יפאן, אוסטרליה או סינגפור

שתי הראשונות החליפו ראשי ממשלה במהירות-שיא, ללא בחירות. השלישית אינה אוהבת מהירויות, החלפות או ריבוי דעות. האם ישראלים צריכים להתקנא בגמישות האוסטרלית, או בשיעמום הקונסטרוקטיבי של סינגפור?

לא קל להיות פוליטיקאי יפאני. במשך 50 שנה היתה ליפאן פוליטיקה חד-מפלגתית למעשה, אם גם לא להלכה. חילופי שלטון היו מתרחשים בתוך המפלגה הזו, שהיתה אוסף של סיעות ושל קבוצות אינטרסים. להניח את דעתן של כל הקבוצות היה צריך להתחלק בשלל לעתים קרובות. ראשי ממשלה נהגו איפוא להתחלף בקצב מסחרר, ולהשאיר בדרך כלל רושם מעורפל מאוד על המערכת הבין לאומית. גנרל דה גול רשם ביומנו, לאחר פגישה עם אחד מהם (שדווקא האריך ימים יותר מעמיתיו), “היום היה אצלי סוכן מכירות של ‘סוני'”.

המונופול של המפלגה הליברלית-דמוקרטית (לא-ליברלית ולא-דמוקרטית) הגיע אל קיצו הדרמטי לפני עשרה חודשים. מפלגה חדשה (“דמוקרטית”, אלא מה) זכתה ברוב עצום בבית התחתון של הפרלמנט. מותר היה להניח שראש הממשלה החדש ישלים כהונה פרלמנטרית מלאה. הפופולריות העצומה שלו צנחה במהירות יפאנית אופיינית. תשעה חודשים אחר כך הוא היה חשוב כמת. בטקס האשכבה הפוליטי שלו הוא ביקש סליחה, וקד מספר יוצא-דופן של קידות.

יורשו נהנה מירח דבש נעים, שנמשך בערך עשרה ימים. בתחילת השבוע, המפלגה הדמוקרטית נחלה תבוסה איומה ונוראה בבחירות לבית העליון של הפרלמנט.

אכן, היפאנים מעניקים הגדרה חדשה למושג “קוצר רוח”. עשרה חודשים לאחר נצחונה המהמם, המפלגה הדמוקרטית כבר נראית זקנה, עייפה וחסרת-רעיונות. פעם, עייפותה של מפלגת השלטון לא העלתה ולא הורידה. הנס היפאני היה פרי-רוחם של ביורוקרטים (“מנדרינים”) ושל שועי-תעשיה. הפוליטיקה היתה רק מוסיקת רקע. אבל כאשר יפאן שקועה במשבר הכלכלי הארוך ביותר של איזושהי דמוקרטיה תעשייתית, נחוצים לה באופן דחוף פוליטיקאים עם רעיונות ועם יכולת שיור.

אילו היה לרבין אקצנט אוסטרלי

המהירות שבה היפאנים מחליפים ראשי ממשלות היא כמובן כאין וכאפס לעומת המהירות שהפגינו האוסטרלים בחודש שעבר. מפלגת העבודה השלטת הגיעה למסקנה שאין לה סיכוי לנצח בבחירות הבאות, אם בראשה יוסיף לעמוד ראש הממשלה קווין ראד, שהוביל אותה לנצחון גדול מאוד רק שנתיים קודם.

ראד, שבין מעלותיו יוצאות הדופן שליטה מלאה בסינית, היה פופולרי להפליא בשנה וחצי הראשונות. צניחתו היתה מהירה ואכזרית, תוצאה של שגיאות וגם של טמפרמנט. ראשי סיעות ומנהיגי איגודים מקצועיים קראו להדחתו. הוא ביקש איפוא הצבעת אמון דחופה, אבל התפטר עוד לפני שנערכה. 12 שעות אחר כך היתה לאוסטרליה ראש ממשלה חדשה. כן, חדשה: ג’וליה גילארד, סגניתו בת ה-49 של ראד, ילידת בריטניה (אבל עם אקצנט אוסטרלי לכל דבר).

מרגע ההתקוממות עד רגע ההחלפה עברו אולי 72 שעות. שערו-נא בנפשכם מה שונה היתה ההיסטוריה של ישראל, אילו משטרה הפוליטי היה ניחן בשיעורים כאלה של גמישות.

למשל, “התרגיל המבריק” של ראש הממשלה יצחק רבין בסתיו 1976. הוא רצה לשמוט את הקרקע מתחת להתארגנות הממשמשת ובאה של ד”ש, רשימת האישים שאיימה לטרוף את כל הקלפים הפוליטיים. רבין החליט איפוא לכפות בחירות מוקדמות לכנסת.

