אולי אפילו השבוע האחרון בחיי “הממשל הרדיקלי ביותר” בתולדות ארה”ב. ברק ואובמה והדמוקרטים עומדים להשלים חקיקה היסטורית להחמיר את הפיקוח על הבנקים, ארבעה חודשים לאחר רפורמה היסטורית של מערכת הבריאות. זהו זה, אומרים הסקרים. לאמריקאים נמאס
וינסטון צ’רצ’יל לימד אותנו הרבה דברים טובים, אבל גם כמה רעים. רטוריקה — הוא הראה — היא חרב-פיפיות. הגזמה דרמטית יכולה להעניק השראה — אבל יכולה גם להרוס את משמיעיה. ביולי 1945, בבחירות הראשונות לאחר מלחמת העולם השניה, הוא ניסה להלך אימים על הבוחר. הוא הזהיר שאם מפלגת העבודה תעלה לשלטון, היא תכונן משטר “בנוסח הגסטאפו”.
זה היה קצת יותר מדיי. אפילו אשתו ניסתה להניא אותו משימוש הלשון הזה, שבועות אחדים לאחר הנצחון במלחמה נגד גרמניה הנאצית. השמרנים,”מפלגת השלטון הטבעית” של בריטניה, נחלו את התבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר בתולדותיהם. בחמש השנים הבאות, מפלגת העבודה הניחה את היסודות לרפורמות חברתיות חסרות תקדים. בין השאר, היא כוננה מערכת בריאות ממלכתית.
כאשר צ’רצ’יל חזר לשלטון, חמש שנים אחר כך, הוא לא העז לגעת לרעה ב”מדינת הגסטאפו”. יעברו ארבעים שנה נוספות לפני שממשלה שמרנית תנסה להחזיר את הגלגל אחור (או לתקן את הנזק, תלוי בהשקפת העולם). אבל גם היא לא תעז לגעת בשירותי הרפואה, אלה הניתנים חינם לכל דורש. הזכות לבריאות נעשתה בבת עינה של החברה הבריטית, גם אם הבירוקרטיזציה הקטינה איכויות והאריכה את זמן ההמתנה.
ברק אובמה אינו מעריץ של וינסטון צ’רצ’יל. במובן הזה הוא שונה מכל קודמיו בנשיאות. הוא אפילו מיהר להיפטר מפסלון של צרצ’יל, שהשגרירות הבריטית השאילה בשעתה לנשיא ג’ורג’ בוש. לא ברור אם הוא שיווה לנגד עיניו את נסיונה של מפלגת הלייבור בשנות ה-40, אבל ממש כמוה הוא העמיד במרכז נשיאותו רפורמה מקיפה של שירותי הרפואה.
כיוצא בזה, לא ברור אם הימין האמריקאי מאמץ ביודעין את הרטוריקה של צ’רצ’יל, אבל כמה מדובריו כבר הכריזו שאובמה הוא “הנשיא הרדיקלי ביותר” בתולדות ארה”ב. בשוליים הסהרוריים של הימין הוא הושווה עם היטלר. בשדרות הראשיות של הימין אובמה מתואר כ”סוציאליסט”, קללה גסה במיוחד בעגה הפוליטית המקומית.
היה שלום, הקונגרס ה-111
אובמה הוא “רדיקל” לא מפני שהעליב את בנימין נתניהו (לפני שחזר וליטף אותו). הוא רדיקל בגלל מדיניות הפנים שלו: כלכלה, פיננסים, חברה, אנרגיה, חינוך וכדומה. נשיא אמריקאי יכול להיות רדיקלי בעניינים כאלה, רק אם יש לו הכוח להנהיג את התליך החקיקה. ויש לו הכוח הזה, רק אם למפלגתו יש רוב סולידי בשני בתי הקונגרס.
נשיאות אובמה אמנם נולדה בסימן רוב: כמעט 60% מן המושבים בסנאט, 55% בבית הנבחרים. הדמוקרטים בקונגרס אימצו את תיקוני הבריאות שהנשיא רצה — החקיקה הגדולה ביותר מאז ומעולם, 1,200 עמוד; וביום חמישי השבוע הם השלימו רפורמה רבת-חשיבות של מערכת הפיקוח על הבנקים.
קונגרסים אמריקאיים מכהנים שנתיים. זו תוחלת החיים של בית הנבחרים, אף כי חברי הסנאט נבחרים לשש שנים. כאשר אנחנו מדברים על “הקונגרס ה-111” אנחנו מתכוונים איפוא לזה שנבחר בנובמבר 2008, התכנס בינואר 2009, ויתפזר בינואר 2011. רוב חבריו יעמדו לבחירה חוזרת בעוד ארבעה חודשים ופחות.
