מחרוזת הפנינים של סין

היא היתה סטודנטית מתחילה לפני 38 שנה, כאשר נשיא אמריקאי הסב עם ראש ממשלתה ללמד אותו קצת על העולם וגם על ישראל. עכשיו היא קונה את נכסי העולם, ומפתחת אסטרטגיה ימית. היא מתקרבת, מתקרבת מאוד

עילעול מקרי בכרך ישן של מסמכי מחלקת המדינה בוושינגטון מניב את פרוטוקול שיחתם של ריצ’רד ניקסון ושל ג’ו אן-לאי, אביב 1972. נשיא ארה”ב הדהים את העולם במסע סנסציוני אל עיר הבירה המסוגרת ושונאת-הזרים של סין הקומוניסטית. הוא הסב עם ראש ממשלת סין, אינטלקטואל חניך המערב.

המזרח התיכון אינו עומד על סדר היום, אבל ג’ו מעלה אותו. הוא מציג שאלות של סטודנט מתחיל. כמו למשל, “מדוע ישראל אינה מחזירה את השטחים שכבשה? האם זה לא יעזור לשיכוך המתחים?”; או “מדוע ברית המועצות תומכת מצד אחד בערבים, ומצד שני שולחת כל כך הרבה יהודים לישראל?”. נשיא ארה”ב ויועצו לבטחון לאומי עושים כמיטב יכולתם להסביר לו.

הסיני נאנח (כנראה), ואומר בגילוי לב ובענווה, “צרפת רוצה שאנחנו נשתתף ביישוב בעיית המזרח התיכון, אבל אנחנו מסרבים לבחוש מפני שאיננו ממלאים שם כל תפקיד”.

קשה להאמין באיזו מידה סין אמנם לא מילאה אז כל תפקיד, במזרח התיכון, או כמעט בכל מקום אחר. היא התעניינה רק בשכנותיה המיידיות, אבל אפילו שם יכולתה היתה מוגבלת. היא סיייעה להן קצת בנשק, אבל קצרה ידה בכל עניין אחר. שכנתה העוינת הודו עתה זה פירקה את בעלת בריתה פקיסטן (המלחמה לעצמאות בנגלדש, 1971), וג’ו מביע תקווה שארה”ב תוכל להושיט קצת סיוע כלכלי לפקיסטן, “כדי שהיא לא תרגיש עזובה לנפשה”.

הפרוטוקול מגלה שניקסון ויועצו הנרי קיסינג’ר השיבו לג’ו בשורה של הלצות לא-כל-כך מצחיקות. הם לא התייחסו אל משאלותיו ברצינות. הם היו שם, בעיקר כדי לנופף קלף סיני מאיים לעומת הסובייטים. בבייג’ינג האפרורית וחסרת המכוניות של 1972 היה קשה להאמין שארבעים שנה אחר כך שיחות בין ראשי ארה”ב וסין יתנהלו מעמדה הקרובה לשוויון; שסין תהיה הנושה הגדולה ביותר של ארה”ב; שהיא תהיה היצואנית הגדולה ביותר בעולם; שיתרות מטבע החוץ האסטרונומיות שלה יפרנסו גל בלתי פוסק של רכישות ושל השקעות מעבר לים.

“מסע ציד גלובלי”

עד 1972, כאשר סין החליטה לסיים פחות או יותר את הפאזה המהפכנית במדיניות החוץ שלה, היא עסקה בייחוד בחתרנות. גרילה קומוניסטיים פרו-סיניים ניסו להשתלט על מאלאיה, לחמו בתיילנד, התחילו את הפרק הגנוצידי המחריד של קמבודיה; סובסידיות סיניות קטנות עזרו לממן כמה קבוצות פרו-סיניות באפריקה; סין ייצאה ברצון ספרונים אדומים עם מחשבות מאו לכל דורש, והתענגה על תמימותם של אינטלקטואלים מערביים (כולל ז’אן פול סארטר) שראו במאואיזם דוגמה לדמוקרטיזציה אמתית.

בשעה שברית המועצות ביזבזה הון עתק על סיבסוד גרורותיה בכל העולם, סין יכלה להציע מספר קטנטן של פרוייקטים. אם אינני טועה, היהלום בכתר סיוע החוץ הסיני היה ‘טאנזאם’, מסילת ברזל מנמל דאר א-סאלאם בטנזניה אל מכרות הנחושת של זמביה. זו היתה תרומה חשובה, אבל מקומית וצדדית.