ראש ממשלה בריטי, אילו עשה כן, היה רשאי לערוך בחירות חדשות בתוך שלושה שבועות. אבל בישראל, ראש ממשלה אינו יכול לפזר את הכנסת. רק הכנסת יכולה לפזר את הכנסת. עברו איפוא כמעט ששה חודשים בין “התרגיל המבריק” (כך קראו לו אז) ובין הבחירות. בששה חודשים הכול יכול לקרות — ובששת החודשים ההם אמנם קרה הכול, כולל נפילתו של רבין עצמו. כאשר נערכו הבחירות המוקדמות, מפלגת העבודה הובלה כשה לטבח, והעולם השתנה ללא הכר — וללא השב.

ג'וליה גילארד מורדת בבוס, ראש הממשה המודח קווין ראד (באגרוף קמוץ, חובק את כתפה של ג'וליה בימים רומנטיים יותר), על עמודי השער הקדמי והאחורי של טבלואיד במלבורן, אוסטרליה. המהירות שבה נרקם הקשר נגד המנהיג הנבחר אפשרית כנראה רק בדמוקרטיות פרלמנטריות אנגלו-סאקסיות

ג’וליה לבני וציפי גילארד

בישראל קצרת-הזכרון לטווח בינוני, האפיזודה ההיא שקולה כנגד ארכיאולוגיה. מה שלא כן שקיעת אהוד אולמרט ונפילתו. הוא התפטר בספטמבר 2008. בשיטה הבריטית, או האוסטרלית, או הנורווגית, או האיסלנדית, אולמרט היה מוחלף מייד על ידי מפלגתו. את הרוב שלה בכנסת, הממשלה החדשה היתה מחפשת לאחר ההחלפה, לא לפניה. ציפי לבני היתה הופכת איפוא לראש הממשלה, ובהיעדר רוב היא היתה מובילה את מפלגתה לבחירות חדשות. הדעת נותנת שלראש הממשלה לבני היה נשקף סיכוי גדול מזה של המועמדת לראשות הממשלה לבני.

יתר על כן, סיעת קדימה היתה יכולה להדיח את אולמרט בהצבעת אי-אמון מייד לאחר שהתפרסמו מסקנותיה של ועדת וינוגרד. אינני אומר שזה היה טוב — כשלעצמי אני חושב שאולמרט שלאחר-וינוגרד הנהיג את ישראל בחוכמה הרבה יותר גדולה מאשר לפני-וינוגרד — אבל צילו של אולמרט היה סר מעל קדימה, ומשפר את סיכוייה.

זה בדיוק מה שקרה באוסטרליה, ומה מעניין שהפיכת החצר הזניקה אשה כמעט בת גילה של לבני אל עמדת המנהיגות. הסקרים מראים שזה היה מהלך מבריק, והעבודה האוסטרלית מועמדת עכשיו לנצחון בבחירות הבאות. מעניין אם ציפי לבני הרהרה בקנאה ובאמפתיה בג’וליה גילארד.

אגב, חלק מקפצנותה של הפוליטיקה האוסטרלית קשורה בתקופת הכהונה הקצרה להפליא של הפרלמנט. הוא עומד לבחירה אחת לשלוש שנים. לצד ניו זילנד, זו התכיפות האלקטורלית הגדולה ביותר בין הדמוקרטיות הפרלמנטריות. בית הנבחרים של ארה”ב אמנם נבחר אחת לשנתיים, אבל הוא אינו מרכיב ממשלה.

להניח אוכף על פרה

בחירות תכופות מתיישבות בהחלט עם דפוסי דמוקרטיה קדומים. ‘ארכונים’ באתונה העתיקה ו’קונסולים’ ברפובליקה הרומאית היו נבחרים לשנה אחת בלבד. עד היום, הרפובליקה העתיקה ביותר בעולם, זו של סן מרינו, מחליפה את שני הקונסולים שלה אחת לששה חודשים. בארה”ב, חלק ניכר מן המדינות נהגו לבחור מושל חדש אחת לשנתיים. כיום רק שתיים עדיין נאמנות למסורת הזו.

