הלילה שבו אמרה אמריקה לדמוקרטים: נמאסתם

שנתיים לאחר שהסנאטור הצעיר מאילינוי הבטיח “יום חדש” באמריקה, מפלגתו אפילו לא הצליחה לשמור על מושבו הישן בסנאט. היא הובסה ללא תנאי בבחירות לבית הנבחרים, והיא טואטאה מעמדות שליטה והשפעה בשורה ארוכה של מדינות. הבוחרים סירבו לתת אשראי כלשהו על מדיניותה הכלכלית. היוכל ברק אובמה לשכך את החרדה ואת הכעס? בהצלחתו מותנים סיכוייו הפוחתים לחזור ולהיבחר ב-2012

כמה כותרות אופייניות בעתוני אמריקה הבוקר: "פניה ימינה", "הלילה של הרפובליקנים" (GOP הם ראשי-תיבות היסטוריים המציינים את "המפלגה הגדולה הזקנה", בתרגום מילולי). עריכת הכותרות באמצעות תוכנת מאקינטוש

כמה כותרות אופייניות בעתוני אמריקה הבוקר: "פניה ימינה", "הלילה של הרפובליקנים" (GOP הם ראשי-תיבות היסטוריים המציינים את "המפלגה הגדולה הזקנה", בתרגום מילולי). עריכת הכותרות באמצעות תוכנת מאקינטוש

השימוש האמריקני בתואר "אדום" לתאר את המפלגה הרפובליקנית הימנית מאוד מוכרח להעלות חיוך: "הארץ מאדימה", "גל אדום", מכריזות הכותרות הדרמטיות. הצבעים הם היסטוריים, כמעט הפוכי-היגיון. הדמוקרטים, מפלגת השמאל (היחסית) באמריקה היא כחולה, מפלגת הימין השמרנית היא אדומה. באירופה, השמרנים כחולים והסוציאליסטים אדומים. אבל זה באמת רק קוריוז. אגב, אני מתרגם nation "הארץ", לא "אומה", מפני שזו הכוונה באנגלית אמריקנית

בדיוק שנתיים לאחר נצחונו ההיסטורי בבחירות לנשיאות — שנתיים לאחר שהאיץ את קצב פעימות הלב של עשרות מיליוני אמריקנים — ברק אובמה ספג אתמול מהלומה ניצחת. גל גדול של כעס ושל חרדה הטביע את מפלגתו בבית הנבחרים בוושינגטון, והתקרב למחוק את הרוב המסיבי שלה בסנאט.

התוצאה המכאיבה ביותר של בחירות “אמצע-הקדנציה”, כפי שמכנים אותן, באה ממדינת-הבית של הנשיא. אפילו אילינוי, דמוקרטית לעילא ולעילא, התחרטה. היא הושיבה רפובליקן על מושב הסנאט, שברק אובמה כבש בסערה לפני שש שנים. אז, נצחונו הקפיץ אותו בן-לילה אל מרכז הזירה. המושב היה קרש-הקפיצה להסתערותו הנועזת על הנשיאות. המושב הזה נשמט עכשיו מידי הדמוקרטים, שלושה ימים בלבד לאחר שהנשיא נאם בעצרת-בחירות ענקית בשיקאגו, במאמץ לעזור למועמדי מפלגתו. איזו סטירת לחי מצלצלת.

עניין כמעט טבעי הוא בשביל מפלגת שלטון בארה”ב להפסיד מושבים בבחירות, המתקיימות באמצע כהונתו של נשיא. זו דרכם של אמריקנים להביע עייפות, ולהזכיר למנהיגיהם ששום דבר אינו מונח בכיסם. אבל ההפסד של אתמול רחוק מלהיות שגרתי. הרפובליקנים מחקו את הפסדיהם בשתי בחירות קודמות, וכנראה הורידו את הדמוקרטים אל מספר המושבים הנמוך ביותר זה 54 שנה. זה קורה רק ארבע שנים לאחר שהדמוקרטים חזרו מ-12 שנות אופוזיציה; ורק שנתיים לאחר שכמעט כל ידען פוליטי חזה גלות ארוכה לרפובליקנים.