ראו-נא מה עושה סין בימים האלה. החודש היא חתמה על הסכם שיעניק אשראי של עשרה מיליארד דולר לארגנטינה בתנאי רבית נוחים במידה שלא תיאמן. “ארגנטינה היא שותפת אסטרטגית”, הכריז נשיא סין במהלך ביקור של נשיאת ארגנטינה.

הנשיאה פרננדס דה קירצ'נר חותמת על עיסקת-ענק של עשרה מיליארד דולר בבייג'ינג באמצע יולי 2010. לצידה נראה נשיא סין, הו ג'ינטאו. China Daily הוא עתון יומי לא-רע הסר למשמעתה של ממשלת סין

על פי שירות המידע הפיננסי Dealogic (המצוטט ב’וול סטריט ג’רנל’, 23 ביולי), חברות בסין ובהונג קונג השקיעו בשנה שעברה 13 מיליארד דולר במרוצת “מסע ציד גלובלי של נכסי מכרות”, ועוד ידן נטויה גם השנה. בששת החודשים הראשונים של 2010 השקיעו הסינים 8.3 מיליארד דולר. באמצע יולי תעשיית פלדה סינית השקיעה מיליארד וחצי דולר בעופרות ברזל בסיירה-ליאון, מערב אפריקה.

אוסטרליה, מעצמת-על של מינרלים, היא זירת פעילות אינסטנסיבית. 40% מכל הרכישות שם נעשו בידי סינים. הסינים נכנסים גם לקנדה. המשבר הכלכלי העולמי מעניק לסין הזדמנויות שלא ניתנו לה בימי גאות. בנקאית בשירות תאגיד המכרות ההונג קונגי CST אומרת, “כל פרוייקט הזקוק לכסף פונה אל חברות סיניות”.

אין צורך להיבהל, לפחות לפי שעה. רכישות לגיטימיות של נכסים עדיפות בהרבה על נסיון להשיג אותם בתוקפנות צבאית. זה מה שעשו היפאנים בשנות ה-30 וה-40. הם היו זקוקים עד ייאוש למינרלים, בייחוד נפט, והם הגיעו למסקנה שפלישה וכיבוש הם האמצעים הבדוקים ביותר. סין, הגדולה לאין שיעור, נוהגת בינתיים במידה של אחריות.

חזרה מינורית בשרי לאנקה

ואף כי תאבונה הבין לאומי גובר בהתמדה, ונוכחותה מתרחבת בקצב מסחרר כמעט בכל מקום, היא מוסיפה להניח למעצמות מסורתיות ושוקעות למלא תפקידים דיפלומטיים בכל מיני פינות של העולם. לא שמענו על יוזמה סינית ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והצי הסיני אינו מחפש בסיסים בים התיכון, ומטוסי ביון סיניים אינם עוקבים אחרי צוללות אמריקאיות בדרום האוקיאנוס האטלנטי.

זה עוד יקרה, אולי קרוב יותר ממה שאפשר לשער. דוגמא אחת ניתנת כנראה בשרי לאנקה. סין נעשתה הפטרונית והמסייעת העיקרית של האי הזה, סמוך לחרטומה הדרומי של הודו. שרי לאנקה דיכאה בשנה שעברה מרד אתני שנמשך 25 שנה. המלחמה היתה ברוטלית, עם הפרות מסיביות של זכויות האדם, המוני פליטים מוסיפים להימק במעבה הג’ונגל. לסין לא איכפת. היא אינה מתערבת בענייני פנים, ואינה מטיפה מוסר. היא חימשה את צבא הממשלה, והיא מגינה על האינטרסים של שרי לאנקה במועצת הבטחון של האו”ם.

וחוץ מזה, היא גם משקיעה הון עתק בפיתוח האי. יותר מחצי סיוע החוץ לשרי לאנקה בא מסין (1.2 מיליארד דולר בשנה). לפי דיווח בשבועון ‘איקונומיסט’ (8 ביולי), חברות סיניות משקיעות בכל הבא ליד. הממשלה המקומית יצרה איזור סחר חופשי, במיוחד בשבילן. ההשקעה המעניינת ביותר באה בתשתית. הסינים בונים נמל עמוק מים, נמל תעופה חדש, בית זיקוק לנפט, תחנת כוח מונעת בפחם, אוטוסטרדה.

