), והוא יכול להטיל וטו, והוא יכול להגיש הצעות למינויים — אבל היוזמה בענייני פנים ניטלת ממנו. הוא הופך במידה רבה לנשיא לענייני חוץ. זה היה גורלם של ריצ’רד ניקסון, של ג’רלד פורד, של רונלד רייגן (בשנתיים האחרונות של כהונתו), של ג’ורג’ בוש האב, של ביל קלינטון (בשש משמונה שנותיו), של ג’ורג’ דאבליו בוש בשנתיים האחרונות שלו.

לעת פרישתם, מעט מאוד נשיאים אמריקניים הביעו געגועים אל המיקח והמימכר של תהליכי חקיקה. דיפלומטיית-סילון עוררה אצלם את עיקר הנוסטלגיה. היא היתה גם מיפלטם מפני קונגרס עוין, מפני תקשורת חסרת סבלנות, מפני דעת קהל כפוית-טובה (היא תמיד כפוית טובה).

המטאור כבר אינו זוהר

ברק אובמה כבר נמצא בדרך לשם, אף כי העשן עדיין מתאבך מהריסות המונופול הדמוקרטי בן השנתיים בוושינגטון. היה משהו כמעט שייקספירי בהופעתו של הנשיא במסיבת עתונאים בבית הלבן למחרת הבחירות.

מאז הופיע כמטאור בשמי הפוליטיקה האמריקאית — בוועידת המפלגה הדמוקרטית בקיץ 2004, כאשר היה עדיין חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי — אובמה לא הפיק אלא זוהר. תמיד נדפו ממנו בטחון עצמי מעורר קנאה, לפעמים יוהרה, לפעמים מידה מעוררת אי-נוחות של שביעות רצון עצמית. הוא תמיד הקדים לדעת, הוא תמיד הקדים להבין, הוא תמיד הקדים להעז, הוא תמיד הקדים לאחר (אבל מעולם לא איחר להקדים).

ביום רביעי התנדף ממנו הזוהר. הוא התייצב לפני ארצו בתפקיד חדש בהחלט: הפוליטיקאי המובס, שעתה זה שמע כי אזרחיו אינם נותנים עוד אמון במדיניותו או בסגולותיו. הוא התקשה להודות.

פעם אחר פעם הוא נשאל אם הוא מתחרט על החלטות, כולן בענייני פנים וכלכלה. פעם אחר פעם הוא ייחס את מורת הרוח של הבוחר לא להחלטותיו, אלא למצב. איש לא היה מתלונן עליו, הוא אמר בנקודה אחת, “אילו שיעור האבטלה היה חמישה אחוזים, ולא תשעה אחוזים וחצי”.

זו היתה הכרזה משונה. אפילו השבוע לא עלתה על דעתו של הנשיא האפשרות ש”השורה התחתונה”, בלשונו, נובעת מהחלטותיו. ההפרדה שהוא הוסיף לעשות בין סיבה לתוצאה עוררה רושם שהוא ניתק את עצמו באופן חלקי או מלא מן המציאות. לשווא קיווה מישהו לגילוי פומבי של ענווה מצד הנשיא, אפילו לצורכי אקרובטיקה פוליטית. ביל קלינטון היה אלוף מחוות הענווה והחרטה, אם כי יתכן שזה היה ביטוי של ציניות יותר מאשר של כנות.

זה כואב. עמוד השער של טבלואיד-חינם וושינגטוני, מבית ה'וושינגטון פוסט', למחרת מסיבת העתונאים של הנשיא

“איש אינו מסריט אותי”

ואו-אז באו הדקות האחרונות של מסיבת העתונאים. עתונאי שאל את הנשיא אם הוא מתכוון “לשנות את סגנון המנהיגות”. ברמז של רחמים עצמיים, ברק אובמה השתטח על ספת הפסיכיאטר (בלשונו של פרשן אחד), ודיבר על הרגעים הפרטיים בבית הלבן, לפני שהוא עולה על יצועו בלילה, כאשר הוא קורא את המכתבים שכותבים אליו אזרחים, ומטה אוזן לייסוריהם. “איש אינו מסריט אותי אז”, הוא אמר בשקט.

פתאום היה נדמה, שאילו מונולוג כזה היה בוקע מפיו חודשים אחדים קודם, אולי היה מצליח ליצור קשר בלתי אמצעי עם מיליוני המצביעים המהססים, אלה המסווגים “עצמאים”, או “מתונים”; אלה שאיפשרו את נצחונו ב-2008. תחת זאת הוא עצמו עזר ליצור את הרושם, שסדר יום אידיאולוגי נוקשה הכתיב את מהלכיו; שהוא ניסה להטות את אמריקה שמאלה נגד רצונם הברור של רוב האמריקנים.

במרוצת החודשים האחרונים, הימין האמריקני שקד על תיאור אובמה כמהפכן סוציאליסטי עם אהדה עמוקה לרעיונות אנטי-אמריקניים ואנטי-קפיטליסטיים ישנים. הוגה-דעות שמרני אחד תיאר אותו כ”קניאתי בן השבט הלואו, הרוצה למוטט את השיטה הכלכלית האמריקנית”. יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ’, מועמד אפשרי לנשיאות ב-2012, סמך את ידיו על התיאור הזה.