הנשיא אובמה במסיבת העתונאים המדוכדכת שלו, ביום רביעי אחה"צ. פרשן אחד תיאר את מסיבת העתונאים כ"אנליזה עצמית של הנשיא על הספה", זאת אומרת ספת הפסיכיאטר. הנשיא לא נראה מעולם כל כך עגום

“הן נגדם, הן לא בעדנו”

מנהיגי המנצחים הודו בימים האחרונים, שהנצחון הממשמש ובא אינו מבטא אמון גואה במפלגתם. מנהיג הרפובליקנים בסנאט, מיץ’ מקונל, הקדים להגיד, כי התוצאות האלה “הן נגדם, הן לא בעדנו”. הסנאטור החדש מפלורידה, מארקו רוביו, מן הכוכבים העולים של הפוליטיקה האמריקנית, פתח את נאום הנצחון שלו לפנות בוקר בהזהרה לרפובליקנים לבל יניחו, כי “העם האמריקאי אימץ אותם אל חיקו”.

סקרי היציאה מן הקלפיות אישרו מה שסקרים חזרו וטענו בשנה האחרונה: ארה”ב שקועה במצב רוח עכור מאוד, 70% של אזרחיה חושבים שהיא “מתנהלת בכיוון הלא-נכון”, תשעה מכל עשרה חרדים מפני הבאות, שליש ופחות מעניקים איזשהו אשראי לממשל אובמה, רוב גדול חושבים שמדיניותו הכלכלית של הנשיא “לא הועילה” או “הזיקה”. נתון מאלף במיוחד של הסקר מראה אי-אמון מוחץ ביכולתה של הממשלה הפדרלית להועיל לאזרחיה: שנתיים ויותר לאחר משבר פיננסי הרה-אסון, שהאשמה בו הוטלה על כתפי השוק החופשי, רק 39% סבורים שלממשלה צריך להיות תפקיד מוגבר בפעילות הכלכלית. ב-2008 המספר עמד על 52%.

מה קרה מאז? נוספו ארבעה מיליון וחצי מובטלים. לפי סקרים קודמים, שני שלישים של האמריקאים איבדו בשנתיים האחרונות את מקום העבודה שלהם, לפחות לזמן קצר, או התקרבו לאבד אותו. הכרח הוא שטראומה כזאת תיתן את אותותיה בדפוסי ההצבעה שלהם.

מלחמה, או פשרה?

לדמוקרטים חזויים עכשיו פחות מושבים בבית הנבחרים ממה שהיו להם מאז 1946. ננסי פלוסי מאבדת את עמדת הכוח התחיקתית החזקה ביותר באמריקה לג’ון ביינר (Boehner), ציר קונגרס רפובליקני אפור ממדינת אוהיו. יושב ראש בית הנבחרים בארה”ב שקול כנגד כל נשיאות הכנסת בישראל. הוא הקובע הבלבדי של סדר היום, שום יוזמת חקיקה אינה יכולה לעלות אפילו לדיון בלי הסכמתו. בשיטה האמריקאית אין פרסי ניחומים. בניגוד לכנסת, מפלגת האופוזיציה אינה מקבלת ועדות. הכול יהיה בידי רפובליקנים, כולל הסמכות להוציא צווי-הבאה נגד פקידי ממשל, לתבוע גישה למסמכים, לחקור כל-מי וכל-מה שירצו.

נשיא דמוקרטי כבר חזה על בשרו שימוש בוטה בכוח הזה. ביל קלינטון הנהיג את מפלגתו לתבוסה בבחירות לקונגרס, לפני 16 שנה. הדמוקרטים איבדו אז גם את הסנאט, אבל עיקר בעיותיו של קלינטון באו מבית הנבחרים. לבית הזה יש מסורת הרבה יותר קולנית ושוחרת-עימות מאשר לסנאט. מבית הנבחרים יצאה אז היוזמה להעמיד את קלינטון למשפט הדחה (בפרשת מוניקה לוינסקי), מה ששיתק את הפוליטיקה האמריקאית כמעט שנה שלמה. התאפקותו של הסנאט סיימה את המשפט בזיכוי.

