אחיו הקטן

אד גזל את הבכורה מדייוויד בדרבי היהודי של מפלגת הלייבור. יש משהו ממכר בנעורים. אופוזיציות מובסות אוהבות למנות ינוקות פוליטיים. הם יכולים לגדול, יש זמן. גם בישראל

בסך הכול, זה די לא חשוב: מפלגת אופוזיציה מובסת שריחה הובאש, בארץ היורדת מנכסיה, עתה זה בחרה מנהיג חדש. כשלעצמו, המאורע ראוי למידה מוגבלת של תשומת לב. חוץ מזה שהארץ האמורה היא בריטניה, מקור השראתה של כל דמוקרטיה פרלמנטרית; וחוץ מזה שהבחירות להנהגת מפלגת העבודה הבריטית, ב-25 בספטמבר, היו כרוכות בסיפור אישי לא-רגיל.

שני האחים מיליבנד, נכדיו של מהגר יהודי מפולין, היו הפינליסטים בתהליך בחירות ארוך ומסובך, שהשתתפו בו שלושה מיליון מצביעים. בשוך הקרב, המנצח, בהפרש דחוק מאוד, היה האח הצעיר אד. באמת צעיר, בן 40. הבכור, דייוויד, שר החוץ לשעבר, הוא בן 45. דייוויד היה בחיר לבם של הפוליטיקאים, חברי הפרלמנט ופעיליה המקומיים של המפלגה; אד היה מועמדם המועדף של האיגודים המקצועיים, הכוח המאורגן והממומן ביותר במפלגה. ממילא דייוויד נחשב למועמד הימין, אד נחשב למועמד השמאל, ומכאן כינויו “אד האדום”, Red Ed. שטויות.

הרבה מאוד יצטרך לקרות, כדי שאד יהיה ראש הממשלה (הבחירות הבאות יהיו כנראה רק ב-2015). אם הוא יובס בעוד חמש שנים, קצת קשה להאמין שהוא יישאר על כנו. הפוליטיקה הבריטית אינה סולחת למפסידים. אולי לדייוויד תינתן אז ההזדמנות.

יד איש באחיו

ענייני כאן אינו נבכי הפוליטיקה הבריטית, אלא ההשראה שהסיפור הזה מעניק.

קודם כול, עניין האחים. בבריטניה לא היו צמדים כאלה מאז שנות ה-30. בארה”ב, פוליטיקה שושלתית נוגעת בדרך כלל לאבות ולבנים.

בישראל דווקא היו צמדים בעלי פוטנציאל מעניין של תחרות. היתכן שאילמלא נפל באנטבה, יונתן נתניהו היה מתמודד יום אחד עם אחיו בנימין על הנהגת המחנה הלאומי ? היתכן שאילמלא הקדים ומת בגיל צעיר יחסית, יעקב הרצוג, לא חיים הרצוג, היה נבחר לנשיא המדינה? ואילמלא נרצח בידי טירוריסטים, פרופ’ אהרן קציר היה מועמד טבעי יותר להיות נשיא, לא אחיו אפרים קציר?

ב-1960, לאחר נצחון הבחירות שלו, הנשיא המיועד של ארה”ב, ג’ון קנדי, מינה את אחיו הצעיר מאוד רוברט, בן 35, לתובע הכללי, כהונה עצומת כוח, מעין שר-משפטים-על. עתונאי שהאזין להודעת המינוי הזכיר לקנדי שאחיו הצעיר מעולם לא עבד כעורך דין. “אז הוא באמת צריך להתחיל באיזשהו מקום”, השיב הנשיא המיועד בקריצה, וסגר בזה את העניין.

לא בדיוק. שבע שנים אחר כך, ב-1967, התערב המחוקק האמריקאי, ואסר על נשיאים למנות בני משפחה קרובים לקבינט שלהם. הילרי קלינטון החמיצה כנראה הזדמנות להיות שרת הבריאות של בעלה הנשיא ביל. החוק לא מנע נשיאים מלעשות שימוש לא פורמלי של בני משפחה. החוק גם לא טיפל באפשרות שנשיא ימנה שני אחים, או שתי אחיות, לקבינט שלו.