בשביל מה להם כל זה? לפי ‘איקונומיסט’, לנדיבות יש “הבט אסטרטגי”: סין חותרת לכינון נוכחות באוקיאנוס ההודי — חלק מאסטרטגיה של “מחרוזת פנינים”, שנועדה לקשר ארצות ימיות ידידותיות, כדי להבטיח את נתיבי האספקה של סין.

אם זה נשמע מוכר, אין זה אלא מפני שכך דיברו מעצמות גלובליות לפחות מאז ימי קרתגו. דוברי העברית של צפון אפריקה רצו נתיבי אספקה, הרומאים רצו, הערבים רצו, הספרדים, הפורטוגלים, הוונציאנים, האנגלים, ההולנדים, הצרפתים, הרוסים, היפאנים… ההיגיון הזה עמד ביסוד גיחתה של ארה”ב אל הזירה העולמית, בסוף המאה ה-19. החיפוש אחר נתיבי אספקה בטוחים הפך ארצות קטנות, אפילו קטנטנות, למעצמות רב-יבשתיות.

אין זה אלא מובן מאליו שארץ בגודל של יבשת תרצה אותו הדבר, או הרבה יותר. מעשי סין בשרי לאנקה אינם אפילו חזרה כללית, אלא בקושי חזרה מינורית. מחרוזת הפנינים מתארכת בכל כיוון. בקרוב המסך יעלה בתיאטרון סמוך למקום מגוריכם.

המלחמה הקרה בים סין הדרומי

עדות חדשה לתאבונה הימי של סין ניתנה בימים האחרונים של חודש יולי. מזכירת המדינה הילרי קלינטון השתתפה בפורום תקופתי של ASEAN, ההתאגדות האזורית של ארצות דרום מזרח אסיה. גם נציג בכיר של סין היה שם.

גב’ קלינטון ביקרה בגלוי את שאיפותיה הטריטוריאליות של סין בים סין הדרומי, אחד מאגני הספנות ההומים ביותר עלי אדמות. סין תובעת ריבונות על מלוא הים, אף כי סמוכות אליו שורה של ארצות, מיפאן ועד וייטנאם. הן אינם מכירות ביומרות הבלבדיות של סין, ובזמן האחרון גברו התלונות שסין מכבידה את ידה, מאיימת, ואפילו שולחת ספינות מלחמה נגד ספינות דייגים. היא אינה מרשה לאיש זולתה לקדוח במעמקי הים בחיפוש אחר נפט וגאז.

הטענות האלה אינן חדשות. הן הופיעו במפות סיניות קדם-קומוניסטיות עוד לפני שבעים שנה ויותר. אבל סין מעולם לא היתה חזקה יותר, בטוחה יותר, עשירה יותר ותובענית יותר. בחודשים האחרונים התחיל ממשל אובמה לשנות את גישתו המפויסת אל סין, ולהתקרב אל ארצות אחרות באיזור, בייחוד וייטנאם. הנשיא החליט להגיב ברקיעת רגל על דרישותיה המתעצמות של סין, ולהטעים את האינטרס הלאומי האמריקאי בבלימתה.

ים סין הדרומי מצטייר עכשיו כמבחן עליון של האסטרטגיה הזו. ארה”ב הודיעה, כי בדעתה לערוך תמרונים בים הזה, ולשלוח אליו כוח-משימה מיוחד. איש אקדמיה סיני הכריז, וגם צוטט, שהאקט הזה שקול כנגד הצבת הטילים הסובייטיים בקובה, ב-1962 (שהתקרב יותר מכל אקט אחר בימי המלחמה הקרה להצית מלחמה גרעינית).

ביקורתה של גב’ קלינטןן בוועידת ASEAN עוררה תגובה לא-נעימה במיוחד מצד הנציג הסיני הבכיר. הוא יצא תחילה מן האולם במחאה, חזר כעבור שעה, ונשא נאום נרגש של שלושים דקות. הוא איים על הארצות הקטנות של ASEAN, הישיר מבט אל שר החוץ של סינגפור, והכריז “סין ארץ גדולה, ארצך קטנה”.

הוא כמובן ביטא אמת גיאוגרפית, אף כי ספק אם יש מישהו באסיה הזקוק לתזכורת. הוא גם הזכיר ללא-סינים של אסיה מדוע עלייתה המטאורית של סין מעוררת בהם אי-שקט גובר.

