לדוג או לא לדוג, זו השאלה

דייגי החסילונים של מפרץ מקסיקו אינם מלקקים פצעים. הם סופרים את הכסף, ויושבים בבית. מה זה אומר על תרבות התלות, על הממשלה הגדולה ועל מצב הפוליטיקאים משני עברי האוקיאנוס האטלנטי

ה’וושינגטון פוסט’ סיפר השבוע בעמודו הראשון מה עשו דייגי החסילונים בחופי לואיזיאנה מאז נסתמה באר הנפט הדולפת של BP. זרמו ממנה 15 מיליארד ליטרים של נפט, והנשיא כינה אותה “אסון הטבע הגדול ביותר בתולדותינו מידי-אדם”

בשבועות האחרונים התברר, כי אף על פי שהאסון הוא אמנם הגדול ביותר מצד היקף הדליפה, הנזק הנובע ממנו לבית הגידול המימי (=הביטאט) קטן בהרבה מזה שהמיטה מכלית ‘אקסון’ על חופי אלסקה, לפני עשרים שנה ויותר. באלסקה, הניזקים הוכרחו לתבוע את ‘אקסון’, והתהליך ארך שנים. הפעם, הבית הלבן הכריח את BP להקדים ולהקציב סכום עתק לכיסוי כל צדדי הנזק, 20 מיליארד דולר. היא התחילה לצקת מאות מיליונים לידי הדייגים עוד לפני שנאטמה הבאר.

התוצאה: דייגי החסילונים עשו הרבה יותר כסף מן ההפקדות של BP, ורובם הגדול לא טרחו כלל לצאת לדוג. תחת זאת הם עשו לביתם. דייג אחד סיפר שקנה משאית ב-50,000 דולר, “לא מפני שהייתי צריך אלא מפני שזה היה ניכוי טוב למס הכנסה”.

“יאכל עד סוף ימיו”

הדייגים אגב ישלמו מחיר כבד על הפסיביות הזו. מאין להן חסילונים ממפרץ מקסיקו, מסעדות בכל רחבי ארה”ב התחילו לייבא חסילונים זולים מאסיה. כאשר ירצו לחזור ולפרוש את רשתותיהם, דייגי לואיזיאינה עלולים לגלות שהם איבדו את נתח השוק שלהם, והתחרות עם אסיה תוריד פלאים את המחירים.

אבל זה עניין נפרד. ענייננו כאן הוא דפוס ההתנהגות האנושי הזה. אנחנו חוזרים ומגלים, הפלא ופלא, שגם בשיא האבולוציה שלהם, רוב בני האדם מעדיפים מתנות על פני יגיע כפיים. תנו להם הגרלה קבועה בלוטו או בטוטו, והם יעדיפו את כורסת הטלויזיה, או לפחות את מסך האייפון.

האין זו תלונתו המסורתית של הימין החברתי והכלכלי על מדינת הסעד? האם לא היתה זו תלונתה של הציונות המעשית על מקבלי החלוקה ביישוב הישן בארץ ישראל, או על איכרי המושבות שהתמכרו לסובסידיות של הבארון רוטשילד? הסינים הקדמונים נהגו לומר, “למד אדם לדוג, והוא יאכל עד סוף ימיו”. הם לא יעצו לאיש להמתין בתור לקיצבת סעד.

תרבות העוני והממשלה הגדולה

בארה”ב היתה בשבועות האחרונים התפרצות של עניין ציבורי בדו”ח ממשלתי רב-השראה ומרבה-מחלוקת, שהתפרסם לפני 45 שנה. כתב אותו פטריק דניאל מויניהן, אז פקיד בכיר במשרד העבודה, לימים שגריר מהולל באו”ם וסנאטור ממדינת ניו יורק. הדוח נקרא “המשפחה השחורה — הצורך בפעולה ארצית” .

הדוח התפרסם בסמיכות זמנים להצלחה הגדולה של התנועה לשיווי זכויות האזרח בהנהגת מרטין לותר קינג. אף על פי כן נעדרה ממנו אופוריה. הוא הצביע על הפרדוקס הגדול של זמנו: דווקא כאשר הגזענות הממוסדת מטואטאת מן החוק האמריקני, הפער הכלכלי בין שחורים ללבנים מתרחב והולך. מויניהן ייחס את הנטיה הזו ל”תרבות העוני” שצמחה בריכוזי האוכלוסיה השחורים, להתמוטטות המשפחה השחורה ולתלות המתעצמת של אמהות לא-נשואות בקיצבות סעד. “תשעה עמודים של חומר נפץ”, הגיב אז שר העבודה על הדוח.