“שבתאי צבי”

בחנויות ספרים היה אפשר למצוא בימים האחרונים, בהבלטה ניכרת, ספר ששמו “הרדיקל העליון (Radical-in-Chief) — ברק אובמה והסיפור שלא סופר על הסוציאליזם האמריקני”. סוציאליזם היא מלה גסה בלקסיקון הפוליטי בארה”ב. על עטיפת הספר מתנוסס כוכב אדום ענקי, עם בבואתו של הנשיא, מסוג הכוכבים שהיו מעטרים ספרים על סטאלין ועל מאו.

בעל טור ב’וול סטריט ג’רנל’, רוברט סטיבנס, לשעבר עורך הג’רוסלם פוסט, כתב השבוע כי דיוקן הנשיא על חולצות שלובשים אוהדיו מזכיר לו את ארנסטו צ’ה גווארה, המהפכן הקומוניסטי הטוטליטרי. האוהדים עצמם מזכירים לסטיבנס את חסידי שבתאי צבי, הלוא הוא משיח השקר בן המאה ה-17, שהוליך שולל המונים, ולבסוף בגד בהם והמיר את דתו.

במובן הזה, תבוסת אובמה השבוע אינה סתם מאורע פוליטי. יש לה נופך תיאולוגי: האמריקנים, באקט של היטהרות רוחנית, מיהרו לעמוד על קנקנו של האיש שניסה לגזול את ארצם מידיהם, ובלמו אותו. עכשיו נשארה משימה חשובה אחת: להוציא אותו מן הבית הלבן. ברגע של היסח דעת, מנהיג רפובליקאי בכיר אישר שזו תהיה העדיפות הראשונה בסדר היום של מפלגתו בשנתיים הבאות.

הרבה יכול לקרות בשנתיים האלה. הנשיא עצמו הזכיר ביום ד’, ששניים מקודמיו — רונלד רייגן, ב-1982, וביל קלינטון, ב-1994 — עמדו בדיוק באותו המקום: שנתיים לאחר השבעתם, בימים של משבר כלכלי, מפלגותיהם הובסו בבחירות אמצע-הקדנציה לקונגרס. הוא היה יכול להוסיף את פרנקלין רוזוולט, ב-1938 (אם כי אצל רוזוולט זו היתה תקופת הכהונה השניה, לפני שנאסר על נשיא להיבחר פעם שלישית). כל השלושה חזרו ונבחרו שנתיים אחר כך.

אולי משבר בין לאומי?

הנה הבדל אחד, אם גם לא היחיד: ב-1983 וב-1995, חודשים אחדים לאחר תבוסתה של מפלגת הנשיא, התחילה התאוששות כלכלית דרמטית. רייגן וקלינטון תבעו עליה אשראי, וגם קיבלוהו. אשר לרוזוולט, מלחמת עולם, באירופה ובאסיה, שיכנעה את האמריקנים להשאיר את ידו המנוסה על ההגה.

אין כל סיבה להניח שכלכלת ארה”ב עומדת לפני התאוששות דרמטית. 600 מיליארד הדולר שיצק השבוע הבנק המרכזי אל שוק אגרות-החוב, בנסיון להוריד את שערי הרבית ארוכת-המועד, היו בראש ובראשונה ביטוי של חוסר-אונים.

משבר בין לאומי עצום ממדים כמובן יכול לשכנע אמריקנים להיאסף סביב הדגל. הם עשו כן כלפי ג’ורג’ בוש הבן, בספטמבר 2001. זה מכלל הדברים שכמעט אין טעם לדון בסבירותם. מי יודע.

סיכוי השיור העיקרי של אובמה קשור ברושם שייצרו הרפובליקאים, לאחר שהקונגרס החדש יתכנס בינואר. הגל הגדול של נצחונם הביא אתו הרבה מחוקקים חדשים, עם סדר יום הרבה יותר רדיקלי, ועם נכונות מינימלית לפשרות. אם הם יגררו את מפלגתם אל עמדה קיצונית ובלתי מתפשרת, או יפלגו אותה, אפשר שהבוחר האמריקני יתחרט.

צריך לסייג את כל זה לפחות בסייג חשוב אחד: בבחירות של השבוע, חלקם של לבנים בני 65 ומעלה היה גבוה בהרבה מחלקם בהצבעה של 2008. אם היחס הזה יתוקן, אם צעירים יחזרו ויצביעו ב-2012, אם יגדל חלקם של מצביעים מבני המיעוטים (לאטינוס, שחורים) — הכול פתוח.

אבל אילו הייתי צריך להציע ניחוש, מכוח צירוף של היסטוריה ושל אינטואיציה, הייתי מנחש, שברק אובמה יהיה רק צופה במעמד ההשבעה, ב-20 בינואר 2013. מי תניח את ידה על כתבי הקודש, ותישבע אמונים לחוקת ארה”ב? את זה נגלה בהזדמנות אחרת.

בתחילת השנה, נשיאות אובמה היתה זקוקה במידה נואשת לאיתחול, לאחר התבוסה הניצחת של הדמוקרטים בבחירות-משנה לסנאט במדינת מסצ'וסטס, מעוז היסטורי של המפלגה. הטבלואיד הזה, היוצא בפנסילווניה, הציע לנשיא, במשתמע, להיות כסטיב ג'ובס (למטה משמאל). רצה או לא רצה, זה פשוט לא יצא. ערב הבחירות של השבוע, אובמה נפגש עם ג'ובס בבית הלבן, לשמוע את עצותיו. אבל אבק הכוכבים של ג'ובס לא דבק בו, בין השאר מפני שג'ובס הוא סולן בקיסרותו. נשיאי ארה"ב אינם סולנים, גם אם לפעמים נדמה להם. אובמה 2.0 כבר לא יהיה. היהיה לעומת זאת אובמה 1.5? או אפילו אובמה 1.05? האם הוא מסוגל להשתנות?


