האם מותר לחברה דמוקרטית להתגונן מפני חופש דיבור המאיים על קיומה? היא יכולה לפחות להבהיר את התוצאות: בבני-ברק, או באום אל פחם
היה פעם עתון סאטירי בארץ, לפני 45 שנה, קצר-ימים אבל רב-עליליות ועתיר זכויות, סנונית של אביב התרבות הישראלי. שמו היה ‘ציפור הנפש’, מקניט חסר בושה של כל פרה קדושה. כותרת בעמוד הראשון של אחד מגליונותיו המעטים הכריזה, “גולדה מאיר התנצרה”. הידיעה הסבירה ששרת החוץ — היא היתה אז — נטבלה כ”מחווה של רצון טוב לוותיקן”.
זה היה אבסורד נחמד. ישראל חיזרה אז במרץ עצום אחרי כל מועמד לידידות, וגולדה הקדישה תשומת לב מיוחדת לאפריקה המתעוררת. אז למה לא קצת מים קדושים? ישראל לא היתה אז פתוחה, סובלנית או סלחנית. שטויות כאלה היו מעצבנות את הממסד הפוליטי והתרבותי עד טירוף.
נזכרתי בכותרת ההיא למישמע הידיעה שגיבורת-משנה במיתולוגיה של שולי השמאל הסהרוריים, טלי פחימה, באה בברית מוחמד וישמעאל. אינני בטוח שאני יודע מה זיכה אותה מלכתחילה בתווית “שמאל קיצוני”. האם היא היתה סוציאליסטית מדעית מבית מרקס-לנין-סטלין-מאו, או שהיתה סוציאליסטית אוטופיסטית, או שהיתה אנרכיסטית מבית באקונין, או שאני מתייחס במידה קצת יותר מדיי גדולה של רצינות לשמאלניותה. לנין, איש מבריק כמאכלת וחסר כל אמפתיה אנושית, היה נוהג לקרוא לאנשים כאלה, המשרתים את עניינו מבלי להבין מה הם עושים, “שוטים שימושיים”.
עכשיו, שמרת פחימה נאספת לזרועות איסלאם מיליטנטי, ומתאבקת בעפר רגליו של ראאד סאלח, הייעשה בה אותו השימוש שחרדי ירושלים עשו בשעתם באורי זוהר? או אותו השימוש שיאסר ערפאת תחילה, והשייח’ נסראללה אחריו, עשו בנטורי קרתא?
והרי החדשות, ועיקרן תחילה: פטימה אל-קאדר, לשעבר טלי פחימה, הופקדה על מחלקת הקשרים הבין-דתיים עם המיגזר האנטי-ציוני בארץ האויב. היא תבוא במגע, מטאפורית כמובן, עם המאמינים היהודיים, המתקוממים בהמוניהם נגד עריצותה של המדינה הציונית.
טוב, צריך להודות שזו תהיה בחירה קצת מסובכת. פטימה אל-קאדר תיטיב יותר כשגרירה נודדת של ממשלת חמאס, או אולי כנציגה אותנטית של “העם הישראלי בניגוד לממשלתו” באנקרה.
בדרך אל חיטין?
מקץ ההתחכמויות, מה טוב היה לדעת מה מתרוצץ במוחם האנליטי של מומחי ביון ערביים למראה הצילומים הסנסציוניים מירושלים משבעה-עשר ביוני. מהדורת החדשות של הבי.בי.סי (רדיו, שירות עולמי) תיארה את ההפגנה ההיא, “הגדולה ביותר של יהודים אולטרה-אורתודוקסיים נגד מדינת ישראל”. העתונות הערבית, עד כמה שהצלחתי לבדוק, לא יצאה מגדרה עד כדי כך. אולי עתון ערבי מרכזי אחד (‘אל מוסתקבל’ של משפחת חרירי בלבנון) פירסם צילום בעמודו הראשון. אבל מה נאמר במכון ללימודים פלסטיניים בביירות? או במרכז ללימודים אסטרטגיים של ‘אל אהראם’? או בדסק הישראלי של חיזבאללה?