פרטים מלאים על משבר ים סין הדרומי אפשר למצוא בשתי ידיעות ב’וושינגטון פוסט’

ארה”ב נוקטת קו תקיף יותר כלפי סין (30 ביולי 2010)

סין תובעת “ריבונות ללא-עוררין” על ים סין הדרומי (31 ביולי 2010)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

15 Responses to “מחרוזת הפנינים של סין”

  1. אודי גונן הגיב:

    פוסט מעניין.

    הקשרים המסחריים בין סין ואוסטרליה הם אלו המניעים את הכלכלה האוסטרלית, שיותר מחצי מהיצוא שלה הוא מחצבים, בעיקר לסין וליפאן (ברזל לתעשיית הרכב). החצי השני אגב הוא חקלאות. הקניות המסיביות של סין באוסטרליה עוררו ויכוח ציבורי ער בנושא רכישות של נכסים אסטרטגיים בידי זרים, בעצם רכישות של מכרות (או חברות כרייה) בידי הסינים. האוסטרלים החליטו שדי להם, ועצרו עסקת ענק של חברת הניקל הסינית.

    נא ראה פוסט “רכישת נכסים… האם זו סכנה אסטרטגית?” “אוסטרליה וסין קשרים של ברזל” וגם “הרעב הסיני למחצבים נחלש והכלכלה האוסטרלית מאיטה”.

    חבל שלא ציינת כי אותה פגישה של 1972 (שאיני מכיר) התרחשה שש שנים לפני התחלת הרפורמות בשנת 1978 שסימלו את סיומו ההדרגתי של הקומוניזם וליברליזציה איטית אך עקבית של המשק הסיני.

    לגבי תיאוריית נתיבי הסחר צר לי שאיני מסכים איתך. בעולם היום אין צורך בנתיבי סחר, כל אונית סוחר יכולה להקיף את העולם ללא חנייה ואין צורך “בנתיבי סחר”. סקטור הספנות הימית הוא מהסקטורים התחרותיים, הבלתי רגולטוריים והפתוחים ביותר – עידן תחנות הסחר עבר מהעולם מזמן.

    סין מסורתית היא מעצמה אזורית לא גלובלית המראה עניין במדינות בעלות גבול משותף עימה ובאזורה הקרוב, וכפי שציינת באזור ים סין זאת הסיבה לחשיבות שהסינים רואים בפתרון הסכסוך בין הקוריאות (יש לסין גבול משותף) ובמשולש העצום של הודו-פקיסטן-אפגניסטן.

    ההשקעות המסיביות באמריקה הלטינית ובאפריקה (השקעות עצמות באפריקה) הן השקעות כלכליות במהותן, כדי לספק את המינרלים הדרושים לסין לבניית האומה, ולא השקעות פוליטיות כדוגמת משחקי הכוח של הרוסים בתחום ההשקעות באנרגיה. נראה אגב שאת בעיית האנרגייה הכרונית של הסינים הם מצליחים לפתור באמצעות עשרות כורים גרעיניים.

    • יואב קרני הגיב:

      נתיבי סחר הם נתיבי סחר. גם אם אין צורך לעצור בדרך כדי לתדלק, עדיין צריך להגן עליהם. ראה-נא מה עושים קומץ שודדי ים בחוף הסומלי, ומה עושים זה שנים שודדי ים במצרי מאלאקה. שער-נא בנפשך מה יוכל לעשות צי עוין. סין זקוקה לבסיסי צי לא פחות מארה”ב. שום דבר לא התיישן בתפיסה של בטחון ימי.

      אשר למשמעות ההשקעות מעבר לים — כן, כמובן, היעדים הם מסחריים, ממש כפי שיעדיה של בריטניה בהודו היו מלכתחילה מסחריים (“חברת הודו הבריטית” ניהלה אותם הרבה לפני שהם נעשו חלק מן הקיסרות הבריטית).

      השאלה היא מה יקרה כאשר השקעות ענקיות יועמדו בסכנה פוליטית. האם סין תחשוב, למשל, את שלומה הפוליטי של ניגריה לאינטרס לאומי ממדרגה ראשונה, מפני שהיא שותה בצמא נפט ניגרי? היתכן שצי סיני יישלח אל מי החופים של ניגריה, כדי לשים קץ לפעילות של מורדים מקומיים, הפוגעים בנכסי הנפט? כיוצא בזה, סודאן; אולי יום אחד ונצואלה, או בוליביה; וכמובן מרכז אסיה, אולי אפילו סיביר והמזרח הרחוק הרוסי.