אפשר להגיד על דוח מויניהן שהוא היה המבשר החברתי של ‘השמרנות החדשה’ (ניאו-קונסרבטיזם). הוא העניק בסיס אינטלקטואלי מעמיק למאבקו של הימין נגד הנסיון לכונן מדינת סעד בארה”ב. שלושים שנה אחר כך, נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון, יחתום על חוק בהשראה רפובליקנית “לסיים את תמיכות הסעד (welfare) במתכונתן הקיימת”.

זה כמובן חלק של מאבק הימין נגד “הממשלה הגדולה”, עניפת הביורוקרטיה, רבת התקציבים, זוללת המסים, זו המכורה לגירעונות פיננסיים, וחונקת את היוזמה החופשית. הימין (בארה”ב קוראים לו “שמרני”, ביבשת אירופה הוא דווקא “ליברלי”) תמיד התנגד ל”ממשלה הגדולה”, אבל התנגדותו היתה רפלקסיבית, ומניעיה היו חשודים, עד שאינטלקטואלים כבדי-ראש העניקו הקשר היסטורי וסוציולוגי להתנגדות הזו, ונתנו בה טעמים.

חסידי “הממשלה הגדולה” היו בנסיגה בלתי-פוסקת מאז סוף שנות ה-70, בייחוד לאחר נצחון מרגרט תאצ’ר בבריטניה (1979) ורונלד רייגן בארה”ב (1980). נוסחת הצלחתם של השמרנים — הידוק חגורה, העלאת רבית, קיצוץ של הוצאות ממשלה לצד קיצוץ מסים — מצאה לה מחקים בכל רחבי העולם. “מונטאריזם” גבר על “קיינזיאניזם” בתחרות האין-סופית, המתנהלת במרחב המופשט של כלכלה אקדמית, וגם מחוצה לו.

הנה היא באה, הוריקן 4

מאורעות 2008 הפכו את הקערה על פיה. ממשלות בכל העולם התירו את הרסן לנוכח המשבר. ארצות קטנות כגדולות, בינוניות כענקיות, תיקנו תכניות “המרצה”, ויצקו מזומנים שלא היו להן כדי למנוע שפל כלכלי בנוסח שנות ה-30. אגב כך הן רשמו גירעונות-ענק ללא תקדים. בהדרגה די-מהירה התחזק הרושם, שהניהול הפיננסי של הדמוקרטיות התעשייתיות יוצא מכלל שליטה.

"האיש אשר הסיג אחור את המדינה", בתרגום מילולי מדיי של הכותרת הראשית בטבלואיד הלונדוני הזה. בתרגום פחות מילולי, "האיש אשר קיצץ את הממשלה הגדולה", או "הפחית את תפקידה של הממשלה בכלכלה". "האיש" הוא ג'ורג' אוזבורן, שר האוצר הצעיר בממשלה החדשה של בריטניה. הוא הגיש השבוע תקציב דראקוני, המזכיר להפליא את תקציבה המלא הראשון של ממשלת מרגרט תאצ'ר, לפני שלושים שנה. כותרת המשנה אומרת: "הקואליציה הופכת על פיהן 60 שנה של הוצאות ממשלתיות תופחות והולכות... ומקבלת עליה סיכון כלכלי עצום". 'דיילי מייל' תומך במפלגה השמרנית, שאוזבורן שייך אליה. עתונים אחרים נהגו בשר האוצר קצת פחות בחגיגיות"

התוצאות הפוליטיות מוגבלות במידה כמעט מפתיעה. ממשלות לא נפלו בזו אחר זו. אבל זה היה בייחוד מפני שלבוחר עדיין לא ניתנה ההזדמנות. בבריטניה, הדמוקרטיה הגדולה היחידה שממשלתה עמדה לבחירה בשנה האחרונה, הבוחרים הזמינו תכנית-צנע מחמירה, כאשר שלחו את מפלגת הלייבור לאופוזיציה בחודש מאי. הם קיבלו אותה השבוע, בהודעה דרמטית של שר האוצר החדש על קיצוצים היסטוריים ועל פיטורים צפויים של יותר מחצי מיליון עובדים מן השירות הממשלתי. סקרי דעת הקהל מלמדים ששני שלישים של הבריטים תומכים בצנע, לא בחדווה, אלא באנחה כבדה. בצרפת היחס הוא הפוך. העזה ממשלתית לדחות עד 62 את גיל הפרישה כדי להציל את תכניות הפנסיה מהתמוטטות מקרבת עכשיו את צרפת אל התמוטטות: שני שלישים של הרפתים מתנגדים, והאיגודים המקצועיים חוזרים אל תחביב ישן — לנסות ולהביס את הרוב הפרלמנטרי הדמוקרטי באמצעות אלימות חוצות.