מרקסיסט היה אומר בקור רוח מדעי, שבישראל התגלעו “סתירות שאינן ניתנות ליישוב”. אחרים, הנוטים לפחות קור רוח, היו מדברים על “ההתמוטטות”: הקומנדו הימי הקשוח ממרר בבכי ברדתו במדרגות ‘מרמרה’, השמאל הציוני נבלע והולך בתוך מעי השמאל האנטי-ציוני, הקונטרה-רבולוציה הרבנית כובשת את חוצות ירושלים. האין כל אלה הסימנים המקווים? האין אנחנו מתנהלים עכשיו במעלה הדרך אל חיטין/1187?
לא טוב להקרין חולשה קיומית. אויבים, הנוטים להתרגש מן הרטוריקה של עצמם, עלולים להתפתות לבחון את החולשה הזו. גמאל עבד א-נאצר התפתה ב-1967, בין השאר מפני שישראל נראתה רופפת מתמיד, סמוכה אל כונס הנכסים שלה.
לא הרבה אפשר עוד להגיד על שבעה-עשר ביוני השחור שעדיין לא נאמר. אוזניים אמריקאיות יזדקרו באי-נוחות למישמע המלים “שווים ונפרדים”, או “שוות ונפרדות”, להצדקת ההפרדה האתנית בבתי הספר של עמנואל. הנוסחה הזו עמדה בלב ההפרדה הגזעית בבתי הספר של מדינות הדרום בארה”ב במשך שמונים שנה, עד שבית המשפט העליון אסר אותה, ב-1954. הלבנים בדרום לא היו מוכנים להשלים עם רוע הגזירה, ועמדו במצב של התקוממות בעשר השנים הבאות. רק חקיקה מקפת על זכויות האזרח שמה קץ לריאקציה הלבנה.
האומנם שבעה-עשר ביוני השחור הוא שווה-ערך של הריקאציה ההיא, פירפור גסיסה של משטר חברתי העומד לעבור מן העולם? אם אינני טועה, איש לא יאמין בזה. קשה להיזכר במשהו מן ההיסטוריה של הארצות הדמוקרטיות, המזכיר את מאורעות ירושלים. אולי גל הריקאציה ששטף את צרפת בתחילת 1934, בנסיון להפיל את הרפובליקה השלישית השנואה, החילונית, ה”מיוהדת”. בכלל, כל ספר היסטוריה של הרפובליקה השלישית יעורר הרבה אסוציאציות אצל ישראלים.
טורקית, צרפתית, ספרדית
איך רפובליקות מתגוננות מפני ריאקציה דתית? התשובה היא שהן קצת מתקשות. הרפובליקה הטורקית השתמשה בכידונים, ותראו מה קרה לה שמונים שנה אחר כך. הרפובליקה הצרפתית נפלה מפני שהיטלר נכנס לפאריס, אבל רצונה להתקיים נחלש הרבה קודם; ולהיטותה להתאבד מוסיפה להיות מן הסיפורים הגדולים ביותר, המסתוריים ביותר והמפחידים ביותר של המאה ה-20. הרפובליקה הספרדית נכנעה ללאומנים הקתוליים הפרו-פשיסטים תשע שנים לאחר שנולדה.
אפשר להגיד על שתיהן שהן הרחיקו לכת באיבתן לדת המאורגנת, וקירבו בזה את קיצן. אבל צריך להודות שתמונות שבעה-עשר ביוני בירושלים מגדילות את מידת ההבנה שלנו להתנהגות הרפובליקות ההן.
השאלה היא איפה בדיוק, או איפה בערך, עובר גבול סובלנותה של חברה דמוקרטית כלפי מבקשי נפשה. האם היא צריכה להסכים שמפלגות המתנגדות לקיומה, למעשה אם גם לא להלכה, יוסיפו להיות מיוצגות בבית הנבחרים שלה? שהסתה פומבית, רוויה במסרים של אלימות, תסתתר מאחורי מסווה של חסינות פרלמנטרית, או של חופש דיבור, או של חופש התארגנות?
אינני יודע את התשובה. זו שאלה הרבה יותר מסובכת ממה שאפשר להניח. מאחר שקשה מאוד לתחום את הגבול, קשה מאוד גם להבטיח שהגבול לא יתקדם ויילך, על חשבון חופש דיבור לגיטימי. כיוצא בזה גם קשה להחליט אם “הגיע הזמן”, או ש”מאוחר מדיי”.