      אימפריות לא התחילו בדרך כלל בהודעה שהן רוצות לכונן את מרותן הפוליטית על ארצות זרות. הן הגיעו למסקנה שהן צריכות לכונן את המרות הזו, כדי להגן על אינטרסים מסחריים. ספק אם נראה רה-קולוניזציה גלויה, אבל ראה נראה, כמעט ללא ספק, התערבות גוברת בענייני הפנים של ארצות אחרות. הסיבות יהיו פרגמטיות, היעדים יהיו פרגמטיים — סין נגמלה ממשיחיות מאואיסטית, והיא בוודאי אינה מתעניינת בהפצת משטרים דמוקרטיים רב-מפלגתיים — אבל התערבות היא התערבות.

  2. רני הגיב:

    שלום

    בתור ימאי, שום אוניית מסחר אינה יכולה להקיף את העולם ללא חנייה. היא צריכה דלק, ואם היא תישא יותר מדי דלק לא יהיה מקום לסחורות. דלק יקר היום מאוד. כבר מהירות כל כלי השייט המסחריים בעולם הורדה לחסוך דלק. כך שבכל מקרה הפלגה למרחקים ארוכים אינה משתלמת. יותר מרחק, יותר זמן, יותר משכורת, יותר ביטוח, יותר דלק, פחות סיבובים הלוך וחזור, פחות סחורה.

    לפני מספר ימים מישהו ירה משהו באוניה במצרי הורמוז. הענין הושתק. סין ויפאן תלויות במצרי הורמוז, מכאן השפעת איראן עליהן. במצרי הורמוז עוברים יותר מ 30% מצריכת הדלק של סין ויפאן. כבר כיום, פגיעה באיראן — שמייד תפגע בשיט במצרי הורמוז — לא תתקבל בעין יפה בסין וביפאן. כיום, בגלל מחיר הדלק, השייט בדרך הקצרה ביותר — הווה אומר, מיצרים ומים טריטוריאליים — משמעותי ביותר לכל כלכלה לאומית. אין ספק שכדי להבטיח מקורות אנרגיה נראה ציי מלחמה סיניים ויפאניים כאן בסביבה. זה בנפשם.

    משום מה, ההשתלטות הסינית הפעילה על אפריקה דרומית לסהרה לא זכתה כאן ליחס הראוי. קל יותר לקנות את ארצות המינרלים באפריקה מאשר את אוסטרליה.
    כמו שאמר לי ימאי אוסטרלי: חלף העידן האמריקאי, בא העידן הסיני. לפחות האמריקאים היו רחמנים ונדיבים הרבה יותר. compassionate ו generous היו המלים.

  3. נמרוד ברקין הגיב:

    מעניין מה תהיה תגובתה של הודו לכניסה הסינית לסרי לנקה. האם יכול להיות שההצטיידות שני הנמרים האסיאנים החדשים בנושאות מטוסים היא יריית הפתיחה למרדפים ימיים נוסח ספריו של טום קלנסי?

    נראה לי שאינדונזיה ומלזיה הן המדינות החשובות ביותר בזירה כיום, כי ים סין הדרומי ללא מצרי מאלקה הוא כמו הים התיכון עם מצרי גיברלטר פקוקים…

    ברמה ניחושית משהו, אני חושב שסין מייצגת ריאליזם ציני וחסר פשרות שכבר היה נדמה שנעלם מן העולם – עולם שבו סין היא הכוח הדומיננטי יהיה לצערי עולם חשוך יותר.

  4. עופר צרפתי הגיב:

    הודות למאמר על ים סין הסתבר לי שמחרוזת הפנינים הגיעה גם לארצנו הנידחת, http://hebrew.cri.cn/

    הידעתם שלרדיו סין יש אתר (וברמה גבוהה) מתעדכן בקביעות בעברית ?

  5. אורי ביילסקי הגיב:

    האיום הסיני הוא ברור לכל אך אנשים נוטים לשכוח שלא רחוק מסין יש מדינה לא קטנה בשם הודו שכלכלתה אומנם צומחת פחות מהר מהכלכלה הסינית אך היא ענקית ישלה אוכלוסיה צומחת במהירות ויש לה יתרונות שאין לסין כגון דמוקרטיה ….

    בנוסף הודו היא מעצמה גרעינית שלא מפסיקה להשקיע בצבאה כולל רכישת טכנולוגיה ישראלית.