קישורים קודמים באתר הזה

  • תשתה תה, אדוני הנשיא? לג’ורג’ בוש היו דרושות שש שנים של נשיאות, כדי להתעורר בבוקר עם טעם של תבוסה בפה. לאובמה נדרשה רק שנה אחת. הוא נחל אותה ב”מדינה הדמוקרטית ביותר” בארה”ב. החודשים הבאים יהיו עקובים מדם פוליטי (22 בינואר 2010)
  • יש לו שאלה פשוטה, לנשיא ארה”ב: ברק אובמה, בנאום השנתי (המבריק) על מצב האומה, מבקש על חייו הפוליטיים, מבטיח “לא להרים ידיים”, מפציר במפלגתו שלא “תימלט אל ההרים”, מתקוטט עם בית המשפט העליון — ומגלה מה לא לימדה אותו שנה אחת בנשיאות. האם הוא איחר את המועד? (29 בינואר 2010)
  • הדונג נמס. שיעור בטריגונומטריה פוליטית: מה בדיוק, או מה בערך, צריך לעשות בכוח פוליטי? האם צריך לחצות את הרוביקון בהזדמנות הראשונה? האם כל דה גול צריך לצאת מאלג’יריה, כל ניקסון צריך לנסוע לסין? האם הצלחתו של פוליטיקאי תימדד יום אחד על פי נכונותם של היסטוריונים להוסיף “איזם” לשמו: גוליזם, תאצ’ריזם, רייגניזם, או חלילה סטליניזם, מאואיזם, נאצריזם, מקארתיזם? (6 בפבראר 2010)
  • אנו אנשי-הפיל: תסמונת פוסט-טראומטית מתפשטת בעולם הדובר אנגלית. שנה וחצי לאחר המשבר הפיננסי הגדול ביותר של זמננו, מצביעים אמריקאים ובריטים שוברים את הכלים ולא משחקים. הם רוצים להוציא את “הפיל שבחדר” — וּובהזדמנות הזו גם להשליך את כל הפוליטיקאים ואת כל ההרגלים הפוליטיים לכל הרוחות. מדוע רק באנגלית בעצם? (24 באפריל 2010)
  • דוח על מצב הרוח: במלה אחת — עכור. פופולריות מפתיעה של תרחישי אחרית הימים מתיישבת עם שנאת ממשלה, עם שנאת מהגרים ועם שנאת בנקאים. מי יודע איך תיראה אמריקה לאחר שמצב הרוח הזה יחלוף
  • “זר בבית הלבן”: נשיא מאבד פופולריות בזמן משבר כלכלי? סביר וצפוי. אבל נשיא המוצג כסוכן זר, החסר תכונות פטריוטות בסיסיות? זה נשמע קצת מסוכן. קיטוב היסטורי באמריקה (22 ביוני 2010)
  • הקיץ האחרון: אולי אפילו השבוע האחרון בחיי “הממשל הרדיקלי ביותר” בתולדות ארה”ב. ברק ואובמה והדמוקרטים עומדים להשלים חקיקה היסטורית להחמיר את הפיקוח על הבנקים, ארבעה חודשים לאחר רפורמה היסטורית של מערכת הבריאות. זהו זה, אומרים הסקרים. לאמריקאים נמאס (17 ביולי 2010)
  • הלבנים הכחולים בורחים: לבנים נמוכי הכנסה נוטשים בהמוניהם את ברק אובמה, חודש אחד לפני הבחירות לקונגרס. מדוע הם מצביעים “נגד האינטרס הכלכלי שלהם”? התשובה היא פחד והרגל. פחד כלכלי קירב אותם אל אובמה ב-2008, והוא מרחיק אותם עכשיו. הרגל רב שנים מעמיד אותם מצד ימין (8 באוקטובר 2010)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

22 Responses to “עלייתו ונפילתו של “הרדיקל העליון””

  1. יובל הגיב:

    אני מבין שאתה ממליץ על הוצאת דפי התווים של “היידה שרה” מהמגירה?

  2. גיל הגיב:

    אני לא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות לגבי העתיד. המפלגה הרפובליקנית מסוכסכת ועוד נכון לה מאבק קשה על המועמדות לנשיאות, שינוצל היטב על ידי הדמוקרטים כנגד מי שלא יבחר.

    אני גם לא חושב שאובמה מנותק מהמציאות, אלא שהבוחרים מנותקים ממנו במידה. אובמה אולי מנותק מהמציאות הפוליטית, אבל כלכלנים מסכימים שהמהלכים שעשה הצילו את הכלכלה האמריקאית ממיתון קשה הרבה יותר ויש גם סימנים לפריחה בסקטור הפרטי.

    גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרפובליקנים השתמשו בכל תכסיס כדי להכשיל כל יוזמת חקיקה של הנשיא, ולא ניסו להתפשר בשום דבר, כשלא טובת העם האמריקאי לרגליהם אלא הרווח הפוליטי.