התאפקותו של ראש הממשלה — הוא הטיל על אחד מיועציו למצוא פשרה בעמנואל — מעוררת הערצה. מה חבל שהוא לא הפגין שכמותה גם בחופי עזה, אולי לא היה עליו עכשיו להקל את הסגר מבלי לקבל שום דבר בתמורה. בוודאי מוקדם מדיי להטיל סגר על השכונות החרדיות של ירושלים, אם כי אולי אפשר להציב מחסומים ולמנוע כניסה לנמלי הים שלהן (בעיה: יש לחסום את מנהרת חזקיהו ואת ניקבת השילוח). אבל אפשר להבהיר לריאקציה האנטי-ציונית, בירושלים או באום אל-פחם, שלחתרנות יש תוצאות.
ישראל העומדת במאבק על נפשה נגד פונדמנטליזם מכל סוג שהוא תהיה תופעה מיוחדת במינה, אולי אפילו מעוררת אהדה.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
אני חוששת שמה שאנחנו עומדים לראות הוא לא מאבק אמיץ של מדינת ישראל בפונדמנטליזם מבית, אלא כניעה משפילה. מרתק אולי רק במבט מהצד.
ההתאפקות “מעוררת [ה]הערצה” כדבריך, היא המאפיין המובהק של החידלון הפוליטי שאיננו מאפשר להתמודדת בדרכים דמוקרטיות עם המפלגות החרדיות.
מאחר והכל “מתאפקים”- בהכרעה, בהחלטה בהפעלת יד הברזל היכן שצריך, הפרשיות השונות עושות דרכן אל אולמות המשפט.
עד עתה “שופטים בירושלים” היו בנמצא רק כאשר הסוגיה היתה מסדר ראשון: הפרדה בעימנואל, גיורי קפיצה, נשים בכותל וכו’.
האמון המתכרסם בבית המשפט נובע בסופו של יום מהסוגיות הללו, שתלכנה ותגברנה, משום שמפלגות חילוניות “מתאפקות”.
אם בית המשפט חפץ חיים, לא יהיה מנוס מהתמודדות עם שאלה מסדר שני, הנוגעת כמובן למבנה המשטרי של ישראל: כיצד זה מפלגות לא ציוניות יושבות לא רק בבית המחוקקים (נקודה לשימור מבחינתנו) אלא גם שותפות בקואליציה (מקור הבעיה והטעון שינוי). ההתמודדות במצב הקיים היא קשה משום שלא ניתן למנוע ממפלגה לשבת בממשלה- והפתרון יהיה אפוא פסילת הרשימה.
היה ניסיון מגוחך של מפלגת “אור” בבחירות האחרונות להביא לפסילת הרשימות החרדיות. זה נעשה באופן כה רשלני- שכמדומני הפונים אפילו לא מצאו לנכון לערער לבימ”ש אחרי שהוועדה שללה את פנייתם.
אני מסכים איתך שצריך ללמוד היטב מטורקיה, בה פסלו השלטונות את מפלגתו של ארודאן (פסילה שזכתה לאישור מבית המשפט האירופי לזכויות אדם!) שהיתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, וזו, בשינוי אדרת, נכנסה שוב.
כמובן שטוב יהיה, אם לא ניזקק לאמצעים כאלו- ומפלגות ציוניות יזכרו שככאלו אין מקום לשת”פ עם מפלגות שאינן ציוניות: לא זועבי אך גם לא ישי או גפני.
הביטוי “אידיוטים שימושיים” אכן מיוחס ללנין אם כי בפועל אין שום מראה מקום מהימן המוכיח שהוא אכן הקופירייטר.
ה 17 ביוני במבט לאחור נראה כמו עוד יום, עוד הפגנה. אמות הסיפים לא רעדו והמדינה לא התפרקה.
הייתי צריכה לחפש בגוגל מה קרה אז, עד כדי כך לא נצרב בי דבר מאותו “יוני השחור”.
אני לא יודעת עד כמה עקבת אחר הנושא אבל זה היה סיפור קטן פנימי שהוצא מפרופורציות. ישוב דתי-חרדי שיש בו קהילות מזרמים דתיים שונים, בעלי אורח חיים וסט של מצוות ונוהגים שונים זה מזה. אני לא מבינה גדולה בדקויות, בעצם אני כמו רוב האנשים בארץ ומחוצה לה לא מבינים מה ההבדל בין זרם חסידי זה לאחר ובינם לבין הלא חסידים. בין אשכנזים וספרדים – לא במובן של גזע ודם אלא במובן התורני(!). אבל עבור אדם דתי אלה הבדלים של יום ולילה.