הדעת נותנת שהרפובליקנים של 2010 ילמדו משגיאות קודמיהם. הסקרים מראים שעל אף נצחונה, מפלגתם אינה פופולרית יותר מן המפלגה הדמוקרטית. היא תיענש אם לא תתעשת. אבל פרגמטיות לא תהיה עניין קל. הרפובליקנים חוזרים לשלטון בבית הנבחרים במידה רבה בזכות התקוממות עממית, הקשורה בתנועה חצי-ספונטנית, “מסיבת התה”. מקור ההשראה שלה הוא התקוממות נגד יבוא תה בריטי לנמל בוסטון, לפני 237 שנה. אולי 30 מן הצירים הרפובליקניים החדשים הם אנשי “מסיבת התה”. הם שוחרים מלחמה עם הנשיא, לא פשרה.

טבלואיד אמריקני (המחולק חינם בשורה של ערים גדולות, מקור השראה אפשרי של 'ישראל היום') מקבל את תוצאות הבחירות בתרועת לעג: "ההעזה של הלא-לא", פרפרזה (מוצלחת יותר במקור האנגלי) על המוטו המפורסם של אובמה בבחירות לנשיאות, "העזת התקווה" (Hope)

אובמה כקלינטון?

כמובן, בלי פשרות לא יקרה שום דבר בוושינגטון בשנתיים הבאות. ברק אובמה אמנם שותת דם, הוא איבד את יכולתו ליזום חקיקה — אבל עדיין יש לו הזכות להכשיל חקיקה באמצעות וטו. קלינטון עשה כן ב-1995, והנהגה רפובליקנית לוחמנית סירבה לאשר חוקי הקצבה זמניים למימון הממשלה. משרדי ממשלה נסגרו למשך שלושה שבועות. הבוחרים נבהלו מפני קיצוניותם של הרפובליקנים, ושנה אחת אחר כך חזרו ובחרו את קלינטון לנשיא.

היוכל ברק אובמה לעשות מעשה קלינטון? להציג את עצמו כמשקל-נגד הכרחי לרפובליקנים, ולחזור ולהיבחר ב-2012? הרבה יותר מדיי מוקדם להשיב ברצינות על השאלה הזו, אבל סיכויי אובמה מוכרחים להיחשב כרגע ללא-טובים. הוא אינו ניחן בחמימותו של קלינטון, הוא נתפס כיהיר ומרוחק, ולפחות כרגע הוא מעורר טינה עמוקה אצל חצי העם האמריקני.

יתר על כן, בעוד שקלינטון נהנה במישרים משיפור דרמטי של המצב הכלכלי במחצית השניה של כהונתו הראשונה, הסימנים הפעם אינם טובים. הופרכה מעיקרה האופטימיות של יועצי הנשיא, שצמיחה מהירה תתחיל בקיץ 2010, ותניב מיליון וחצי מקומות עבודה חדשים עד סוף השנה. עכשיו יתכן שאבטלה גבוהה — היא עומדת כרגע על 9.6% — נידונה להיות מוסיקת הרקע של כל צמיחה כלכלית בעתיד הנראה לעין.

הבנק המרכזי עומד להודיע היום (יום רביעי, שלושה בנובמבר) על צעדי המרצה חדשים: הוא ייצק מאות מיליארדי דולרים אל שוק אגרות החוב, בנסיון להוריד את הרבית ארוכת-המועד. אבל האם זה יספיק לשכנע עסקים ללוות ולהשקיע? האם המשטר החצי-רפובליקני בוושינגטון ייתן להם זריקת עידוד, במובן הזה שהם לא יצטרכו עוד לחשוש מתאבונה של הממשלה הפדרלית לפיקוח, למסים ולמטלות? כלל לא בטוח.

שני החופים — ומה שביניהם

המפה הפוליטית באמריקה השתנתה אתמול. המפלגה הדמוקרטית נאחזת עכשיו בשני החופים, כאשר כמעט כל התווך נמצא בשליטת הרפובליקנים. הדמוקרטים נחלו תבוסה עצומת ממדים במערב התיכון. לא רק סנאטורים וצירי קונגרס, אלא גם מושלים רפובליקניים נבחרו באוהיו, בפנסילווניה (שחציה במערב התיכון), במישיגן, בוויסקונסין, במיזורי, בקנזאס ובקנטאקי. בבתי המחוקקים של מדינות ארה”ב, הרפובליקנים קצרו את יבול המושבים הגדול ביותר שלהם מאז 1952.

