איך מטפלים בגנרלים סוררים בימי מלחמה? לינקולן (1862) וטרומן (1951) פיטרו אותם, לאחר חודשים של היסוסים. ברק אובמה לא חיכה אפילו 72 שעות כדי לפטר את המפקד הפטפטן של צבאו באפגניסטן. הוא עמד במבחן אישי — אבל האמון הציבורי במנהיגותו מוסיף לשקוע
הכתבה שהפילה את המצביא: ‘רולינג סטון’, שבעה ביולי 2010. אני חושב שהתרגום הקרוב ביותר של הכותרת הוא “הגנרל חסר המעצורים”, אם כי אפשר גם “הגנרל שלא שם”. מעניין אגב שהראיון המרעיש מופיע רק בעמ’ 91 של המגזין (מתוך 129 עמוד), אחרי ראיון מקיף עם ליידי גאגה וכתבה ארוכה על שחקן הקולנוע דניס הופר, שמת זה לא כבר. היתכן שעורכי המגזין לא עמדו על הדרמטיות של הראיון, או שפשוט לא זה מה שבאמת מעניין את קוראיהם?
איזו רוח שטות נכנסה בגנרל? הוא מסכים להעניק ראיון לכתב של עתון רדיקלי, אשר נולד על ברכי התנועה נגד מלחמת וייטנאם, ניחא. אבל מדוע הוא מספח את כתב העתון אל פמלייתו? מרשה לו לטוס אתו מאירופה לאפגניסטן? קורא דרור לחרצובות לשונו? מעודד את עוזריו לשלח כל רסן?
היסטוריונית ידועה של הנשיאות האמריקאית, דוריס קיירנס-גודווין, אמרה השבוע על מעמד הדחתו של גנרל סטנלי מקריסטל בבית הלבן, ש”היסטוריונים של העתיד יחזרו ויעסקו בו בעוד עשרות שנים”. מעידה משונה להפליא של מפקד הכוח הרב-לאומי באפגניסטן הניבה מחול-שדים רב-יבשתי, שהזכיר להיסטוריונים של ההווה כמה מן הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות ארה”ב.
“זה היה כמו העימות בין הנשיא לינקולן ובין גנרל מקללן” בתחילת מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 150 שנה. “זה היה כמו התגוששות הענקים בין הנשיא טרומן ובין גנרל מקארתור”, בימי מלחמת קוריאה, לפני ששים שנה. חוץ מזה, כמובן, שמה שארך חודשים ארוכים ב-1862 וב-1951 הסתיים הפעם בתוך פחות מ-48 שעות. ביום ב’ בערב שמע הנשיא על הכתבה ב’רולינג סטון’. ביום ד’ נקרא גנרל מקריסטל לחזור לוושינגטון. ביום ד’ בבוקר הוא התייצב אצל המפקד העליון, והקריירה רבת העליליות שלו הגיעה אל קיצה.
הקישו-כאן לקרוא צרור דוגמאות של קצינים אמריקאיים בכירים שפרקו עול ונענשו (באתר הרשת של ‘וושינגטון פוסט’)
ב-24 השעות שקדמו להדחה שמע הנשיא עצות פומביות סותרות — אבל אחדות-דעים משלה במועצותיו הדיסקרטיות. הכול, משר ההגנה כבד-המשקל רוברט גייטס ומטה, אמרו לנשיא שאין לו בררה. גם הוא ימחל על כבודו, כבודו לא יהיה מחול. אין זו שאלה אישית, אין זו אפילו שאלה פוליטית, זו שאלה הנוגעת לעצם תקינותו של מידרג-הפיקוד בכוחות המזוינים.