    אובמה הוציא מגזרים מעוטי-ייצוג אל הקלפיות ב-2008 — ובמשבר גדול, או מול מועמדות של מישהי כמו פיילין (שאני לא חושב שיש לה סיכוי ממשי לזכות במועמדות הרפובליקנית, אבל נניח לצורך הדוגמא שכן), הם יחזרו לקלפי. גם פריחה כלכלית בחודשים לפני הבחירות תהיה לטובתו.

    אני חושב שאחד הלקחים מההיסטוריה האמריקאית היא ששום דבר לא בטוח. הרי אף אחד לא חשב בחלומות הכי פרועים שג’ורג בוש האב יפסיד בבחירות לאחר הניצחון הגדול במלחמת המפרץ הראשונה. מה שכן, משעמם לא יהיה, זה בטוח.

    • יואב קרני הגיב:

      אני מסכים שאם תהיה פריחה כלכלית, אובמה יחזור וייבחר. זה הקריטריון העיקרי, כפי שלימדו אותנו כל הנשיאויות מאז הרברט הובר (1932). הסיכויים שתהיה פריחה כזאת מוכרחים להישב לבינוניים — בהתחשב בהיקף הקיצוצים המזומנים בהוצאות הממשלה, ובהתחשב בנקודת המוצא הלא-טובה (האבטלה עומדת על 9.6 אחוזים אפילו לאחר הודעת היום, יום ששי, ש-150,000 מקומות עבודה חדשים נוצרו במגזר הפרטי).

      אני גם מסכים שרדיקליזציה של המפלגה הרפובליקאית — אף אם פיילין לא תהיה המועמדת — תוכל להציל את נשיאות אובמה. בעצם, זו נוסחת ההצלה היחידה, כפי שכתבתי ברשימה.

      אין כאן אגב שאלה של “למהר ולקפוץ למסקנות”. כולנו מהרהרים בקול רם ומתחלקים באינטואיציות. אף אחד מאיתנו אינו כותב כאן לתועלת הנצח.

  3. אסף הגיב:

    אני מהמר שהשימוש שלך בלשון נקבה בסוף הוא לצורך טיזינג בלבד. קשה לי להאמין שפרשן זהיר שכמוך יהמר על שרה פיילין כנשיאה. גם לא סביר שהנשיאה תהיה צירת הקונגרס מישל באקמאן, או הסנאטורית ליסה מרקובסקי (תנצח בסוף עם הwrite-in שלה באלסקה?), או הפובליציסטית אן קוטלר. הילרי הודיעה היום שלא תתמודד ב2012- או 2016. נראה שהנשיא הבא יהא ממין זכר.

    • יואב קרני הגיב:

      לא שאלה של הקנטה (“טיזינג”), אלא של הגדלת שיעורי הנייטרליות של הלשון. בעברית, השימוש בלשון זכר הוא כשלעצמו די נייטרלי, אבל מפעם לפעם אני מגוון.

      אגב, לרפובליקאים יש כמה נשים אחרות הראויות לתשומת לב, אם גם לא מייד. יהיה מעניין לראות מה יעשו שלוש הנשים הרפובליקאיות שנבחרו השבוע למושלות (בפעם הראשונה בתולדות מדינותיהן):

      * מרי פאלין (Fallin) באוקלהומה;

      * ניקי היילי (Nikki Haley), בתם של מהגרים הודיים שנבחרה למושלת דרום-קרוליינה. היא יצוקה בתבניות שרה פיילין, אבל ממשל אפקטיבי שלה יעלה פלאים את מניותיה;

      * אולי ראויה לתשומת לב מיוחדת סוזאנה מרטינז (סוסאנה מרטינס), שעתה זה נבחרה למושלת ניו מקסיקו, והפכה בזה לאשה הלטינית הבכירה ביותר בפוליטיקה האמריקאית. אם ידידנו גיל שומע, נשמח לשמוע מפיו מה דעתו עליה. הוא ניו-מקסיקאי, והצביע השבוע (אני מנחש שלא לטובתה, אבל באמת אין זה מענייני.)

      חוץ מזה, יש גם שתי נשים רפובליקאיות פרגמטיות מאוד, המייצגות את מדינת מיין הקטנטנה בסנאט: אולימפיה סנו (Snowe) וסוזאן קולינס.

      הבוחרים של קליפורניה הורידו לפי שעה מן הפרק את האפשרות שמנכ”ליות הטכנולוגיה לשעבר, מג וויטמן (eBay) וקארלי פיורינה (H-P), יפתחו יומרות נשיאותיות. וויטמן הוציאה 140 מיליון דולר ויותר מכספה הפרטי בנסיון להיבחר למושלת קליפורניה. פיורינה התמודדה על כהונת הסנאטור. שתיהן הפסידו.

      • גיל הגיב:

        אכן, הצבעתי ליריבתה 🙂

        האמת היא שאני עדיין לא יודע מה לומר עליה, מלבד זה שהרטוריקה שלה במערכת הבחירות היתה, שהצבעה ליריבה דניש היא תמיכה בננסי פלוסי. כמו שנאמר, רצתה לקלל ויצאה מברכת.

        אין לי מה להוסיף עליה כרגע, כי אני לא ממש יכול להעריך את יכולתה כתובעת (כהונתה הקודמת), אבל היא מחזיקה בעמדות שמרניות קלאסיות נגד הפלה ונגד נישואים חד מיניים, למשל.