היהיה זה נפוטיזם אם אד מיליבנד ימנה את אחיו דייוויד לחבר בממשלת הצללים שלו? מובן שלא. שניהם עומדים שם בזכות עצמם ובזכות בוחריהם. אבל מה על מראית-העין? הטוב הדבר שרמזים שושלתיים עבים מדיי יירמזו במערכת דמוקרטית? האין זה מסוכן לחזק את הרושם שאוסף קטן של משפחות שולטות לא רק בעולם העסקים אלא גם בפוליטיקה? (שאלת האחים מיליבנד יושבה בתוך ארבעה ימים: דייוויד, במחווה של כבוד ושל סגנון, הודיע שהוא מוותר על מקום בצמרת, ונסוג אל המושבים האחוריים בפרלמנט. הסיבה: הוא אינו רוצה להעניק לתקשורת תירוץ להתרכז ביחסיהם האישיים של האחים. גם כך, חזקה על התקשורת שתתרכז.

ארבעים-ושלוש מקסימום

השאלה השניה שסיפור מיליבנד מעורר אצלי נוגעת לביולוגיה. אד ממשיך עכשיו מסורת, שהתפתחה בבריטניה בשלושת העשורים האחרונים: מפלגות אופוזיציה מובסות משליכות את עצמן על צווארם של ינוקות פוליטיים. מפלגת העבודה עשתה כן ב-1983 (ניל קינוק, בן 41) וב-1994 (טוני בלייר, 41, מעולם לא החזיק בכהונה מיניסטריאלית לפני בחירתו); המפלגה השמרנית עשתה כן ב-1997 (ויליאם הייג, בן 36) וב-2005 (דייוויד קמרון, ללא כל נסיון מיניסטריאלי קודם).

פניה אל הנעורים בזמן מצוקה היא תכונה מעניינת. בוקעים ממנה צלילים של ייאוש. האליטה הוותיקה כמו מודיעה בזה שהיא איבדה את האמון בכוחה.

כדבר הזה קרה למפלגת העבודה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. הגיון ירושותיה בעשר השנים הקודמות היה מחייב אותה להעביר את שרביטה של גולדה מאיר אל פינחס ספיר, למשל. תחת זאת היא דילגה דור שלם, ומינתה את יצחק רבין.

כדבר הזה קרה לליכוד. תבוסתו המהממת בבחירות של 1992 הביאה אותו לדלג דור שלם ויותר, ולהעמיד בראשו את בנימין נתניהו, אז בן 43.

משהו מעין זה ראינו רק פעם אחת בהיסטוריה האמריקאית. ב-1896, המפלגה הדמוקרטית השסועה ואובדת העצות מינתה את ויליאם ג’נינגז בריאן, בן 36, בעל נסיון זעום, למועמדה לנשיאות. הוא הובס, אבל נשאר הבעלים של המפלגה ב-12 השנה הבאות.

טדי רוזוולט נעשה נשיא ארה”ב ב-1901, לפני שמלאו לו 43 — אבל זה קרה מפני שהיה סגנו של נשיא שנרצח. הוא היה דינאמו אנושי, בעל כשרונות מופלאים ושאיפות קוסמיות. ידו היתה בכול. הוא הפך את ארה”ב למעצמת-על ימית, והצטער שלא ניתנה לו ההזדמנות לעמוד בראשה בימי מלחמה. הוא הקים את שמורות הראשונות, ובזכותן ראשו מסותת על הסלע המפורסם בהר ראשמור, בצפון מערב ארה”ב. הוא קידש מלחמה על האוליגרכים (“הבארונים השודדים”).

לא קשה לשער את הקשר בין גילו הביולוגי של רוזוולט ובין תנופתו הפוליטית.

“כמה שהוא יפה”

האם ישראל החמיצה פלירט עם הנעורים? פה ושם. יגאל ידין היה רק בן 35 כאשר סיים את כהונת הרמטכ”ל, ב-1952. הוא היה צעיר אז ב-35 שנה מראש הממשלה. מה היה קורה אילו ניסה אז, במקום לנסות 25 שנה אחר כך ולנחול כשלון מחפיר?