בארה”ב, בעוד עשרה ימים בסך הכול, ייצא המרצע משק הבוחרים הנרגנים. סקר דעת קהל מקיף וסמכותי (‘וול סטריט ג’רנל’ ורשת אן.בי.סי) חזה השבוע “סופת הוריקן מדרגה רביעית”, בלשונו של אחד מעורכיו. הסופה הזו עומדת להעניש קשה את המפלגה הדמוקרטית, ולהעביר את רוב מרכזי הכוח הפוליטיים לידי האופוזיציה — בקונגרס בוושינגטון, בבחירות למושלי מדינות ולבתי מחוקקים של מדינות.

מן השבוע, במרכז מסע הבחירות הטלויזיוני של הרפובליקנים עומדת התקפה מסיבית על “תכנית ההמרצה” של ממשל אובמה, 800 מיליארד דולר שבאמצעותם קיווה הממשל לחדש את זרימת הדם בעורקי הכלכלה. FactCheck.org, אתר רשת המתמחה באימות של טענות פוליטיות, או בהפרכתן, בדק ומצא ש-170 תשדירי טלויזיה הוקדשו להתקפה על ההמרצה.

מה חושבים דייגי החסילונים של לואיזיאנה על תכנית ההמרצה? ב-2 בנובמבר תהיה להם ההזדמנות להשיב. הם יוכלו להתעורר בשעת בוקר מאוחרת, ללגום כוס קפה בנחת, ולעשות משהו שאנשים עובדים מתקשים לעשות: להצביע בבחירות (באמריקה אין יום שבתון). ההמרצה הפרטית שלהם מ BP תעניק להם את ההזדמנות להודיע עד כמה הם מתנגדים לתכניות המרצה, אלא אם כן הן משולמות במישרים אל חשבון הבנק שלהם.

5 Responses to “לדוג או לא לדוג, זו השאלה”

  1. חיליק שמשר הגיב:

    יואב שלום,
    ההשוואה שאתה עושה בין הדייגים המובטלים לבין מובטלים כרוניים (או עניים כרוניים הנהנים מקצבת סעד) נראית לי מופרכת ומטעה: הם נקלעו למצב זה שלא בטובתם, ובודאי שלא מבחירה חופשית שלהם. כספי הפיצויים שנפסקו להם (בינתיים בפועל חלק זעום- פחות מ- מהסכום הכולל של 20 מיליארד דולר מהקרן שבי פי הוכרחה להקים למטרה זו) מקורם בחברה שגרמה ישירות לנזק, ולא בכספי משלם המסים. נכון שיש סנטור ימני/ניאו שמרני שהזיל דמעות והתנצל בפני בי פי על העוול שנגרם להם בדרישה שיפצו את הדייגים (בוועדת החקירה של הקונגרס שזימנה את מנהלי בי פי להופיע בפניה) אבל הוא היוצא מהכלל למרות האוירה של “אל תבלבל אותנו עם העובדות” ועליהום על הנשיא והאדמיניסטרציה שלו השוררת בימים אלה בארה”ב.
    המאמר אותו אתה מצטט עושה השוואות לוגיות יותר – עם נפגעי 11/9 ותושבי ניו-אורלינס קורבנות ההוריקן קתרינה. התקדים של המשבר הנוכחי הוא שהממשלה הנוכחית אילצה את החברה לשלם למפרע במקום להפקיר את הקורבנות לנפשם במאבק מתיש עם החברות שגרמו את הנזק בבתי המשפט כ”מיטב” המסורת האמריקאית במקרים של מפגעים סביבתיים בידי חברות מסחריות.
    את הסיבות להוריקן מדרגה רביעית המתקרב והולך ומאיים להחזיר להגה השלטון את החבורה האחראית לנסיגה הכלכלית, תרבותית, חינוכית, ומדעית מזה כשנות דור – מימי ריגן ואילך – ניתן למצוא בפרופגנדה ודמגוגיה מהסוג המסוכן ביותר מבית היוצר של רשת פוקס, בעלי הון דוגמת בעלי חברת הדלק הס המזרימים הון ומארגנים תנועות “עממיות” (מסיבות התה), מממנים מערכות בחירות רוויות שנאה והסתה בגיבוי בית המשפט העליון שפרץ לאחרונה את כל הסכרים למימון מסוכן מסוג זה.
    במאמר קודם שלך (“הלבנים הכחולים בורחים” ) העלית, ובצדק, את השאלה מדוע בוחרים כה רבים נוטים לבחור נגד האינטרס שלהם אך לא ענית עליה למרבה הצער (למעט הטענה של הרפובליקנים שאמריקה היא מדינה ימנית מטבעה). אני סבור שהמתקפה של הימין הניאו שמרני על ההגיון (מצטט את ספרו של אל גור the assault on reason ) היא שורש הבעיה ולא הוויכוח האידיאולוגי על גודל הממשלה ותפקודה המופיע בסיסמאות באורח קבוע. הימין פה מצטיין ב”פישוט” הבעיות ללא כל צורך לתת דין וחשבון על איך אפשר לפתור אותן או על הקונטקסט של איזו מדיניות יצרה אותן. כל המועמדים (חלקם בורים ועמי ארצות בכל שקשור לחוקה ולמדיניות) מדקלמים “קיצוץ במס” ו”קיצוץ בתקציב” ומתחמקים בקלות מהצורך לפרט מה בדיוק בכוונתם לקצץ, ולאיזו מטרה. יש בהחלט מקום לדיון מעמיק על האיזון הנכון בין ממשלה פדרלית וממשלות מקומיות המבוסס על עובדות וידע, אך אין לדיון כזה כל זכר במציאות המכוערת של מערכת הבחירות הנוכחית, וקל מאד לזהות שהמטרה האמיתית של העלאת הדו”ח קצר הראות מלפני 45 שנה באוב בתזמון כה נוח בסמוך למערכת הבחירות היא כדי לספק עוד סיסמאות קליטות למערכת הבחירות המבישה הזו.