לא ליגיון רומאי
תשעים אלף חיילים סרו לפיקודו של גנרל מקריסטל באפגניסטן, במלחמה הארוכה ביותר שניהלה אי פעם ארה”ב. על כפות המאזניים מונחות יכולת ההרתעה שלה, רצינותה, התמדתה. מפלה באפגניסטן תגבה מחיר כבד לאין שיעור יותר מן המפלה בווייטנאם, לפני 35 שנה. בשבועות האחרונים גברו החששות שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו של חיל המשלוח האמריקאי. האסטרטגיה שגיבש גנרל מקריסטל אינה עולה יפה, לפחות לא בקצב המתבקש מתאריך היעד שקבע הנשיא לתחילת היציאה מאפגניסטן: יולי 2011.
בנסיבות האלה נחוץ קור רוח של עבודת צוות. גנרלים בקצה השני של כדור הארץ עלולים לשכוח שהם סרים למרותה של רשות אזרחית. אבל הם אינם מפקדים של ליגיונות רומאיים. אין להם האוטונומיה שהיתה לגנרל אייזנהאור, כאשר הכין את הפלישה לאירופה, ב-1944. הם אינם אדונים לזירתם. גנרל מקריסטל חזר והפגין קוצר רוח כלפי פוליטיקאים וחוסר הבנה של סדרי ממשל. הוא זיהה קצת יותר מדיי את פרוייקט אפגניסטן עם עצמו ועם העדפותיו. הוא עמד במצב מלחמה לא רק עם הטליבאן, אלא גם עם שליחי הנשיא.
הדברים שנאמרו ב’רולינג סטון’ היו חמורים על פניהם, אבל חמורים עוד יותר בקונטקסט הסוער של יחסי מקריסטל עם אובמה. הוא הביע “אכזבה” מן הנשיא, הוא דיבר בביטול היאה לנער על סגן הנשיא (“סליחה, מי זה באיידן?”), הוא הכריז ששגריר ארה”ב באפגניסטן “בגד” בו, הוא אמר שאינו טורח כלל לקרוא דואל משליחו המיוחד של הנשיא בדרום אסיה, ריצ’רד הולברוק; עוזריו תיארו את יועץ הנשיא לבטחון לאומי, ג’יימס ג’ונס, כ”מוקיון התקוע ב-1985″ (ג’ונס, המפקד לשעבר של חיל הנחתים, פרש מן השירות הצבאי בדרגת גנרל של ארבעה כוכבים).
זה היה אקט יוצא דופן של קלות דעת. כך מדברים חברים לנשק באינטימיות של קרסקטיניהם, לא סמוך למיקרופון ולמצלמה. זו היתה טענתו הכבדה ביותר של הנשיא נגד הגנרל: היעדר שיקול דעת. והוא הודיע מייד על המחליף: גנרל דייוויד פטרייאס, אשר ג’ורג’ בוש שלח לפני שלוש שנים לעיראק כדי לנסות ולמנוע כשלון צבאי מחפיר.
צילום מצב בראש עמודו הראשון של עתון במדינת וייאומינג השמרנית-מאוד: מלחמת אפגניסטן בתוהו-ובוהו, מכריז העתון, “האבדות מתרבות. תמיכת הציבור מתמעטת” (עשרים-ושלושה ביוני 2010)
המלחמה שאסור להפסיד בה
האסטרטגיה של פטרייאס עוררה אז התנגדות עזה מצד הדמוקרטים, ומעטים התנגדו לה יותר מן הסנאטור ברק אובמה. פטרייאס הצליח בעיראק, יחסית. הוא הוקפץ לכהונה שמפני הנוחיות — אם גם לא מפני הדיוק — אפשר לקרוא לה “אלוף פיקוד המרכז”, זאת אומרת המפקד העליון של כוחות ארה”ב באיזור רחב יריעה מאוד המשתרע על פני מרכז אסיה, המזרח התיכון ורוב האוקיאנוס ההודי. טכנית, פטרייאס יורד בדרגה, משהו מעין רמטכ”ל ישראלי החוזר לפקד על אוגדה. למעשה, נמסרת לידיו המלחמה שאסור-להפסיד-בה.