לכל זה יש חשיבות מקומית, כמובן, אבל גם חשיבות ארצית: שליטה בכהונות המושלים ובבתי המחוקקים המדינתיים תאפשר לרפובליקנים לשלוט בתהליך התיחום של מחוזות בחירה לקונגרס. זה מאורע המתרחש אחת לעשר שנים, בעקבות מיפקד האוכלוסין הארצי. תהליך התיחום מפורסם במידת הפוליטיזציה שלו. אלה המוסמכים לסרטט את הגבולות נוטים לסרטטם לטובת מפלגתם. תוצאה בלתי נמנעת: עוד יותר מושבים לרפובליקנים בפעם הבאה.

"הצביעו נא!", מדרבן שבועון בלשון הספרדית במדינת אריזונה את קוראיו, ערב הבחירות. הלאטינוס לא הצילו את הדמוקרטים מתבוסה כללית באריזונה -- אבל הצילו מועמדים דמוקרטיים בהתמודדויות רבות-חשיבות במקומות אחרים

הלאטינוס הצילו את ג’רי ואת הארי

בחוף המזרחי ובחוף המערבי הצליחו הדמוקרטים לשמור על שליטתם במדינות קליפורניה וניו יורק. השתיים האלה הדפו את הגל הארצי, בחרו מושלים דמוקרטיים וסנטורים דמוקרטיים. מעניין אגב שבשתיהן נרשמו נצחונות שושלתיים. המושל החדש של קליפורניה, ג’רי בראון, הוא בנו של מושל לשעבר, ובעצמו כיהן כבר כמושל לפני שלושים שנה. כיוצא בזה המושל החדש של ניו יורק, אנדרו קואומו, הוא בנו של מושל לשעבר שאיבד את כהונתו לפני 16 שנה.

קואומו, התובע הכללי של ניו יורק, אשר הטיל את חתיתו על ענקי וול סטריט, נבחר ברוב גדול. בראון בקליפורניה, לעומת זאת נבחר בהפרש קטן. הוא גבר על מנכ”לית eBay לשעבר, מג וויטמן. סקרי היציאה מלמדים שוויטמן ניצחה אותו בין מצביעים לבנים. את הכף לטובתו הכריעו ה”לאטינוס” (יוצאי אמריקה הלטינית). שני שלישים מהם הצביעו לטובת הדמוקרטים.

התמונה הזו חזרה גם במקומות אחרים. הצלחתו של מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הארי ריד, לחזור ולהיבחר במדינת נוואדה, לאחר קרב ארוך וקשה, קשורה בהצבעה מסיבית של לאטינוס. יריבתו גברה עליו בין הלבנים.

זו נטיה דמוגרפית רבת שנים. לאטינוס מעדיפים דמוקרטים. מספרי הלאטינוס גדלים והולכים, ואם הנטיה תעמוד בעינה, יתכן שיש קצת אור בסוף המנהרה הדמוקרטית החשוכה. חוץ מזה שהרפובליקנים אינם שוקטים על שמריהם. הם קיבלו אתמול חיזוק לטיני דרמטי. מארקו רוביו הנזכר למעלה, בנם בן ה-39 של מהגרים קובאניים, נבחר לסנאט מטעם פלורידה, ומדברים בו נכבדות. אפשר שהוא יהיה מועמד לסגן נשיא ב-2012. מדינת ניו מקסיקו, בדרום מערב ארה”ב, בחרה אתמול אשה לטינית, רפובליקנית, למושלת, מאורע ללא תקדים בתולדות ארה”ב. אפילו בנוואדה, שבה הלאטינוס הצילו את ריד, הם הבטיחו את בחירתו של לאטינו למושל, בריאן סנדובאל.

קרב גדול יינטש בשנים הבאות על הקול הלטיני, ותהיה לו השפעה ניכרת על זהותו של דור המנהיגים הבא באמריקה.