  2. ארן הגיב:

    יואב,

    עם כל הכבוד יש איזושהו עיוות מסוים בכתבה שלך. הימין דווקא רוצה גרעון ממשלתי וממשלה גדולה, כל עוד זה רק בנושא של בטחון לאומי. יש לו אפילו העדפה לממשלה בטחונית גדולה וגרעון כי אז יותר קל פוליטית לקצץ בנושאים חברתיים.

    • יואב קרני הגיב:

      היסטורית, אתה בוודאי צודק. אתה מתאר בעצם את ההיגיון הפיננסי של ממשל רייגן, שמבקריו משמאל אמרו עליו כי הוא ניסה לרושש את הממשלה באמצעות גרעונות ענקיים, גם כאשר שילם מס שפתיים לאיזון הפנקסים. כיוצא בזה, ממשל בוש הבן השליך זהירות פיננסית לכל הרוחות למימון המלחמה בטירור.

      לעומת זאת, דווקא נשיא דמוקרטי, עם קונגרס רפובליקני, ביל קלינטון, הצליח לאזן את התקציב בשנתיים האחרונות של נשיאותו.

      אבל בוויכוח הציבורי בארה״ב בשנתיים האחרונות, חילוקי הדעות היו ברורים למדי: הדמוקרטים תמכו בתקציבים גרעוניים, הרפובליקנים התנגדו להם. איך בדיוק יוכלו הרפובליקנים לאזן תקציב מבלי לחנוק את הפעילות הכלכלית, זה עניין אחר.

      בבריטניה, ממשלה בהנהגת הימין עושה בדיוק כך: מקצצת את הוצאותיה בשיעור חסר תקדים, ומסתכנת במיתון חדש. נראה מה יקרה שם, לתוצאות הניסוי הבריטי עשויה להיות השפעה גם באמריקה, כפי שהיתה לניסויי תאצ׳ר השפעה בשנות ה-80.

  3. עופר הגיב:

    יואב שלום
    מה באמת עלה בגורל אותם 800 מיליארד הדולר שאמורים היו להמריץ את הכלכלה ?, האם בשנתיים שעברו (כמעט) מאז השבעתו הוציא הממשל סכום זה לאותם מטרות של בניית תשתית וקניית “נכסים רעילים” בנוסף על התקציב הרגיל או שהתוכנית נשארה בעיקרה על הנייר ?

    • יואב קרני הגיב:

      רוב הסכום אמנם הוזרם. תוצאות ההזרמה הן עניין לוויכוח נמשך. היא לא חילצה את אמריקה מן המשבר הכלכלי. האבטלה נתקעה בסביבות 9.6% — שיעור די רגיל חלקים של אירופה, אפילו בימי שגשוג, אבל שיעור לא-רגיל באמריקה — והצמיחה חיוורת. בסוף אוקטובר שמענו שברבעון השלישי של השנה היא עמדה על שני אחוזים (בשיקלול שנתי), חצי השיעור הנורמלי בשביל זמן התאוששות.

      לעומת זאת, הרבה כלכלני מאמינים שבהיעדר הזרמה המצב היה חמור בהרבה. האבטלה היתה עומדת על 12% לפחות, ושירותים בסיסיים ברמה המקומית והארצית היו מועמדים בסכנה. עשרות אלפי מורים, למשל, היו מאבדים את מקומות עבודתם.

      בימין מאמינים שההזרמה מישכנה את “עתידם של ילדינו”, במובן זה שהיא הטילה על הדורות הבאים את פרעון החובות ואת תשלום הרבית. בשמאל מאמינים שההזרמה היה צריכה להיות גדולה במידה ניכרת (עיין למשל פול קרוגמן, בעל הטור ב’ניו יורק טיימס’, חתן פרס נובל לכלכלה בשנה שעברה).

Leave a Reply for ארן