מבקריו של הנשיא מילאו את אשפותיהם בכל חץ אפשרי, וקיוו להתחיל התקפה מסיבית נגדו אם ידיח את מקריסטל. בחירת פטרייאס גזלה מהם את התירוץ. אפילו ה’וול סטריט ג’רנל’, המבקר התקיף והעקיב ביותר של הנשיא, הודה השבוע, ש”הנשיא קיבל החלטה רבת תבונה הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית”.
הנשיא עמד איפוא במבחן חמור, אבל יש לו מעט מאוד זמן או סיבות להתענג על הנצחון הזה. אפגניסטן צריכה להניב נצחונות צבאיים, ויפה שעה אחת קודם. אם זה לא יקרה לפני תום הקיץ, רצוי באיזור קנדאהאר, יולי 2011 יציין ויתור והתקפלות של ארה”ב אם אמנם תתחיל הנסיגה — או ויתור והתקפלות של הנשיא, אם לא יעמוד בדיבורו להתחיל את הנסיגה. כך או כך, זה יהיה זמן של השפלה.
אובמה עובר למינוס
סקר דעת קהל איום ונורא התפרסם רק כמה שעות לאחר הדחת מקריסטל. בפעם הראשונה מאז השבעתו, הנשיא עבר אל סימן המינוס בדעת הקהל (רק 45% סומכים את ידיהם על מנהיגותו, 48% שוללים אותה). רק 40% נותנים אמון ב”יכולתו לטפל במשבר”, בקשר ישיר עם אסון הנפט במפרץ מקסיקו. רק שליש מצפים לשיפור המצב הכלכלי, ירידה של שבעה אחוזים בחודש אחד.
העקומה היורדת: הסקר החדש, של ‘וול סטריט ג’רנל’ ורשת הטלויזיה אן.בי.סי, מקביל את התנודות במצב הרוח הציבורי לציוני-דרך בנשיאות אובמה. בכניסתו לבית הלבן התמיכה בו עמדה על 60%. היא ירדה בקיץ 2009 אל סביבות 50%, ועמדה שם, פחות או יותר, עד תחילת מאי 2010. הסקר הלפני-אחרון הראה שקצת יותר אמריקאים ( 50% לעומת 44%) סומכים את ידיהם על התנהלות הנשיא. החודש פחתה התמיכה בנשיא ל-45%, ובפעם הראשונה יותר אמריקאים (48% לעומת 45%) העניקו לו ציון שלילי. את הסקר במלואו — על כל שלושים עמודיו — אפשר לקרוא על הרשת. הקישור ניתן בתחתית הרשימה
את הנתון המבהיל ביותר בשביל הנשיא מניבה השאלה אם משתתפי הסקר מתכוונים להצביע בבחירות לקונגרס בחודש נובמבר בעד נציגם הנוכחי או נגדו, מבלי לנקוב בהשתייכותו המפלגתית. 57% אומרים שהם יצביעו נגד. עצבנות אלקטורלית כזאת לא נרשמה כמעט עשרים שנה, לפי עורכי הסקר. על פניו, הנתון הזה אומר שהקונגרס יחזור לשליטת הרפובליקאים לאחר הבחירות של נובמבר.
ועל הקרקע הרועדת הזו יוצא הנשיא בסוף השבוע לטורונטו, לוועידת הפיסגה של ה G-20, מנהיגי המעצמות הכלכליות היורדות והמעצמות הכלכליות העולות של העולם. הוא ידבר על לב המשתתפים שלא להדק עדיין את החגורה, ולהמשיך את תכניות ההמרצה שמנעו שפל כלכלי בסוף 2008. גרמניה ובריטניה כבר הודיעו לו שאין על מה לדבר.
יחשבו ההיסטוריונים של העתיד מה שיחשבו על העימות אובמה-מקריסטל, בשביל אזרחי ההווה זה היה רק הרף עין.