  4. alterk הגיב:

    יואב, מה דעתך בנוגע לזווית הישראלית של אובמה “מוחלש” והתהליך המדיני עם הפלסטינים?

    אובמה של השנה הראשונה לכהונתו הפגין אומץ לב חריג במחוזותינו וחתר לתיגרות פומביות, ופעמים רבות אף תקדימיות, עם ממשלת ישראל והעומד בראשה בכל הנוגע לתהליך המדיני עם הפלסטינים. מאז נראה שגם אובמה התייאש מהסטגנציה האזורית, או שקרוב לודאי היו דברים חשובים יותר על סדר יומו.

    אם השנתיים הראשונות לכהונתו התאפיינו במאבק על הרפורמות הגדולות, אותן השכיל (או שלא) לדחוף לרפובליקאים בכח לגרון בעודו נישא על אדי האינרציה של הבחירות (ולצידו ננסי פלוסי), ייתכן ובשנתיים הקרובות יחזור להתמקד בעינייני ישראל-פלסטינים, גם כיוון שנושאים אלו באמת ובתמים בוערים בליבו, וגם כיוון שבזירה הפנימית הוא כיום מנוטרל.

    באנלוגיה לאובמה שהעריך שהוא הולך לאבד את בית הנבחרים בבחירות אמצע הקדנציה ופעל באגרסיביות להעביר את רפורמת הבריאות כל עוד כוחו במותניו, ייתכן ואובמה שמעריך שהשנתיים הקרובות הן ההזדמנות האחרונה שלו להטביע את חותמו על דפי ההסטוריה יפעל באותה אגרסיביות בזירת מדיניות החוץ, בפרט כלפי ישראל.

    ואוליי זו רק משאלת-לב מצידי.

    • יואב קרני הגיב:

      אני חושב שיש הרבה טעם בהנחותיך. כתבתי ברשימה הזו, גם ברשימות קודמות, על המיפלט שנשיאים אמריקאיים מחפשים במדיניות חוץ, כאשר הם מנוטרלים מבית. גו’רג’ בוש האב וביל קלינטון הם הדוגמאות הטובות האחרונות.

      בוש האב הקדיש את רוב מעייניו למדיניות חוץ לכל אורך נשיאותו. בשנה האחרונה, הלא-נעימה, שלו בבית הלבן, הוא הגדיל את הלחץ על ממשלת יצחק שמיר במידה שהניבה את תבוסת הליכוד בבחירות של 1992 (הסירוב להעניק ערובות להלוואה של עשרה מיליארד דולר לשיכון עולי ברית המועצות).

      מעורבותו של ביל קלינטון בדיפלומטיה בין לאומית — מבוסניה (1995), צפון אירלנד (1997 ו-1998), קוסובו (1999), וכמובן המזרח התיכון (2000) — באה בעקבות הדחת מפלגתו משליטתה בשני בתי הקונגרס ב-1994 (אז הדמוקרטים איבדו גם את הסנאט), ואפילו בעיצומה של פרשת מוניקה לוינסקי.

      ריצ’רד ניקסון התנחם בענייני חוץ, כאשר לולאת ווטרגייט נכרכה סביב צווארו. הוא יצא למסעו במזרח התיכון — הראשון של נשיא אמריקאי — ביוני 1974, כאשר ועדת המשפטים של בית הנבחרים השלימה את הליכי ההדחה נגדו (הוא התפטר לפני שיצאו לפועל).

      אני בהחלט מעלה בדעתי את אובמה נכנס בעובי הקורה של המזרח התיכון. כאן הוא פטור מן הצורך לקבל הסכמה של הקונגרס, אלא אם כן ידובר למשל בחיל-מצב אמריקאי בגולן, המחייב תיקצוב. שליחי הליכוד יצאו ב-1994 לארה”ב, כדי להסית חברי סנאט נגד מימון אפשרי של חיל-שלום בגולן. זה היה עוד לפני המהפך שם.

      הקונגרס לא יוכל לסכל יוזמות מדיניות. השאלה היא רק באיזו מידה אובמה ירצה להתנגש עם הקונגרס, אפילו רטורית, על עניין שיש לו משמעויות פוליטיות פנימיות, זאת אומרת לחץ על ישראל.

      סקר יציאה מן הקלפיות של אלף מצביעים יהודיים בכל רחבי ארה”ב מראה, כי 66% מהם הצביעו לטובת מועמדים דמוקרטיים בבחירות לקונגרס — התפלגות הצבעה פחות-או-יותר היסטורית אצל היהודים. זה נתון מעניין, אם גם לא מפתיע. היהודים, מקבוצות האוכלוסיה המשגשגות ביותר באמריקה, מוסיפים להצביע בדיוק כמו הלאטינוס, מקבוצות האוכלוסיה העניות ביותר. (ברוח אחת הקלישאות המפורסמות, “חיים כמו אפיסקופאלים, מצביעים כמו פוארטו-ריקאים”.)

      יהודים גם סומכים את ידיהם על אובמה בשיעור גבוה, 60%. אבל כאשר הם נשאלים מה דעתם על מדיניותו כלפי ישראל, הפער בין מצדדים ומקטרגים מתכווץ: 53% סומכים את ידיהם, 47% מתנגדים.