"בראון של זהב", מתחכמת הכותרת הראשית ב'דיילי ניוז' של לוס אנג'לס בעקבות נצחונו של ג'רי בראון בבחירות למושל קליפורניה. הוא חוזר אל הכהונה לאחר הפסקה של 28 שנה. הוא היה פעם המושל הצעיר ביותר בתולדות קליפורניה. עכשיו הוא המושל הקשיש ביותר

"הבן זורח", מתחכם הטבלואיד הניו יורקי (משחק מלים אנגלי על "בן" ועל "שמש") למחרת נצחונו המוחץ של אנדרו קואומו בבחירות למושל ניו יורק. אבא של אנדרו, מאריו, היה מושל במשך 12 שנה, עד שהובס בנסיון להיבחר בפעם הרביעית, ב-1994

פיינגולד הלך, בלומנטל בא

זווית יהודית הכרחית: בסנאט יהיו בעקבות אתמול יהודי אחד פחות, שלושה-עשר בסך הכול (מספר מדהים כשלעצמו). ארלן ספקטר הוותיק איבד את מושבו בפנסילווניה; ראסל פיינגולד מוויסקונסין, אחד משוברי המוסכמות הבולטים של הסנאט, הובס בנסיונו להיבחר לתקופת כהונה רביעית (לוויסקונסין נשאר סנאטור יהודי אחד, הרברט קול). חייו הפוליטיים של מייקל בנט מקולורדו היו תלויים לו הבוקר מנגד. בנט, בן לאב נוצרי ולאם יהודיה, נכדם של ניצולי גטו וארשה, נחל נצחון זעיר על פני יריבו, איש “מסיבת התה”.

לעומת זאת, סנאטור יהודי חדש, ריצ’רד בלומנטל, נבחר מטעם מדינת קונטיקט (הוא יצטרף אל הסנאטור היהודי הוותיק של קונטיקט, ג’ו ליברמן. בלומנטל ירש את ליברמן לפני 22 בכהונת התובע הכללי של המדינה); הסנאטור היהודי רב ההשפעה מניו יורק, צ’ארלס שומר, חזר ונבחר ללא מאמץ; הסנאטורית ברברה בוקסר, יושבת ראש ועדת הסנאט לענייני איכות הסביבה, נבחרה במאמץ ניכר בקליפורניה (יריבתה היתה קארלי פיורינה, מנכ”לית HP לשעבר); וגם הסנאטור רון היידן ממדינת אורגון חזר ונבחר. כל הסנאטורים האמורים הם דמוקרטים, אין יהודים רפובליקנים בסנאט.

יש לעומת זאת יהודי אחד בין הרפובליקנים בבית הנבחרים, אריק קאנטור ממדינת וירג’יניה. הוא עומד להיות מנהיג סיעתו, הכהונה השניה בחשיבותה. הוא נחשב לכוכב עולה, מועמד אפשרי לכהונת יושב ראש בית הנבחרים.

ולבסוף החדשות מאלסקה: איתן ברקוביץ’ לא נבחר למושל. מר ברקוביץ’ היה מועמד המפלגה הדמוקרטית, אבל קיבל רק 40% מן הקולות.

עתון במדינת וירג'יניה מדווח על עלייתו של ציר הקונגרס אריק קאנטור, העומד להיות מס' 2 בהנהגת בית הנבחרים בוושינגטון. אם אינני טועה, הוא היהודי היחיד בין הרפובליקנים בקונגרס -- והוא עומד כנראה להיות האינדיבידואל היהודי רב ההשפעה ביותר בפוליטיקה האמריקנית. חשוב להוסיף שהוא לא נבחר כיהודי, לא התמודד כיהודי, לא ינהיג כיהודי. הוא פרו-ישראלי נלהב. הגדלת פניו בצילום נעשתה באמצעות תוכנת Bridge של Adobe

עתון במדינת קונטיקט מודיע על נצחונו של רצ'רד בלומנטל בבחירות לסנאט. המדינה הצפון-מזרחית הקטנה תהיה מיוצגת על ידי שני יהודים בסנאט של ארה"ב. וויסקונסין, שיוצגה עד עכשיו על ידי שני יהודים, איבדה אתמול את אחד מהם, ראס פיינגולד. גם קליפורניה מיוצגת על ידי שני יהודים, זאת אומרת יהודיות. מספר היהודים בסנאט יפחת במושב אחד נטו, אבל עדיין יהיה גדול פי ששה ויותר מחלקם היחסי של היהודים באוכלוסיה

הסנאטור בנט מחבק את אמו היהודיה על פני עמוד השער של עתון בדנוור, קולורדו, זמן קצר לאחר שהוכרז נצחונו

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

13 Responses to “הלילה שבו אמרה אמריקה לדמוקרטים: נמאסתם”

  1. יובל הגיב:

    סיכום מרתק.