-
הסקר של ‘וול סטריט ג’רנל’ ושל רשת הטלויזיה אן.בי.סי
-
הכתבה ב’רולינג סטון’ על הגנרל סטנלי מקריסטל
-
איך נפל מקריסטל בפח של ‘רולינג סטון’ (‘וושינגטון פוסט’, עשרים-וששה ביוני 2010)
-
בשבוע של מבחנים, הנשיא חזר וכונן את סמכותו (‘ניו יורק טיימס’, עשרים-וששה ביוני 2010)
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
מדהים איך שאובמה חוזר, כמו בטרגדיה יוונית, על טעותו של ג’ונסון. ונראה שכמו ג’ונסון שאיפותיו לרפורמה מרחיקת לכת בתוככי ארה”ב יעלו בעשנה של מלחמה אבודה מראשיתה. אני רחוק מאוד מלהסכים אם שאיפותיו והאידיאולוגיה של אובמה. אני רק מצר שכשלונו יושג במחירם של הרוגים רבים כל כך במלחמה מיותרת נוספת.
הקוגנרס אולי אבוד עבורו אבל הבחירות בעוד שנתיים וחצי יפלו בסוף של דבר על הנושא שהעלה אותו לשלטון וזו הכלכלה. אם יהיה שיפור במצב הכלכלי, בעיקר בירידה באבטלה אז הסיכויים שלו לנצח גדולים.
יואב,
לעניות דעתי, השם הוא סטנלי (סטן) מקריסטל, ולא מייק.
אכן, פליטת קולמוס. תודה על התיקון.
טכנית פטראוס הורד בדרגה, מעשית כמובן שלא – מעטים זוכרים את פועלו של אריק שרון כאלוף פיקוד דרום, אך מספר חודשים לאחר שחרורו חזר “להציל את החזית” (תלוי את מי שואלים) דווקא כמפקד אוגדה.
(טוב, אבל הוא אפילו טכנית לא הורד בדרגה, זה פשוט היה מינוי המילואים שלו)
אובמה מייצג כשל כפול של יצירת ציפיות מוגזמות עם חוסר נסיון, האמונה התמימה כי המיומנות הנדרשת לבחירה כנשיא מעידה על יכולת חריגה לגישור הפער קורסת.
ובהמשך למגיב הקודם, את המחיר ישלמו בעיקר התמימים.
1. אי אפשר להשוות את הדחת מקריסטל להדחת מקארתור, שהיה מהמפקדים הנערצים ביותר במלחמת העולם השניה ובעל מעמד כמעט מיתי בארה”ב. נאמר עליו שהוא “הקצין הבכיר ביותר בצבא, פרט, אולי, לריבונו של עולם”. מקריסטל מעולם לא זכה למעמד כזה.
2. שאלה מטרידה: האם מקריסטל צודק? כמובן שהיה טיפשי מצידו להיחשף כך אבל נראה שיש לא מעט צדק בדבריו.
3. המינוי של פטראוס משדר מצוקה ולחץ. אם אין שום קצין מתאים בדרגתו של מקריסטל, ויש צורך להוריד לשם את מפקד הזירה, זה אומר שני דברים: אי אמון בשדרת הפיקוד הנמוכה יותר ותחושה שהמלחמה קרובה לכישלון, ודרוש צעד כל כך יוצא דופן לנסות למנוע תבוסה.
4. קשה לראות איזה שינוי יביא פטראוס. הוא היה מפקד הזירה ואחראי על ניהול המלחמה כמפקדו הישיר של מקריסטל. מה הוא יעשה עכשיו שלא עשה עד כה?
5. פטראוס הוזכר כמועמד אפשרי לנשיאות ב-2012. האם זה היה שיקול במינוי הנוכחי?
The link to the Rolling Stone article is wrong…
אכן.
הנה הכתובת הנכונה
http://www.rollingstone.com/politics/news/17390/119236