האין זה מובן מאליו שתקופות כהונה קצרות יניבו חוסר יציבות, ויקשו על ממשלה לפתח תכנית פעולה אחראית? לאו דווקא. במקסיקו ובפיליפינים נשיאים נבחרים לשש שנים, בדרך כלל לרעת הדמוקרטיה. משטרים ממושכים נוטים להסתאב, להיחלש, להתרוקן מאנרגיה. צרפת קיצרה את תקופת הכהונה של נשיאיה משבע שנים לחמש שנים. בריטניה עשויה לקצר בקרוב את תקופת הכהונה של נבחריה מחמש שנים לארבע. יתכן בהחלט שקיצור תקופת הכהונה של הכנסת יגביר את כושר הריכוז שלה. אבל מצד שני, על מה אני מדבר בכלל.

ידיד שביקר לאחרונה בסינגפור יחד עם מספר ניכר של ישראלים בעלי מקצועות חופשים — רופאים, עורכי דין, אקדמאים אחרים — הופתע, או לא כל כך הופתע, לשמוע ביטויים של הערצה כמעט מצד כולם כלפי המשטר האוטוריטרי של עיר המדינה המשגשגת ההיא. לאזרחי סינגפור יש אמנה חברתית עם שליטיהם: תמורת ויתור על חרויות פוליטיות הם מקבלים שגשוג, בטחון אישי וחברתי, וחוק וסדר. סינגפור נקיה, מסודרת ומשעממת — אבל מי לא היה רוצה קצת להשתעמם בנסיבות כאלה.

כמעט מפתיע הוא ששום פוליטיקאי עדיין לא הצליח להלך קסמים על הבוחר הישראלי בהבטחה של פטרנליזם בנוסח סינגפור. כמובן, נוסחת שלטון אוטוריטרית בישראל שקולה כנגד נסיון “להניח אוכף על פרה” (הזכויות לדימוי שמורות לסטאלין. הוא אמר את זה על סיכויי הקומוניזם בפולין, לפני שהניח את האוכף). זה מזלה של ישראל, או אולי לא.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “יפאן, אוסטרליה או סינגפור”

  1. מיכאל דוד הגיב:

    כדאי לקרוא בהקשר זה את הרשומה “על יציבות הממשל בישראל”, המנתחת את הנושא בכלי תורת המשחקים.

  2. עמנואל ילין הגיב:

    פוליטיקאי לא, אבל חיים הכט הקדיש סדרה שלמה ופופוליסטית להפליא לנושא בשם “בין כרכור לסינגפור”. לא הזכרת אותו כי הוא לא פוליטיקאי, או כי באמת פיספסת את זה ממיקומך בפאתי מערב?

  3. צור שפי הגיב:

    כל מי שאיננו מוכן להתפשר על חיים במשטר דמוקרטי צריך להוריד מהשולחן את האופציה הסינגפורית. אחרי שאמרנו את זה צריך להוסיף שחולייה של הדמוקרטיה הישראלית מרובים וחמורים מאוד, אני משוכנע כמעט לגמרי שהם אינם נובעים מאורך הקדנציות או מהיעדר גמישות פרלמנטרית.

  4. אודי גונן הגיב:

    כמי שבילה ארבע שנים בסינגפור וחי כיום באוסטרליה אני מרגיש רלונטיות מיוחדת בתגובתי לפוסט, אז ככה:
    1. חבל שבחרת בעיתון זניח ופופוליסטי לתמונת השער של הפוסט, עשית זאת גם בפוסטים על טורקיה שעסקו ברדואן. יש עיתונים מאד רציניים באוסטרליה (ובטורקיה)ואפשר וצריך לתת להם ביטוי.

    2. הויכוח על הדמוקרטיה הסינגפורית ארוך, אני מבקש להפנות את הקוראים לשלושה פוסטים בנושא כאן.

    הסדרה של חיים הכט הייתה טובה וחידדה את “האמנה החברתית” עליה מדובר. אם זאת אי אפשר להוציא מההקשר את הנושאים התרבותיים וההיסטוריים שבהם הדמוקרטיה הסינגפורית (כן כן, זוהי דמוקרטיה!) מתקיימת ואת המורשת הסינית, קונפוציוס, קהילתיות וכו.

    יש קשר בין פתיחות כלכלית ופתיחות פוליטית – סינגפור היא אחת המדינות הפתוחות כלכלית בעולם.

    3. החלפת ראש ממשלה היא דבר רציני, גם במערכת הפוליטית הישראלית הצינית והמתנכרת. חלק גדול מהציבור באוסטרליה שמח כי נבחרה אישה לתפקיד (בפעם הראשונה בהעסטוריה של אוסטרליה) אך מאד לא שמח על הדרך שבה זה נעשה – ההרגשה ברחוב היא של מחטף! מחטף על ידי מפלגה פוליטית. כאשר מדובר על גורל של אומה, מחטף אינו דבר טוב, צריך הליך סדור שיאזן בין האינטרסים המפלגתיים הפוליטים והלאומיים.