    אגב הכיתוב בתמונה השניה, הקריאה לתיוג הצבעים האמריקאי “היסטורי” הוא כנראה מופרז. ככל שהפכתי והפכתי, לא מצאתי שימוש בטרמינולוגיה הזו לפני שנת 2000. אשמח אם תאיר את עיניי.

  2. גיל הגיב:

    המכה שקיבלו הדמוקרטים צפויה, אבל קשה כמובן לדעת איך זה ישפיע על הבחירות בעוד שנתיים.

    היריבויות והמתחים בין הרפובליקאים יכולים להזיק להם בטווח הארוך, בעוד שהדמוקרטים לא יצטרכו לעבור את שלב ההכפשות של הפריימריס. בסופו של דבר הכל יקום ויפול על המצב הכלכלי. כלכלנים מסכימים שאובמה מנע מיתון עמוק יותר ולמעשה המשק עדיין לא במיתון. הנתונים מראים על עלייה עקבית בתעסוקה במגזר הפרטי. מספיק שהכלכלה תשתפר בחצי השנה האחרונה לפני הבחירות והוא ייבחר שוב — ולדעתי זה גם מה שיקרה.

    • לא “כלכלנים” מסכימים, קיינסיאנים מסכימים. כלכלנים מן האסכולה ה”אוסטרית” טוענים, שאובמה רק דחה את המשבר, ושבסיבוב הבא הוא יחזור בריבית דריבית. כמובן, הקיינסיאנים גם טענו לפני 2008 שהכלכלה האמריקאית בשיאה, בעוד שהאוסטרים חזו התרסקות, אז אולי זה משהו שגם צריך לקחת בחשבון.

      האמריקאים לא יסלחו לעניות דעתי למי שימשיך עם האירופיזציה של המשק (מגמה שהתבטאה גם בממשל בוש, אבל התפוצצה עם הסוציאליסט הנוכחי). מסיבות התה הן ביטוי לכך.

      http://www.youtube.com/watch?v=2I0QN-FYkpw

  3. צור שפי הגיב:

    מדוע מסורתית לסנאט מזג לוחמני פחות משל בית הנבחרים?

    • יואב קרני הגיב:

      זו היתה כוונתם של אבות החוקה, כאשר יצרו את הסנאט. בית הנבחרים הוא המוסד הדמוקרטי, והייצוג בו נקבע על פי מפתח אחיד, יחסית לגודל האוכלוסיה. הסנאט — בנוסח הרומאי העתיק — הוא המוסד הרפובליקני (אין כל קשר כמובן לשמות המפלגות, האיפיון כאן הוא חוקתי וטמפרמנטלי).

      עד 1912 אפילו לא היו בחירות ישירות לסנאט, וחבריו התמנו על ידי בתי המחוקקים של כל אחת מן המדינות. מפתח הייצוג בו מנוגד לעיקרון של אדם-אחד-קול-אחד. כל מדינה מיוצגת על ידי שני סנאטורים, בלי שים לב לגודלה, מה שמעניק יתרון לא הגון למדינות קטנות. המגמה היתה לצנן את התלהבותו הפופוליסטית של בית הנבחרים. הסנאט הוא “הגוף המתווכח”, החוקה מטילה עליו “לייעץ ולהסכים”, או בעצם להכשיל, או לעקר, או לפחות למתן.

      זכור-נא שארה”ב נולדה כקונפדרציה של 13 מדינות אוטונומיות, עם ממשלה מרכזית חלשלשה, בעצם חסרת סמכויות. חוקת 1787 היתה בעצם הפיכה נגד הסדר החוקתי. היא עוררה הרבה מאוד חששות, בייחוד במדינות קטנות, שהתייראו מפני השפען של הגדולות. הן היו זקוקות לערובות, כדי לאשרר את החוקה. אחת הערובות היתה ייצוג-היתר שניתן להן בבית העליון של הקוגרס.

      זה לא הספיק, כמובן. המתח בין ממשלה מרכזית ובין המדינות האינדיבידואליות חזר והתפרץ פעם אחר פעם. השיא ההיסטורי המפורסם ביותר והאלים ביותר הוא מלחמת האזרחים, שהאמריקאים יציינו בעוד כמה חודשים מלאות 150 שנה לפריצתה.