קונגרס המניב שתי רפורמות היסטוריות (לא מליצה ריקה, הן אמנם היסטוריות, תהיה הדעה עליהן אשר תהיה) ראוי להיחשב לרדיקלי. נסיונו להשלים חקיקות “היסטוריות” גם בענייני אנרגיה והגירה כנראה לא יעלה יפה. נשארו לו רק ארבעה שבועות של פעילות, לפני שחבריו ייטלו את פגרת הקיץ שלהם, ויתחילו את מסע הבחירות. הוא אמנם יחזור בספטמבר, אבל ערב בחירות בדרך כלל ניטל מן הקונגרס כושר הריכוז שלו.
הפעם כושר הריכוז יהיה נמוך במיוחד. יש סבירות ניכרת שבחודש ינואר 2011 תעבור השליטה בבית הנבחרים לידי הרפובליקאים. הסנאט אולי יישאר בידי הדמוקרטים, אבל נראה שהרוב שלהם יפחת עד מינימום.
פייסבוק? טוויטר? אייפון?
השבוע ניתנה סיבה נוספת להניח שקלפי הנשיא ייטרפו בנובמבר. 57% מן הנשאלים בסקר דעת קהל אינם נותנים אמון ב”יכולתו של הנשיא לקבל את ההחלטות הנכונות”. 73% אינם מאמינים בכושר ההחלטה של הקונגרס. 62% אומרים שיצביעו נגד נציגם הנוכחי בבית הנבחרים או בסנאט. הסקר הזה מאשר את קודמיו, ומחזק את הרושם שהנטיה נגד הדמוקרטים היא בלתי-הפיכה.
אין זו איפוא הגזמה להגיד שאנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של הקיץ האחרון: המונופול של המפלגה הדמוקרטית מתקרב והולך אל קיצו. ממילא מסתיים והולך העידן הרדיקלי של ברק אובמה.
אין זאת אומרת שהנשיא ומפלגתו ויתרו. משימתם החשובה ביותר היא לנסות ולהגדיל את שיעורי ההתלהבות של מצביעים פוטנציאליים. בחירות של אמצע-קדנציה (שנשיא אינו נבחר בהן) נוטות להשאיר את רוב המצביעים בבית. הסטטיסטיקה הזו נוגעת בייחוד למצביעים צעירים ולמיעוטים (בעיקר שחורים ויוצאי אמריקה הלטינית). פלחי האוכלוסיה האלה היו חיוניים לחלוטין לנצחון אובמה בבחירות של 2008. איך משכנעים אותם לבוא אל הקלפי? פייסבוק? טוויטר? אייפון? אולי.
מנגד, צל ה”רדיקליות” של אובמה הוא כלי הגיוס האפקטיבי ביותר של הרפובליקאים. כלי גיוס אחר הוא הפסימיות הכלכלית. בשבוע הבא יאזין הקונגרס לדוח החצי-שנתי של נגיד הבנק המרכזי. נראה שהנגיד יקטין את תחזית הצמיחה, גם אם לא יחזה מיתון חדש (מה שהאמריקאים קוראים “טבילה כפולה”, וישראלים נוטים לתרגם “תחתית כפולה”, בגלל קירבת הזמנים לתחתית הקודמת).
“עצם הלגיטימיות של המערכת הפוליטית”
אף כי ארה”ב עומדת עכשיו בתקופה של גאות — זאת אומרת צמיחה של התוצר המקומי הגולמי — אין כמעט שינוי ברמת התעסוקה. האבטלה עומדת על שיעור שאמריקאים בדרך כלל מייחסים למיתון עמוק: 9.5%, ולמעשה הרבה יותר. שכירת עובדים במיגזר הפרטי מוסיפה להיות מינימלית. בענף השיכון אין שום תזוזה. רשתות הכולבו הגדולות מדווחות על מכירות קלושות.
הנשיא עצמו הביע אכזבה בשבוע שעבר. אבל ממשלו מפציר באמריקאים להאמין שהמצב היה גרוע הרבה יותר אילמלא קיבלו עליהם הדמוקרטים את הסיכון הפוליטי, לפני שנה וחצי, והזרימו כמעט 800 מיליארד דולר להמרצת הפעילות הכלכלית. רוב הכלכלנים נוטים להסכים עם ההערכה הזו. אבל כרגיל, בבחירות קשה לשכנע אנשים להצביע בעד תרחישים היפותטיים. סקר דעת קהל אחר שהתפרסם השבוע מראה, כי רק שלושה-עשר אחוז מן הנשאלים אומרים שכספי ההמרצה שיפרו את מצבם. שלושה-עשר אחוז. ספק אם אפשר למצוא הגדרה מוצלחת יותר ליחס הפוך בין מאמץ לתוצאה.