      …אבל הנה ה”אבל”: רק שבעה אחוזים מעמידים את ישראל בראש סדר עדיפויותיהם. יש שבעה עניינים החשובים להם יותר מישראל. זה לא מפתיע כלל, בקונטקסט היסטורי, אבל זו תזכורת חשובה לימין הישראלי, החוזר ומגלה אי-הבנה של חיי היהודים באמריקה.

      טבלת הסקר (שנעשה בשביל קבוצת J Street הביקורתית, אבל אין לי יסוד לפקפק באמיתיותו, הוא מתיישב עם מה שאנחנו יודעים על תבניות התנהגות פוליטיות אצל היהודים) מראה, שהיהודים מתעניינים באותם הנושאים המעניינים את כלל האוכלוסיה.

      62% — כלכלה, 31% — בריאות, 18% — הגרעון בתקציב וכו’.

      ועוד “אבל” אחד: התמיכה הפוליטית באובמה, אפילו במדיניותו הכלכלית השנויה במחלוקת, היא אמנם גבוהה — אבל היא אינה מתורגמת לשיעורים גבוהים של אהדה אישית. לפי השיקלול שבעלי הסקר (המחלקים אהדה ואי-אהדה לקבוצות משנה), ל-51% מן היהודים יש דעה אישית חיובית על הנשיא. כמעט תיקו עם בנימין נתניהו. עליו יש דעה אישית חיובית ל-49%.

      אולי אכתוב על זה עוד בנפרד.

      לחצו-נא כאן כדי לעין במימצאי הסקר.

  5. אבי קליין הגיב:

    כשאובמה ניצח, כל הפרשנים הישראלים מיהרו להודיע שהוא לא רדיקלי כמו שכל השמאלנים מציגים אותו ושהוא רחוק מלהיות תקוות השמאל.כשהוא מפסיד לפתע, הוא הופך לרדיקלי והפסדו נובע מהרדיקליות הקיצונית שלו, כנראה שהרדיקליות משתנה בהתאם למצב העניינים ומשקפת במיוחד את סלידת הפרשנים הישראלים מהזרם השמאלני.

    אגב, אותו הדבר קורה עם הפרשנים הישראלים והלייבור בבריטניה. כשהמצב טוב, הם טוענים שבלייר והלייבור זנחו את הסוציאליזם והם ממשיכי דרכה של תאצ’ר, כשבריטניה במשבר כלכלי וגרעון ענק והלייבור מפסידים בבחירות, זה מתואר בגלל המדיניות הסוציאליסטית הכישלונית של הלייבור והפסדם בבחירות נובע מרצון הבריטים להתרחק מהסוציאליזם הכושל ומדינת הרווחה המנוונת.

    בקשר לאובמה – הרי הוא נבחר על מצע של שינויים. אם הוא לא היה עושה כלום אז הוא היה מרמה את בוחריו ודמוקרטיה בארה”ב היתה הופכת למלה ריקה בלבד. חוץ מזה, שלמרות שלדמוקרטים היה רוב גם בסנאט וגם בבית הנבחרים הם ניסו להגיע לפשרות בנוגע לחוק הבריאות, והם העבירו בסוף פשרה עלובה בלי בריאות ציבורית. אבל אפילו מזה הריפובליקנים לא היו מרוצים. מבחינתם שלא יהיה בכלל שום חוק בריאות ציבורית. במובן הזה הם הקיצונייםוהם אלה שלא רוצים לשתף פעולה עם הצד השני.

    לפי מה שאני יודע, האכזבה הגדולה מאובמה הייתה בגלל שכל השינויים היו מתונים מדי. חוק הבריאות הציבורית הסתיים בפשרה מביכה, האחראים למשבר לא הועמדו לדין והם התעשרו מחדש, לא הייתה שום ניסיון ליוזמה לעבודות ציבוריות כדי להוריד את האבטלה, לא נחקק חוק שמאפשר גיוס של הומוסקסואלים לצבא וכו’. כלומר, לא היה טיפול דמוקרטי שמאלני אמיתי בבעיות. זו גם הדעה שבדרנים דמוקרטים שמאלנים כמו ג’ון סטיוארט וביל מאהר מביעים בתוכניתם. הם כל הזמן חוזרים על הטענה שצריך בוש דמוקרטי, כלומר מנהיג דמוקרטי שיעביר חוקים בלי התחשבות ברצונות הצד השני.

  6. צור שפי הגיב:

    הבעיה של אובמה, בהיעדר התאוששות כלכלית, היא שדי בכך שהרפובליקנים יחליטו לא להרגיז אף אחד ולהעמיד מועמד פרווה עם בלורית סבירה וחליפה ייצוגית (מישהו אמר מיט רומני?) כדי לנצח ב-2012

  7. אסתי ממליצה הגיב:

    תודה יואב על פוסט מרתק.
    מומלץ במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/1211-511.html

  8. אדם טל הגיב:

    אני לא יכול להתנער מהתחושה שאובמה ידע מראש שכך יהיה. בעצם, לא “ידע” – תכנן.

    לאובמה היו שתי אפשרויות: להשתמש בארבע השנים שלו בבית הלבן כדי להכין את הקרקע לארבע נוספות – או לנצל אותן כדי לעשות שינוי מהותי. כולנו ידענו מראש מה יהיו ההשלכות הפוליטיות של רפורמת הבריאות, ולתחושתי, אובמה היה מוכן להקריב את הכהונה הנוספת ועוד שנתיים מתוך הכהונה הנוכחית כדי לבצע את הרפורמה.