    המסר ששידרה מפלגת הלייבור לאזרחים האוסטרלים הוא שלמעשה הם לא בוחרים את מנהיגיהם, תוך יומיים הציבור האוסטרלי יכול למצוא עצמו עם ראש ממשלה ממונה ולא נבחר, והאומה תלוייה ברצונו אם לעשות בחירות נוספות או לא (במיקרה הזה גילרד החליטה ובצדק שהיא הולכת לבחירות)- זוהי פוליטיקה של מרכז הליכוד. מעונבת רשמית מכובדת, אך בבסיסה ביתן 9 בכינוס מרכז המפלגה בגני התערוכה.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה על התרומה, אשמח לשמוע ממך יותר גם על אוסטרליה, גם על סינגפור.

      להניח את דעתך, הבחירה של טבלואיד ממלבורן לא שיקפה הנחה של רצינותו. היא נעשתה רק לצורך אילוסטרציה. היא גם הקלה עליי לתת את פרצופיהם של הפוליטיקאים הנידונים מבלי להפר זכויות יוצרים. בטורקיה הצגתי את עמוד השער של עתון גדול ורב השפעה, מפני שהוא פירסם את צילומי הקומנדו הימי הבוכה.

      לגופו של עניין: אני מסכים בהחלט עם הערותיך על פגמי המחטף הפוליטי. אמנם אין זה ראוי להדיח מנהיג נבחר, באקט של סכינאות. אני רק הצבעתי על הגמישות הניכרת של דמוקרטיות אנגלו-סאקסיות. כך הוחלפה מרגרט תאצ’ר ב-1990, וכך ניצלה מפלגתה מתבוסה בבחירות הבאות. אם איני טועה, סקרי דעת הקהל באוסטרליה חוזים אותה תוצאה בשביל הלייבור — המחטף עשוי להציל את המפלגה מן התבוסה שמישמשה ובאה.

      לזכות הלייבור האוסטרלי, כפי שציינת, אפשר לזקוף את ההחלטה להתייצב במהירות לפני הבוחר. לאוסטרליה, אגב, יש ותק בתרגילים כאלה. ב-1975, המושל הכללי (נציג נומינלי של מלכת בריטניה) הדיח פתאום את ראש הממשלה של הלייבור, אף כי היה לו רוב פרלמנטרי, ומינה תחתיו את מנהיג האופוזיציה הימנית. זה האחרון ערך מייד בחירות, ואמנם ניצח בהן. אבל אם אינני טועה, הטראומה של 1975 לא סרה מן הפוליטיקה האוסטרלית עד עצם היום הזה.

      דמוקרטיות פרלמנטריות מאפשרות, מה לעשות, להחליף סוסים באמצע הדרך. ראינו את זה במערב גרמניה, בארצות סקנדינביה, בהולנד ובבלגיה (בלגיה היא אלופת העולם). פעם היינו רואים את זה באיטליה בערך פעם בשנה. זה כמובן היה לחם חוקן של הרפובליקה השלישית והרביעית בצרפת.

      אינני מתפעל מן הנוסחה הזו, אבל צריך להודות שיש לה יתרונות מסוימים. אינני בטוח, לעומת זאת, שיש יתרון לשיטה המצריכה משפט-הדחה של הסנאט כדי להיפטר מראש הרשות המבצעת (ארה”ב, אמריקה הלטינית).

      זה באמת מצריך דיון ארוך.

      חן חן

  5. יגיל הגיב:

    פעם קראתי מאמר של מישהו, שמו פרח מזכרוני, שטען בעד קיצור ימיה של הכנסת לשלוש שנים – כדי להגביר את היציבות. הוא חישב ומצא שבכל כנסת יש שלוש תקופות: קרוב לבחירות, אז אף אחד לא יכול להפיל את הממשלה, קרוב לבחירות הבאות, אז כבר לא משתלם להפיל את הממשלה, ואזור אמצע-הקדנציה (גבולות רחבים) שבו כדאי לנסות ולהפיל את הממשלה, כי יתרת הזמן עד לבחירות הופכת את המאמץ למשתלם. ובזמן הזה מתרחשות רוב המהומות (היו לו דוגמאות, אבל כאמור אינני זוכר איפה למצוא את זה). הרעיון שלו היה שקיצור הזמן בין בחירות לבחירות יאיין את הזמן שבו משתלם להפיל ממשלה בלי להכריז על בחירות, וכך יוסיף יציבות.

Leave a Reply for אודי גונן