      מלחמת האזרחים חיזקה את הממשלה המרכזית, אבל לא יישבה את המתח. הוא חזר והתבטא בהתנגדות להקמת בנק מרכזי, להטלת מסים ישירים, למדיניות חוץ אקטיבית, לשיווי זכויות האזרח של השחורים, להתרת הפלות מלאכותיות, לאכיפת סטנדרטים של הפרדת דת ממדינה, להקמת משרד חינוך ארצי — וב-40 השנה האחרונות, ההתנגדות ל”ממשלה הגדולה” על תקציביה ועל תכניות הזכאות שלה ועל גרעונותיה האסטרונומיים.

      עליית רונלד רייגן, ונצחון הבחירות הדרמטי של הרפובליקנים בקונגרס ב-1994, היו הביטויים האחרונים של המתח. ועליהם צריך להוסיף את מה שהתרחש השבוע.

      אם כל זה לא מספיק, בסנאט יש כלים פרלמנטריים, שכל מהותם היא עיכוב ומניעה. 41 סנאטורים יכולים למנוע דיון, קל וחומר הצבעה, גם אם 59 רוצים לדון ולהצביע. זו הסיבה שרוב פשוט אינו מספיק לחקיקה, ונחוצה הסכמה רחבה ברוב העניינים (לא כולל תקציב). יש אפילו טכסיס, המאפשר לסנאטור יחיד למנוע באופן אנונימי (!) הבאה של מינוי ממשלתי למליאה לשם הצבעה. מוציא מן הכלים — ואף אמנם הרבה אמריקאים יוצאים מכליהם.

      עניין הסנאט מחייב העמקה הרבה יותר גדולה. אני מקווה שגיריתי במקצת את סקרנותך — צא ולמד.

      • ינון שפריר הגיב:

        תוספת.

        כמובן, יש להוסיף שסנאטור עומד לבחירה מחודשת כל שש שנים.

        זאת בניגוד לחבר בית הנבחרים שצריך לחזור לציבור בוחריו כל שנתיים ולכן נמצא בעצם במסע בחירות תמידי – וצריך לדאוג לצרכיהם של בוחריו המקומיים.

        הרעיון היה שבשל אורך זמן הכהונה, הסנאטורים יהיו פחות כבולים לבוחרים ולאינטרסים המקומיים הקטנוניים ויוכלו להתמקד בהתווית מדיניות פדרלית כללית לטווח ארוך (יחסית – הכל יחסית). חבר בית הנבחרים נמצא ב”מלחמת בחירות מתמדת” – ולכן האופי של הסנאט פחות “לוחמני” מזה של בית הנבחרים.

        גם עצם העובדה שסנטור נשלח ע”י אזרחי המדינה כולה מחייבת מסעות בחירות יקרים יחסית (צריך להיות מוכר בכל המדינה ולא רק במחוז).

        מסעות בחירה כאלה עולים כסף רב ובעת הקמת הרפובליקה רק ל”ג’נטלמנים” מ”משפחות אריסטוקרטיות” היו הכסף וההשפעה לעמוד במסע בחירות שכזה (בעיקר במדינות הדרום). זה תרם לדימוי ולמסורת של הסנאט כאוסף ג’נטלמנים מבוגרים הנאספים לדון באופן נינוח בבעיות האומה (משהו דומה לבית הלורדים הבריטי).

        • יואב קרני הגיב:

          אכן, תודה על התוספת החשובה.

          איני בטוח, לעומת זאת, שיוקר מסע הבחירות מילא תפקיד חשוב. סוף סוף, עד 1912 סנאטורים היו נבחרים בידי בתי המחוקקים של המדינות, לא בידי הציבור. אין זאת אומרת שלא היו אלמנטים של התמודדות — היו, למשל בעימות המפורסם בין לינקולן לדגלאס, באילינוי, ב-1858 — אבל אין כלל דמיון בין עלות מסע הבחירות אז ובין עלותו כיום.