מנחם בגין — בעצמו צעיר מאוד כאשר התייצב בראש תנועת החירות — מינה את דן מרידור למזכיר ממשלתו ב-1982 (כמה שנים אחר כך התבקש גם אחיו הצעיר סלי אל שורה של כהונות בכירות, מבלי להיכנס לפוליטיקה אלקטורלית). “כמה שהוא יפה”, היה בגין מתענג על קלסתרו של הנסיך הקטן (בן 35 במינויו). מה היה קורה אילו מינה בגין את מרידור לשר החוץ שנתיים קודם, במקום למנות את יצחק שמיר? היתכן שהוא היה מדלג בזה על שני דורות, והופך את מרידור ליורשו? ומה היו פניה של ישראל, אילו היה לבגין די זמן כדי להכין את הירושה?

שאלות שווא. או האומנם? מפלגת העבודה הבריטית היתה פעם מקור השראה למפלגות עבודה בכל מיני ארצות קטנות ורחוקות.

חלילה לי להתערב בענייני הפנים שלה, אבל מה היה קורה אילו מפלגת העבודה הישראלית, לאחר שהתפרקה מנכסיה, היתה מתפרקת גם מכונסי נכסיה, וחדלה לשרת את צורכי השררה של יחידים? מה היה קורה אילו החליטה ברצינות לחזור אל קו הזינוק, ולהתחיל מחדש? האם הנעורים היו מחדשים את הסומק בלחייה?

אולי שווה לה לנסות, מפני שמה היא כבר יכולה להפסיד: לייבש את החלב על שפתיו של המנהיג הבא (או שפתיה), ולהניח לו, או לה, לגדול עם הכהונה. זה מה שעשו פוליטיקאים בריטיים צעירים, במידות לא מבוטלות של הצלחה. עם מזל, עם קצת תווי פנים ועם טיפת כריזמה, עם הרבה רהיטות ועם קורטוב של כנות, מי יודע מה יקרה, אולי זה אפילו יעבוד.

8 Responses to “אחיו הקטן”

  1. דוד עציון הגיב:

    מפלגת העבודה בארץ נמצאת במצב אחר לחלוטין. לא שאין לה מנהיגים, פשוט אין לה דרך ואין לה ייחוד. זו האמת, מצער, אבל אין מה לעשות.
    ייתכן שכדאי למפלגה להתפרק בכבוד, חלקה יפנה לעבר קדימה, חלקה לסוג של איחוד עם מרץ, אבל מה שיווצר מהאיחוד הזה לא יוכל להיות תחליף לשלטון, אלא סוג של “סייען” למפלגת השלטון, כמו מר”ץ בשנות ה-90

  2. יובל הגיב:

    “הפוליטיקה הבריטית אינה סולחת למפסידים”. דווקא היה איזה אחד, וינסטון משהו, לא?…

    • יואב קרני הגיב:

      היו בהחלט יוצאים מן הכלל, אבל מעטים. מאז מלחמת העולם השניה, רק צ’רצ’יל והרולד ווילסון הצליחו לחזור לשלטון לאחר שנוצחו בבחירות.

  3. גיל הגיב:

    ברוך שובך. סקירה מעניינת אם כי יש לציין שדיוויד מיליבנד לא פינה את מקומו”במחווה של כבוד ושל סגנון” משום שהוא “אינו רוצה להעניק לתקשורת תירוץ להתרכז ביחסיהם האישיים של האחים”. חילוקי הדעות מהותיים. אד למשל התנגד למלחמה בעיראק שאחיו הצביע בעדה. אד חושב שהמלחמה הייתה טעות ודיוויד חושב שהיא הייתה מוצדקת. לגבי טוני בלייר יש לציין שהוא שירת בתפקיד בכיר בממשלת הצללים של ג’ון סמית המנוח (אולי המנהיג טוב ביותר של הלייבור בעשורים האחרונים) לפני שמונה לראש הממשלה. לגבי הפוליטיקה הישראלית אני לא בטוח שבוזי הרצוג, למשל, היה משיג יותר קולות מאהוד ברק.