    בנוסף יש יפן ורוסיה באיזור, כך שנראה שהסינים לא יוכלו להשתולל יותר מדי ואכן רוב פעולותיהם הן כלכליות לחלוטין ללא אלימו . להפך, הן מחוללות שינוי במדינות אפריקה יותר משהמערב תרם עשרות שנים.

    הסינים מרכזים עניין רב אך הם בסך הכל חלק ממגמה של צמיחה מואצת בחלקים נרחבים בעולם ובראשם מדינות ה BRIC . התהליך הוא לא של מעבר הכח ממערב למזרח, אלא חלוקת הכוח בין יותר מדינות — תהליך שסך הכל בריא לעולם.

  6. ירון מיכאל הגיב:

    הצי הסיני עכשיו קרוב גם למקום המגורים שלנו לאחר לווי ספינות סוחר
    Chinese Warships Tour the Mediterranean
    http://www.defensenews.com/story.php?i=4739721&c=ASI&s=SEA

  7. שחר גפני הגיב:

    מעניין איך לעובדות ישנה פרשנות שונה.
    בזכות הקישור לאתר של הרדיו הסיני בעברית אפשר לראות את העמדה שלהם. ואתם יודעים מה, יש משהו במה שהם אומרים.

    לנוחיותכם להלן כמה פסקאות חשובות:
    ” הדרישה האמריקנית מכל הצדדים לכבד את אמנת האו”ם לחוק הים מעט מגוחכת. כידוע לכולם, מאז קבלת האמנה בשנת 1982, ארה”ב הרי מעולם לא הצטרפה אליה, וזאת כדי לשמור על “חופש הפעולה” של כוחות הצי והמודיעין שלה ולשלול ממדינות אחרות את סמכות השיפוט באזורים כלכליים בלעדיים בים. רק בשנים האחרונות היא הביעה כוונות להצטרף ותו לא. מדוע אפוא מדינה שנמצאת מחוץ לאמנה דורשת מכל הצדדים המעורבים במחלוקת הנוגעת לים סין הדרומי לכבד את האמנה הזאת? ראוי שנתמה על כך. ”

    וגם זה:
    “הניסיון ההיסטורי מלמדנו כי כאשר מתגלעת מחלוקת טריטוריאלית ביבשה או בים בין שתי מדינות, התערבות של כוחות חיצוניים ובמיוחד של מעצמות המערב, עלולה רק להביא לידי טרגדיה לאותן מדינות. לעתים קרובות מעצמות המערב מסבכות מדינות אחרות במלכודות של סכסוכים וזורעות זרעים של מתיחות אזורית, ואחר כך מתערבות תחת זהות של “בוררת” או “מאזנת”. הן נוקטות בשיטה של הפרד ומשול כלפי הצדדים המעורבים במחלוקת וכך זוממות למקסם את האינטרסים שלהן עצמן. ”

    לכל המאמר
    http://hebrew.cri.cn/1/2010/07/28/2s6422.htm

    כל מילה נוספת מיותרת.

    • יואב קרני הגיב:

      כן, אילו רק ארה”ב היתה נמנעת מלהתערב בענייני ים סין הדרומי לפני שבעים שנה, האתר הרשמי של ממשלת סין (ושל ממשלת קוריאה המאוחדת) היה נכתב ביפאנית צחה.

    • יאיר הגיב:

      סין חתמה ואשררה את “אמנת האו”ם לחוק הים” (UNCLOS). זה לא מגוחך לבקש ממדינות לכבד אמנות בינלאומיות שהן אשררו בעיקר כאשר מדובר בסכסוך בינלאומי עם מדינות אחרות שגם הן חתמו על האמנה ו(עד כמה שידוע לי) מכבדות אותה. הציניות הרגילה של מדינות המערב אינה צריכה לעלות או להוריד בנושא הזה.

  8. יגיל הגיב:

    פרוייקט טאנזאם היה אולי המשמעותי ביותר, אבל בטח לא היחיד: בין 1967 ל-1974 מספר הנציגויות הסיניות באפריקה עלה מ-13 ל-30, ובין 1970 ל-1977 היה הסיוע הסיני לאפריקה כפול מאשר הסובייטי.

    אגב, לאחרונה מצאתי את שמך כעיתונאי ברשימת המוזמנים לסעודה של רה”מ רבין עם ראש ממשלת דרא”פ פוסטר ב-1976. דברים מוזרים נמצאים בגנזך המדינה.

Leave a Reply for יואב קרני