      • גיל הגיב:

        נדמה לי גם שלגיל יש תפקיד חשוב. לרוב בבית הנבחרים יש צעירים יותר ובסנאט מבוגרים יותר. הסנאט נחשב למיטב הבנתי מקפצה טובה יותר לנשיאות ויש הרבה יותר סנאטורים עם שירות של עשרות שנים בסנאט מבית הנבחרים. כלומר, יש היררכייה מסוימת בחשיבות של כל בית שבין השאר קשורה לזה שיותר קל להשפיע כשאתה אחד ממאה ולא אחד מ-435.

        • יואב קרני הגיב:

          אינני בטוח שאבות החוקה האמריקאית יכלו לתכנן את תוחלת החיים של חברי הסנאט. התוחלת היתה קצרה במידה ניכרת מזו של ימינו. אבל נכון שהסנאט, יותר מבית הנבחרים, איפשר קריירות ארוכות להדהים. בשנה שעברה מת סנאטור בן 92, אשר כיהן שם 52 שנה. זה היה שיא היסטורי. אבל עניין רגיל הוא בסנאט שחבר מכהן שלוש, ארבע או חמש תקופות כהונה (12, 18, או 24 שנה).

          הוותק חשוב, מפני שהסנאט מיוסד על ותק. החבר הוותיק ביותר של סיעת הרוב בכל ועדה של הסנאט הוא כמעט אוטומטית היושב ראש.

          זה מתיישב לפחות אתימולוגית עם רעיון היסוד של הסנאט. הרומאים העתיקים טבעו את המושג senatus, “מועצת הזקנים”, בהשראת ה”גרוסיה” היוונית. המקרא (ספר במדבר, פרק י”א) מביא את מצוות אלוהים למשה לאסוף שבעים איש “אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”. שבעים היה לימים מספרם של חברי הסנהדרין. (דיון היסטורי ב’גרוסיה’ אצל יהודי הבית השני, ראו נא באנציקלופדיה היהודית המקוונת.)

          אף על פי כן, הכהונה רבת הכוח ביותר בזרוע המחוקקת של ממשלת ארה”ב היא זו של יושב ראש בית הנבחרים. הוא אגב גם השני במידרג הירושה של הנשיא, מייד לאחר סגן הנשיא. לסנאט אין כהונה מקבילה. “נשיא הסנאט” הוא תוארו הריק מתוכן של סגן הנשיא. אין לו כל סמכות בענייני חקיקה או סדר-יום. יש לסנאט “משנה לנשיא” (president pro-tempore), שהוא זקן החברים, ונועד לו המקום השלישי במידרג הירושה הנשיאותי, אבל אין לו כל סמכויות.

          אכן, אוסף אין סופי של סתירות. כמה שהמבנה החוקתי הזה מעניין, וכמה שהוא ארכאי.

  4. רני הגיב:

    על צד החיוב, הבחירות האלה חוזרות ומפגינות את גאונות ‘האבות המייסדים’ של ארה”ב, ומאשרות את הצלחתם ליצור ממשלה למופת. מערכת האיזונים — נשיא, קונגרס, סנאט, בית משפט, מדינות — מתפקדת להפליא, ומונעת תופעה הידועה בארצות אחרות, שבהן שנת בחירות אחת משנה היסטוריה. כיצד מערכת איזונים מורכבת זו עובדת, זה קסם של ממש.

    כנגד זה, ארה”ב נחלשת, וזה רע מאוד לישראל ולעולם. במזרח התיכון עולות איראן וטורקיה, וההסתלקות-למעשה של טורקיה מן החלום האירופאי אינה מבשרת טובות לישראל. לישראל יש צורך קיומי בארה”ב חזקה מכל בחינה — כלכלית, צבאית, מוסרית, חברתית. לא זה מה שמשתקף מכותרות העיתונים שהביא בעל הבלוג. עולם שבו סין, איראן וטורקיה משתפות פעולה, ורוסיה מנפחת שרירים, אינו עולם בטוח — בוודאי לא לישראל.

  5. Dhyan הגיב:

    מרתק.

    ומסובך.

    המערכת האמריקאית מצטיירת לרוב כפחות דמוקרטית מכולן.

    אפרופו – אם ייצוג היהודים גדול פי ששה ויותר ממשקלם באוכלוסייה, מה מצב המוסלמים או קהילות אחרות? והאם מישהו בודק את כל זה?

Leave a Reply for יובל