  4. תחת ניק "רני" הגיב:

    שלום.
    כף לקרוא. ויכוח ישן על מקום האישיות בהיסטוריה. האדם או הנסיבות? נפוליאון או המהפכה, סטלין או המהפכה. בן גוריון הצעיר וייסוד מפא”י וההסתדרות. שטרנהל שהגדיר את מפא”י כיותר לאומית מסוציאליסטית – תרגם לגרמנית, או אל תתרגם. דעתי חבויה במשפט קצר במאמרך על ארגוני העובדים בבריטניה. אין לא היה ולא יהיה שמאל פוליטי ללא ארגוני עובדים. כך גם בארה”ב. יכולתו של רוזבלט לתקן ולהציל את הקפיטליזם האמריקאי נבעה גם מכוחם של ארגוני העובדים האמריקאים באותה עת, כוח שקשה להאמין בו כיום. רמון חיסל את ההסתדרות, הייתי אז מעורב מאוד בארגוני עובדים, ועבדתי עבור הברפלד, עוד שם נשכח שבאמת גדל ביוניונים. החיסול נעשה בתמיכת שריד, אלוני ודומיהם. אני משוכנע שלעולם לא נדע על הכוחות הנוספים ובעיקר תרומות הכסף שגיבו את רמון. מכאן והלאה עתיד השמאל בישראל מפוקפק ואתו גם נושאים אחרים בעתיד. באירופה של שנות השלושים כשלון השמאל הוריד מחסום ראשי בפני הפשיזם והנציזם.

    • עופר הגיב:

      זו באמת בעיית השורש של מפלגת העבודה. מפא”י הפכה למפלגה הגדולה ביותר בשנות השלושים משום שהבטיחה (והצליחה באופן יחסי) לבנות קהילה יהודית עצמאית בארץ ישראל על בסיס עקרונות הסוציאליזם והדמוקרטיה, ולא משום שהבטיחה שתי מדינות לשני עמים.

      הנפילה האלקטורלית הגדולה של מפלגת העבודה החלה כשהעמידה את פתרון הסכסוך היהודי- פלסטיני בדרך של “שלום תמורת שטחים” כמסר המרכזי שלה והשלום (מסיבות שאינם תלויות רק בה) לא הגיע.

      בחמש עשרה השנה האחרונות נישת “השלום תמורת שטחים” עומדת על ארבעה מנדטים וזה יהיה פחות או יותר גודלה (או הגודל המשותף של איחוד פליטי החלק השמאלי של העבודה עם מרץ) אם לא תחזור למקורות.

      ההצלחות המפתיעות של מפלגות המרכז, גם כאשר הם מעמידות בראשם ליצנים פוליטיים כלפיד, מוכיחות פעם אחרי פעם את הצורך הנואש כמעט של המעמד הבינוני והבינוני-נמוך (שהוא מעמד העובדים בישראל) במשהו שייצג אותו. הנישה הפוליטית הזו היא אדירה ולא התמלאה מאז שהעבודה נטשה אותה.

      הבעייה היא שגם כאשר קם דור חדש במנהיגות המפלגה הוא ממשיך בדבקות להתמקד בסיכסוך במקום בנושאים שמעניינים את המעמד הבנוני-נמוך, ולכן נראה שהבחירות הבאות יהיו “מכת החסד” למפלגה זו, וחבל.

      • יואב קרני הגיב:

        מחשבה מעניינת כשלעצמה, ובוודאי יש בה ממש, אבל אינני בטוח שאתה צודק היסטורית. מפא”י העמידה פרגמטיות והתאפקות במרכז תכנית הפעולה שלה מאז ייסודה, באמצע שנות ה-30. “שתי מדינות לשני עמים” היא וריאציה על חלוקה. מפא”י קיבלה את נוסחת החלוקה למעשה עוד ב-1937, ולהלכה מזמן תכנית בילטמור של 1942. זה היה מובן מאליו עד 1967. את ניצני הירידה של תנועת העבודה — לא “מפא”י” לבדה, אלא היא ושותפותיה בשמאל — אפשר לראות עוד בבחירות לכנסת השביעית, 1969, בייחוד בדפוסי ההצבעה של צעירים מזרחיים.