השבועון הבריטי ‘איקונומיסט’ כותב השבוע על המשבר עצום-הממדים באירופה. הוא מציין את השיעור המבהיל של אבטלת הצעירים בספרד: 40%. שיעור כזה — כותב העתון — “מעמיד בספק את עצם הלגיטימיות של המערכת הפוליטית”. ארה”ב אינה מתקרבת אל רמה כזאת, אבל חרדה ניכרת ממלאת את לב האמריקאים — והחרדה הזו, כפי שמראה הסקר של השבוע, מזינה אי-אמון בעצם המערכת הפוליטית (62% חושבים שהמערכת על כל רשויותיה “חדלה לתפקד”). אין זה כלל מן הנמנע שמחלצי הקיץ הרדיקלי האחרון של השמאל עומד לבקוע חורף רדיקלי ראשון של הימין, או לפחות שיתוק פוליטי בוושינגטון.
דומני שהשנה הקרובה עומדת להיות מרתקת מאוד מבחינה פוליטית.
קיצוצי תקציבים, מדינות (states) בצרות תקציביות, אבטלה, ומערכת פוליטית סוערת.
דוגמא מעניינת ניתן לדעתי למצוא בשערי הטיים מהשבועות האחרונים
http://www.time.com/time/covers/0,16641,20100726,00.html
http://www.time.com/time/covers/0,16641,20100712,00.html
http://www.time.com/time/covers/0,16641,20100628,00.html
הבעייה היא שלציבור יש זיכרון קצר, ובהכללה גסה יש הרבה פחות בוחרים אינטליגנטיים מאשר לא אינטליגנטיים. לאדם הפשוט קשה לראות במה הרפורמות יעזרו לו (גם מהסיבה שהן עדיין לא ממומשות). זה והרטוריקה הדגמגוגית האפקטיבית של הימין יובילו להפסד המושבים בקונגרס. עם זאת, ברגע שתהיה פריחה כלכלית בשנה הרביעית, לאובמה יהיה סיכוי טוב להבחר שוב.
מסכים. ומאחר שלא תהיה התאוששות כלכלית דרמטית בשנה הרביעית (על פי רוב הכלכלנים), סיכויי אובמה לחזור ולהיבחר מוכרחים להיחשב כרגע לבינוניים ומטה — בהסתייגות אחת: האפשרות שהמפלגה הרפובליקאית תיקרע לגזרים במאבק בין רדיקלים ורדיקלים-יותר. שרה פיילין אחת — והבית הלבן יישאר בידי אובמה, או ש… אילוסטרציה סבירה של מה שעלול לקרות אצל הרפובליקאים נותן בעל טור דמוקרטי ב’ניו יורק טיימס’.
לדעתי, אובמה במצב טוב. למרות שאיני חושב שיהיה קרע במפלגה הרפובליקנית (פיילין כנראה לא תרוץ), כל המועמדים שלהם (כרגע) אפורים ולא עוברים מסך כל כך טוב. אין צורך ביציאה מהמיתון – אם תהיה התאוששות קלה, אז אובמה לא יצטרך להגן על הכלכלה ויבחר מחדש. השווה הבחירה של רייגן מחדש ב84′ אפילו שהכלכלה לא כל כך יצאה מהמיתון אז.
אגב, גם יוצר שיטת “13 המפתחות” חושב כך.
איני חושב שהשיטה הזו יכולה לקבוע מראש את תוצאות הבחירות, אבל לדעתי היא מהווה מדד שימושי.
ההשוואה עם רייגן במקומה. אבל אני חולק עליך בהחלט באיפיון המצב הכלכלי: ב-1984, ארה”ב עמדה בעיצומה של התאוששות כלכלית מסחררת. ב-1982, בבחירות של אמצע הקדנציה, הרפובליקנים סבלו אבידות ניכרות. הפופולריות של רייגן היתה מן הנמוכות ביורת של נשיא מכהן. המצב הזה התחיל להשתנו ב-1983 — וב-1984 רייגן ניצח ב-49 מ-50 מדינות הברית.
על פי הערכה כמעט כללית, אין כל סיכוי להתאוששות דרמטית במצב הכלכלי בשנתיים הבאות. האבטלה תוסיף לעמוד סמוך ל-10%, גם לדעת הבית הלבן. אם הרפובליקנים ימנו מועמד אטרקטיבי, או לפחות סולידי — זאת אומרת, לא קיצוני — יהיה להם סיכוי טוב למדי לחזור על 1932, על 1980 ועל 1992 — שלוש הפעמים האחרונו שבהן נשיא מכהן הובס בנסיונו לחזור ולהיבחר בזמן משבר כלכלי עמוק, או לפחות נראה לעין (אין כמובן דמיון בין 1932, השפל הגדול, ובין 1992; ב-1992 כבר הסתמן שיפור במצב הכלכלי — אבל סטטיסטיקה בלבד לא יכלה להציל את ג’ורג’ בוש האב)ץ