לא היה שם שום סיפור של אשכנזים וספרדים במובן הגזעי, היו שם חסידים אדוקים בנוסח אשכנז בינהם גם כאלה ממוצא ספרדי מול חוזרים בתשובה בנוסח ספרד בינהם אשכנזים למהדרין מבחינת מוצאם.
יש כאן בישראל עליהום עם מאפינים כמעט אנטישמים כלפי החרדים ועל הדתיים בכלל שמסתתר תחת טיעונים רציונליים וכביכול בעלי משקל. הם לא מתגייסים, הם אנטי ציונים, הם מוצצים את דמנו חיים על חשבוננו והם אפילו לא עומדים דום בצפירה ומצד שני מזהירים ומפחידים אותנו מפני הסכנה במספרם העולה של הדתיים חובשי הכיפות (שאינם חרדים, שהם אזרחים נורמטיבים ומשלמי מיסים ואפילו עומדים דום ביום הזכרון) בצבא. כולם מוגדרים מתנחלים ולא משנה מהיכן הם באים וצה”ל הופך לצבא המתנחלים, לצבא השם! רחמנא ליצנן.
אף שלפי דעתי כל אחד שחי כאן יודע ומבין שאלה סערות בכוס תה, “בחוץ” לוקחים את ההיסטריה – הספין השבועי שלנו ברצינות ומצטיירת תמונה מעוותת לגמרי.
החרדים מפגינים ויפגינו תמיד אחת לכמה זמן, וזו זכותם כמו כל אחד אחר במדינה. כל סיפור בית הספר בעמנואל נמוג כאילו לא היה ונמצא לו פתרון שקט מחוץ לאור הזרקורים- נדמה לי שפתחו עוד בית ספר שם, אם איני טועה זה היה רצונם של המתקוטטים שם מלכתחילה, בכל אופן זה לא מעניין עוד את אף אחד כאן, כפי שהיה צפוי.
בארץ, רוב בתי הספר אינם פרטיים גם הדתיים שבהם, זה חלק מהמורכבות שיש כאן בנושא דת ומדינה, ומתקיים כאן איזון עדין שבו המדינה אף שהיא מממנת לא נכנסת לעובי הקורה במה שקשור לחלק הדתי בחינוך. היה כאן נסיון של גורמים אינטרסטיים להוציא את הריב החוצה, לתת לו גוון גזעני, כי זה מה שיגרום לו לעניין את הציבור הרחב, לא היתה שום ריאקציה דתית להיפך היה נסיון של בג”ץ לנצל הזדמנות, אולי לעקוף רשויות ולשנות את הסטטוס קוו. קמה צעקה וכמו שהיא קמה היא דממה ושום דבר ברמה ההסטורית לא קרה.
ישראל עומדת במאבק על נפשה נגד פונדמנטליזם – לא כלשהו – נגד פונדמנטליזם המבקש ללמחוק אותה מן המפה, חד וחלק. אין לי שום בעיה עם מינרטים ובורקות ועם סקילת נשים – אם כך הם רוצים לנהל את חייהם. היהודים החרדים לא מבקשים את נפשה של המדינה, הם לא אויבי המדינה הם בני העם שלי (הם הסבא והסבתא רבא של רובנו ו”הם” במקרה גם הבן הפרטי שלי), הם מבקשים לחיות בשקט את חייהם על פי ראותם ותפיסתם גם אם אינם מקובלים או מובנים על שאר העולם.
להטיל סגר על השכונות החרדיות של ירושלים? למה? הם לא יורים עלי טילים, הם לא מתפוצצים באוטובוסים. אז הם מפגינים בהמוניהם וזה נראה מבהיל כי הם לבושים שחור? הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל את זה והיא עושה זאת לא רע כבר שנים.
הם לא צועקים אללה הוא אכבר ואיטבח אל יהוד כמו באום אל פחם, יחי ההבדל. ההקבלה בינם לבין עזה מכוערת. בעזה יושב אויב ויש ביננו מלחמה. נכון שלום עושים עם אויבים (גם מלחמה…) אבל עד אז הם – אויבים, אולי ההתנהלות מול עזה לא חכמה ואפשר לאמר עליה עוד הרבה, אבל זה כבר סיפור אחר, אותי קומם ההקשר שעשית.