        מפלגת העבודה התנגדה חד-משמעית למדינה פלסטינית גם ב-1973 וב-1977, אבל הירידה לא פסקה, מפני שהיא היתה תוצאה של תמורה דמוגרפית כמעט בלתי-הפיכה. שירת הברבור של מפלגת העבודה, העליה הגדולה-צורך-ירידה-מסחררת, באה ב-1992, במידה רבה בזכות העליה המסיבית מברית המועצות לשעבר. אני מזכיר לך שבבחירות ההן, מפלגת העבודה ומר”צ קיבלו כמעט אותו מספר מנדטים שקיבל המערך עבודה-מפ”ם בבחירות של 1969. זו היתה תוצאה סנסציונית. אמנם נכון שיצחק רבין ושמעון פרס לא הזכירו את האפשרות של הכרה באש”ף, אבל המפלגה העמידה במרכז מסע הבחירות שלה ב-1992 “סדר עדיפויות שונה”, שהיתה כרוכה בו הסתלקות מן הקולוניזציה המסיבית של השטחים.

        אני חושב שאתה מרחיק מאוד לכת, כאשר אתה מעמיד על “ארבעה מנדטים” את היקף הענין הציבורי בשלום-תמורת-שטחים. בארץ ללא גבולות מוכרים, העומדת במצב מלחמה עם רוב שכנותיה, השאלה הטריטוריאלית היא אמנם המרכזית, כל השאר נובע ממנה ומשתמע ממנה. אבל אני נוטה להסכים שמפלגת העבודה עברה רדיקליזציה לאחר אוסלו, לפחות במובן של תפיסת הציבור. את הרדיקליזציה אפשר לייחס לפרופיל הגבוה-הרבה-יותר-מדיי של פוליטיקאים, שהתעסקו בלבדית בסכסוך, והקרינו ריחוק ויוהרה. ריחם הובאש בהחלט, הם נכשלו מאז באשר הלכו.

        האינטליגנציה השמאלית בישראל ניסתה למצוא דרך אל לבה של העליה המזרחית עוד מסוף שנות ה-50, עבור דרך גרעיני ‘עודד’ בערי הפיתוח בשנות ה-60 וה-70, התיישבותו רבת ההשראה ומעוטת התוצאות של יוסי שריד בקריית שמונה, וכו’. הבעיה התרבותית-דמוגרפית החמירה לאחר 1986, עם ההגירה המסיבית מברית המועצות. פרגמטיות חדלה להיות מטבע עובר לבוחר. מפלגת העבודה נפלה קרבן לשינויים דמוגרפיים שעליהם אין לה כל שליטה. אל-נכון הדמוגרפיה האלקטורלית תחזור ותשתנה בדור השני והשלישי של עליית ברית-המועצות, או בדור הרביעי והחמישי של עליית המזרח.

        מנחם בגין המתין בסבלנות כמעט 30 שנה. קצת קשה להשיא עצת סבלנות כזאת כיום. אולי צריך כמעט לקוות שהתמורה הדמוגרפית תביא את השינוי הפוליטי אל שיאו הלאומני-קלריקלי. אולי רק התוצאות הבלתי-נמנעות של השיא הזה יתחילו רוורסיה ממשית של התהליך. אבל זו כמובן צורת מחשבה לניניסטית-ניהיליסטית, ואני אינני מציע אותה לאיש.

        • ישראל הגיב:

          אדרבה, הנוסחה “שלום תמורת שטחים” מקובלת כיום על רוב המפלגות, כולל הליכוד, ואפילו חלקים מש”ס. האם לדעתך נתניהו נושא ונותן בשם ארבעה מנדטים?! בעצם, דווקא קבלת חזון השמאל בתחום המדיני על ידי רובן המוחץ של המפלגות הפחית את הבידול (Differentiation) של מפלגת העבודה.

          להערכתי, החזון החברתי-כלכלי של מפלגת העבודה פחות חשוב לבוחרים הישראלים שמכריעים את הבחירות שוב ושוב על פי מפתח מדיני-בטחוני.

          מה שברור לי שאהוד ברק נמצא במפלגת העבודה בטעות. על פי ההחלטות שהוא מקבל, מקומו בליכוד.

Leave a Reply for גיל