    גם אם נקצין ונאמר שתמה כהונתו של אובמה בפועל – אני חושב שהוא את שלו כבר עשה.
    עכשיו, כשידיו ממילא כבולות, הוא יכול להעביר שנתיים מתונות בהכנה לבחירות, ואם לא יעלה בידו להבחר שוב – לפרוש (אני בטוח שהגב’ אובמה תשמח) בידיעה שעשה ככל יכולתו (ולפי אמונתו) עבור האומה.

    הרי גם לו היו יכולים נשיאים לכהן במשך 12 שנים, ולו היה מצליח אובמה להבחר פעמיים נוספות – ההיסטוריה תזכור לו ממילא את השנתיים הראשונות בלבד (לטובה או לרעה).

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט יתכן. היו לזה אפילו רמזים מפעם לפעם. אובמה עצמו הבטיח שנשיאותו תהיה “מחוללת תמורה” (transformative). כבר היו דברים מעולם. באמצע המאה ה-19 היו עשרים שנה שבהן נשיאים כיהנו רק תקופה אחת.

      הבעיה היא שאובמה אינו עומד לעצמו. יש מפלגה שתוסיף להתקיים גם מעבר לתקופת כהונתו. אם יתברר שהוא הסב לה נזק היסטורי, ויידרשו לה שנים כדי להתאושש, גזר-הדין עליו יהיה חמור הרבה יותר.

      חוץ מזה, נובעת ממחשבותיך שאלה כבדת משקל, שנסיתי לעסוק בה כבר בעבר, והיא מהות הכוח הפוליטי. האם מותר למנצח בבחירות להעניק פירוש רחב מאוד למנדט שלו, ולעשות דברים שלא נכללו בו מלכתחילה, נגד רצונם הברור של רוב אזרחיו? אפשר להציג את השאלה על אובמה, אפשר גם להציג אותה על יצחק רבין. אין תשובה פשוטה.

  9. רני הגיב:

    שלום ושבוע טוב

    דיברו כאן על פניה למדיניות חוץ. יתכן שאובמה יפנה למדיניות חוץ, אולי. אבל זו ארה”ב הרבה יותר חלשה, שיאבדה במידה רבה את כוח הרתעתה.

    שילוח צבא אמריקאי ליבשת אחרת + קונגרס עם יד רפובליקאית על הקופה אינו נראה ענין סביר. הוזכר עניין ישראל-פלסטין, אבל יש שורה של מבחנים חמורים עוד יותר: איראן, סעודיה ועיראק בהקשר של נפט; התנהגותה המשונה של סין (החיכוך עם יפאן על מים טריטוריאליים; טיסת מטוסים סיניים מסין לטורקיה, דרך פקיסטן ואיראן, בפעם הראשונה בהיסטוריה לא היתה מתאפשרת בימי נשיאותו של בוש).

    יתר על כן, נסיונו של אובמה לפנות אל האיסלאם לא הפגין כשרון מיוחד בהבנת העולם האחר ומנהיגיו. אם אכן החיכוך בממשל יחמיר בגלל קיצוניות רפובליקאית, זה יוקרן אל העולם כחולשה אמריקאית.

    מדיניות חוץ תקיפה ופעילה? בעיה.

  10. יוסי דר הגיב:

    אני לא מכיר מספיק את הסוגיות הפנים אמריקאיות, אבל לא יהיה זה מופרך להסיק מסקנות וללמוד על דרך התנהלותו של אובמה בסוגיות הפנים מתוך דרך התנהלותו בסוגיות חוץ – במזה”ת למשל.

    האיש עשה לא מעט שטויות במזרח התיכון בשנתיים שהוא מכהן.

    ואם המדובר באותו אובמה, אני מסיק – מבלי לדעת לעומק – שגם בענייני הפנים הוא תרם את מנת השטויות שלו.

    • יואב קרני הגיב:

      נו, באמת. אני הייתי גרוע במתמטיקה ולא-רע בהיסטוריה. גם לפרופ’ אובמה מותר לא להצטיין בכל מקצוע.

  11. שמעון חכים הגיב:

    אקט של היטהרות רוחנית? נותרה משימה אחת להוציא אותו מן הבית הלבן-אתה מצטט אם הימין ההזוי אן שזו דעתך? לא ברור .

    הנשיא שהעביר לראשונה רפורמת בריאות (אגב ויתור על האופציה הציבורית, במטרה להפיס את דעת הימין), הציל את תעשיית הרכב, הציל מיליוני עובדים עם תוכנית התמריצים (שוק המניות הגיב בהתאם), העביר רגולציה פיננסית ויצא מעיראק – הוא רדיקל סוציאליסט??

    לדעתי נפל קורבן לציפיות יתר ותעמולת זוועה של הימין – מסיבת-התה ההזויה, מועמדים כמו פיילין, פלדינו ואודונל מבהירים עם מי יש לנו עסק.

    אמריקה עלולה להיכנס לשיתוק נורא – הכלכלן פול קרוגמן צודק – אלא אם כן הימין השפוי ישתף פעולה עם הנשיא.

    כדאי שתכתוב את דעתך בבירור ולא באופן שמשתמע לשתי פנים.

    • יואב קרני הגיב:

      לא התכוונתי להשתמע לשתי פנים. אינני חושב שאובמה הוא סוציאליסט, או שיש צורך תיאולוגי להוציא אותו מן הבית הלבן. תיארתי כאן את עמדת מבקריו מן הימין.

      אגב, אחת הטענות שהשמעת להכחשת ה”סוציאליזם” של אובמה היא טענה מרכזית שמשמיעים אלה המייחסים לו סוציאליזם: ההלאמה למעשה של תעשיית הרכב בתחילת 2009. אתה אומר שהוא הציל בזה את תעשיית הרכב — ומאות אלפי מקומות עבודה — ואני נוטה להסכים. אבל מבקריו אומרים שאין זה מעניינה של ממשלת ארה”ב להציל תעשיות כושלות. הם חושבים התערבות כזאת ל”צרפתית” או “שוודית”, שני איפיונים איומים באוצר הגידופים של השמרנים באמריקה.

  12. עופר הגיב:

    מנקודת המבט של הביצה המקומית שלנו השנתיים הראשונות של אובמה לא היו הצלחה גדולה, בעיקר מסיבות שורשיות שאינם קשורות אליו, אך מה בעצם תמונת העולם הרחבה יותר באירופה, דרום אמריקה ומזרח אסיה, האם השתנה משה?

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה טובה.

      * באירופה שוררת אכזבה, יש חיכוכים כלכליים עם גרמניה, היתה תחושה של פניית-עורף אמריקנית במרכז אירופה סביב הוויתור על פריסת טילים אנטי-בליסטיים ב-2009.

      * ביחסים עם רוסיה היה נסיון ל”איתחול”, אשר שיפר לפחות את האקלים בין שתי הארצות, אם כי יש ספקות לגבי עמוק השינוי, בייחוד בגלל גישתו המבטלת של ולדימיר פוטין. מה אפשר להשגיג מרוסיה באמצעות ידידות אישית עם הנשיא מדוודב היא שאלה פתוחה. ביקורת על אובמה: הוא השיג את השינוי המסוים הזה באמצעות ויתור על עקרונות, כמו הימנעות מלגנות את הפרת זכויות האדם ברוסיה, או עמדה פומבית ותרנית למדי בשאלת גרוזיה (אופס, סליחה, גיאורגיה).

      * היחסים עם הארצות המוסלמיות לא השתפרו באופן דרמטי, אם כי קשה להגיע אל התהומות של עידן בוש-צ’ייני. הנסיון לצנן את האיבה עם איראן העלה כמובן חרס. השבוע נראה איך יעלה ביקורו של אובמהה, הבן השב, באינדונזיה, שהיא סוף סוף הארץ המוסלמית הגדולה ביותר בעולם.

      * שיפור חשוב היה ביחסים עם מזרח אסיה חוץ מסין, בעצם בקשר עם חוץ-מסין. ארצות מיפאן ועד וייטנאם מבינות עכשיו הרבה יותר את חשיבות נוכחותה הצבאית והמדינית של ארה”ב במזרח האוקיאנוס השקט כמשקל-נגד לעליית סין ולאגרסיביות הגוברת של תביעותיה הטריטוריאליות והכלכליות. את זה אפשר לחשוב בהחלט להשג אסטרטגי.

      * דרום אסיה תלויה ועומדת, הנשיא בהודו בדיוק כדי לטפל בעניין הזה: איך שומרים על שותפות אסטרטגית עם שתי ארצות רבות אוכלוסין, השונאות זו את זו וחושדות זו במניעיה של זו (הודו, פקיסטן). לא פשוט כלל.

      נשארו כמובן אפריקה ואמריקה הלטינית. נדון בהן בהזדמנות אחרת.

  13. יגיל הגיב:

    טוב, אובמה באמת משיח שקר. לא דווקא באשמתו. אבל לפחות בעניין זה יש לי עדים שצפיתי כבר כשנבחר שהאמריקאים עתידים להתאכזב ממנו. לא שאני נביא גדול, ובטח לא חזיתי איזה מאורע קונקרטי. אבל אני כן יודע, שאם מצפים ממך להיות משיח, יתאכזבו ממך. וברטוריקה של תומכי אובמה כשנבחר, היה לא מעט להט משיחי וטיעונים שחרגו מגבולות הריאליה, ודימויים חזותיים עם השוואות לישו ו(פה סטיבנס צודק, לפחות מבחינה עיצובית) צ’ה גווארה. אז מילא צ’ה, אבל ישו?
    לאובאמה לא היה סיכוי, לדעתי, לעמוד בציפיות האלו גם אם היה מוריד את האבטלה ל-5 אחוזים. אז הדמוקרטים סתם היו מנצחים בבחירות לבית הנבחרים, אבל הוא לא יכול היה להחזיק את רף הציפיות המשיחי ממנו.

    ולאבי קליין – אני חייב להודות שהציטוט “אם הוא לא היה עושה כלום אז הוא היה מרמה את בוחריו ודמוקרטיה בארה”ב היתה הופכת למלה ריקה בלבד” משעשע אותי נורא, כמי שחי במדינה שמזה שני עשורים ראשי ממשלתה התמחו בלהבטיח משהו אחד אחרי הבחירות ולבצע משהו אחר אחריה.

Leave a Reply for אדם טל